א. מהות התובענה זו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. ב. עובדות רלבנטיות התובע יליד 23.8.1959, נשוי ואב לשישה ילדים, נפגע בתאונת דרכים בתאריך 31.5.1999 עת עמד עם רכבו ברמזור ואוטובוס פגע ברכב מאחור (להלן: "התאונה"). הנתבעים 1 ו-2 ביטחו, בחלקים שונים, את השימוש ברכבו של התובע בפוליסת ביטוח חובה על-פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970. על-פי הנטען בכתב התביעה, נפגע התובע בתאונה בכל חלקי גופו ובעיקר בראשו, בצווארו ובגב התחתון, והובהל לבית החולים וולפסון שם נבדק ושוחרר לביתו עם הוראות להמשך מעקב רפואי. בהמשך פנה התובע לחדר מיון בבית החולים וולפסון בגין תלונות על כאבי גב וצוואר ונימול בידיים בתאריכים 7.6.1999, 24.6.1999, 5.7.1999, 12.7.1999, 3.8.1999, 6.9.1999, 30.9.1999. לטענתו, עובר לתאונה הוא היה גבר בריא בגופו ובנפשו, שלא סבל מבעיות כלשהן בגב או בצוואר ועבד יותר מעשר שנים כשיפוצניק בעבודות פיזיות שכללו ריצוף, הנחת שטיחים מקיר לקיר, בניית קירות גבס, טיח וכו'. אולם, מאז התאונה הוא שוהה בביתו בחופשת מחלה, מרותק רוב הזמן למיטתו ובני משפחתו סועדים אותו. מוסיף התובע וטוען שבעקבות התאונה הוא סובל מכאבים והגבלות תנועה בעמוד שדרה צווארי ובעמוד שדרה מותני, מהירדמות ומזרמים בידיים וברגליים, מכאבי ראש ומסחרחורות. כמו כן, בבדיקות CT ו-EMG שנערכו לו נמצאו, בין היתר, בלטי דיסק בעמוד שדרה מותני ונזק נוירולוגי בשריר הכתף הימנית. בתאריך 2.1.00 אושפז התובע בבית חולים תל השומר לצורך ניתוח בעמוד שדרה צווארי שכלל כריתת דיסק, שתל עצם ואיחוי חוליות. לטענת התובע, בעקבות הפגיעה בתאונה והמגבלות שנגרמו לו, הוא לא חזר לעבודתו כשיפוצניק ונגרמו לו הפסדי השתכרות, כאב וסבל, והוצאות עבור עזרת הזולת, עבור נסיעות ועבור טיפולים רפואיים. מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 30.3.2000. בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, כפרו הנתבעים בטענות התובע והם גורסים, בין היתר, שלא מתקיים קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים על-ידי התובע לבין התאונה, וכן שפגיעתו אם בכלל, היתה קלה ביותר, לא הצריכה עזרת צד ג', ולא היתה פגיעה בכושר השתכרותו. התיק הועבר למותב זה ונקבע להוכחות לתאריך 3.7.2005. בהתאם להחלטתי מיום 26.12.2010, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בתאריך 3.1.2011 בו נטען כי בעקבות התאונה התדרדר מצבו הנפשי בצורה קשה ביותר והוא נדרש לטיפולים רפואיים רבים בתחום הפסיכיאטרי, לרבות אשפוזים במרפאות לבריאות הנפש. לטענתו, בעקבות ההתדרדרות במצבו הנפשי נגרמה לו פגיעה תפקודית קשה ביותר בחיי היום יום, ויכולתו להתפרנס נפגעה בצורה מוחלטת. יש לציין כי הסיבה להתארכות שמיעת הראיות מתועדת בפרוטוקול ונבעה, בין היתר, מהתנהלות הצדדים, שגרמה פעמיים להפסקת שמיעת הדיונים. ג. הפלוגתאות בין הצדדים הצדדים אינם חלוקים על כך שמדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעות המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), וכמו כן אין מחלוקת ביניהם בשאלת עצם החבות והכיסוי הביטוחי מצד הנתבעים.   בין הצדדים נתגלעה פלוגתא אחת והיא:   מהו גובה הפיצוי הכספי שבו על הנתבעים לשאת, על-פי ראשי הנזק השונים שנטענו על-ידי התובע? ד. שיעור הנזק 1. מהו שיעור נכותו הרפואית של התובע? הנכות האורטופדית התובע נבדק ביום 8.10.02 על-ידי האורטופד ד"ר אהרון צ'צ'יק, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית ביום 18.10.02 (נ/16), בה נקבע כדלקמן: "בבירור שנעשה לא נמצאו ממצאים חבלתיים אך נמצאה היצרות קשה על רקע הסתיידות - התגרמות - של ליגמנט אחורי אורכי בע"ש צווארי. ממצא זה שאינו חבלתי גרם ללחץ ניכר על חוט השדרה ולהופעת תסמינים עצביים. בעקבות כך עבר ניתוח לשחרור לחץ ואיחוי חוליות צוואריות. מאז ממשיך לסבול מכאבי ראש צוואר וגב תחתון. בבדיקה קיימת הגבלה קשה בתנועות הצוואר והגבלה בכפוף הגב התחתון. מצבו הנוכחי גורם לדעתי לנכות אורטופדית כדלקמן: 30% נכות צווארית לפי סעיף 37 5 ג 10% נכות לגב תחתון לפי סעיף 37 7 א. נכות זו אינה קשורה לתאונה. בעייתו התעוררה ללא ספק לאחר תאונת הדרכים אך הממצאים הצוואריים הנם ממצאים ניוונים אשר היו קיימים לפני התאונה. מהלך המחלה לאחר התאונה וממצאי הבדיקה שלאחר התאונה היו קלים מאד ודמו לפגיעות צוואריות מסוג צליפת שוט, אך אין לייחס לתאונה את המחלה אשר התגלתה לאחר מכן. לפיכך אינני מייחס את נכותו לתאונה אלא למצב קודם. כאבי הגב החלו לאחר שלושה חודשים מהתאונה. גם הם אינם תוצאה ישירה של התאונה". בסיום חוות דעתו ציין ד"ר צ'צ'יק כי לצורך השלמת התמונה יש מקום להפנות את התובע לחוות דעת של נוירולוג. בחקירתו בבית המשפט העיד ד"ר צצ'יק (עמ' 93 שורות 13-11): "מצאתי שיש לו בעיה נוירולוגית במחלה שהיא תוצאה של בעיה אורטופדית שמשליכה על חוט השדרה, וחשבתי שמן הראוי שמישהו יעריך את מצבו הנוירולוגי, כי לא היתה בתיק הרפואי הערכה כזאת. אבל הוספתי בהמשך לאותו משפט, שאני לא חושב שזה ישנה לגבי מסקנתי...". לעדותו של ד"ר צ'צ'יק, התובע סבל עוד לפני התאונה ממחלה שנקראת OPLL (עמ' 92 שורות 25-21): "ת: בין כל שאר השינויים שהגוף שלנו עובר, יש שינויים בעמוד שדרה צווארי שמתבטאים בהיצרות של תעלת עמוד השדרה. זה נובע מהסתיידות בגבול האחורי של גופי החוליות, דבר שמתבטא בהיצרות משמעותית של תעלת עמוד השדרה ולחץ על חוט השדרה, הלחץ הזה גורם באופן הדרגתי להופעה של סימנים נוירולוגיים, הפרעות בתפקוד של ידיים ורגליים. זאת המחלה". בהמשך העיד ד"ר צ'צ'יק שאירוע של תאונת דרכים יכול להקדים את הופעת תסמיני המחלה OPLL או להחמיר אותם (עמ' 93 שורה 28; עמ' 94 שורות 3-1). ד"ר צ'צ'יק אישר בעדותו שעובר לאירוע התאונה, אין תיעוד רפואי על כך שהתובע סבל מבעיות בצוואר או היה בטיפולים על רקע זה (עמ' 94 שורות 16-14; עמ' 97 שורות 10-9). להערכתו, הבעיה הרפואית של התובע לא נגרמה בגלל התאונה, אלא התעוררה בגלל התאונה (עמ' 95 שורות 24-23). בהמשך נשאל מה ההבדל בין תאונה שגרמה לנזק לבין תאונה שעוררה את הנזק, והשיב (עמ' 97 שורות 5-2): "התעורר זה אומר שהיה משהו קודם ובעקבות אירוע מסוים זה התעורר. נגרם זה אומר שלא היה לפני זה כלום ובעקבות אירוע מסוים נגרם איזשהו נזק. זה לא קשור למצב קודם". לעדותו (עמ' 98 שורות 12-9): "ת: ... אני ממשיך להגיד שהמחלה הבסיסית של התובע קדמה לתאונה ואני אומר שבעקבות התאונה היא התעוררה. להערכתי היא היתה מתעוררת במשך הזמן גם ללא התאונה. אני לא יכול לומר אם זה היה מתעורר תוך שנה. סביר בעיני שזה היה מתעורר מתישהו בין שנתיים לחמש שנים". כשהוצג בפניו דו"ח חדר המיון מיום התאונה (31.5.99), אישר ד"ר צ'ציק שנעשה לתובע צילום של הצוואר ושיש עדות לשברים ולכן הוא שוחרר עם צווארון (עמ' 97 שורות 26-23). לעדותו (עמ' 97 שורות 31-29): "אני מוכרח לשנות משהו ממה שכתבתי, כי אם הוא לא היה מתלונן לא היו עושים לו צילום צוואר. המשמעות של צילום צוואר היא כנראה שהיתה תלונה על הצוואר ובעקבות זה צילמו". כשנשאל ד"ר צ'צ'יק מדוע לא העניק לתובע שום אחוזי נכות, השיב (עמ' 98 שורות 24-14): "ת: בגלל המהלך שקרה בתקופה המיידית אחרי התאונה, כפי שכתבתי בחוו"ד, שהוא שוחרר עם צווארון ללא ממצאי בדיקה בצוואר, לא ראיתי ולא ידעתי שנעשה לו צילום, התרשמתי שאם לא היה לו משהו משמעותי בצוואר במשך חודש חודשיים אחרי התאונה ולא היה לי תיעוד על זה שבחודשיים שלושה הראשונים אחרי התאונה הוא התלונן, נבדק או צולמו ממצאי בדיקה צוואריים, חשבתי שאין מה לייחס את זה לתאונה. אבל אם כן יש תיעוד, אני אצטרך לעיין ולראות אם הוא נבדק בנוגע לצוואר אחרי התאונה והאם היה לו כאב צוואר אחרי התאונה. אם במהלך חודשיים שלושה אחרי התאונה האדם לא מתלונן על כאבים בצוואר ואחרי כן הוא כן מתלונן על כך, לא הייתי מייחס זאת לתאונה. לא סביר בעיני שזה בגלל התאונה. אם יש תיעוד רציף שהיו לו כאבים בצוואר מיד אחרי התאונה, הוא טופל ונבדק, אני יכול לומר שאין ספק שזה התעורר אחרי התאונה ואז תישאל השאלה אם אפשר לייחס חלק מהנכות לתאונה". בנוגע לנכותו של התובע בגין פגיעה בגב התחתון אישר ד"ר צ'צ'יק בחקירתו שיכול להיות מצב שלאחר טראומה יופיעו תסמינים של בלט דיסק מותני (עמ' 96 שורות 4-3). לעדותו (עמ' 96 שורות 18-13): "ת: אם אתה שואל, אם תאונה יכולה לגרום לפריצת דיסק התשובה היא כן, אבל למיטב הבנתי זה גורם לתופעות מיידיות שנובעות מפריצת הדיסק. התופעות המיידיות זה כאב מאוד מאוד חזק והופעה של ממצאים עצביים נוירולוגיים בגפיים שקשורות לאותו עצב. ש: בלט דיסק שהוא אסימפטומטי באזור יכול להפוך סימפטומטי עקב טראומה? ת: נכון. בעקבות תאונה יכולים להיות כאבי גב וכשנעשה בירור נראה שיש גם בעיות דיסק, בלי קשר הכרחי בין השניים". לטענת התובע, חזר בו ד"ר צ'צ'יק בעדותו בבית המשפט מהקביעות בחוות דעתו בכל הנוגע לפגיעה הצווארית ולפגיעה בגב התחתון ולפיכך יש לקבוע כי נכותו של התובע בגב התחתון קשורה לתאונה, ולהעדיף את קביעת הנכות בחוות דעתו של הנוירולוג ד"ר רזון בכל הנוגע לפגיעה האורטופדית בצוואר. הנתבעת גורסת שהוכח כי אין כל קשר סיבתי בין הנכות האורטופדית הצווארית והנכות בגב התחתון של התובע, לבין התאונה. לחלופין עותרת הנתבעת לקבוע שהנכות הצווארית של התובע הנובעת מן התאונה הינה לתקופה של שנתיים וחצי בלבד (כממוצע של בין שנה לחמש שנים לאור עדותו של ד"ר צ'צ'יק לפיה התובע היה מגיע לאותו מצב גם אלמלא התאונה בתוך פרק הזמן הנ"ל). בנוסף עותרת הנתבעת לקבוע שהנכות הצווארית חופפת את הנכות שקבע הנוירולוג ד"ר רזון. לחילופי חילופין טוענת הנתבעת שיש לייחס רק מחצית מהנכות הצווארית לתאונה ולקבוע כי היא חופפת את הנכות שקבע ד"ר רזון. לאור כל האמור לעיל, מתבקשות המסקנות כדלקמן: בנוגע לנכות בגין הצוואר, העיד ד"ר צ'צ'יק בחקירתו בבית המשפט: "לא היה לי תיעוד על זה שבחודשיים שלושה הראשונים אחרי התאונה הוא התלונן, נבדק או צולמו ממצאי בדיקה צוואריים", ולכן: "חשבתי שאין מה לייחס את זה לתאונה". דא עקא, בחוות דעתו ציין ד"ר צ'צ'יק בפרק האנמנזה, כי התובע: "נבדק בשלישית בוולפסון ב-24/6/99 [...] נמצאה הגבלה בתנועות הצוואר. בדיקת EMG העלתה חשד לנזק שורשי C 5-6. בדיקות חוזרות במיון ב-5/7/99 ו-12/7/99 עקב כאבי צוואר...". בחקירתו בבית המשפט העיד שבמידה ויש תיעוד על תלונות של התובע בגין כאבים בצוואר במהלך פרק זמן של חודש, חודשיים שלאחר אירוע התאונה, תישאל השאלה האם אפשר לייחס חלק מהנכות לתאונה. מכאן נמצאנו למדים, שמאחר והתובע כן התלונן על כאבי צוואר במהלך חודשיים שלושה לאחר התאונה, הרי שניתן לייחס זאת, במידה כזאת או אחרת, לתאונה. כפועל יוצא מהאמור לעיל, איני מקבלת את קביעתו של ד"ר צ'צ'יק בחווה"ד הכתובה בעניין הנכות הצווארית של התובע, ועל כן ידונו להלן ממצאיו של ד"ר רזון, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, והתייחס אף הוא לנכות שנגרמה לתובע בגין הפגיעה בצוואר, אם כי מהפן הנוירולוגי ולא האורטופדי (עמ' 45 שורה 22). עם זאת העיד ד"ר רזון שאחוזי הנכות שנקבעו על ידו חופפים לאחוזי הנכות שנקבעו על-ידי ד"ר צ'צ'יק, למרות שמדובר בסעיפי חוק שונים (עמ' 46 שורות 7-6). בנוגע לנכות בגין הגב התחתון, ד"ר צ'צ'יק ציין בחוות דעתו שלא נצפו בלטי דיסק בצילומי הרנטגן שנערכו לתובע לאחר התאונה, ושהתובע התלונן לראשונה על כאבים בגב התחתון כשלושה חודשים לאחר אירוע התאונה. בחקירתו בבית המשפט לא חזר בו ד"ר צ'ציק מקביעותיו לפיהן כאבי הגב התחתון אינם תוצאה ישירה של התאונה. יצוין שגם ד"ר רזון העיד בחקירתו בבית המשפט בנוגע לגב התחתון כי: "על זה לא נתתי נכות, אני לא חושב שלתאונה היה תפקיד בזה" (עמ' 67 שורות 28-25). לפיכך אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר צ'צ'יק בנושא זה דהיינו שאין קשר סיבתי בין הנכות בגב התחתון של התובע לבין התאונה. הנכות הנוירולוגית התובע נבדק ביום 24.8.04 על-ידי הנוירוכירורג ד"ר נסים רזון, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית ביום 14.10.04 (נ/7), בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "אצל מר חיות התגלתה בעיה חמורה בעמוד השדרה הצווארי המכונה OPLL [...]. הסתיידות הרצועה האורכית האחורית הגורמת ללחץ איטי כרוני, מתמשך על חוט השדרה הנדחק אחורנית. ההסתיידות גורמת לחוט השדרה לקבל צורת "בננה" בדימות במקום צורה עגולה. חוט השדרה הסובל מהלחץ האיטי מסתגל לאורך שנים אך עם זאת הולך וקטן בנפחו, עקב הלחץ, בלא לתת סימני מצוקה, ממשיים, בתחילה, אך עשוי לתת סימנים מזהירים ראשוניים כפי שקרה אצל מר חיות בשנת 1992 עם ההרגשות של יד נתפסת, שרירים נתפסים, לחץ בידיים, אצבעות נתפסות אחרי שינה חולשה כללית, כאבי גב אמצעי ואפילו כאבים בחזה. [...] במצב של מר חיות כאשר קורית תאונה והצוואר מטלטל עשוי להיפגע חוט השדרה, המוצר, ע"י הרצועה המסוידת ואז יחלו סימנים ברורים יותר של פגיעה בחוט עצמו. הגובה C-6 - C-5 (חוליות צוואר חמישית ושישית) הינו הרגיש ביותר לטלטול הצוואר במנגנון "צליפת השוט", ולפיכך היה זה אותו הגובה אשר בו נראה גם הנזק בחוט. התלונות ובהמשך הסימנים של פגיעה זו משתקפים בביקוריו התכופים של מר חיות בחדר המיון בביה"ח וולפסון אשר גם שם לא תמיד כיוונו את הבדיקות לצוואר כי התלונות "לא התאימו". רק לאחר שנעשה ה-CT הצווארי ביולי 1999 שהראה את ההיצרות הקשה של התעלה וה-MRI באוקטובר היה ברור שאין דרך אחרת לנסות לשפר את מצבו של מר חיות ובעיקר למנוע החמרה בעתיד, אלא לנתחו. [...] אשר על כן הניתוח היה הכרחי, ובוצע על הצד הטוב ביותר. כאשר באים לבחון את השפעת התאונה על הצוואר, אם בכלל, ניתן לחשוב כי העובדה שיש למישהו מבנה לא תקין בחוט השדרה ובאה תאונה וגורמת להופעת סימנים הרי שניתן להגדיר המצב כ"עיקרון הגולגולת הדקה" וכי לתאונה יש אחריות מלאה למצבו. אולם במקרהו של מר חיות לא כן הדבר כיון שמחלתו הינה מחלה מתקדמת, שהראתה סימניה בעבר והייתה גורמת לתופעות דומות ואולי אף גרועות יותר בעתיד. התאונה, הקדימה את הצורך בניתוח. אין באפשרותי לאמוד את הזמן שבו הקדימה התאונה את הופעת הסימנים שיצדיקו ניתוח בעתיד. לפיכך אינני מסכים עם דעתו של ד"ר צ'צ'יק שאין כלל קשר בין התאונה למצבו אלא שיש כאן החמרת מצבו והקדמת ניתוח שהיה נעשה בעתיד כלשהו". ד"ר רזון העריך את נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה, בשיעור של 39% (משוקלל), לפי החלוקה כדלקמן: 30% על הקיבוע של עמוד השדרה הצווארי בזוית נוחה, לפי סעיף 37 (1) א' מותאם ולאחר ניכוי מחצית מהנכות על מצב קודם קיים - 15%; 40% על חולשת הגפיים העליונות והתחתונות והסימנים הפירמידליים, לפי סעיף 39 (3) א (מותאם), ולאחר ניכוי מחצית הנכות על מצב קודם קיים - 20% נכות צמיתה; 10% על חולשת גף עליונה משמאל ממקור שורשי, לפי סעיף 81 (1) א' (מותאם). בחקירתו בבית המשפט העיד ד"ר רזון שהתובע סבל ממחלת ה-OPLL ושאצל חולים כאלה יופיעו עם השנים תלונות כמו התלונות שהיו לתובע, גם ללא חבלה (עמ' 53 שורות 27-25). כמו כן העיד שמדובר במחלה שמתקדמת באיטיות לאורך שנים (עמ' 53 שורות 31-30), אך לא ניתן להעריך את הזמן (עמ' 54 שורות 3-2, 6). ד"ר רזון העיד גם שלהערכתו התובע היה נזקק בכל מקרה לניתוח באיזשהו שלב בחייו (עמ' 54 שורות 12-11). בהמשך העיד (עמ' 54 שורות 18-15): "ת:...הייתי אומר שהתאונה גרמה לנזק כזה נוירולוגי שכך גילו אותה (הכוונה לגילוי המחלה-ד.פ.), כי אחרת בודאי שאם לא היו לו תלונות הוא היה ממשיך את חייו עד שהיו מופיעים הסימנים הנוירולוגיים. התאונה הראתה גם את המצב ולאור ה-MRI שנעשה ומראה נזק בחוט השדרה, אני לא יכול לשלול לחלוטין שהתאונה גרמה לנזק הזה". ד"ר רזון העיד שהממצאים שצוינו בסיכום המחלה של התובע (נ/10) הם חד משמעיים וכשנשאל כיצד הוא יודע אם זה מהתאונה או ממחלת התובע, השיב: "אני לא יכול לדעת, אבל אין לי שום דבר אחר לפני כן שהוכיח שכן היה. אני רק יודע שכשהצוואר מטלטל לנוכח תעלת שדרה צרה, יש אפשרות לפגיעה בחוט השדרה" (עמ' 54 שורות 31-26). ד"ר רזון העיד לגבי מנגנון הפגיעה בתאונה כפי שאירעה לתובע, כדלקמן (עמ' 55 שורות 11-7): "ת: ... המנגנון הוא שאדם יושב בתנוחה מסוימת, הוא יוצא ממצב התנוחה הזו בבת אחת וזה לא משנה אם זה ב-20 או 30 קמ"ש ואז כאשר הצוואר שלו נמצא בתנוחה מסוימת והוא מקבל מכה מאחורנית, צווארו נמתח אחורנית. אם באותו רגע יש לו לחץ על חוט השדרה שקודם לא בא לידי ביטוי, אותו לחץ פוגע בחוט השדרה ויכול לגרום לנזק נוירולוגי...". לעדותו, התלונות של התובע היו טיפוסיות לפגיעה מסוג "צליפת שוט" (עמ' 55 שורות 18-16). בהמשך העיד (עמ' 56 שורות 13-10): "ת: אני לא חושב שהתאונה היתה קלה לנוכח חוט השדרה שלו [...] אילולא היו סימנים לחולה לפני כן בשנת 1992, הייתי נותן את כל הנכות על חשבון התאונה. אני לא נותן את כל הנכות על חשבון התאונה כיוון שהיו לו סימנים מקדימים. אדם שיש לו OPLL יכול להיות שהסימנים יתחילו בגיל 70. בגיל 40 הם עוד לא התחילו". ד"ר רזון העיד שהממצאים בחוות הדעת שלו הם כתוצאה מהניתוח שעבר התובע, שהוקדם כתוצאה מהתאונה (עמ' 59 שורות 8-7). בעדותו אישר ד"ר רזון שהפחית 50% מאחוזי הנכות שנתן מאחר שאצל אנשים שסובלים מ-OPLL יופיעו תלונות כמו שהופיעו אצל התובע, גם ללא חבלה (עמ' 64 שורות 22-19). לטענת התובע, יש לקבל את קביעותיו של ד"ר רזון כפי שפורטו בחוות דעתו. הנתבעת מצידה גורסת, שפגיעותיו של התובע בתאונה, שהובילו אותו להתלונן על כאבים בצוואר, הובילו את הרופאים, בסופו של דבר, לגילוי מחלתו, שאין לה כל קשר לתאונה, וכי הממצאים הגופניים שמקורם בניתוח עצמו, אין להם כל קשר לתאונה. לפיכך עותרת הנתבעת לקבוע שאין קשר בין נכותו הנוירולוגית של התובע לבין התאונה. לחילופין עותרת הנתבעת לדחות את קביעתו של ד"ר רזון לפיה יש לשייך מחצית מהנכות לתאונה, אלא לקבוע שיש קשר בין הנכות לבין התאונה לתקופה ממוצעת של שנתיים וחצי ובתום תקופה זו יש לשייך את מלוא הנכות למצבו של התובע שקדם לתאונה שכן ממילא הוא היה נזקק בשלב זה לניתוח. לחילופי חילופין עותרת הנתבעת לקבוע כי נכותו של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 35.4%. טענת הנתבעת לשלילה מוחלטת של הקשר בין נכותו הנוירולוגית של התובע לבין התאונה, אינה מקובלת עלי. ד"ר רזון היה עקבי בקביעתו, הן בחוות הדעת והן בעדותו, שהתאונה שאירעה לתובע החמירה את המצב הקיים שלו, קרי את מחלת ה-OPLL ממנה סבל ואשר עד לתאונה לא היה ידוע על קיומה אצלו, והקדימה את הצורך בניתוחו של התובע. מכאן מתבקשת המסקנה לפיה מתקיים קשר בין הנכות הנוירולוגית לבין התאונה והשאלה היא מהו שיעור הנכות אותו יש לייחס לתאונה ומהו שיעור הנכות בגין מצבו הקודם הקיים של התובע. בסוגיה זו, העיד ד"ר צ'צ'יק שלהערכתו התסמינים היו מתפתחים בתוך פרק זמן מקסימאלי של חמש שנים (עמ' 94 שורות 5-4), אולם בהמשך נראה כי הסתייג מקביעה נחרצת זו כשהעיד שאין מדובר במדע מדויק ולא במתמטיקה (עמ' 99 שורה 1). ד"ר רזון העיד שיכול להיות שהסימנים היו מתחילים אצל התובע רק בגיל 70 (עמ' 56 שורות 13-12). לאור עדותם של המומחים הרפואיים המלמדת על חוסר הודאות בהערכת המועד בו היו מתפתחים תסמיני מחלת ה-OPLL אצל התובע, נראה כי יהא זה סביר וצודק לייחס מחצית מאחוזי הנכות למצבו הקודם של התובע, ומחצית מאחוזי הנכות לתאונה. אשר על כן, קביעותיו של ד"ר רזון באשר לאחוזי הנכות של התובע, מתקבלות במלואן. הנכות הנפשית התובע נבדק ביום 4.1.09 על-ידי הפסיכיאטר פרופ' אבנר אליצור, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט וערך חוות דעת רפואית ביום 18.5.09 (נ/15), בה פורטו הקביעות הבאות בנוגע למצבו הנפשי של התובע: "מצבו הנפשי בעבר: ...בתולדות המשפחה יש מטען של תורשה פסיכיאטרית...האווירה המשפחתית התאפיינה בעזובה רגשית וחינוכית קשה מלווה באלימות ... מגיל התבגרות הוא התמכר לשימוש בסמים כולל סמים קשים. סבל מהפרעות התנהגות קשות ועבריינות. [...] לאור האנמנזה, התיעוד, המבחנים הנוירו פסיכולוגיים והבדיקה אני מתרשם כי מדובר אמנם בהפרעת אישיות גבולית קשה אנטי סוציאלית מאשכול B מלווה בהתמכרות לסמים קשים ולתוצאותיהם המאוחרות. להערכתי, חומרת הנכות הנפשית טרום ארוע הינה 20% לפי סעיף 34 ג' לתקנות ביטוח לאומי לצמיתות. מצבו הנפשי בעקבות התאונה: ...לאור הנתונים והבדיקות הנוירו פסיכולוגיות ניתן: א) לשלול התפתחות תסמונת שלאחר זעזוע מוח ... ב) לשלול התפתחות תסמונת פוסט טראומטית זאת נוכח התנהגות תואמת בעת האירוע, העדר תופעות שחזור והימנעות. ג) בהמשך חלה החמרה של הבעיה האורטופדית והוא נזקק לנתוח. בעקבות הניתוח המשיך עוד לסבול מתופעות של מצב רוח ירוד אשר אובחנו כהפרעת הסתגלות. לדעתי מדובר בהחמרה זמנית של מצבו הנפשי בחומרת נכות של 10% לפי סעיף 34 ב', זאת באופן זמני לתקופה של שנה. מצבו הנפשי היום: בתחילת שנת 2006 חלה הדרדרות במצבו הנפשי, הוא הופנה לטפול למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן ואף אושפז שם בטפול יום. הם אבחנו אותו כסובל מהפרעת פוסט טראומטית וגלישות פסיכוטיות. אולם בהסתכלות כוללנית על כל התיעוד שרובו לא עמד בפניהם, התהליך הנפשי, והבדיקות הנוירו פסיכולוגיות אני מגיע למסקנה כי מצבו הנפשי בתקופה זו איננו קשור כלל לתאונה הנדונה. הייחוס לתאונה נעשה על ידי הנבדק מטעמים מגמתיים שאין בינם ובין האירוע קשר סיבתי. על כן אין לזקוף את נכותו הנפשית בתקופה זו לארוע הנדון". בתאריך 4.6.09 הגיש בא כוח התובע בקשה לפסילת חוות דעתו של פרופ' אליצור (בש"א 11383/09), בטענה שהלה עובד באופן קבוע עם באי כוח הנתבעים וערך עבורם חוות דעת רפואית בתיק אחר, במקביל לעריכת חוות הדעת בתיק דנן. בהחלטתי מיום 24.6.09 (עמ' 77-76 לפרוטוקול) דחיתי את הבקשה לפסילת חוות דעתו של פרופ' אליצור, והוא נחקר על חוות הדעת. בחקירתו העיד פרופ' אליצור שהתובע פועל ממניעים של רווח משני, כשהשאלה היא באיזו מידה. לעדותו: "יכול להיות שזה לא התחזות ממש" (עמ' 83 שורות 20-15). כמו כן העיד כי (עמ' 85 שורות 15-11): "ת: אני לא מוציא מחשבון שברגע שהוא הגיע לרמת חן (למרפאה לבריאות הנפש-ד.פ) והוא התחיל לספר להם על כך, הם החליטו לדרבן אותו, מפני שיש אנשים שלמרות שעברו תאונה ומגיע להם, הם לא דורשים עד שמישהו מעיר את תשומת ליבם. יכול להיות שזה בן זוג שאומר, תשמע, אתה מתנהג בצורה קשה אחרי התאונה, כדאי שתברר זאת. אנשים מדחיקים דברים ואני לא מוציא מחשבון שהוא עצמו כן הדחיק, אבל איכשהו ברמת חן הדבר עלה". פרופ' אליצור נשאל האם התנהלות התובע שנבדק לראשונה במרפאת בריאות הנפש ביפו בשנת 1999, ובמרפאת בריאות הנפש ברמת חן בשנת 2006, אך רק בשנת 2009 ביקש מינוי של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, - מתאימה לאדם שרוצה להשיג רווח משני, והשיב (עמ' 84 שורות 31-22; עמ' 85 שורות 3-1): "ת: אני מסכים שזה לא מתאים לאדם עצמו, אבל אולי מישהו דחף אותו. הדחיפה לרווח המשני היתה של מישהו אחר שדחף אותו. אני לא יודע. אני לא מתייחס דווקא אליו אישית, אבל אם אתה שואל אותי אני לא יודע". בהמשך נשאל פרופ' אליצור והשיב (עמ' 85 שורות 23-19): "ש: אז לתובע לא היה רצון לרווח משני? ת: יכול להיות. אני לא יודע. ש: כלומר אתה לא יודע אם התובע פעל או לא פעל מרווח משני? ת: כל הסיפור והתלונות שהופיעו ב-2006, אחרי כל-כך הרבה שנים שזה נדה, אין שום דבר, אני צריך לקשור את זה. אני לא יודע למה לקשור את זה". לעדותו של פרופ' אליצור, הרווח המשני קשור לשאלת הקשר של מצב התובע לתאונה. לעדותו (עמ' 85 שורות 31-30; עמ' 86 שורות 2-1): "ת: אני אומר לך מה הרווח המשני, הרווח המשני לא קשור לאשפוז ברמת חן, הרווח המשני קשור לשאלת הקשר, האם זה קשור בתאונה או לא קשור בתאונה. לא אמרתי שאין החמרה. יש החמרה במצבו. אני לא ידעתי למה לקשור את זה, האם לקשור את זה לתאונה או לא, זאת השאלה". פרופ' אליצור העיד שהתאונה של התובע לא היתה קשה מבחינת הנזק הגופני והוא לא סבל מפוסט-טראומה, אלא ההחמרה היתה בגלל הפגיעה בצוואר וההתמודדות עם כאבים רפואיים (עמ' 86 שורות 23-20; עמ' 87 שורות 13-11). ביום 7.11.09 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על החלטת מותב זה מיום 24.6.09 שלא לפסול את חוות דעתו של פרופ' אליצור (רע"א 6234/09). עם זאת ציין בית המשפט העליון בהחלטתו כי מדובר במקרה גבולי ומן הראוי להותיר לתובע פתח להגיש בקשה למינוי מומחה נוסף. ביום 21.12.09 נעתרתי לבקשת בא כוח התובע למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי, וביום 1.2.10 מונה הפסיכיאטר ד"ר אדם דרנל כמומחה נוסף מטעם בית המשפט לבדיקת נכותו הנפשית של התובע. התובע נבדק על-ידי ד"ר דרנל בתאריכים 11.3.10 ו-11.11.10, וחוות דעתו נערכה בתאריך 21.11.10 (ת/8). בחוות הדעת קבע ד"ר דרנל, בין היתר, כדלקמן: "במהלך פגישותי עם מר חיות היו מספר פעמים בהם ראיתי בבירור חוסר שיתוף פעולה ונסיונות להסתרה או להאדרה בהם מר חיות ניסה להגזים את הרושם לגבי מידת חוליו. [...] מר חיות סובל מתסמינים של דחק בתר חבלתי, ומהחמרה בהפרעת האישיות ממנה הוא סובל. מר חיות סובל היום מעיסוק יתר בתאונה ובתוצאותיה. התאונה החמירה במידה מסוימת את הפרעת האישיות ממנה סבל מר חיות כל חייו. [...] מצב רפואי קודם לתאונה או שאינו קשור לתאונה: מר חיות סובל מנכות נפשית קודמת או שאינה קשורה לתאונה הנדונה בשיעור 20% לפי סעיף 34 ג' לתקנות המל"ל. [...] הקשר של הנכות הנפשית לתאונה: התסמינים של דחק בתר חבלתי הופיעו לאחר התאונה, ולתאונה יש תפקיד "גרימה" לגבי תסמינים אלה. לתאונה יש תפקיד "תורם" אך לא תפקיד "גרימה" בתסמינים של מר חיות הקשורים להפרעת האישיות. [...] היום, כאחת עשרה שנה לאחר התאונה הנדונה, ולאחר השתתפות במסגרות טיפוליות שונות, ויציבות במצבו הקליני לפחות שנתיים מאז הפסיק את המעקב ביחידת השיקום, מצבו הנפשי של מר חיות יציב. סיכום נכות הנפשית של מר חיות היא 40% לפי סעיף 34 ד-ה מותאם, לתקנות המל"ל לצמיתות. יש מצב רפואי קודם או שאינו שייך לתאונה בתחום הנפשי, והנכות בגין פגימה זו היא 20% לפי סעיף 34 ג לתקנות המל"ל. יש להוריד את המצב הרפואי הקודם או שאינו שייך מהנכות היום, ולכן נכותו של מר חיות היום בגין התאונה הנדונה היא 20% לפי סעיף 34 ג לתקנות המל"ל. יש קשר בין חלק מתסמיניו היום לבין התאונה הנדונה. לא צפוי שינוי במצבו של מר חיות מבחינת נכותו הנפשית". בחקירתו בבית המשפט העיד ד"ר דרנל שלפני התאונה התובע סבל מהפרעת אישיות קשה (עמ' 131 שורה 6). לעדותו, מצבו של התובע אינו עונה על כל הקריטריונים של פוסט טראומה, אלא ישנם תסמינים חלקיים (עמ' 133 שורות 18-16), כגון חוויה מחדש של התאונה (עמ' 138 שורות 9-6). בהמשך נשאל ד"ר דרנל והשיב (עמ' 156 שורות 5-1): "ש: אני אומר לך, שכל ההתנהגות של התובע מ-2006 ואילך לא נובעת מהתאונה, אלא היא נובעת מהאישיות שלו, מהפרעת האישיות שלו או מתוך זה שהאיש היה מגמתי, מהי תגובתך? ת: זה שהוא היה מגמתי אין ספק ואני גם מקדיש לכך עמוד שלם בחוו"ד שתומך בכך. אבל זה לא אומר שלא חל שינוי בחומרת התסמינים הנפשיים שלו. אפשר גם זה וגם זה. זה מה שאני חושב שקרה". לעדותו (עמ' 157 שורות 5-4): "ת: זה שהוא מגמתי, אני מקבל. אבל דפוס חייו הוא לא פונקציונאלי ואדם עם דפוס חיים כזה, לא משנה מה המקור של זה, לדעתי עונה לאותו סעיף של רשימת המבחנים לתקנות המל"ל". ד"ר דרנל העיד שהחליט להפנות את התובע לאבחון נוירו-פסיכולוגי עקב בעיית האמינות שלו וחוסר שיתוף פעולה קשה בפגישה הראשונה עמו (עמ' 167 שורות 3-1). לעדותו (עמ' 138 שורות 22-20): "ת: ההתנהלות של התובע בבדיקה הראשונה היתה כזו שהעלתה אצלי ספקות אם הוא פגוע מח, אם הוא דמנטי. ההתנהלות היתה כל-כך יוצאת דופן שרציתי לקבל חוו"ד של נוירו-פסיכולוג האם יש בעיה קוגניטיבית שאני צריך לדעת עליה: הכוונה בעיה של זיכרון, קשב, תפקודים?". בהתאם לכך, נבדק התובע בתאריכים 29.7.10 ו-5.10.10 על-ידי הפסיכולוג הקליני ד"ר רון גאגין, אשר ערך חוות דעת (נספח י' לסיכומי התובע) וציין את הקביעות הבאות בנוגע לתוצאות המבחנים הנוירו-פסיכולוגיים שנערכו לתובע: "במבחני הSVT לא נמצאה עדות להתחזות ולא ניכרה הגזמה בסימפטומים [...] נראה כי שיתוף הפעולה שלו היה מלא ברוב המטלות...". בפרק הסיכום (עמ' 5) של חוות הדעת קבע ד"ר גאגין, בין היתר, כדלקמן: "ממצאי האבחון הנוירופסיכולוגי מעידים על תפקוד אינטלקטואלי שמונמך יחסית לתפקודו הפרה מורבידי המשוער על פי הרקע שנמסר. עיקר ההנמכה נובע מקשיים בערנות הסביבתית, בריכוז ומיקוד הקשב ובזיכרון לטווח קצר. שאר ממצאי האבחון מעידים על האטה פסיכו מוטורית, ליקויי זיכרון בעיקר בתחום הצורני וקשיים בחשיבה מופשטת, המשגתית ומופשטת. ממצאי מבחני המהימנות מעידים על ביצוע תקף, ללא סימני האדרה או התחלות כלשהם. בממצאי האבחון היום ישנה עדות שתומכת בקיומה של תסמונת חלקית של דחק פוסט טראומטי אם כי תסמונת זו משנית בתמונה הקלינית שדומיננטית בה הפרעת אישיות גבולית שמצויה כעת בשלב של התפרקות פסיכוטית עם גון פרנואידי. מן הרושם הקליני יחד עם ממצאי האבחון, ובהשוואה לממצאי האבחון החלקיים ביותר שעמדו לרשותי, נראה כי יש לראות במצבו הנוכחי, סופי ולמרות שניתן לצפות להטבת מה במצבו הפסיכוטי, להערכתי התמונה הבסיסית עתידה להישאר כפי שהיא". ד"ר דרנל העיד שעשה שימוש בחוות הדעת של ד"ר גאגין כולה (עמ' 137 שורות 33-32), אך עם זאת הוא מפקפק בחלק מהמסקנה שלו (עמ' 168 שורות 2-1). ביום 28.8.11 הגישו הצדדים הודעה לבית המשפט לפיה הם מוותרים על חקירתו של ד"ר גאגין. כאן המקום לציין שבהתאם להחלטתי מיום 28.6.10 (עמ' 109-108), נחקרה בבית המשפט הפסיכולוגית הקלינית ד"ר אורלי קמפף-שרף, אשר ערכה חוות דעת נוירו-פסיכולוגית לתובע בתאריך 1.5.09 (ת/6). חוות דעתה נערכה לאחר שהתובע הופנה אליה על ידי פרופ' אליצור, לצורך השלמת חוות דעתו. בסיכום חוות דעתה קבעה ד"ר קמפף-שרף (עמ' 4 ל-ת/6): "א. באיבחון הנוכחי, חרף הסבר על חשיבות שיתוף פעולה ועל האפשרות לעזור לו ולתת ביטוי לקשייו האמיתיים, מר חזות הטה את התוצאות במכוון להחמרת מצב קיים. מר חזות לא איפשר להוכיח קיומה של הפרעה באמצעות המבחנים למרות שהוסבר לו ששיתוף פעולה יאפשר להגיע לחקר האמת. הבנתי היא שמר חזות לא היה מעוניין לאפשר הגעה אל חקר האמת, כנראה בשל תפיסתו כי הבעיה האמיתית ממנה סובל איננה חריפה מספיק לשרתו בתביעתו המשפטית. ב. אבחנות כגון PTSD וסכיזופרניה שניתנו לו בעברו אינן לוקחות בחשבון את השימוש הממושך בסמים קשים למשך תקופה ארוכה ואשר סביר שגרמו לתופעות הפסיכוטיות המתוארות. ג. האבחנות שניתנו לו התעלמו מהפרעת האישיות שמקורה בילדות קשה ואשר מעלה את הסבירות לסבול מהפרעות נפשיות בתגובה לכל גורם לחץ, לאו דווקא התאונה. ד. אין עדות לתהליך נסיגתי המאפיין סכיזופרניה. תפקודו מאז ילדותו, דרך הצבא ועברו התעסוקתי היה מאופיין ביכולת נמוכה ובחוסר השתלבות והסתגלות למסגרות. [...] האבחון הנוכחי תומך בקיומה של הפרעת אישיות מאשכול B כאשר בולטים קוים של הפרעת אישיות גבולית ואנטי חברתית. הפרעת האישיות אינה קשורה לארוע. [...] ניתן לקבוע בהסתברות גבוהה כי באיבחון הנוכחי, חרף הסבר על חשיבות שיתוף פעולה ועל האפשרות לעזור לו ולתת ביטוי לקשייו האמיתיים, מר חזות השקיע מאמץ שכוון להטיית התוצאות למצג פתולוגי או במקרה הטוב להחמרת מצב קיים וזאת בכוונה להשיג רווח משני. לאור כל אלו נראה בלתי סביר לייחס את מצבו לתאונה המתוארת לעיל ולהערכתי, אם בכלל השפיעה הרי שתרומתה הייתה שולית בלבד". בחקירתה בבית המשפט העידה ד"ר קמפף-שרף שהיא הפסיקה את הטסטים שערכה לתובע ולא העבירה לו את כל מה שתכננה כי לא היה בכך טעם לאור אי שיתוף הפעולה מצידו (עמ' 112 שורות 12-9). לעדותה, מבחנים נוירו-פסיכולוגיים מלאים אורכים בין 4 ל-6 שעות, תלוי בקצב של הנבדק, אך התובע היה אצלה רק כשעה וחצי שזה פחות מרבע הזמן שלוקח לבדוק נבדק רגיל (עמ' 113 שורות 33-32; עמ' 114 שורות 4-1). בהמשך העידה שהאבחון מורכב מראיון קליני, תצפית קלינית ומבחנים (עמ' 121 שורה 22). לעדותה, כשאין שיתוף פעולה, אין טעם להמשיך את המבחנים (עמ' 122 שורה 29). בהמשך העידה ד"ר קמפף-שרף (עמ' 125 שורות 17-11, 21-20): "ת: אבחון פסיכולוגי מורכב ממבחנים, גם מהתצפית וגם מהראיון הקליני. עשיתי כמיטב יכולתי, מהחומרים שהצלחתי לדלות מהתובע, להביא כמה שיותר מידע אמיתי ונכון לביהמ"ש באמצעות הדו"ח. אני מסכימה, ואני כותבת הרבה דוח"ות, שאני יכולה לומר ששם משקלם של המבחנים גבוה יותר. במקרה הזה, התצפית, הראיון הקליני, ההשוואה שהייתי צריכה לעשות בין מידע שהוא מסר לי לבין המסמכים שעמדו בפני, היוו חלק מרכזי להסקת המסקנות שלי וגם מבחני ה-SVT שהם שלושה מבחנים ועוד דפוסים בתוך מעט המבחנים שהעברתי, שכולם צעקו שיש כאן הגזמה בולטת בהסתברות גבוהה. [...] אני מסכימה שמשקל המבחנים הוא לא רב". ד"ר דרנל העיד בחקירתו בבית המשפט שהדו"ח של ד"ר קמפץ-שרף הוא חלקי מאד ואי אפשר לעשות איתו שום דבר (עמ' 136 שורות 22-21). לטענת התובע, יש להעדיף את חוות הדעת של ד"ר דרנל על פני חוות דעתו של פרופ' אליצור, אותה יש לפסול, מהטעמים הבאים: פרופ' אליצור ערך את חוות דעתו בעודו מצוי בניגוד עניינים עקב יחסי העבודה שלו עם באי כוח הנתבעים; תוכנה של חוות הדעת נסתר במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' אליצור; האבחון הנוירו פסיכולוגי שערכה ד"ר קמפף-שרף עליו מבוססת חוות דעתו של פרופ' אליצור, נערך בחוסר מקצועיות ובצורה חלקית ביותר. הנתבעים מצידם גורסים שאין מקום לפסול את חוות הדעת של פרופ' אליצור, אלא יש לקבוע כי לתובע לא נותרה כל נכות נפשית בהתבסס על הנימוקים הבאים: חוסר מהימנותו; העובדה שהתסמינים הפוסט טראומטיים הינם סובייקטיביים לחלוטין, וקיומו של פער זמנים בלתי סביר בין התאונה לבין הופעתם של התסמינים; הודאת המומחה ד"ר דרנל לפיה היה משנה את חוות דעתו לו היתה עומדת בפניו עדות התובע בבית המשפט; העובדה שהמומחה לא היה ער לשתי תאונות דרכים נוספות בהן היה התובע מעורב לאחר התאונה נשוא תיק זה. המסקנות המתבקשות לאור מארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלקמן: שני המומחים הרפואיים בתחום הפסיכיאטרי העריכו שהתובע סבל מנכות נפשית בשיעור של 20% עובר לאירוע התאונה (עמ' 5 ל-נ/15; עמ' 12 ל-ת/8), ומצבו הוחמר בעקבות התאונה. להערכת פרופ' אליצור, שיעור נכותו הנפשית של התובע כיום היא לפחות 30% (עמ' 83 שורות 11-9), כשניתן לייחס לתאונה החמרה זמנית בשיעור הנכות, של 10% למשך שנה, אם כי יכול להיות שההחמרה היתה בשיעור יותר גבוה, כגון 15% למשך שנה וחצי (עמ' 86 שורות 17-14). פרופ' אליצור ביסס את מסקנתו זו על ההנחה לפיה התאונה שהתובע עבר לא היתה קשה ולא גרמה לו לתסמונת פוסט-טראומטית; ועל תוצאות הבדיקות הנוירו-פסיכולוגיות שנערכו לתובע על-ידי ד"ר קמפף-שרף. יצוין כי התובע נבדק על-ידי פרופ' אליצור פעם אחת בלבד. כמו כן נבדק התובע פעם אחת בלבד אצל ד"ר קמפף-שרף, כשלעדותה אמרה לתובע שיכול להיות שיזומן שוב לבדיקה אולם אחרי שראתה את תוצאות המבחנים לא זימנה אותו שוב (עמ' 112 שורות 16-15). ד"ר דרנל העריך את נכותו הנפשית של התובע כיום בשיעור של 40% מתוכם 20% בעקבות התאונה, לצמיתות. ד"ר דרנל ביסס את מסקנתו על תסמינים חלקיים של פוסט טראומה שהתגלו אצל התובע, ועל תוצאות הבדיקות הנוירו-פסיכולוגיות שערך ד"ר גאגין. התובע נבדק על-ידי ד"ר דרנל פעמיים. כמו כן נבדק התובע פעמיים על-ידי ד"ר גאגין. הן פרופ' אליצור והן ד"ר דרנל ציינו בחוות דעתם ששיתוף הפעולה של התובע בבדיקה היה חלקי, תוך נטיה להגזמה, האדרה ומגמתיות ביחס למצבו ולמידת חוליו (עמ' 4 ל-נ/15; עמ' 8-7 ל-ת/8). בלוקחי בחשבון את העובדה שפרופ' אליצור כן מצא לנכון לייחס החמרה בשיעור של 10% (זמני) בנכות הנפשית של התובע בעקבות התאונה, ואת הבעייתיות בהתבססות על ממצאי הבדיקה הנוירו-פסיכולוגית החלקית, הקצרה והחד פעמית שערכה ד"ר קמפף-שרף לתובע - מחד; ומאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שד"ר דרנל העניק לתובע נכות נפשית בשיעור גבוה יחסית של 20%, כשלא שוכנעתי שקיימת לכך הצדקה נוכח עדותו וחוות דעתו לפיהן מצא ניסיונות ברורים להאדרה והגזמה אצל התובע, - המסקנה המתבקשת היא שיש להעמיד את שיעור הנכות הנפשית של התובע על 10% לצמיתות, וכך אני קובעת. נכות רפואית משוקללת לאור כל האמור לעיל, הנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא כדלקמן: 39% בגין הנכות הנוירולוגית; 10% בגין הנכות הנפשית; סה"כ נכות רפואית משוקללת לצמיתות - 45% (במעוגל). 2. מהו שיעור נכותו התפקודית של התובע? עניינה של הנכות התפקודית הוא: "מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע" (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799).   לטענת התובע, יש לקבוע שהנכות התפקודית שלו עולה בשיעור ניכר על נכותו הרפואית, עד כדי אי כושר מלא, בהתחשב בהיותו חסר השכלה ו/או הכשרה מקצועית, ובעובדה שהוא אינו מסוגל לבצע עבודות פיזיות מסוג העבודות בהן עסק עובר לתאונה ו/או כל עבודה פיזית אחרת. הנתבעים מצידם גורסים שהתובע אינו מנוע מלשוב למעגל העבודה, לרבות עבודה פיזית, נוכח עדותו בחקירתו בבית המשפט וממצאי מעקב שנערך אחריו בחודש יוני 2005. לפיכך לעמדתם, יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע אינה עולה על 30%. התובע העיד בתצהירו שלפני התאונה היה מפרנס יחידי במשפחה בת 8 נפשות, אולם כתוצאה מהתאונה אין ביכולתו לשוב לעבוד בעבודה פיזית, וכתוצאה מכך נאלצת רעייתו לצאת לעבוד לצורך פרנסת המשפחה, במקום לבצע את עבודות הבית וגידול הילדים (סע' 13 ל-ת/3). כמו כן העיד בתצהירו שבעקבות מצבו הקשה החליט לחזור בתשובה והחל ללמוד בכולל, כשהוא עוסק בפעולות מצווה בהתנדבות של עזרה לנזקקים. בחקירתו בבית המשפט העיד התובע שהוא מסוגל לנהוג ויש לו רישיון נהיגה (עמ' 30 שורות 4-3, 13). בהמשך העיד (עמ' 32 שורות 29-17): "ת: אני מוכר תחתונים וגרביים לאנשים בין לבין עם הנחת התפילין לאנשים. אני קונה את הבגדים מיפו ת"א. לפעמים גם נותנים לי סטוקים ואני מוכר. אני מוכר לאנשים אבל הכסף שאני מקבל הולך למשפחות נזקקות, לאלמנות, למשפחות עם מצוקה כלכלית, לאנשים שאין להם תפילין. זו יוזמה פרטית שלי. כשאני הולך לקנות בגדים או לקבל בגדים זה לוקח לי שלושת רבעי שעה בסה"כ. אני לא מוכר את הבגדים, אלא אותם אנשים שאני מזכה אותם בתפילין, פעם קונים בגדים, פעם לא קונים. אני מכיר כל משפחה ביפו ואני נותן למי שצריך. אני לא יכול לעסוק בזה כעבודה כי יש עניין של מאמץ גופני ואני לא יכול לעשות את התנועה של הנחת התפילין במשך כל היום. במהלך היום אני עומד, יושב. זו המגבלה שלי. אני מוכן לקבל עבודה שבה אוכל לשבת ולעמוד, אבל בתנאי שלידיים שלי תהיה קואורדינציה. את סרטים לתפילין אני יכול להניח בלי הגבלה כי לא צריך לשם זה מאמץ פיזי...אבל לעמוד ולשבת ממושכות קשה לי. אני לא פניתי לשירות התעסוקה למצוא עבודה. גם לא פניתי למל"ל וביקשתי שיקום בעבודה". הנתבעים הגישו דו"ח חקירה (נ/17) שכלל מעקב אחר התובע ונערך בתאריך 17.6.05 על-ידי חוקר מטעם הנתבעת 1, מר אופיר נגר (עמ' 37 שורות 2-1; עמ' 100 שורות 14-13). בדו"ח צוין שהתובע נצפה מבקר בבית כנסת, נוהג ברכבו, נכנס לחנויות בגדים ויוצא מהן עם שקיות, מסתובב רגלית בשוק הפשפשים ומניח תפילין לאנשים משך כשעתיים עד שהמעקב הופסק. כמו כן צוין שהתובע נצפה מהלך ללא מקל הליכה אך ניתן להבחין במגבלה בולטת בהליכתו. התובע העיד בחקירתו בבית המשפט שזכור לו מקרה שחוקר ראה אותו קודח במקדחה, ברמת אביב אצל חבר שלו. לעדותו הוא תלה תמונות והשתמש במקדחה. לעדותו (עמ' 33 שורות 13-9): "עליתי על סולם. גם היום אני יכול לעלות על סולם [...] גם היום אני יכול לקדוח, השאלה כמה הגוף שלי מסוגל לקבל, עד איזה מובן. אני מוגבל בדברים. זה לא שאני לא יכול לקדוח ולא יכול להרים, אני יכול לעשות, אבל יש לי הגבלה מסוימת עד כמה". בהמשך העיד (עמ' 35 שורות 30-29; עמ' 36 שורות 2-1): "אף אחד לא יקבל אדם כמוני לעבודה, עם המגבלות שיש לי. אני לא צריך לחפש עבודה כדי לדעת שלא יקבלו אותי, כי אני יודע מה המצב הפיזי שלי ומה אני יכול לתת. אני חושב שחוץ מהפה אין לי שום דבר מועיל בגוף, בידיים, ברגליים שאני יכול לעבוד איתו". כפועל יוצא מהאמור לעיל, הרושם המתקבל הוא שיש לנכויותיו הרפואיות של התובע משמעות תפקודית, בהשוואה לכושרו לעסוק בעבודות פיזיות, לפני אירוע התאונה. אמנם, הוכח שהתובע כלל לא ניסה להשתלב במעגל העבודה ו/או להשתקם מבחינה מקצועית. וכן הוכח, הן בעדותו של התובע בחקירתו בבית המשפט והן בדו"ח המעקב, שהניסיון ליצור מצג לפיו מצבו של התובע עולה לכדי חוסר יכולת מוחלט לתפקד, רחוק מהמציאות בפועל. יחד עם זאת, המדובר בפעילות פיזית מצומצמת, פשוטה ולא מכבידה, שספק רב לי אם אדם בגילו (53) ובמצבו יהיה מסוגל למצוא. אשר על כן אני קובעת ששיעור נכותו התפקודית של התובע הוא 40%. 3. ראשי הנזק הפסד השתכרות כידוע, לצורך חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה, יש לקבוע תחילה את בסיס ההשתכרות של התובע. לטענת התובע, יש להעמיד את בסיס השכר החודשי שלו על סך של 6,458 ₪, לפי סך הכנסתו בשנת 1997 שהסתכמה ב-77,500 ₪ (ת/4), חלקי 12 חודשים. לעמדתו, יש לשערך את הסכום הנ"ל נכון למועד הגשת הסיכומים, כך שההכנסה החודשית מסתכמת בסך של 8,510 ₪. הנתבעים גורסים שיש לקבוע כי שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 4,600 ₪ בערכי היום וכי זה היה פוטנציאל ההשתכרות המקסימאלי של התובע. לטענתם התובע סגר את עסקו העצמאי בסוף שנת 1997, ולאחר מכן היה מובטל מספר חודשים כאשר בשבעת החודשים שקדמו לתאונה עבד אצל אחיו והשתכר 3,500 ₪ לחודש, שהם 4,600 ₪ נכון למועד הגשת הסיכומים. לעמדת הנתבעים, אין מקום לערוך את חישוב הפסדי ההשתכרות של התובע על בסיס הכנסות של שנה אחת מתוך עשרים שנות עבודה אפשריות, ממועד שחרורו מצה"ל ועד למועד התאונה. התובע העיד בתצהירו שעקב בעיות משפחתיות אישיות סגר את העסק העצמאי ועבר לעבוד כשכיר מחודש אוגוסט 1998 (קרי כעשרה חודשים עובר לאירוע התאונה). כעולה מתלושי השכר שהוגשו על-ידי התובע, משכורתו כשכיר אצל אחיו בשלושת החודשים שקדמו לתאונה, הסתכמה בסך של 3,500 ₪ (נספח ל-ת/3/א). יובהר שלא הוכח, מעבר לטענה שנטענה בעלמא על-ידי התובע, שהוא אכן התכוון לפתוח מחדש את העסק העצמאי שסגר. בנסיבות בהן הוא עבד, לפי עדותו, כשכיר, במהלך כ-10 חודשים עובר לתאונה ולא עשה פעולות כדי להתקדם בכיוון של פתיחת עסק עצמאי, אני דוחה את טענתו לחישוב בסיס השכר על-פי הכנסתו המדווחת כעצמאי. לפיכך אני קובעת שבסיס ההשתכרות של התובע הינו 4,600 ₪ לחודש, בערכי היום. לפיכך יחושבו הפסדי ההשתכרות של התובע כדלקמן: לעבר (ממועד התאונה בתאריך 31.5.99 ועד היום): 153 חודשים x 4,600 ₪ = 703,800 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 840,614 ₪: לעתיד (מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67) 4,600 ₪ x 40% (נכות תפקודית), בהיוון המקובל = 258,808 ₪. עזרת הזולת לעבר: לטענת התובע, הוא קיבל עזרה בהיקף ניכר מרעייתו ומאחותו לאחר אירוע התאונה, ולכן יש לפסוק לו פיצוי חודשי כדלקמן: בגין תקופה של שנה מיום התאונה בה שהה באי כושר והיה מרותק למיטתו, עותר התובע לפיצוי בגובה שכר המינימום באותה תקופה שעמד על סך 2,800 ₪ x 12 חודשים, וסה"כ 33,600 ₪. בגין התקופה שמתום אותה שנה ועד היום, עותר התובע לפיצוי בסך של 5,000 ₪ לשנה, וסה"כ 50,000 ₪. לעתיד: לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא אינו מסוגל לדאוג בעצמו לכל צרכיו ונזקק לעתים קרובות לעזרת קרוביו. כמו כן לטענתו, ככל שהוא ילך ויתבגר, יגבר הצורך שלו בסיוע, ובשלב מסוים סביר להניח שהתובע יידרש לשכור שירותים אלה בשכר. לפיכך הוא עותר לפיצוי בסך של 334,825 ₪ עד לתום תוחלת חייו (לפי חישוב המפורט בסע' 154-148 לסיכומיו). הנתבעים גורסים שהתובע אינו זקוק לכל עזרה מן הזולת, בעבר או בעתיד, ואין מקום לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. מקובלת עלי הטענה כי בתקופה שלאחר התאונה, התובע נזקק לעזרת בני משפחתו מעבר לעזרה שנהוג שתינתן בין אדם לקרובו החולה. עזרה כזו היא עזרה המוכרת ע"י הדין כבת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות ואפילו הקרוב המסייע לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, התשס"ג, 2003, עמ' 820-821). עם זאת, התובע העיד בתצהירו שבעקבות הניתוח שעבר שהה בחופשת מחלה והיה מרותק למיטתו במשך חודש ימים בהם טופל על-ידי רעייתו ואחותו (סע' 11 ל-ת/3). כך שאין מדובר בתקופה של שנה, כנטען בסיכומיו. מעבר לתקופה שלאחר הניתוח כאמור לעיל, לא הוכח שהתובע נזקק לעזרה כלשהי מן הזולת, לעבר או לעתיד. אשר על כן אני מוצאת לנכון לפצות את התובע בגין עזרת הזולת, על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי של 2,500 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. הוצאות נסיעות לעבר: לטענת התובע, לאחר שעבר את הניתוח לא היה מסוגל להתנייד בכוחות עצמו, ונדרש לקבל טיפולים מרובים אשר הצריכו הוצאות ניידות גבוהות. התובע הגיש קבלות על סך כולל של 1,169 ₪ בגין נסיעות והוא עותר לפיצוי לעבר בסך 34,250 ₪ לפי חישוב של 250 ₪ לחודש. לעתיד: התובע עותר לפיצוי חודשי לעתיד בסך של 250 ₪ וסך הכל 57,106 ₪ בגין הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים. הנתבעים גורסים שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה לעבר ו/או לעתיד, מכיוון שממילא היה התובע עתיד לעבור את הניתוח, גם אלמלא התאונה, ולשלם עבור הנסיעות. כמו כן, הוכח שהתובע נוהג ברכבו כרגיל, אינו מצוי בטיפול רפואי כלשהו ואין לו צורך בנסיעות לטיפולים. איני מקבלת את טענת הנתבעים לשלילת הפיצוי בגין הוצאות עבור נסיעות לעבר, מאחר שהוכח כי התאונה הקדימה את הצורך של התובע לעבור ניתוח. כמו כן, לאור שיעור נכותו הרפואית של התובע, סביר להניח שהוא יידרש להוצאות בגין דלק וחניה לצורך טיפולים רפואיים בעתיד, אם כי גובה הפיצוי לו עותר התובע הינו מוגזם, בנסיבות המקרה. אשר על כן אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי של 3,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל. הוצאות רפואיות לעבר: התובע הגיש קבלות על סך של 1,904 ₪ בגין הוצאות רפואיות שנגרמו לו, ולטענתו מדובר בקבלות חלקיות בלבד. לפיכך הוא עותר לפיצוי לעבר בסך של 27,400 ₪ אשר יש בהם לשקף הוצאה חודשית של 200 ₪. לעתיד: התובע עותר לפיצוי לעתיד בסך של 45,684 ₪ לפי חישוב של 200 ₪ לחודש, בטענה שהוא מקבל ויקבל טיפול רפואי באופן רציף, לרבות שימוש בתרופות פסיכיאטריות. הנתבעים טוענים שאין מקום לפסוק לתובע כל פיצוי בראש נזק זה מכיוון שאף אחד מהמומחים הרפואיים לא קבע שהתובע זקוק לטיפול רפואי כלשהו, ועל כל פנים מאז יום 1.1.2010 לא גובות קופות החולים השתתפות עצמית מנפגעי תאונות דרכים עבור רכישת תרופות. אין חולק שהתובע הניח תשתית ראייתית להוצאות שהוציא בעבר עבור טיפולים רפואיים. כמו כן מקובלת עלי הטענה שהוא יידרש להוציא גם בעתיד הוצאות מסוימות בגין השתתפות בקבלת שירותי רפואה שונים, אך סכום הפיצוי לו הוא עותר הינו מוגזם, בנסיבות המקרה. אשר על כן אני רואה לנכון לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי של 5,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק-הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. 8. כאב וסבל אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע אושפז במשך 8 ימים בגין הניתוח שעבר. לטענת התובע יש לחשב במסגרת ימי האשפוז גם את האשפוז הפסיכיאטרי למשך 177 ימים. הנתבעים טוענים שהאשפוז הפסיכיאטרי אינו קשור לתאונה ולחילופין יש לקחת בחשבון רק את מחצית תקופת האשפוז. לאור קביעתי לעיל, לפיה נפסקו לתובע אחוזי נכות נפשית בגין התאונה בשיעור של 10%, ונוכח העובדה שהוכח כי בנוסף קיימת לתובע נכות נפשית שאינה קשורה לתאונה, אני מקבלת את הטענה החלופית של הנתבעים לפיה יילקחו בחשבון מחצית מימי האשפוז הפסיכיאטרי, קרי 89 ימים (במעוגל). אשר על כן יחושב הפיצוי בגין ראש נזק זה על בסיס נכות רפואית בשיעור של 45% לפי 97 ימי אשפוז, וסה"כ 159,176 ₪ . הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. 9. ניכויים תגמולי מל"ל בהתאם לחוות דעת אקטוארית מעודכנת מיום 12.1.2011 שהוגשה על-ידי הנתבעים, סך תגמולי המל"ל המשולמים ו/או שישולמו לתובע הינו 1,185,446 ₪, בתוספת ריבית בסך של 145,135 ₪ (עמ' 2 סע' 4 לחווה"ד האקטוארית), וסה"כ 1,330,581 ₪. מאחר שסך הפיצוי שנפסק לתובע על-פי ראשי הנזק לעיל, מסתכם בסכום של 1,269,098 ₪, הרי שתביעתו נבלעת בתגמולי המל"ל. אולם, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, זכאי התובע לקבל 25% מסכום הנזק שנפסק. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע לאמור: "(א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה". לאור האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי בסך של 317,275 ₪, שהם 25% מ-1,269,098 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. תשלומים תכופים בהתאם לבקשה שהגישו הנתבעים בתאריך 15.9.09 ולהחלטת בית המשפט מתאריך 30.9.09 (בש"א 17846/09), יש לנכות מסכום הפיצוי לו זכאי התובע סך של 3,000 ₪ ששולמו לו כתשלום תכוף ביום 28.7.99, שהם 6,000 ₪ (במעוגל) בערכי היום. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי כמפורט בראש פרק ד' לפסק הדין על תתי-סעיפיו, בניכוי התשלום התכוף. לסכום שיתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, בו ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד. הנתבעים ישאו, ביחד ולחוד, גם בהוצאות המשפט של התובע, אותן ישום הרשם. ניתן היום 4.3.2012, בהיעדר. המזכירות תמציא עותק פסק-דין זה לב"כ הצדדים בהמצאה כדין. ד"ר דרורה פלפל, שופטתס/נשיאה התחום הנפשיפסיכולוגיה