הליך זה אוחז שתי תביעות; האחת, שהגישו התובעים, בני הזוג דגנית ויהודה ויסמן (להלן: "התובעים" או "בני הזוג") נגד - קבוץ גת (להלן: "הקבוץ" או "הנתבע") ועניינה דרישות התובעים לקבלת "דמי עזיבה", בסך של- 242,032 ₪ להם זכאים חברי קבוץ שעוזבים את המסגרת הקיבוצית, זאת על-פי תקנות האגודות השיתופיות וכללי העזיבה; והאחרת, תביעה שכנגד שהגיש הקבוץ נגד התובעים, שעניינה דומה, אך קוטבי ומנוגד, וזאת, לתשלום חובות שצברו בני הזוג בתקופת מגוריהם בקבוץ ושלטענת הקבוץ, לא שולמו לו ואף עולים על היקף זכאות התובעים, אם בכלל, לדמי עזיבה. התביעה שכנגד הועמדה על סך של- 84,481 ₪. יוער, כי הסכסוך שבין הצדדים, מאופיין, בלא מעט מאפיינים, הניכרים בסכסוך משפחתי ומצערת שבעתיים העובדה, כי הצדדים לא הצליחו להגיע ביניהם להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט, זאת, על אף שהתיק הופנה להליך גישור, אך הצדדים לא חפצו בקיומו. תמצית העובדות: התובעים הינם בני זוג, להם ילד משותף (אמיר). ליהודה ילדים מנישואים קודמים, ובכלל זה, ילד בשם "רותם" שהינו בעל עניין בתביעה שבפנינו. דגנית, ילידת 21.5.1954, נולדה בקבוץ גת וקבלה מעמד של חברת הקבוץ ביום 1.10.1973. יהודה יליד 9.1.1953, התגורר בקבוץ גבע ונמנה על חבריו. ביום 19.08.1989 עברה דגנית לגור עם יהודה בקבוץ גבע כבני זוג. בני הזוג גרו בגבע תקופה של 11 חודשים ועד ליום 30.6.1990. במועד הנ"ל, עברו בני הזוג להתגורר יחד בקבוץ גת. חברותה של דגנית בקבוץ גת הופסקה ביום 31.5.1999. חברותו של יהודה בקבוץ גבע הופסקה ביום 27.9.1995. לאחר מועד הפסקת חברותה של דגנית בקבוץ גת, המשיכו בני הזוג להתגורר בקבוץ תקופה נוספת עד שעזבו. בתקופה זו, צברו בני הזוג חוב כספי, בגין שירותים שהעמיד להם קבוץ גת. מעמדה של דגנית כחברת קבוץ גת, אינו שנוי במחלוקת. הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לדרך ולאופן חישוב דמי העזיבה, על-פי תקנות החברות ובמקביל, חישוב חובותיה של דגנית כלפי קבוץ גת, שנצברו במהלך חייה בקבוץ וגם בתקופת מגוריה בקבוץ, יחד עם יהודה, הכוללת גם חובות בעבור מגורים ותשלומים, שלא הועברו לקבוץ. המחלוקת בין יהודה לקבוץ מורכבת יותר, שכן קבוץ גת חולק על מעמדו של יהודה כחבר בו וסבור, כי יהודה איננו נמנה על חברי הקבוץ. לשיטת הקבוץ, יהודה אינו זכאי לתשלומים כלשהם, בגין עזיבתו, ומנגד, עליו לשלם חובות, כגון חוב בעבור מגורים וחובות שנצברו בתקופת מגוריו בקבוץ. הקבוץ סבור כי יש להכריע תחילה בשאלת מעמדו של יהודה כחבר, אלא שסוגיה זו, כך נטען, אינה בסמכותו של בית-משפט זה, אלא בסמכותו הייחודית של רשם האגודות השיתופיות, זאת על-פי תקנון החברים. הקבוץ הינו אגודה שיתופית מסוג מיוחד, פעולותיו מוסדרות בהוראותיהן של תקנות החברות ובהוראות המצויות בתקנון שלו, אשר מסדירות את היחסים בין הקבוץ ובין חבריו ובהתאם לתקנות אלה, חבר קבוץ, העוזב את הקבוץ, זכאי לקבל דמי עזיבה, בעת עזיבתו. טיעוני הצדדים אוחזים מחלוקת מסועפת, לעניין מהות הכללים הרלוונטיים, החלים, שעה שחלק מכללים אלו בוטלו וחלקם האחר, עדיין בתוקף. חלק מרכזי בכללים הרלוונטים לתביעה, הינו כללי העזיבה בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג - 1973 (להלן:"תקנות החברות"). התובעים הגישו תצהירים מטעמם והעידו בהליך. מטעם הקבוץ, העיד מר יעקב קירש, ששימש בתקופות הרלוונטיות כמזכיר הקבוץ. תביעתה של דגנית תקנות החברות קובעות, כי יש לערוך החישובים בהתאם לרכיבי דמי העזיבה, להם זכאי חבר קבוץ שעוזב. רכיבים אלו מוסכמים על הצדדים, אשר פעלו להגיש תחשיביהם בהתאם ואלה הם הרכיבים: תוספת ותק מענק עזיבה תוספת בגין ילדים השלמת תקציבים או יתרת תקציב קצבה סעיף 14 לתקנות החברות קובע, כי יש לערוך חישוב לכל אחד מבני הזוג בנפרד. הואיל וכנזכר לעיל, מעמדה של דגנית כחברת קבוץ, אינו שנוי במחלוקת, עיקר הדיון המשפטי בעניינה של דגנית, מטרתו לבחון את רכיבי הזכאות, בשים לב לפערים שבין הצדדים. בה בעת, שלגבי יהודה, יהיה צורך, תחילה, לבחון האם אכן סוגיית מעמדו שנויה במחלוקת, אם לאו. חישוב וותק חישוב וותק לחבר קבוץ - עוזב, הינו צעד ראשון בחישוב זכויותיו וזה משמש בסיס לחישוב חלק מהרכיבים האחרים. וותק החבר נמנה ממועד קבלתו לחברות, ועד ליום עזיבתו את הקבוץ. המועד שבו דגנית התקבלה כחברה בקבוץ הינו מועד מוסכם - 1.10.1973. בהתאם לכללי העזיבה שנקבעו על-ידי הקבוץ הארצי, חישוב וותק יהיה מיום הקבלה לחברות בקבוץ ועד ליום העזיבה, במכפלת הסכום הבסיסי בסך- 2,040₪. לצורך קביעת הוותק של דגנית, יש להתיר תחילה מספר סוגיות משפטיות. לשיטת הקבוץ, הואיל ודגנית שהתה בגבע במשך 11 חודשים, הרי שלשיטת גת, תקופה זו הינה "שנת חופש-שנת ניסיון" ועל-פי כללי העזיבה ותצהירה של דגנית, תקופת ניסיון זו, לא תבוא במניין הוותק. לכן, כך נטען, יש לנכות תקופה זו לפי סעיף 4(ג) לתקנות החברות הקובע כי "תיחשב תקופת מועמדותו של העוזב בקבוץ, שבסופה נתקבל לחברות, אך לא תקופת התארחות או ניסיון שקדמה לתקופת המועמדות" . דגנית סבורה, כי יש להביא בחשבון גם את תקופת שהותה בגבע, שכן היא עברה לקבוץ גבע ללא שהיית ביניים מחוץ לתנועה הקיבוצית. מעברה זה, היה לפני שנת 1994. לפיכך, חלים התנאים הקבועים בסעיף 24 לכללים המבוטלים, בהתאמה לפי הוותק "עוזב שנקלט בזמנו בקבוץ בהעברה ישירה מקבוץ קודם, ללא שהיית ביניים מחוץ לקבוץ,יחושב ויתקו של העוזב החל בראשית חברותו בקבוץ הקודם, כולל תקופת המועמדות...." לטעמי, הואיל ודגנית, לא הודיעה על כוונה לעזוב את גת עם המעבר לגבע, ואף לא ביקשה להתקבל כחברה בגבע, אין כל סיבה מדוע שלא להחיל בעניינה את הכללים שבוטלו, במיוחד כאשר אותה תקופת ניסיון התרחשה שעה שהכללים המבוטלים היו בתוקף וכאשר, אין מחלוקת כי ביטול הכללים, פועל מכאן ואילך. לפיכך סברתי, כי יש להחיל בעניינה את הכללים המבוטלים, שהיו תקפים בתקופת מעברה לגבע, בעניין מעברו של חבר קבוץ לקבוץ אחר, ללא תקופה של שהיית ביניים, מחוץ לתנועה הקיבוצית. זאת ועוד, סעיף 4(ג) לתקנות החברות, עניינו, מועמד שטרם התקבל כחבר בתנועה הקיבוצית והלא דגנית, גם בתקופת המעבר לקבוץ גבע, היתה חברה בקבוץ גת. שלא לדבר על כך, כי אם דגנית היתה מתקבלת לחברות בגבע, חישוב הותק שלה בגבע, היה חייב לכלול גם את חברותה בגת, כולל תקופת המועמדות. איני רואה כל סיבה או עילה לנהוג אחרת בדגנית רק בשל בחירתה להוסיף ולהימנות על חברי קבוץ גת. אשר על כן, תקופת הניסיון של דגנית בקבוץ גבע, תיחשב כחלק מהוותק שלה בקבוץ גת. הפחתת הוותק בגין זכויות עתידיות- הקבוץ סבור כי בהתאם לסעיף 15(ב)(3) לכללי העזיבה, הוא רשאי לנכות מזכאות דגנית, על-פי בחירתו, זכויות עתידיות שלא הומחו על-ידי דגנית לקבוץ, כגון הפרשות סוציאליות, הפרשות לקרנות פנסיה וקופות גמל. לטענתו, הקבוץ בחר לנכות זכויות אלה בהתאם לסעיף 15(ב)(3), מאחר ודגנית לא הוכיחה כי שווי זכויותיה, בגין הוותק המנוכה, עולה על הערך המהוון של הזכות העתידה. נטל ההוכחה, לפי סעיף זה, מוטל על דגנית. מחישוב שערך הקבוץ, עולה, כך נטען, כי במהלך מגוריה של דגנית בקבוץ הופרשו לזכותה כספים ל- 6 קרנות שונות. מר קירש בתצהירו סבר, כי יש לנכות מהוותק של דגנית ומהוותק הפנסיוני שלה, תקופה של 8 שנים. לדבריו, לאחר הניכוי, כאמור, הוותק של דגנית עומד על 16.78 ואילו הוותק הפנסיוני, עומד על 6.16 שנים. עוד מוסיף מר קירש וטוען, כי אין להסתמך על פסק הבורר שניתן בעניינו של יעקב כהן נגד קבוץ משאבי שדה, שאינו תקדים מחייב ואף אינו בהכרח, ישים. דגנית טוענת כי הקבוץ רשאי לקזז, על-פי סעיף 12 לכללי העזיבה, רק מזכויות שהקבוץ רכש לטובת העוזב על-פי התנאי שקבוע בתוספת, כי זכויות אלו לא ינוכו, אלא אם זכויות אלו רשומות על שם העוזב, בהגיעו לגיל הפרישה. נטען, כי הכללים אינם מאפשרים לקבוץ לנכות זכויות עתידיות שהפריש, אלא רק מזכויות העוזב לקצבה, כאשר אין להניח כי אם בחלוף עשרות שנים יפסידו קרנות אלא את הונן, יוכל העוזב לדרוש את ההפסדים. תקנה 15(3) לתקנות החברות קובעת: "לנכות מהוותק ומהוותק הפנסיוני של העוזב את משך הוותק בו נצברה הזכות העתידה. אלא אם כן יוכיח העוזב כי שווי זכויותיו בשל הוותק המנוכה, עולה על הערך המהוון ליום העזיבה, של הזכות העתידה.....". להבנתי, דגנית הוכיחה כי שווי זכויותיה בשל הוותק המנוכה עולה על הערך המהוון ליום העזיבה, על-פי התוספת הרביעית, ולפיכך, הקבוץ אינו רשאי לנכות מהוותק והוותק הפנסיוני שלה, כל זכות עתידה שהיא. טענת הקבוץ כי הואיל ודגנית לא ערכה את התחשיב בעצמה וכי התחשיב שנערך בעבורה לוקה בטעויות רבות - נדחית על ידי. עריכת תחשיב כדוגמת התחשיב האמור, מצריכה מיומנות וידע שאין לצפותם מדגנית. זאת ועוד, לא באה בפני כל ראיה כי גם בעניינם של עוזבים אחרים פעל קבוץ גת לנכות זכות עתידית מהוותק של העוזבים הללו ואיני רואה כל הצדקה, להתיר ניכוי של 8 שנים מהוותק של דגנית, הן בשל הפגיעה בעקרון השוויון והן בשל הפגיעה בזכות הקניין אשר בנסיבות העניין, בוודאי שאינה מידתית ואין להצדיקה. דגנית הוסיפה וטענה כי לעניין חישוב הוותק יש להוסיף תקופה של 60 יום, בגין ימי חופשה שלא נוצלו על ידה. לא מצאתי התייחסות לכך מטעם הקבוץ. להבנתי, בהתאם לסעיף 4 לכללי העזיבה (כללים לחישוב הוותק), תקופת ימי חופשה שהעוזב לא מימש, עד שפסקה חברותו, תבוא במניין התקופה לחישוב הוותק ובלבד, שתקופה זו לא תעלה על 60 יום. לפיכך, נכון וצודק להוסיף מניין של 60 יום לחישוב הוותק. כנזכר לעיל, ביום 1.10.1973 קיבלה דגנית מעמד של חברה בקבוץ גת וחברות זו, פסקה ביום 31.5.1999. כפי שקבעתי לעיל, המדובר בתקופת חברות רצופה שאין לנכות ממנה את תקופת שהייתה של דגנית בקבוץ גבע ויש להוסיף עליה, תקופה של 60 יום, בגין ימי חופשה שלא נוצלו. הוותק הפנסיוני מחושב החל מהמועד בו מלאו לדגנית 30 שנה, דהיינו מיום 21.5.1984. לטענת הקבוץ, הוותק הפנסיוני של דגנית עומד על 14.16 שנים, זאת לאחר ניכוי 8 שנים בגין זכויות עתידיות וניכוי 11 חודשים, בהם שהתה בקבוץ גבע. על כן, שיטת הקבוץ, הוותק הפנסיוני של דגנית עומד על 6.16 שנים. דגנית מצידה סבורה, כי הוותק הפנסיוני שלה עומד על 15 שנים. הואיל וכמפורט לעיל, קבעתי כי אין להתיר ניכוי של הזכות העתידה מהוותק הפנסיוני והואיל, והוותק הפנסיוני מחושב לפי תקנות החברות, ביום בו מלאו לחבר 30 שנים, דהיינו, ביום 21.5.1984, כי אז עד ליום העזיבה (31.5.1999), הסתכם הוותק הפנסיוני של דגנית ב- 15 שנים. קובעת, אפוא, כי תקופת הוותק של דגנית בקבוץ גת עומדת על 25.66 שנים ואילו הוותק הפנסיוני עומד על 15 שנים. חישוב דמי העזיבה יעשה בנפרד, בהמשך הדברים. תוספת עבור ילדים לבני הזוג ילד אחד משותף (אמיר), שבעת שעזב את הקבוץ, מלאו לו 8 שנים. הצדדים מסכימים, כי בהתאם לכללי העזיבה, יש להוסיף סכום השווה למחצית הסכום הבסיסי דהיינו- 1,020 ₪ לכל שנת וותק ולא יותר מהסכום הבסיסי כפול 6. הואיל וחישוב כאמור, מביא לתוצאה, לפיה, 2,040 ₪ X 6 = 12,240 ₪, סברתי כי דגנית, בוודאי זכאית לפחות, לסכום זה. תוספת וותק בהסתמך על סעיף 3 לכללי העזיבה, סבורה דגנית כי תוספת הוותק שלה היא זכאית, עומדת בשיעור של 95%, זאת בהתאם לתוספת השנייה לכללים, הקובעים כי אחוז התוספת ל"עוזב", שהוותק שלו 26 שנים, הינו 96%. הקבוץ מצידו, חולק על כך וטוען, כי אך בעלי וותק של 26 שנים, זכאים לתוספת בשיעור 96% והואיל ואין הוראה המאפשרת חישוב התוספת באופן יחסי למדרגה העוקבת, אין מקום להערכת התוספת באופן יחסי. זאת ועוד, לשיטת הקבוץ הוותק של דגנית עומד על 16.78 שנים ולפיכך, בגין וותק זה עומדת התוספת על 45% בלבד. עיון בהוראת סעיף 3 מלמד, כי תוספת וותק לעוזב שוותקו 25 שנים עומד על- 90%. הואיל והוותק של דגנית, כפי שנקבע לעיל, אינו מגיע ל- 26 שנים, היא אינה זכאית לתוספת אחרת מזו הקבועה בכללים. הואיל ולדגנית אין 26 שנות וותק, אין מקום לחישוב התוספת באופן יחסי לפער שבין שנות הוותק בפועל לבין המדרגה הקרובה הבאה. לדגנית וותק של 25.66 שנים, ואין להצדיק יצירת מנגנון אחר ושונה. הואיל ולדגנית 25.66 שנות וותק, זו זכאית לתוספת וותק, המשולמת לעוזב שוותקו נופל מ- 26 שנים ולכן, זכאית דגנית לתוספת וותק שתחושב, לפי 90%. יתרת תקציב או השלמת תקציבים מוסכם בין הצדדים כי, יתרת התקציב, בחישוב נפרד, הנזקפת לזכות דגנית הינה בסך של- 11,683 ₪, העולה כדי מחצית מיתרת התקציב, של בני הזוג יחד. סברתי כי יש לפסוק הסכום האמור לזכותה של דגנית. קצבה בהתאם לסעיף 8 לתקנות החברות, חבר העוזב את הקבוץ בהיותו מעל גיל 30, זכאי בנוסף לדמי העזיבה, לקצבה בשיעור 2.3% ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות הוותק הפנסיוני שלו. מר קירש, בתחשיב שערך, מטעמו של הקבוץ, ציין, כי דגנית זכאית לקצבה בשיעור 644.27 ₪ לכל שנת וותק. דגנית סבורה כי בהתאם לוותק הפנסיוני הנכון, שיעור הקצבה עומד על 704 ₪. הואיל וכמפורט לעיל, נדחו טענות הקבוץ ביחס לאופן חישוב הוותק הפנסיוני, ראיתי לנכון להכיר בחישוב של דגנית, לעניין שעור הקצבה. דהיינו - 2,040 ₪ X 15 X 2.3% = 703.8 ₪. ועל כן, זכאית דגנית לקצבה בשיעור של- 10,560 ₪ (704X 15). ניכויים: א. ניכוי סכומים שצברה דגנית בקרנות השתלמות לטענת הקבוץ, יש להעביר הסכומים שנצברו בקרנות אלו ואשר נמשכו על-ידי דגנית. נטען, כי הכספים שנצברו בקרנות השתלמות, דינם כדין משכורת לכל דבר ועניין. הואיל ולשיטת הקבוץ, הסכומים שנמשכו, עומדים על סך 35,000 ₪ והואיל וסכום זה נמשך על-ידי דגנית ולא הועבר לקבוץ, יש לראותו כחוב שהקבוץ רשאי לקזזו. אין חולק, כי במהלך שנות מגוריה של דגנית בקבוץ, נצברו על שמה כספים בקרנות השתלמות. עוד אין חולק, כי כספים אלו נמשכו על-ידי דגנית ולא הועברו לקבוץ. אכן אין הוראות מפורשות המצדיקות זכותו של הקבוץ לכספים שנצברו בקרן השתלמות. אולם, לדעתי, ניתן וצריך להחיל, ולו בשינויים המתחייבים, את הוראת סעיף 15 לכללים - הקובע - "קבוץ רשאי לנכות מכל תשלום המגיע לעוזב על-פי כללים אלה, כל סכום כסף או שווה כסף שהיה על העוזב להעביר לקבוץ". הואיל והזכויות בקרן ההשתלמות נצברו לזכות דגנית בתקופת עבודתה מחוץ לקבוץ, אך בהיותה עדיין חברה בקבוץ, סברתי כי יש להכיר בזכותו של הקבוץ לקזז סכומים אלו, מדמי העזיבה של דגנית. ב. חוב בגין מגורים בקבוץ הוכח בפניי כי גם לאחר מועד העזיבה המשיכו בני הזוג לגור בקבוץ, זאת עד ליום 31.12.2000. בתקופת מגוריהם כאמור, כך נטען, נצבר חוב בגין מגורים ובגין שירותים אחרים שהקבוץ העניק להם. להבנתי, לא יעלה על הדעת שלא להכיר בזכותו של הקבוץ לקזז סכומים אלו מזכאותה של דגנית. הואיל וסכום החיובים, מסתכם בסך של-88,000 ₪ ודגנית, לא חלקה על כך ואף הודתה בנכונות הסכום הנתבע, ראיתי לנכון להכיר בזכותו של הקבוץ לנכות סכום זה מדמי העזיבה שדגנית זכאית להם. ג. משכורת והחזרי מס מוסכם על הצדדים, כי בהתאם לסעיף 15 לכללי העזיבה, הקבוץ רשאי לקזז חוב שנצבר טרם העזיבה. הצדדים אינם חלוקים ביניהם כי, יש לנכות סכומי משכורת, שלא הועברו לקבוץ, לרבות, החזרי מס, המסתכמים יחד לסך של 48,376 ₪. לפיכך, מתירה לקבוץ לקזז סכום זה מדמי העזיבה של דגנית. רכיבים משותפים נזקים אחרים (משותף) התובעים טענו כי בשל סרוב הקבוץ לשלם להם דמי עזיבה, נגרם להם נזק מתמשך בדמות הצורך בנטילת הלוואות ועל הקבוץ לשלם לבני זוג ריבית פיגורים בשיעור 6% לטעמם, סכום זה מסתכם בסך של- 52,023 ₪. עוד נטען לחיוב הקבוץ בפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לדגנית בסכום של- 10,000 ₪. דגנית סבורה כי יש לזכותה בסכום פיצוי, העולה אף על הסכום שננקב בכתב התביעה. הקבוץ טוען כי אין לפצות התובעים בגין הנטען וכי יש לדחות הטענות מכל מכל. לטענת הקבוץ, לא זו בלבד שהוא אינו חב כספים לתובעים, אלא נהפוך הוא, התובעים הם שחבים כספים ובנדון לא קיימת אפשרות לתובעים, לפיצוי בגין נזק לא ממוני (עוגמת נפש). לעניין החיוב בריבית פיגורים - טוען הקבוץ, כי גם אם נטלו התובעים הלוואות, אין בכך כדי להטיל לפתחו, חיוב כלשהו. לאחר שבחנתי הנטען, הנני בדעה כי לא עלה בידי התובעים לבסס דרישתם כנדרש וכי אין לחייב הקבוץ בריבית פיגורים. מה גם, שלא עלה בידי התובעים, להוכיח כי בשל סירוב הקבוץ לשלם להם דמי עזיבה הם נאלצו ליטול הלוואה. זאת ועוד, התובעים לא הניחו דעתי, כי קודם לנטילת ההלוואה, הם בחנו אפשרויות "זולות" יותר. לענין הנזק הלא ממוני - לטעמי, עלה בידי דגנית להוכיח כי חוותה תחושות לא קלות, לנוכח המשבר שפרץ בינה לבין הקבוץ, אשר בו נולדה ובו גדלה, כאשר אין לומר כי הקבוץ עשה, את כל שסביר לעשות, כדי לסיים את מערכת היחסים בינו לבין דגנית, בדרכי נועם ושלום. בנסיבות העניין, סברתי, כי יהיה זה נכון להציע לדגנית פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של- 7,500 ₪. תביעתו של יהודה כאמור, הקבוץ סבור כי יהודה מעולם לא התקבל כחבר בקבוץ גת, לא נרשם ברישומי הקבוץ ואין להכיר בו כחבר "מכח התנהגות". לטענת הקבוץ, קביעת מעמדו של אדם כחבר קבוץ, מסורה לרשם האגודות השיתופיות והואיל ושאלת המעמד, הינה נדבך בלעדיו-אין, בתביעה לדמי עזיבה, כי אז דין התביעה להידחות, אך מטעם זה. עוד נטען, כי החלטה לקבל מועמד כחבר קבוץ טעונה רוב של 2/3 מקולות המצביעים באסיפה הכללית של חברי הקבוץ ואין להכיר במעמד של חבר "דה פאקטו". כן נטען, כי לא ניתן להכיר בחברות בקבוץ בשל "חוסר מעש". מה גם, שיהודה בהתנהלותו, הוכיח העדר רצון להתקבל כחבר בקבןץ גת ולא היתה לו זכות הצבעה באסיפה הכללית. יהודה מצידו טוען כי בקיץ 1990, הוא עבר מקבוץ גבע לקבוץ גת, ללא תקופה של שהיית ביניים מחוץ לקבוץ. לטענתו, בעת מעברו לקבוץ גת הכללים שבוטלו, היו עדיין תקפים ואלו קבעו כי "חבר קבוץ העובר, בהעברה ישירה - ללא שהיית ביניים מחוץ לקבוץ- לקבוץ אחר, לא יראו בהעברתו, עזיבה המחייבת תשלום דמי עזיבה". יהודה הוסיף וטען כי הינו זכאי למעמד של חברות בקבוץ גת, גם מכוח תקנה 2א' לתקנות החברות, הקובעת כדלקמן: נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפי תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה. מהעדויות שבאו בפניי עולה, כי יהודה נותר בסטאטוס של "מועמדות" לכאורה, למעלה מ- 9 שנים, אך בה בעת במהלך שהותו בקבוץ גת, הוא שימש בתפקיד גזבר הקבוץ. לטענתו, תפקיד זה מחייב בחירה כאשר, רק חבר קבוץ מן המניין, רשאי להעמיד עצמו לבחירה. עוד נטען, כי יהודה השתתף והצביע בישיבות בקבוץ וגם באסיפה הכללית, זכות השמורה אך ורק לחברי הקבוץ. עוד נטען, כי הקבוץ שילם, בעבור יהודה, כספים למל"ל, לקופת חולים ואף הפריש בעבורו הפרשות פנסיוניות, בדומה לשאר חברי הקבוץ. נטען, כי במהלך תקופת מגוריו של יהודה בקבוץ גת, לא נשמעה מפי הקבוץ התנגדות או הסתייגות לקליטתו כחבר. לא זו אף זו, יהודה מונה לתפקיד של גזבר הקבוץ ונטל חלק בהצבעות בעניינים שונים ויש בכך כדי לחזק האפשרות, כי למצער, קבוץ גת נהג ביהודה כבחבר. לטעמי, יש בהתנהגות הקבוץ כלפי יהודה משום התנהגות חסרת תום לב, שלא לדבר על הפגיעה באינטרס ההסתמכות של יהודה שהרי, אם בסמוך לאחר מעברו של יהודה לקבוץ גת, היתה נשללת מפורשות חברותו בקבוץ גת, יהודה יכול היה לנסות ולתבוע זכויותיו מקבוץ גבע. אולם שתיקתו של קבוץ גת וה"משחק הכפול" מצידו, חשפו את יהודה למציאות שבה, ככל הנראה, נסתתמו טענותיו כלפי קבוץ גבע. לא זו אף זו אלא, שבמכתב מיום 27.9.02, שנשלח לקבוץ גת, צוין, כי חברותו של יהודה בקיבוץ גבע הופסקה ביום 15.7.95 צויין גם כי "קב' גבע תעביר ליהודה ויסמן את המגיע לו בגין שנות חברתו בגבע... בכדי למנוע כפל תשלום". עיון במכתב, שלא נשלח כלל ליהודה, אלא לקבוץ גת בלבד, אינו מותיר מקום לספק כי שני הקיבוצים, כאחד, לא חלקו על מעמדו של יהודה כחבר ולמעשה ההידברות ביניהם נועדה, כדי למנוע אפשרות של "כפל תשלום". אם קבוץ גת לא ראה ביהודה "חבר", אין לדבר כלל, על "כפל תשלום". זאת ועוד, הואיל והמכתב נשלח לקבוץ גת בלבד, אך טבעי היה לצפות שקבוץ גת, לאחר קבלת המכתב, יודיע ליהודה כי הוא אינו חבר גת, אלא שקבוץ גת העדיף להוסיף ולמלא פיו מים, בסוגיה זו. נכון כי לרשם האגודות השיתופיות, הסמכות לקבוע מעמדו של אדם כ"חבר קבוץ". אולם, אינני סבורה כי הקבוץ רשאי להיבנות מכך, במיוחד, נוכח שתיקתו המתמשכת והימנעותו מלנקוט עמדה ברורה, כאשר שתיקה והימנעות זו, מעמידים, לפחות מניעות בפני הקבוץ להישמע בטענה זו, שעה שהטענה עלתה, לראשונה, רק משפרץ הסכסוך, אך לא בתקופת מגוריו של יהודה בקבוץ. מר קירש נשאל בעדותו: "ש: נכון שבמהלך שהייתו של מר ויסמן בקבוץ גת, שלם קבוץ גת עבורו את המל"ל ואת דמי קופת חולים". ועל כך השיב: "ת: אני מניח שכן, לא עסקתי בכך". מר קירש לא ראה לנכון לסייג את תשובתו או לנסות ולטעון כי התשלומים בוצעו בעבור יהודה, גם ללא קשר למעמדו בקבוץ. מה גם, שלא באה בפניי, כל ראיה כי ישנם גורמים נוספים בקבוץ, שאינם במעמד של חברים, עבורם שילם הקבוץ את התשלומים הנזכרים. אשר על כן, ראיתי לנכון לקבוע כי עד ליום 15.7.95 - מועד הפסקת חברותו של יהודה בקבוץ גבע - יהודה היה חבר קבוץ גבע, וממועד זה ועד ליום עזיבתו, יהודה היה חבר קבוץ גת. הואיל ואין טענה כי קבוץ גבע שילם ליהודה דמי עזיבה, ראיתי לנכון לחייב את קבוץ גת לשלם ליהודה את מלוא זכויותיו, גם אלו שמקורם בתקופת חברותו בגבע. ערה אני לאמור בסעיף 34א' לתקנון הקובע: "על אף האמור בכול דין, לא יראו אדם כחבר בקבוץ אלא אם התקבל לחברות על-פי סעיף 28 לתקנון זה אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקבוץ במשך תקופה סבירה." מעבר לעובדה כי הוראה זו עומדת בסתירה להוראת תקנה 2 לתקנות החברות, הרי שמדובר בשינוי של התקנון שבוצע אך ביום 10.2.94, לאחר שיהודה שהה בקבוץ גת למעלה מ- 4 שנים, כאשר כל אותה תקופה, לא נשמעה כלפיו ולו אבק של טענה כי הוא אינו חבר בגת. מה גם, שלא סביר בעיני, להחיל התקנה למפרע במיוחד, בהיותה נוגדת את אינטרס ההסתמכות של יהודה. חישוב דמי עזיבה - יהודה ותק הקבוץ חישב הוותק של יהודה למקרה שייקבע כי יהודה חבר קבוץ. לפי חישוב זה, הוותק והוותק הפנסיוני של יהודה עומד על 3.88 שנים, זאת, החל מיום 16.7.1995, מועד סיום חברותו בקבוץ גבע ועד למועד העזיבה של גת שחל להיות ביום 31.5.199. נוכח העובדה כי במהלך שנים אלו, יהודה היה מעל גיל 30, כי אז הוותק הפנסיוני שלו נחשב מגיל זה והוא זהה ועומד גם על 3.88 שנים. יהודה סבור, כי הוותק שלו עומד על 25.85 שנים כולל 60 ימי חופש שלא נוצלו על ידו. בחקירתו הנגדית טען יהודה כי התקבל לחברות בקבוץ גבע בשנת 1971. זאת עוד לפני השירות הצבאי. לטענתו השירות הצבאי ארך כ- 5 שנים. יהודה לא הציג מסמך כלשהו מקבוץ גבע, המלמד על מועד חברותו בקבוץ זה. בנסיבות אלו ומאחר ולגבי דגנית, נקודת המוצא הייתה כי זו התקבלה כמועמדת לחברות, במועד בו סיימה את השירות הצבאי, ראיתי לנכון, לקבוע כי הוותק של יהודה יחושב מהמועד בו מלאו לו 23 שנים (עם סיום שירותו הצבאי), קרי, מיום 9.1.1976. לפיכך יש לחשב הוותק שלו ממועד זה ועד למועד העזיבה. בהקשר זה, ראוי להדגיש כי סעיף 4(ה) לתקנות החברות קובע כי " לא תיחשב תקופת שירותו של העוזב בשירות חובה בצבא או בשירות לאומי" . בנוסף, יש להתחשב במכסת ימי החופש שלא נוצלה, העומדת על 60 יום. מהמקובץ לעיל עולה, כי תקופת חברותו של יהודה בשני הקיבוצים, הינה בין 9.1.76 (בתום שירותו הצבאי) ועד 31.5.99. קבוץ גת הוא שישא בדמי עזיבתו של יהודה, שיחושבו לפי הוותק המפורט למעלה. יוער, כי הקיבוצים משתייכים לקבוץ הארצי וקבוץ גבע, מעולם לא התכחש לזכותו של יהודה לקבל דמי עזיבה וכל שביקש להבטיח, כי לא יבוצע "כפל תשלום". תוספת ותק אמנם לפי שיטת הקבוץ, יהודה אינו זכאי לתוספת ותק הואיל והוותק שלו נופל מ- 10 שנים ואולם, כמפורט לעיל, סברתי, כי תקופת חברותו בגבע מצטברת ומצטרפת לתקופת חברותו בגת ועל כן, הוותק של יהודה לצורך החישוב הסתכם ב- 23.4 שנים ובהתאמה, תוספת הוותק עומדת בשיעור של 80%. תוספת עבור ילדים אין חולק, כי יהודה לא זכה לקצבה בגין ילדים. מהעדויות שבאו בפניי עולה, כי רותם עבר להתגורר בקבוץ גת ולא זו אף זו, אלא שבתקופות מסוימות רותם עבד ברפת והוציאו לו תלושי שכר. להבנתי, אין לשלול מיהודה התוספת בגין רותם ולכן, יש להוסיף סכום השווה למחצית הסכום הבסיסי כפול 6, קרי- 2,040 ₪ כפול 6 = 12,240 ₪. להבנתי, יהודה זכאי לסכום זה. יתרת תקציב או השלמת תקציבים מוסכם בין הצדדים כי, יתרת התקציב בחישוב נפרד, הינה 11,683 ₪, מחצית מיתרת התקציב של בני הזוג, יחד. מדובר בסכום אשר מוסכם על הצדדים ואני סבורה כי יש לפסוק לזכותו של יהודה את מלוא הסכום ברכיב זה. קצבה בהתאם לסעיף 9 לתקנות החברות, חבר שעוזב את הקבוץ, זכאי נוסף על דמי העזיבה, לקצבה בשיעור 2.3% ממכפלת הסכום הבסיסי המתקבל במספר שנות הוותק הפנסיוני שלו. מר קירש בתצהירו ערך חישוב, בהסתמך על וותק פנסיוני של יהודה העומד על 3.88 ועל כן, לטענתו, זכאי יהודה לקצבה בשיעור 181.9 ₪. אולם, כמפורט לעיל, קבעתי כי הוותק של יהודה מסתכם ב- 23.4 ואילו הוותק הפנסיוני (המחושב מגיל 30), עומד על 16.4 שנים. חישוב הקצבה יעשה לפי: 2.040 ₪ X 16.4X 2% = 769.5 ₪ לפיכך, זכאי יהודה לקצבה בסך של 12,620 ₪ (769.5X 16.4). ניכויים הקבוץ טוען כי, מהסכומים שיהודה זכאי להם יש לנכות משכורת בסך 5,469 ₪ שלא הועברה לקבוץ וחוב בגין תקופת מגורים מיום 1.6.1999 ועד ליום 31.12.2000 בסך 81,661 ₪. אין ספק כי לקבוץ עומדת טענת קיזוז בגין משכורת ובגין השימוש בדירה, כאשר לצורך כך, נראה סביר בעיני, לחייב כל אחד מהתובעים בסכום המהווה 50% מהחיוב, כפי שדגנית הודתה בקיומו (88,000 ₪). התביעה שכנגד הלכה למעשה, התביעה שכנגד "נבלעה" ובאה על סיפוקה בהוראות השיפוטיות שניתנו על-ידי ביהמ"ש, בדונו בטענת הקיזוז שהעלה הנתבע. איני רואה כל צורך ועילה לשוב ולהידרש לסוגיות שכבר הוכרעו. אין מקום להכיר בטענת התובעים כי דין התביעה שכנגד, להידחות, שכן, אלמלא נדונו טענות הנתבע כטענות קיזוז, היה צורך לברר לעומקן, בהליך מאוחד זה. לסיכום: כעולה מהמקובץ לעיל, הוכרה זכותם של בני הזוג לזכויות בהתאם לכללי העזיבה. יודגש, כי חישוב "דמי העזיבה" יעשה על-פי תקנה 2 כך שדמי העזיבה יחושבו בהתאם לסכום המתקבל מצרופם של מענק עזיבה, תוספת עבור ילדים והשלמת תקציבים. באשר לחישוב תוחלת החיים - הואיל והכללים לא הפנו לטבלה מיוחדת בסוגיה זו, אינני רואה כל סיבה מדוע שלא להתיר לתובעים לעשות שימוש בטבלאות תוחלת חיים המפורסמות מעת לעת על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עיון בטבלאות אלה מלמד, כי תוחלת החיים הממוצעת עומדת על 82 שנים ולא ראיתי עילה למנוע מהתובעים להישמע בטיעון כאמור. לעניין ריבית היוון - הכללים מפנים לתוספת הרביעית, אשר עיון בה מלמד על קיומה של נוסחת חישוב. בא כח התובעים, טען בסיכומיו כי חישוב כאמור, מביא לתוצאה של 4.6% ריבית היוון. הנתבע חלק אמנם על שיעור הריבית, אך לא העמיד חישוב נגדי ואף לא מנה מהם הכשלים שנפלו, אם בכלל, באופן החישוב שערך ב"כ התובעים. על כן קובעת, כי מתקבל תחשיבו של ב"כ התובעים לעניין שיעור ריבית ההיוון, באין טענה מבוררת כנגדו. החישוב ייעשה, איפוא, על סמך ריבית היוון בשיעור של 4.6%. חישוב זכויותיה של דגנית - פרמטרים לחישוב: נתון הסבר וותק 25.66 כפי שפורט לעיל וותק פנסיוני 15 שנים מהיום שבו מלאו לדגנית 30 שנה (21.5.84) ועד ליום העזיבה (31.5.99) סכום בסיסי 2,040 ₪ הסכום הנ"ל, נקבע, עפ"י הכללים ואינו שנוי במחלוקת תוספת וותק 90% תקנות החברות, קובעות כי וותק של 25 שנה מזכה בתוספת וותק של 90% חישוב זכאותה של דגנית על-פי הנתונים לעיל: נתון הסבר סכום מענק עזיבה 25.66X2,040 ₪ מענק עזיבה מחושב לפי מכפלת שנות הוותק בסכום הבסיסי. 52,346 ₪ תוספת בגין ילדים 2,040X6 סכום זה חושב לפי תקנות החברות והינו סכום מקסימאלי שאינו שנוי במחלוקת. 12,240 ₪ השלמת תקציבים 11,683 ₪ אין מחלוקת. 11,683 ₪ סכום ביניים: 76,269 ₪ דמי עזיבה - 76,269 X 90% (תוספת על-פי וותק) = 68,642 144,911 ₪ נזק לא ממוני (כפי שנקבע לעיל) 7,500 152,411 ₪ קצבה כמפורט לעיל, הוותק הפנסיוני של דגנית עומד על 15 שנים ולפיכך שיעור הקצבה לה זכאית דגנית הינו בסך 703.8 ₪ (704) לכל שנה פנסיונית. מכפלה של סכום זה בשנות הוותק הפנסיוני, מביא לתוצאה בסך של- 10,560 ₪ (704X15). זכאותה הכוללת של דגנית (טרם ניכויים), מסתכמת בסך של- 162,971 ₪. ניכויים מהסכומים המפורטים מעלה, יש לנכות חובה של דגנית בגין מגורים, כאשר החישוב ייעשה לפי מחצית הסכום בעבור המגורים, כפי שהודו בו התובעים ובנוסף, שווי משכורת בסך- 22,051 ₪, החזר מס בסך- 26,325 ₪ וקרנות השתלמות בסך של- 35,000 ₪. חובה של דגנית לקבוץ מסתכם, אפוא בסך של- 127,376 ₪. העולה מהמקובץ לעיל, כי כנגד זכאותה של דגנית לקבל סך של- 162,971 ₪, נזקף לחובתה חוב בסך של- 127,376 ₪. חישוב זכויותיו של יהודה - פרמטרים לחישוב: נתון הסבר וותק 23.4 שנים כפי שפורט לעיל וותק פנסיוני 16.4 שנים מיום שבו מלאו ליהודה 30 שנה (9.1.83) ועד ליום העזיבה (31.5.99) סכום בסיסי 2,040 ₪ הסכום הנ"ל נקבע עפ"י הכללים ואינו שנוי במחלוקת תוספת וותק 80% תקנות החברות קובעות כי וותק של 23 שנים מזכה בתוספת וותק של 80% חישוב זכאותו של יהודה על-פי הפרמטרים לעיל: נתון הסבר סכום מענק עזיבה 23.66X2,040₪ מענק עזיבה מחושב לפי מכפלת שנות הוותק בסכום הבסיסי 48,266 ₪ תוספת בגין ילדים 2,040X6 סכום זה חושב לפי תקנות החברות והינו סכום מקסימאלי שאינו שנוי במחלוקת. 12,240 ₪ השלמת תקציבים 11,683 ₪ אין מחלוקת 11,683 ₪ סכום ביניים:-72,189 ₪ דמי עזיבה: 72,189 X 80% -57,752 ₪ סה"כ -129,941 ₪ קצבה כפי שנקבע לעיל, הוותק הפנסיוני של יהודה עומד על - 16.4 שנים. ולפיכך בגין כל שנת וותק פנסיוני זכאי יהודה ל-770 ₪ לפי חישוב: -2,040 ₪ X 16.4 X 2.3% = 769.5 (770) - 770X ₪ 16.4 = 12,628 ₪ 12,628 ₪ סה"כ זכאות: 142,569 ₪ ניכויים: מסכום זה יש כאמור לנכות את השתתפותו של יהודה בהוצאות המגורים בסך של- 44,000 ₪ (מחצית מהסכום שהודו בו התובעים), לצד ניכוי משכורת שלא הועברה לקבוץ בסך של- 5,469 ₪. חובו של יהודה לקבוץ מסתכם, אפוא, בסך של- 49,469 ₪. סיכום זכאות חוב (בר קיזוז) דגנית 162,971 ₪ 127,376 ₪ יהודה 142,569 ₪ 49,467 ₪ נוכח כל המפורט, קובעת זכאותם של התובעים לסכומים המפורטים מעלה, אשר יחושבו בתוספת ריבית היוון בשיעור של 4.6% (על-פי הכללים), כאשר החישוב ייעשה ממועד העזיבה (31.5.99) ועד לתשלום המלא בפועל. במקביל, יהיה רשאי הנתבע להפחית מסכומי הזכאות את חובם של התובעים לקבוץ כפי שחושב לעיל ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד העזיבה (31.5.99) ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד הנתבע ישלם לתובעים באופן הדדי ביניהם, הוצאות משפט בסכום של- 5,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום של- 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. בקביעת שיעור ההוצאות ושכ"ט נתתי דעתי לכך שהתביעה שכנגד, התקבלה בחלקיה העיקריים. בשולי הדברים, ראיתי לנכון, להעלות על נס, את כתבי הטענות והסיכומים שהגישו ב"כ הצדדים, אשר הקלו מאד על ביהמ"ש בהיערכותו, לקראת מתן פסק-דין, בתביעה זו. ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ב, 15 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. קיבוץ