דמי עזיבה וקרנות השתלמות בקיבוץ התובעים ישי ואורה שטנגר (להלן: "התובעים") היו חברי קיבוץ מעיין צבי (להלן: "הנתבע" או "הקיבוץ"), ובתאריך 31.08.1999 פסקה חברותם. בין התובעים לנתבע נפל סכסוך מצער. מצער היות ובמידה מסויימת, זהו סכסוך "משפחתי" וכל סכסוך במשפחה בין הגרעינית, בין המורחבת וקיבוץ הוא או היה מעין משפחה מורחבת, הוא מצער. מצער שבעתיים שלא הצליחו הצדדים להגיע להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט. על פי כללים אשר הונהגו בתנועה הקיבוצית, היו התובעים זכאים לקבל דמי עזיבה מהקיבוץ בהתאם לתנאים שנקבעו ופורסמו בכללים על פי תקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג - 1973 (להלן: "הכללים"). מחלוקת נפלה בין התובעים לקיבוץ, בגין גובה הסכום אותו היו זכאים התובעים לקבל מהקיבוץ ואופן תשלומו. המחלוקת מתייחסת לשני נושאים: האחד לעניין חישוב דמי העזיבה וקיזוז אפשרי של זכויות בקרן השתלמות אותן צברה התובעת. מחלוקת נוספת, זכאות להשבת חלק מכספי שילומים אותם העבירו הוריו המנוחים של התובע מר ישי שטנגר, לקיבוץ, וזאת על פי החלטות הקיבוץ משנת 1984. מלכתחילה הוגשה התביעה על ידי עו"ד גל פלג כנגד הקיבוץ, וכנגד התנועה הקיבוצית המאוחדת. חלק נכבד מכתב התביעה הוקדש לנושא ששמו "הסכום הבסיסי". בשלב מאוחר יותר נמחקה התנועה הקיבוצית מכתב התביעה, עו"ד גל פלג השתחרר מייצוג ובמקומו התייצב עו"ד טיקוטין. בסיכומיו ב"כ התובעים הודיע, כי אין הוא עומד יותר על נושא "הסכום הבסיסי" ועל כן גם בפסק הדין לא תהיה התייחסות לנושא זה. כתבי הטענות לא תוקנו. התובעים טוענים, כי למרות שהנתבע (הקיבוץ) מסר להם תחשיב של דמי העזיבה, ואף הודיע להם כי בהתאם לאפשרות המונחת לפניו, ישלם סכום חודשי לתובעים בגין דמי העזיבה, הרי בשלב מסויים הפסיק הקיבוץ לשלם לתובעים באופן מוחלט את הסכומים אותם התחייב, ללא כל התראה מוקדמת. פעולה זו העמידה אותם באופן טבעי במצב לא פשוט מבחינה כלכלית. הקיבוץ שילם לתקופה מסויימת עד לתחילת 2003 סך של 3,000 ₪ לחודש בלבד. ומאז ועד היום למעשה, לא שילם הקיבוץ את יתרת דמי העזיבה המגיעים לתובעים. הקיבוץ הודיע לתובעים, כי דמי העזיבה מסתכמים בסכום של 200,869 ₪, נכון ליום 31.08.99 והסכום אותו שילם הקיבוץ בסך הכל מסתכם בסך של 123,467 ₪ (על פי סעיף 21 לתצהירו של התובע). הסיבה העיקרית כפי שהובהר, להפסקת התשלומים (וכנראה לא רק לתובעים), היא מצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ, אשר הביא להקמת ועד מחוץ לקיבוץ לחלצו מהמיצר. בין אחת ההחלטות לשם כך, היתה הפסקת כל ההסדרים הכספיים עם החברים, אשר התקבלה כנראה בשנת 2002. סיבה נוספת להפסקת התשלומים, לטענת הקיבוץ, היא מחלוקת עקרונית בין התובעים לקיבוץ לעניין העברת סכומים אשר נצברו לטובת התובעת בקרן השתלמות כלשהיא. הקיבוץ טוען, כי התובעת לא העבירה את הסכומים אשר נצברו לזכותה בקרן ההשתלמות, ועל פי אותם כללים, הקיבוץ זכאי לקזזם מדמי העזיבה. התובעים טוענים כי בידי הקיבוץ כל תלושי המשכורת שהיו לתובעים ומתוכם ניתן ללמוד מה היו ההפרשות לקרן ההשתלמות. יש לציין כבר עתה, כי במהלך שמיעת הראיות, אמר התובע שהעיד כמובן תחת אזהרה כדלקמן: "כל זמן שהייתי חבר קיבוץ כל תלוש שכר שלי ושל אשתי הועברו לקיבוץ, כולל כל הדיווחים על קרנות השתלמות וביטוחי מנהלים, לא נשמר אצלי שום נייר, הכל היה בכרטסת של הקיבוץ. בהתחשבנות דמי העזיבה קוזזו כל הקרנות וכל מה שהיה כתוב בתיק, לי אין שום מסמך, כל המסכים הועברו לקיבוץ ועל פי המסמכים שלהם בוצע החישוב. אין לי שום ידיעות על קרנות וביטוחי מנהלים נוספים מעבר למה שהועבר לקיבוץ שיש לי." גם בהמשך החקירה, אשר לדעת ב"כ התובעים גבלה בהטרדת העד, חזר ואמר התובע, כי אינו יודע אם יש דברים שאינם רשומים בתלוש השכר, כי אינו יודע על כך שהיה מקום אחר, שחסך עבורו קרן השתלמות ואם היה, הוא הועבר לקיבוץ. בשאלה המקדימה לתשובתו של התובע דלעיל, אמר עו"ד פינק ב"כ הנתבע, כי הקיבוץ היה מוכן לשחרר את יתרת הכספים תמורת הצהרה, שמעולם לא היו להם קרנות השתלמות שלא דיווחו עליהם. לבד מן השאלה בחוקיות התנאה זאת, הרי לאחר שאמר התובע את דבריו דלעיל, תחת אזהרה שכמוה כהצהרה, ניתן היה לצפות שבכך הסתיימה מחלוקת זו והקיבוץ אמנם ישחרר את יתרת הכספים שהוא מחזיק מתוך דמי העזיבה אשר הגיעו לתובעים. לצערי, לא כך קרה, המשפט המשיך להתנהל. בסיום עדותו אמר התובע ברשות בית המשפט את הדברים כדלקמן: "כל האקט הזה של עזיבת הקיבוץ לא היה אקט פשוט, גם אני ואשתי אנו בני קיבוץ, ויש לנו משפחה שם, בכל התהליך אמרנו שלא נגיע להתנגשויות עם הקיבוץ, גם אם בדרך נגרמו לא מעט תקלים ובעיות וקיפוח של זכויותינו אמרנו נבלע את הרוק ונצא לדרך חדשה, צר לי שהגעתי ליום הזה, למרות המשפחה וחברים שיש לי בקיבוץ והסיתו אותם נגדינו שאנו גוזלים את כספם ואת הפנסיות שלהם. צר לי שהנהלת הקיבוץ שלא מכירה אותי בחרה להוליך את התהליך הזה שמוביל להתנגשות. הדבר השני הוא פגיעה בשמי הטוב, עם כל הכבוד לרצון ההגנה ולמזער נזקים, זה פגע באמינות שלי ולדעתי זה מעשה מכוער, אני מוכפש אישית ומצטייר כמישהו שמשקר ואינו דובר אמת. צר לי שהגעתי ליום הזה. אני היום בתפקיד שגם המהימנות שלי וגם הנאמנות שלי נבדקים, ולא היה בי צל של רבב. צר לי שבתיק הזה זרקו עלי ועל משפחתי רפש." התובע לא פירט מהו תפקידו היום, אך מכל מקום, בלי קשר לתפקיד, האשמת אדם בניסיון להוציא כספים בדרכי מרמה היא האשמה חמורה, ואם איננה נכונה ואין לה בסיס, אכן היא מהווה הכפשה וניתן להבין לליבו של התובע באומרו דברים אלה. ניתן לומר כבר עתה, שלא הומצאה לבית המשפט כל ראיה ולו לכאורה, שיכלה להיות בסיס כלשהוא, גם לכאורי להאשמות אלו. מחלוקת קשה אחרת היא נושא השילומים. הוריו של התובע, כמו חברים אחרים בקיבוץ מעיין צבי, קיבלו כספים במסגרת השילומים מגרמניה. ככל שניתן היה להבין וכנראה על כך אין מחלוקת, היו מספר מסלולים: קבלת רנטות תקופתיות אשר הועברו לקיבוץ לשימושו הכללי, וכספים וסכומים חד פעמיים אשר אף הם הועברו לקיבוץ, אך נרשמו בכרטסת על שם כל אחד מהחברים, והיוו פקדונות ברי החזרה בתנאים מסויימים. על פי החלטות האסיפה הכללית משנת 1984, שהתייחסו לרכוש פרטי אותו העבירו חברי הקיבוץ הכולל אותם פקדונות, לקבוצה, הרי כאשר חברותו של חבר נפסקה, הוא זכאי לקבל מענק מיוחד שאינו קשור לדמי העזיבה בסכום התואם לסכום או לערכו של הרכוש שהכניס לקבוצה כהכנסה חד פעמית. כאשר נפטר חבר קיבוץ שמסר רכוש לקבוצה, הרי הזכאות למענק המיוחד תעבור לבן זוגו הממשיך לחיות בקבוצה וכאשר גם הוא נפטר, רשאים ילדיו לקבל את חלקם היחסי במענק המיוחד על פי בקשתם. בהתאם להחלטות אלו, והיות והוריו של התובע מסרו את מסרו פקדונות חד פעמיים, התובע סבור כי מגיע לו החלק היחסי והוא שליש, שכן יש לו עוד שני אחים, מאותו רכוש אשר מסרו הוריו לקיבוץ. בנוסף, גם על שמו של התובע לטענתו, היו רשומות יתרות של שילומים שגם אותם הוא היה אמור לקבל בנוסף לדמי העזיבה. הקיבוץ לעומת זאת סבור, כי האב המנוח לא העביר כספי רנטות שוטפות לקיבוץ ועדיין היה חוב לקיבוץ ולכן יש לנכות סכום זה מכל סכום אשר מגיע לתובע. כמו כן, הקיבוץ סבור, כי לא מגיע לתובע כל סכום שהוא בגין שילומים. בכתב התביעה נטען כי אביו המנוח של התובע לא חייב כלל היה להעביר במועדים הרלוונטיים או בכלל לא, את הרנטות השוטפות לקיבוץ - אמירה זו לא הוכחה ולא ברור כלל מדוע נכתבה. התובעים צירפו לכתב התביעה: א. צילום הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ. ב. חישובי דמי העזיבה המגיעים לתובעים, מסמך החתום על ידי מר יהודה פלג. נכון ליום 21.10.99 הסכום המגיע לשני התובעים וילדיהם הסתכם בסך של 187,297 ₪. יש לציין כי בסיכום מופיע ניכוי קרן ההשתלמות של התובעת. ג. מכתב מיום 4.1.2000 של מר יוסי זיוון מ"מ מזכיר, המודיע לתובעים כי בנוסף לדמי העזיבה כאמור לעיל, מגיע גם מענק בגין שילומים בסך 19,118 מרק גרמני, וכי בהתייעצות עם הגזבר, יינתן כל חודש, 3,000 ₪ צמוד למדד אוקטובר 99. ד. מכתב של התובעים מיום 30.3.03 אל הגברת אורנה דגון, מנהלת הקהילה, המגולל בפניה את הסכסוך בין הצדדים ומבקש ממנה להפגש איתם על מנת לנסות לפתור ולהגיע להסדרים חדשים בנוגע לחובות העבר של הקיבוץ כלפי התובעים. גם במכתב זה התובעים מציינים, כי מאז שעזבו את הקיבוץ מטרתם היתה לא להכנס לעימותים ומריבות למרות שנגרמו להם עוולות בתהליך עזיבתם את הקיבוץ ובכלל זה ההחלטה החד צדדית להפסיק את דמי העזיבה ללא התראה מראש ובוודאי ללא הסכמה. בעקבות מצבו הכספי הקשה של הקיבוץ מונה לו ועד מנהל על מנת לחלצו מהמצוקה הכספית. בראש ועד זה עמדה הגברת אורנה דגון, אליה כתב התובע, והיא אף היתה העדה היחידה מטעם הקיבוץ. הגנת הקיבוץ היתה, כי התובעים לא פעלו בשקיפות ובנקיון כפיים ולא מסרו הצהרה כנדרש מהם לעניין כספים שצברו, שאלמלא כן, היו מקבלים את יתרת דמי העזיבה. אם אמנם עמדה לרשותם יתרה כלשהיא, מכיוון שהתובעים סירבו להצהיר, הדבר מלמד על חוסר נקיון כפיים ועל כך כי יש להם מה להסתיר והם מנסים להתעשר על חשבון הקיבוץ בחוסר תום לב. הנתבע טען, כי חלה התיישנות לאור הזמן שבו חושבו דמי העזיבה והמועד שבו הוגשה התביעה. לעניין כספי הרנטות, הטענות מופרכות היות וכל הכספים הועברו על פי רצון הורי התובע אל הקיבוץ. הם מעולם לא טענו אחרות ולתובע לא יכולה להיות כל טענה בעניין. הורי התובע העבירו את הכספים לקיבוץ 50 שנה לפני הגשת התביעה. החלטת הקיבוץ משנת 1984, שאיננה חלה רטרואקטיבית, איננה רלוונטית, יתר על כן, להחלטה זו, לדעת ב"כ הנתבע, לא היה תוקף מלכתחילה. החלטה זו פג תוקפה עוד בימי חייו של אבי התובע וממילא התובע לא יכול להסתמך עליה. הכוונה היא, כי בשנת 2002, במסגרת התכנית להצלת הקיבוץ, גובשה החלטה לפיה בוטלו כל ההסדרים הכספיים הקודמים עם החברים. מטעם התובעים העידו הגברת איריס פריבמן ועו"ד גל פלג. הגברת איריס פריבמן הוזמנה להעיד, שכן היא כבר נתנה תצהיר מטעם הקיבוץ והעידה בהליכים אחרים דומים במהותם בתביעה שבפניי, מתוקף תפקידה כיו"ר הקיבוץ בחלק מהמועדים הרלוונטיים לתביעה. ידוע לה כי הסיבה היחידה לאי התשלומים היתה מצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ. גברת פריבמן התבקשה להביא עימה את כל ההסכמים עם תובעים אחרים חברי קיבוץ, איתם הגיע הקיבוץ לפשרה שלא כמו בתיק זה. עו"ד פלג הופיע לדיון אך למעט התנצחות בינו לבין עו"ד פינק, לא היו בדבריו ובדעתו על סירובו למסור תצהיר לעו"ד טיקוטין, כל דבר שיכול היה להסביר או להצדיק מדוע כלל הוזמן לדיון. ככל שהיה רצון להמציא באמצעותו הסכמי גישור או הסכמי פשרה עם תובעים אחרים, ברור כי ללא הסכמתם אין אפשרות לעשות כן. גם הגברת פריבמן הוזמנה לשם כך. אך לטענתה, לא היו תביעות דומות לאלו של התובעים כאן. יש לציין כי הגברת פריבמן יחד עם אחרים הגיעו למעיין צבי בשנת 2003, כהנהלה משותפת חיצונית לחלץ את הקיבוץ מהמשבר היות והקיבוץ היה על סף פשיטת רגל. ככל הנראה יש טעות בשנה, שכן תכנית המפנה (נספח 2 לתצהיר גברת דגון) היא משנת 2002. גברת פריבמן אישרה, כי לגבי תובעים אחרים, כמו משפחות שרצר ופרץ, היו מסמכים שהסדירו את חלוקת הכספים בין היורשים. כספים שהקיבוץ היה מחוייב לשלם להם על פי ההחלטה משנת 1984 לעניין פקדונות חד פעמיים, אשר קיבלו בתור נפגעי הנאצים. גברת פריבמן העידה בפני כבוד הרשם רומי שמעון בבית משפט השלום בחדרה, ובעדותה התייחסה גם אל התובעים יחד עם קבוצת אנשים אחרת לגביהם היה הקיבוץ בשלב של גיבוש הסכמות. הגברת פריבמן הסבירה שהקיבוץ הקפיא בשנת 2003 את ההתחייבויות שלו משנת 1984, לאור מצבו הכלכלי הקשה ובהתאם לתכנית ההבראה של הוועד המנהל הממונה. לכן, לגבי אותם אנשים שהיתה התחייבות ספציפית מפורשת בכתב, הגיעו איתם להסכמים, ואילו לגבי האחרים, הם מגבשים הסכמות איך להתמודד עם הסוגייה של חברים שעדיין יש להם זכות בפקדונות מאז וביניהם למעשה הכוונה גם לשטנגר. הגברת פריבמן אישרה, כי לאחר שאושרה ההחלטה, לא שילם הקיבוץ לאף חבר, פרט לאותם מקרים שהיו פסיקות של בית המשפט או גישור, במסגרת זו שהיו מסמכים שהכירו בזכות זו. בתשובות לשאלות בית המשפט השיבה הגברת פריבמן שלא היה למעשה אף פסק דין בנושא. מטעם הקיבוץ העידה הגברת אורנה דגון. הגברת דגון כמו גברת פריבמן הובאה לקיבוץ, ותפקידה היה מנהלת קהילה וחברת ועד ממונה. היא עוסקת בניהול וליווי קיבוצים, מינוי שאושר על ידי רשם האגודות השיתופיות. תצהירה של הגברת דגון הכיל טענות משפטיות ועצות משפטיות וברור שמקומן לא היה בתצהיר. הגברת דגון הצהירה, כי התובעים לא העבירו את כל הכספים שנצברו להם כשעבדו כשכירים מחוץ לקיבוץ במסגרת קרנות השתלמות, קרנות מנהלים, אך פרט לטענה בתצהיר לא יכלה הגברת דגון להצביע ולו על מסמך אחד או ראיה כלשהיא התומכים בטענה זו. הגברת דגון טענה רק כי התובעים סירבו לתת הצהרה כאמור, מה שמחזק את ההרגשה כי היו להם מסמכים כאלה והם מסרבים לגלותם. הגברת דגון התייחסה למכתבה אל התובעים מיום 17.5.04, בו ביקשה מן התובעים להעביר את המידע על קרנות ההשתלמות כדי שאפשר יהיה לחשב את גובה ההתחייבות כלפיהם. לא הגברת דגון ולא מר שטנגר, העידו על פגישות או התכתבויות שהיו בין מועד מכתבו של מר שטנגר מיום 30.3.03 לבין מכתבה של גברת דגון מיום 17.5.04. בניגוד לגברת פריבמן שהעידה, כי היה תוקף להחלטות משנת 1984, עד לביטולן בשנת 2002, העידה הגברת דגון כי אין כל רלוונטיות להחלטות אלו, כי לא מתקיימים התנאים והתובעים אינם יכולים להסתמך עליהן, פרט לאמירה. הגברת דגון לא הצליחה להסביר ולשכנע מדוע אין תוקף להחלטות משנת 1984. עוד הצהירה הגברת דגון, כי מר שלמה שטנגר המנוח, אביו של התובע, קיבל מהקיבוץ 50,537 ₪ מתוך הכספים שהוא העביר לקיבוץ והוא היה עדיין חייב לו סכום של 185,956 ₪, סכום שלא העביר אותו. לדבריה, מר שטנגר המנוח לא חלק על כך. גם כאן אין כל ראיה התומכת בטענה זו. לא הוצג כל מסמך אור כרטיס או כרטסת או ראיה אחרת, המאשרים, כי מר שטנגר המנוח קיבל סכום כלשהוא מקיבוץ או כי עדיין היה חב לו כספים. מר יהודה פלג אשר מסר לעו"ד פינק תצהיר תמיכה בעמדת הקיבוץ לא הגיע לבית המשפט ועו"ד פינק אמר כי מר פלג אינו מעוניין לבוא לבית המשפט והוא אינו רוצה לכפות זאת עליו. יש להצר על כך, כי לא שמעתי את עדותו, שנראה גם מתוכן התצהיר, וגם מהתכתבות עם התובע, כי מר פלג יכול היה להאיר את עיני בית המשפט בסוגיות הקשורות למחלוקת ואם מפאת גילו, אכן קשה היה לו, ניתן היה לבקש מבית המשפט לגבות עדותו במקום המצאו. היות ומר פלג לא העיד, ויתר ב"כ התובעים גם על עדותו של מר חנן תמנה וגם על כך יש להצר. כמו גם על אי הזמנת מר זיון, אחיו של התובע חברים נוספים שהיו שותפים להחלטת מ - 1984, וחברות וגורמים אחרים שהיו אחראים על ניהול ורישום הכרטיסים. הנתבע צירף לתצהיר הגברת דגון כרטסות למיניהן, אך לא טרח להגיש חוות דעת חשבונאית אשר תנתח את הכרטסות ותסביר מהן המסקנות אותם מבקשים להסיק מכרטסות אלו. בית המשפט אינו אמור להיות רואה חשבון, ולערוך את החשבונאות במקום הצדדים. הדברים נכונים גם לגבי התובעים. במקום ראיות הרחיבו ב"כ הצדדים בסיכומיהם, עד לעייפה, כאשר בסיכומי התשובה מצביע ב"כ התובעים על ניסיונות ההטעייה של ב"כ הנתבע. שני ב"כ הצדדים כתבו בסיכומיהם רבות על עקרונות הקיבוץ, השוויון וכו'. ככל שהדברים חשובים, ואין ספק בחשיבותם, לא זו הצורה הנכונה להביאם במסגרת ההליך המשפטי כאן. סיכומי התובעים יש לדחות את עדותה של הגברת דגון אשר רובה ככולה היא עדות מפי השמועה או על סמך ייעוץ משפטי. ב"כ התובעים מפנה להחלטתו של כבוד השופט חדיד ב - ת.א. 11147/04 שם נתנה הגברת דגון תצהיר דומה, וחלקו הגדול נמחק על ידי כבוד השופט חדיד. לטענת ב"כ התובעים החלטתו של כבוד השופט חדיד מהווה השתק פלוגתא לגבי הקיבוץ, ביחס לאותן טענות עליהן חזרה שוב הגברת דגון. גם עדותה של הגברת פריבמן בכל אשר נוגע לאירועים לפני סוף 2002, הם עדות מפי השמועה. גברת דגון העידה, כי אנשים אחרים הם שעסקו ברישום בכרטסת השילומים, ועל כן עדותה אינה קבילה ובוודאי שאין לה כל משקל. הגברת שרה פוקס, הגברת אילנה לוין, מר גדי קאופמן ומר גיל כץ, כל אלו הם האנשים שעסקו ברישום בכרטסת השילומים ובדיקת טענות בגין אי העברת כספי קרן השתלמות. לעניין טענת ההתיישנות, הרי התביעה כאן הוגשה ביום 31.8.06, ועל פי סעיף 10 ג' לחוק הפרשנות ובהתאם להלכה, כאשר תקופת התיישנות מסתיימת בתוך תקופת פגרת בית המשפט התקופה מתארכת עד ליום לאחר תום הפגרה. מועד הפסקת החברות הוא 31.8.99, ולכן מיום זה ועד ליום שבו הוגשה התביעה עדיין לא עברה תקופת ההתיישנות. אין זה רלוונטי מתי נערך תחשיב דמי העזיבה כטענת הקיבוץ. התובעים מקבלים את הטענה כי הבסיס לצורך חישוב דמי העזיבה הוא 2,031 ₪ נכון לחודש פברואר 1999. יתר על כן, ההודעה על פריסת דמי העזיבה נשלחה בינואר 2000 ובוודאי שמאז ועד מועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. בנוסף, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות הרי הקיבוץ הודה בזכותם של התובעים לקבל דמי עזיבה עוד במאי 2004, ועל כן גם מטעם זה יש לדחות את טענת ההתיישנות. יש לדחות את טענת הקיבוץ, כי התובעים לא העבירו לקיבוץ כספים כלשהם. נטל ההוכחה להוכיח טענה זו הוא על הקיבוץ, אשר לא הביא ראיה כלשהיא, וכמובן שעדותה של גברת דגון שהיתה מפי השמועה אינה יכולה לשמש ראיה קבילה. הקיבוץ לא הזמין להעיד את מר גיל כץ שהוא לכאורה המקור לקביעת הקיבוץ, כי התובעים לא העבירו כספים של קרן השתלמות או כספים אחרים המגיעים לקיבוץ. אי הזמנתו פועלת לרעת הקיבוץ. התובעים סבורים, כי הקיבוץ לא היה רשאי לנכות מסכום דמי העזיבה אשר הסתכם לפי חישובו של מר פלג ב - 220,213 ₪, את הסכומים של קרן ההשתלמות של התובעת. הקיבוץ בחר לנכות את הזכויות העתידיות לרבות קרן השתלמות, בהתאם לסעיף 15 (ב) (1) לכללים, דהיינו, לנכותם מתשלומי הקצבאות אשר יגיעו לתובעים בגיל 65 שהוא גיל הפרישה, ועל כן אסור היה לקיבוץ לבחור בדרך אחרת ולנכות את הזכות העתידה בדמי העזיבה במזומן. רק על פי סעיף 15 (ב) (3) אפשר לפגוע בדמי העזיבה על דרך החלטת הוותק, ובמשך הזמן שבו נצברת הזכות העתידה, לא הובאו לכך כל ראיות. אי לכך, מבקש ב"כ התובעים לקבוע, כי הקיבוץ לא היה רשאי לנכות את הכספים שהצטברו בקרן ההשתלמות, אלא ניכוי זה היה אמור לבוא לידי ביטוי בקצבה שהתובעת תהיה זכאית לה בגיל 65. ב"כ התובעים מבקש לדחות את טענת הנתבע, כי יש לראות בכרטסת נספח ג' בתצהירה של הגברת דגון כרשומה מוסדית. הקיבוץ איננו מוסד כהגדרתו לפי סעיף 35 לפקודת הראיות ובנוסף, לא הוכחו התנאים העובדתיים המבוקשים בסעיף 36, ויש לדחות טענה זו. הקיבוץ החליט באופן חד צדדי לפרוס את התשלומים, וזאת בניגוד לסעיף 7 א' לכללים וסעיף 7 ד' לאותם כללים. לא התקבלה כל החלטה של אסיפה כללית המאפשרת את פריסת התשלומים של דמי העזיבה. מכל מקום, לא הוצג בפני בית המשפט כל פרוטוקול של החלטה כזו. יתר על כן, גם אם היתה החלטה כזו, הרי פריסת התשלומים היתה יכולה להיות לכל היותר ל - 24 תשלומים לתובע ו - 23 תשלומים לתובעת ולא כפי שהחליט מר פלג באופן שרירותי. ב"כ התובעים טוען, כי צריך להסתכל על מעמדם של דמי העזיבה בעיניים של יחסי עובד מעביד, וכשם שעובד אינו יכול להתנות או להסכים למתן פיצויי פיטורין שלא בהתאם לחוק, כך גם התובעים או בני קיבוץ אחרים, אינם יכולים להסכים להתנות על זכויותיהם הסוציאליות. ב"כ התובעים חישב ומצא כי יתרת חוב שהקיבוץ צריך לשלם לתובעים היא 137,721 ₪. שילומים עילת התביעה נוצרה כאן כאשר הקיבוץ היה צריך להחזיר את פקדונות השילומים ומועד זה היה כאשר אביו המנוח של התובע נפטר, וקמה הזכות לילדיו לדרוש את חלקם על פי החלטת הקיבוץ משנת 1984, ואין כל מקום להעלות את טענת ההתיישנות בעניין זה, כי אירוע הפקדת השילומים התרחש לפני שנים רבות, כטענת הקיבוץ. אביו של התובע נפטר פחות מ - 7 שנים לפני הגשת התביעה. כספי השילומים הועברו כפקדון למשמרת לקיבוץ מטעמים עקרוניים הנעוצים באידיאולוגיה של התנועה הקיבוצית, ומטעמים פרקטיים, שכן בזמנו, אסור היה לחברי קיבוץ להחזיק חשבונות פרטיים בבנק. הא ראיה היא כי נערכו רישומים מפורטים על הסכומים אשר התקבלו ויש בכך להוכיח כי כספי השילומים - הפקדונות - החד פעמיים לא הועברו לבעלות הקיבוץ, אלא רק היו אצלו למשמורת עד להחזרתם לחברים. בנוסף, ראיה לעמדה זו של התובעים ישנה בפרוטוקול הוועד הממונה של הקיבוץ מיום 10.5.04 שם דנו בין השאר גם בתביעת יורשים לפקדונות ועצם השימוש במונח פקדון מצביע על כך שגם הקיבוץ ראה בכספים הללו, כספים שהופקו לידו למשמרת. ב"כ התובעים מוצא לנכון לסקור תביעות אחרות שהתנהלו כנגד הקיבוץ באותו נושא, דהיינו יתרות כספי שילומים חד פעמיים. התובע זכאי לקבל שליש מהסכום הרשום על שם אביו המנוח, 181,665 מרק גרמני. הקיבוץ לא הצליח להוכיח את הטענה אף לא בבדל ראיה, כי אביו קיבל סכום של 50,537 - לא ברור איזה מטבע. וגם אם הועבר לקיבוץ סכום של 39,915 מרק על ידי אימו של התובע, עדיין סכום זה לפי החלטות הקיבוץ עצמו הועברו לזכותו של אביו, עם פטירתה. אי לכך, הסכום המגיע לתובע הוא 60,556 מרק גרמני ונכון ליום פטירת אביו של התובע 174,475 ₪ ובשערוך ליום הגשת התביעה 181,810 ₪. התובע טוען כי פרט לכספים הללו, הרי גם על שמו באופן אישי נרשמו סכומי פקדונות על סך 19,118 מרק גרמני. הקיבוץ טען, כי הסכום הנכון 3,979 מרק גרמני, אך גם סכום זה כבר הוחזר לתובע. טענה זו לא חזרה בתצהיר. לעומת זאת, הוצג מכתבו של מר יוסי זיון שהיה מ"מ מזכיר הקיבוץ ליום 4.1.2000 ובו הודעה מפורשת כי התובע זכאי לקבל את החזר פקדון השילומים הרשום על שמו בסך 19,118 מרק גרמני. סכום זה משוערך ליום הגשת התביעה 66,207 ₪. ב"כ התובע מדגיש כי מקור הכספים הללו הוא פיצוי בגין רכוש שהיה שייך למשפחתו בגרמניה ואין מקורו ברנטות בגין סבל, נכות, גירוש או הפסקת לימודים. תשובה לטענות הקיבוץ, כי לתובע עצמו לא היתה זכות לקבל כספי שילומים מגרמניה. הקיבוץ טוען כי החלטות משנת 1984 בוטלו, עוד לפני מותו של אבי התובע ולכן אין הוא זכאי לקבל כספים כלשהם. החלטה על ביטול ההחלטה מ - 1984 התקבלה לפי תצהירה של גברת דגון ביום 18.10.02. מדובר לכל היותר על הקפאת ההסדרים של חובות כספיים של הקיבוץ לחברים ולא ביטול ההחלטות, כדברי גברת פריבמן. יתר על כן, הקיבוץ כלל לא היה רשאי לבטל או להקפיא את ההחלטות משנת 1984 וגם אם כן, הרי התובע היה זכאי לקבל את הכספים, לפחות אלו הרשומים על שמו באופן אישי, עם עזיבתו את הקיבוץ וזה היה לפני 2002. פרשנות לפיה כל ההסדרים עם חברי הקיבוץ בוטלו היא אבוסרדית, הרי לא בוטל ההסדר שחברי הקיבוץ ימשיכו להתגורר בבתיהם וכו'. יתירה מכך, אין החלטה זו משנת 2002 או כל החלטה אחרת, יכולה לפגוע בקניינם של החברים, ללא הסכמתם האישית, והיות וכספי הפקדונות הם קניין החברים, ולא ניתנה כל הסכמה של אבי התובע לפגוע בקניינו, אין לה תחולה. ב"כ התובעים מפנה לע"א 524/88 - פרי העמק נ. שדה יעקב, פ"ד מה (4) 529. טענה אחרת היא לעצם חוקיותה של ההחלטה מה - 18.10.02. ב"כ התובעים טוען, כי לחברים לא ניתנה אפשרות להצביע על כל חלק מהתכנית אשר היוותה מהפכה דרמטית בחיי הקיבוץ, אלא היה על החברים להצביע באופן גורף, ואין זה תקין, ואף חמור מהמצב בו חברי הכנסת מצביעים בחפזון וללא שיקול דעת מספיק על כל סעיף בחוק ההסדרים, כשפי שקבע בבגצ"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ. ממשלת ישראל, פ"ד נט (2) 14, 33. אין לקבל את טענת הקיבוץ, כי ההחלטה משנת 1984 לא חלה רטרואקטיבית, ולכן כביכול אינה חלה על כספי האם, אשר נפטרה בשנת 1971. מעצם טיבה, היא החלטה רטרואקטיבית. יתר על כן, הקיבוץ עצמו, כפי שהצהירה גברת דגון, בת.א. 8983/04 בפני כבוד השופט חדיד, החיל את ההחלטה באופן רטרואקטיבי, אם כי, לדעת גברת דגון בטעות. סיכומי הנתבע ב"כ הנתבע סבור, כי התובע אינו זכאי לקבל כל כספים אשר הוריו המנוחים העבירו לקיבוץ, שכן הכספים האלה הועברו לפני עשרות שנים, האם נפטרה בשנת 1971 ובוודאי שלא יכלו לצמוח לה כל זכויות חדשות לאחר מותה, ועל כן התביעה התיישנה כבר לפני 30 שנה. יתר על כן, הוריו של התובע בעצמו מעולם לא באו בטענה אל הקיבוץ. התובע עצמו לא הגיש כל צו ירושה או צו קיום צוואה ועל כן, אין לדעת אם הוא כלל יורש את מי מהוריו ולו מן הטעם הזה, יש לדחות את התביעה בנושא השילומים. לעניין זכותו האישית של התובע לקבלת כספי השילומים, הרי הוא נולד 10 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ולא יכולים להיות לו כלל שילומים מגרמניה. היות והתובע בחקירתו אישר, כי אכן הוא לא קיבל כספים, אך הוריו אמרו לו כי חלק מהרכוש נרשם על שמו יחד עם שני אחיו, והיות ואמו נפטרה בשנת 1971 הרי התובע היה צריך לבוא מאז בטענה וגם אם טענותיו היו נכונות הרי גם כאן ישנה התיישנות של 30 שנה. לעניין דמי העזיבה, התביעה הוגשה כעבור למעלה מ - 7 שנים, לאחר שבוצע תחשיב לגביו. לאחר הבהרות ותיקונים, כתב התובע בעצמו, כי אין לו בעיות ושאלות. אי לכך, אין זה נכון שלתובעים מגיעים דמי עזיבה גבוהים יותר. לאחר סקירת הרקע האידיאולוגי והעקרונות לפיהם חי הקיבוץ ואשר לדעת ב"כ הנתבע, תביעת התובעים נוגדת אותם, הסביר ב"כ הנתבע מדוע לדעתו, החלטות משנת 1984 אינן מעניקות לתובע את הזכות לקבל חלק מהכספים שהעבירו הוריו. הנימוק הראשון לכך, כי החלטה זאת איננה בתוקף מיום 18.10.02. אותה עת אביו של התובע היה עדיין בחיים והיה חבר באסיפה הכללית שהחליטה על הפסקת כל הסדר קודם מההחלטה משנת 1984. שנית, אמו של התובע נפטרה 13 שנים לפני 1984, וכאמור לא יכלו לצמוח לה זכויות חדשות אחרי שנה זו. ואם כן, הרי הזכות הזאת התיישנה כבר בשנת 1988. החלטת אסיפת הקיבוץ היא החלטה פנימית שאיננה יכולה להקים לתובע כל זכות. יתירה מזאת, היות ולתובע שני אחים שאף הם יורשים, הרי על פי סעיף 122 לחוק הירושה אין הוא יכול להגיש את התביעה בעצמו, שכן לא מן הנמנע שליורשים עצמם יש התנגדות לתביעה. עניין אחר הוא פרשנותה של ההחלטה משנת 1984 והחלתה על התובע גם אם היתה נכונה פרשנותו להחלטה זו. ב"כ הנתבע טוען, כי ההחלטה איפשרה לחבר הקיבוץ לבקש, ואין מדובר בזכות מוקנית והיתה צריכה להיות החלטה מיוחדת ולא רגילה ומדובר במחצית מסכום הזכאות ולא בכולו אשר תועמד לילדיו של החבר, ומדובר בפקדון חד פעמי ולא בהכנסות שוטפות. על פי הכרטסת אשר צורפה לתצהיר של הגברת דגון, הכספים הועברו על ידי הורי התובע לפני 30 שנה וברור כי מדובר בתשלומים שוטפים ולא בפקדונות חד פעמיים. הורי התובע עצמם מעולם לא ביקשו לזכות את התובע בשליש מהמענק המיוחד התיאורטי. בנוסף, לא התקבלה כל החלטה מיוחדת או בכלל בקיבוץ. וגם אם כל האמור לעיל איננו מתקבל, הרי גובה המענק מוגבל למחצית הסכום ואילו התובע -תובע את כפל הסכום המקסימלי שבכלל אביו יכול היה להוריש לו. ב"כ הנתבע טוען כי כיוון שהתובעים עצמם הבינו שתביעתם בעניין זה מנותקת מהמציאות, שינו בסיכומים חזית, באופן מהותי והעלו טענות חדשות: 1. ההורים העבירו את הכספים למשמרת בלבד. טענה זו לא נטענה בכתבי התביעה ו/או בכתבי התשובה ואף לא בתצהיר ולא הובאה כל ראיה בעניין זה. 2. ההחלטה מיום 18.10.2002 בעצם לא ביטלה את ההחלטה משנת 1984. לתובעים אין כל מעמד לטעון טענות אלו. אביו של התובע היה חבר האסיפה הכללית שקיבלה החלטה זו, ובית המשפט אינו יכול להתערב בחיי הקיבוץ ובהחלטותיו כפי שכבר נפסק, הרי בוודאי שאין התובע יכול להכתיב החלטות או אי ביטול החלטות לקיבוץ. ב"כ הנתבע טוען כי אביו של התובע היה חייב לקיבוץ 185,956 ₪, ואותם צריך לקזז מכל זכות, אם קיימת. גברת דגון הצהירה על כך, כי כאשר עוד היה אבי התובע בין החיים, הודיעה לו על החוב והוא לא חלק על כך. ב"כ הנתבע טוען כי התובעים טוענים שאין לבצע קיזוז של החוב מאחר שמדובר בכספי רנטות וזו טענה מטעה. נושא אחר הוא, שאין לקבל את ההשוואה בין תביעות אחרות בהם הקיבוץ התפשר, לתביעה זו, מכיוון שכפי שהעידה הגברת פריבמן, שם היה מדובר בתביעות חוזיות, כאשר היו הסכמים בין הקיבוץ לבין התובעים שם. לעניין הטענה שהכרטסת שצירפה הגברת דגון איננה קבילה, הרי הטענה תמוהה שכן רק על פי כרטסת זו כלל, אפשר לבדוק ולראות שהורי התובע העבירו כספים לקיבוץ ואם הכרטסת אינה מהווה אסמכתא, לשיטתו של ב"כ התובעים, אינה מהווה אסמכתא לדבר. גם אם אין התיישנות, הרי קיים שיהוי ניכר בהגשת התביעה ומטעם זה בלבד יש לדחותה. צורמת במיוחד טענת התובעים, שכן וותיקי הקיבוץ שעדיין בין החיים, ושהעבירו כספים ואינם תובעים לעצמם, הרי בוודאי שאין הצדקה מוסרית לדרישתו של התובע. אין לקבל את טענת התובע, כי מגיעים לו כספים באופן אישי. הוא נולד אחרי מלחמת העולם השנייה, ומעולם לא קיבל כל שילומים מגרמניה. האמירה כי הוריו אמרו לו, תמוהה כאשר במסמך שאביו ערך אותו לטענתו, לא כתוב דבר וחצי דבר על כך שלתובע יש זכות אישית אלא רק כי ליורשיו של שטנגר יש במשותף 11,939 מרק, ולכן לכל היותר הוא יכול לתבוע שליש מסכום זה. גם כאן מדובר בטענה חדשה, שלא בא זכרה קודם לכן, לא בכתב התביעה, לא בכתב התשובה ולא בתצהיר. הוריו אמרו לו לטענתו, ואם הוריו אמרו לו, והאם נפטרה בשנת 1971 הרי ברור ומובן כי חלה התיישנות שמאז שהתגבשה עברו כבר 30 שנה. התובעים הציגו את מכתבו של מר זיון אך לא הביאו אותו להעיד, ומהאמור במכתב שאין להסתמך עליו, כי הוא עדות שמיעה אסורה אין ללמוד, כי לתובע יש זכות אישית כלשהיא. כל מה שכתוב במסמך זה, אין להסתמך עליו, כי לתובעים מגיע דמי עזיבה בסך 187,297 ₪ וסכום של 19,000 מרק בלבד. אילו היתה מתקבלת החלטה מיוחדת, לפיה מגיעים לתובעים גם סכום של שליש ממחצית המענק, הדברים היו נאמרים במסמך. לעניין דמי העזיבה, אכן מגיע לתובעים דמי עזיבה. אך התובעים "ניפחו" את הסכומים במאות אחוזים. התובעים לא הוכיחו באמצעי כלשהוא, כי התחשיב שנעשה בזמנו ואותו הם אישרו איננו נכון. ב"כ הנתבע טוען כי הקיבוץ שילם לתובעים סך 145,467 ₪. יש לקבל את הכרטסת כראיה ברשומה מוסדית. אי קבלת כרטסת של הקיבוץ שהוא גוף גדול ומסודר, כרשומה מוסדית היא אבסורדית. התובעים לא הביאו כל עדות הזמה לעניין חמשת התשלומים הנוספים ששולמו להם לפי גירסת הגברת דגון הנתמכת בכרטסת. הם יכלו להראות באופן פשוט ביותר שלא קיבלו את התשלומים, ובמקום זה בחרו להעלות טענות במישור דיני הראיות. אם כך, יתרת החוב שמגיעה לתובעים היא 41,830 ₪. ואין הסבר למניפולציה שעשו התובעים כאשר הגיעו לסכום של 137,000 ₪. התובעים הסכימו לפרוס את קבלת הכספים וזאת מהמסמך שהם עצמם צירפו לתצהיר, ולכן אין לקבל את הטענה כי פריסת התשלומים היתה שלא בהסכמתם. למרות היתרה הנ"ל, התובעים אינם זכאים לקבל אותה מכיוון שהתובעים לא היו מוכנים להצהיר, כי לא נצברו כל זכויות או כספים שלא העבירו באופן מלא לקופת הקיבוץ. למרות כל הבקשות, עוד טרם הגשת התביעה, של הקיבוץ אל התובעים אשר עבדו כשכירים מחוץ לקיבוץ, ולא העבירו את הכספים עד היום, אין התובעים מוכנים להצהיר, כבקשת הקיבוץ. גם בעת הדיון התובע הקפיד לומר, כי העביר ניירות וכל הניירות וכל תלושי השכר היו בידי הקיבוץ והשאלה לא אם ידע הקיבוץ או לא, אלא מה ידע התובע או לא. והאמירה "אין לי שום ידיעה על קרנות או ביטוחי מנהלים נוספים מעבר למה שהועבר לקיבוץ שיש לי", היא תשובה מתחמקת המעידה על כך כי לתובעים יש מה להסתיר. יתר על כן, התובעת עצמה לא מסרה כל תצהיר, ולא יכול להיות שהתובעת תתחמק מלהצהיר כאשר ברור שזו השאלה שבמחלוקת. אין כאן התנהלות בתום לב, ולכן לוועד הממונה קמה האפשרות להפסיק את תשלומי דמי העזיבה. לדעת ב"כ הנתבע, התובעים עוררו מהומה על לא מאומה ואת המחלוקת בעניין דמי העזיבה ניתן היה לפתור מחוץ לכותלי בית המשפט. התובעים לחינם גררו את הקיבוץ לבית המשפט, בתביעה מנופחת וחסרת יסוד. סיכומי תשובה ב"כ הנתבע מטעה את בית המשפט. על פי ההחלטות משנת 1984 הזכאות נקבעת עם פטירת האחרון מבין הוריו ולכן אין כל רלוונטיות למועד מתי הועברו הכספים מההורים לקיבוץ. נקודת הזמן החשובה היא מתי היה על הקיבוץ להחזירם. ולכן גם אין כל ממש בטענה כי ההורים לא באו בכל תביעה לקיבוץ. בכל זמן חייהם לא היתה להם כל סיבה לעשות כן. מטעם זה אין ממש פרט לדמגוגיה בטענה כי חברי הקיבוץ הקשישים אינם תובעים, הרי ברור שכל זמן שהם חיים ולא עזבו את הקיבוץ אין כל מקום להגיש את התביעה. מי שזכאי לקבל את הכספים הם הילדים אם וכאשר חס וחלילה ילכו לעולמם. כך גם אין כל חשיבות לשאלה כמה כספים העבירה אמו המנוחה של התובע וכמה כספים העביר אביו. הוחלט במפורש, כי כאשר אחד מבני הזוג נפטר, הסכומים שהועברו על ידו עוברים לבן הזוג השני. בנוסף, לא ברור כיצד הגיע ב"כ הנתבע לסכום של 126,961 מרק גרמני, שהעבירה האם, כאשר חיבור הסכומים מגיע ל - 45,653 בלבד. במשך כל השנים משנת 1984, הקיבוץ התנהל לפי ההחלטות. והכיר בזכאות להשבת הכספים שהעבירו מי שנפטרו, והתכחשותו לדרך זו היום, היא חסרת תום לב. הזכאות של ילדי החברים נפסקת בתום 20 שנה למות הנפטר, ולכן אין כמובן כל רלוונטיות לטענות הנתבע לעניין ההתיישנות. ב"כ התובעים בא בטרוניה אל ב"כ הנתבע, אשר מסלף את דבריו באופן מגמתי ושיטתי, מוציא דברים מהקשרם וכל זאת בכדי להטעות את בית המשפט. כך למשל, טען ב"כ הנתבע, כי התובעים הסכימו שחלה התיישנות על החזר הכספים שהעבירה אמו של התובע, בשעה שאין זה נכון כלל ועיקר. אלא זה מופיע רק כטענה חילופית אחרונה בטענות. הקיבוץ טוען טענות חדשות, כמו למשל, כי החלטת הקיבוץ היא פנימית וככזאת אינה יכולה להקנות זכויות לתובע שאינו חבר בקיבוץ. אם זה כך, אז גם ההחלטה משנת 2002 אינה יכולה לחול על התובע ולכן היא חסרת תוקף כלפיו, ואיננה יכולה לבטל את ההחלטה משנת 1984. טענה נוספת שנטענה בחוסר תום לב, היא עניין היות התובע יורש או לא. ובכלל, מדובר בילדים ולא ביורשים, על פי ההחלטה משנת 1984. בנוסף, אין בטענה כי התובע זכאי לשליש מהשבת כספי השילומים משום הרחבת חזית, שכן, זאת לא טענה עובדתית חדשה, היא הועלתה כבר בכתב התביעה. ב"כ התובעים טוען כי הנתבע מנסה להטעות את בית המשפט, בהתייחסו אל ההחלטות משנת 1984. לטענת הנתבע הרי מכיוון שהורי התובע לא ביקשו לזכותו בשליש המענק המיוחד ומכיוון שלא התקבלה החלטה בדבר העברת המחצית לילדי הורי התובע, הרי אין לתובע כל זכות וכל טענה. ב"כ הנתבע בנסיון ההטעייה, הוציא דברים מהקשרם, ציטט רק חלקים מההחלטות והניתוח שב"כ הנתבע מנסה לעשות להחלטות, הוא עיוות התוכן והמשמעות הפשוטים לחלוטין, ובנוסף עומדים בניגוד להגיון הפשוט וגם אינם רלוונטיים. לעניין הטענה כי כספי השילומים אינם כספים חד פעמיים, הרי הטענה הזו היא מופרכת בנוסף לכך שהיא הרחבת חזית אסורה. הטענה לא פורטה בכתב ההגנה ובכך היא עומדת בניגוד לתקנות 85, 89 לתקנות סדר הדין. וכבוד השופט חדיד ב ת.א. 8983/04 קבע לעניין זה בדיוק, כי ההבחנה בין כספים שהתקבלו כתשלום חד פעמי לעומת תשלומים שהתקבלו באופן שוטף מהווה שינוי חזית. ההתבוננות בכרטסת החשבונות אשר צורפה לתצהיר הגברת דגון, מעלה כי הסכומים הרשומים על שם הורי התובע, רשומים במועדים שונים לא סדירים וידוע הוא, כי לו היו אלו תשלומים שוטפים הם היו מופיעים בצורה עקיבה ומסודרת. אילו טענת הקיבוץ היתה נכונה, הרי גם כל תשלום רנטה ניתן היה לומר שהוא תשלום חד פעמי. הרנטות החודשיות שהועברו לקיבוץ באופן שוטף, לא נרשמו בכרטסת, שכן הועברו ישירות לקיבוץ ולא היו בבחינת פקדון ולכן גם לא היה צורך לרשום אותם בכרטסת, אך החשוב הוא שטענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ולכן התובעים אינם יכולים להתמודד איתה בשלב זה. אילו הטענה היתה מועלית בכתב ההגנה היו יכולים להביא ראיות לעניין מהות הסכומים המופיעים בכרטסת. בזמן אמת, הקיבוץ עשה את ההבחנה בין תשלומים חד פעמיים הנרשמים על שם החברים אותם יש להחזיר, לבין התשלומים השוטפים שהועברו לקיבוץ לשם שימוש ציבורי בהם. אין לקבל את טענת הקיבוץ כי היות ואביו המנוח של התובע, השתתף באסיפה הכללית בשנת 2002, אשר ביטלה את מקבץ ההחלטות משנת 1984 הרי גם התובע אינו יכול לטעון כנגד החלטה זו. ראשית, אין ראיה כי אביו של התובע השתתף כלל בהצבעה באסיפה זו, וכי אמנם תמך בהחלטה, אם השתתף, שכן ההצבעה נערכה באופן חשאי, יתר על כן, אין זה נכון שההחלטה משנת 2002 ביטלה את מקבץ ההחלטות משנת 1984. ישנן ראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, כי הסיבה לאי התשלומים היתה בשל מחסור כספי וההחלטות משנת 2002 התכוונו אך ורק להקפיא את ההחלטות משנת 1984 ולא לבטלן וכך אמרה במפורש הגברת פריבמן בעדותה בתיק א. 5505/04 בית משפט שלום חדרה (עמוד 11 לפרוטוקול ב -בש"א 1057/05). יתר על כן, ההחלטות משנת 1984 מקנות זכויות אישיות לילדי חברי הקיבוץ בכספי השילומים בין אם אותם ילדים חברים בקיבוץ ובין אם לאו, קיימת זיקה חוזית אישית בין אותם ילדים לכספי השילומים ולכן יש לתובע זכות עמידה כנגד החלטות הקיבוץ המתיימרות לכאורה לפגוע לזכותו בכספים. יש לדחות מכל וכל את הטענה כי אביו המנוח של התובע היה חייב כספים לקיבוץ. אין כל ראיה לחוב זה. הראיה היחידה היא, כביכול, אמירתה של גברת דנון, כי כך אמרה לאב המנוח והוא לא חלק על כך. מדובר על אמירה שהאומר אותה כביכול, הלך לעולמו. אין אפשרות לחוקרו, מאידך הקיבוץ לא הציג כל מסמך המבסס את קיום החוב. לא נודע גם מהו מקור החוב. ואפשר רק אולי לשער כי הכוונה היא לרנטות חודשיות שלא הועברו לקיבוץ, אך טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות. וגם אם נכון הדבר, אין לקזז סכום זה מחובו של הקיבוץ עצמו לתובעים. הקיבוץ סרב לגלות לבית המשפט את הסכמי הפשרה האמיתיים בינו לבין תובעים אחרים בעניינים דומים. לדעת ב"כ התובעים, על הקיבוץ, בשונה מאדם פרטי, לנהוג בשוויון כלפי חבריו, ואין הוא רשאי לתת זכויות או לשלול זכויות מחבר אחד באופן מפלה מחבר אחר, על ידי הסכמי פשרה חסויים שהסתרתם נועדה למנוע את גילויים על ידי חברי הקיבוץ. היות והקיבוץ הודה בכתב ההגנה, כי על שם הורי התובע, רשום סכום של 181,665 מרק גרמני, די בכך להוכיח את קיום סכום זה, גם ללא הצורך בהגשת הכרטסת לבית המשפט. ב"כ התובעים אינו מתנגד לרישום בכרטסת אלא, לרישום שנעשה בכתב יד עליה, שאיננו של המצהיר, והאדם שרשם לא הובא להעיד. טענת השיהוי אותה העלה הנתבע איננה ראויה שכן, עילת התביעה נוצרה רק לאחר שאביו המנוח של התובע הלך לעולמו, והתביעה אכן הוגשה מספר חודשים לאחר מכן. אף אחד מיסודות טענת השיהוי אינו מתקיים כאן ויש לדחותה. לעניין הכספים הרשומים אישית על שם התובע, הרי התובע הוא שענה לשאלות הנתבע, לחקירתו בעניין זה. הקיבוץ לא טען כנגד מקור הכספים שהתקבל מגרמניה אלא רק חלק על גובה הסכום. יתר על כן, בכתב ההגנה לא נאמר כי אין לתובע זכות לקבל את הכספים אלא אדרבא, הקיבוץ טען כי כבר שולמו לו סכומים אלה. אין זה משנה מהו מקור הכספים, מה שחשוב הוא כי הקיבוץ הודה שהכספים האלו היו רשומים על שמו של התובע ולכן זכותו של התובע לקבלם ואין זה משנה מהו מקורם. הקיבוץ היה צריך לשלם לתובע את הסכום הרשום על שמו ללא קשר מהו המקור שלו, בין אם משילומים ובין אם מקור אחר וזאת על פי ההוראות בדבר זכויות חבר קיבוץ המפסיק את חברותו בו, על פי ההחלטה משנת 1984. דיון בפתח הדיון יש לומר, כי ספק בעיני אם בית המשפט הוא האכסניה המתאימה לדון בסכסוך. על פי הכללים, מחלוקת בגינם יש לברר באמצעות בורר. באשר לשילומים - נושא מורכב עד מאוד בהסטוריה הקרובה של החברה הישראלית, השלכותיו על חברי הקבוצה בכלל ועל קיבוץ מעין צבי בפרט, על אלו שעדיין חברים, אלו שעזבו, הצאצאים, הן מעבר לד' אמות של בית המשפט. אין מחלוקת, כי הקיבוץ לא שילם לתובעים את כל דמי העזיבה, אשר אף לפי החישוב שלו, מגיע להם. טענת הקיבוץ היא, כי אין הוא משלם את היתרה משום שאינו יודע, האם ומה הוא גודל קרן ההשתלמות של התובעת, אשר צברה בעת עבודתה מחוץ לקיבוץ ולא העבירה לטענתו את הכספים אל הקיבוץ. אין מחלוקת, כי הקיבוץ לא העביר לתובע, מכספי השילומים אשר הועבר על ידי הוריו המנוחים של התובע לקיבוץ. אין לבית המשפט, אלא את אשר הצדדים מביאים לפניו, וקשה לומר כי בתיק זה הצדדים הביאו לבית המשפט את כל העדויות והמסמכים שאפשר היה להביא ובכלל זה, אותם אנשים החתומים על המסמכים המשמשים בסיס הן לטענות התובעים והן לטענות הנתבע. ב"כ הצדדים הקשו מאוד את המלאכה על בית המשפט. לא רק הקיבוץ יכול היה לזמן בעלי תפקידים, אלא גם התובעים. לא ברור לי עד עתה, מדוע היה ויתור על העד יוחנן טמנה, כנגד ויתור על העד פלג. נדמה כאילו שני הצדדים השתדלו ממש ליצור ערפל, במקום לפזרו ולהקשות. ואולי, לא במודע קרה הדבר, אלא משום שגם לדידם, אין בית המשפט ככזה האכסניה המתאימה. למרבה הצער, אכן, ב"כ הנתבע נטה להטעות את בית המשפט, לא פעם ולא פעמיים, הוציא דברים מהקשרם וטען טענות משפטיות, אשר יש לי יסוד סביר להניח, כי הוא עצמו יודע שאינן נכונות, כמו טענות ההתיישנות והשיהוי. לעניין זה אני מקבלת את טענות ב"כ התובעים כפי שנכתבו. הקיבוץ הפסיק לשלם לתובעים בשנת 2002-2003, התביעה הוגשה בשנת 2006. איך אפשר לדבר על התיישנות? אביו של התובע נפטר ב - 2006 , עד אז לא קמה כל זכות לעניין הפקדונות (אם קיימת), התביעה הוגשה ב - 2006, איך אפשר לדבר על התיישנות או על שיהוי?? ממילא מובן שטענות אלו נדחות. כך גם איני רואה בעין יפה העלמת ראיות מבית המשפט. כל מה שיש לקיבוץ להציג לעניין השילומים בין רנטות בין פקדונות, הם שני כרטיסי נייר בלבד??? גברת דגון עצמה העידה שקיימים רישומים נוספים, לא שמעתי שנעשה מאמץ כלשהוא לאתרם. אני מבינה שלקיבוץ היה קושי כלכלי וכי בשנים 2003 - 2004 כשהיה נסיון הדברות, עדיין היה בקשיים. אך לאחר הגשת התביעה ב - 2006 ועד הגשת התצהירים לקראת 2009, זמן מתן העדות, עדיין אי אפשר היה למצוא המסמכים והראיות? - תמהני. לשיטתנו, עדיין כוחו של מסמך בכתב, רב על עדות בעל פה ולכן יש לבחון את מעט המסמכים הניתנים לבחינה בעיניים משפטיות בתיק זה, ואלו הם: א. מקבץ החלטות משנת 1984. ב. החלטה משנת 2002. ג. ההתכתבות בין התובע לבין מר פלג כולל תחשיב דמי העזיבה (נספחים 2 ו - 3 לתצהירו של התובע). אין כמובן משקל לתצהירו של מר פלג, אשר בחר שלא להגיע לדיון, כפי שהודיע ב"כ הנתבע, בישיבה מיום 18.1.2009. התצהיר יוצא מן התיק ויוחזר לב"כ הנתבע. א. החלטות משנת 1984: "א. מכירת רכוש הכנסות: מסירת רכוש בעלות פרטית על רכוש, החזקתו או השימוש בו על ידי חבר, נוגדים את עקרונות הקבוצה ואינם מתישנים עם החברות בקבוצה. "רכוש" - פירושו מקרקעין, ומטלטלין, כולל ירוטות, שילומים, כספים וניירות ערך, זכויות הגרלה, זכויות קופות גמל, חסכונות למיניהם וכל מסמך המקנה זכות לקבלת רכוש, ובכלל על הכנסה אחרת שאינה הכנסה שוטפת. חבר חייב למסור לקבוצה כל רכוש המתקבל על ידו. לפיכך חבר לא יחזיק פקדונות או העברות בבנקים או אצל אחרים ולא יחזיק רכוש כלשהו, ישירות או באמצעות אחרים. כספי מתנות שנתקבלו לאירועים משפחתיים (עד סכום מסויים שיקבע) מותר להחזיק בחשבון מיוחד שיפתח בקופת הקבוצה על לשימוש למטרה לה נועדו. מסירת הכנסה שוטפת "הכנסה שוטפת" - פירושה הכנסה שאינה חד-פעמית, מרנטות, פנסיות, גימלאות, תגמולים קיצבות, שכר עבודה, שכר סופרים, תחביבים, וכל הכנסה שוטפת אחרת, כולל סכום חד-פעמי שהצטבר מסכומים שהגיעו בעבר. חבר חייב למסור לקבוצה כל הכנסה שוטפת ולהעביר לקבוצה כל זכות ועוברת לקבלת הכנסה שוטפת. הכנסות אלו הן הכנסות של הקבוצה. ב. הנאת חבר ממסירת רכוש לקבוצה: בכל מקרה של מסירת רכוש על ידי חבר לקבוצה, תעמיד הקבוצה לרשותו, לפי בקשתו, הקצבה חד-פעמית בשיעור מסוים, שתשמש למטרות המקובלות במערכת הנורמטיבית של הקבוצה ותנוצל על ידי החבר תוך תקופה קצובה שהקבוצה תקבע. סכומים שניתנו על ידי הקבוצה בהקצבה חד-פעמית יופחת ערכם הצמוד מהמענק המיוחד לו יהיה החבר זכאי אם יעזוב את הקבוצה. ג. מענק מיוחד לחבר שחברותו נפסקה: חבר שחברותו נפסקה, זכאי לקבל מענק מיוחד (בלתי תלוי מדמי העזיבה) בסכום תואם לסכום (או לערכו של הרכוש) שהכניס לקבוצה כהכנסה חד-פעמית. הזכאות למענק היא אישית ולא ניתנת להעברה. סכומים שהוכנסו במטבע זר יהיו צמודים לערך העכשווי של אותו מטבע. במקרה וגודל המענק עולה על 15,000$ (או שווים של 15,000$ במטבע אחר,) רשאית הקבוצה לשלם את המענק המיוחד בשיעורים במשך 12 חודשים. במידה והקבוצה לא תשלם את המגיע בעת העזיבה, תעזור הקבוצה לחבר העוזב, על פי בקשתו, במתן ערבויות עד לסכום המגיע לו בחשבון הסופי. ד. פטירת חבר שמסר רכוש לקבוצה: נפטר חבר שמסר רכוש לקבוצה ובן זוגו ממשיך לחיות בקבוצה, תעבור הזכאות למענק מיוחד לבן הזוג הממשיך לחיות בקבוצה. נפטר גם בן הזוג השני, רשאי לקבל כל ילד על פי בקשתו, את חלקו היחסי במענק מיוחד. סכומים שהוענקו ע"י הקבוצה לילד של הזכאי לפני כן - ינוכו. בן הזוג שהועברה אליו הזכאות למענק מיוחד בעקבות פטירת בן זוגו, רשאי לבקש, והקבוצה ראשית לאשר בהחלטה מיוחדת, שמחצית סכום הזכאות שהועברה אליו, תועמד לרשות ילדי הנפטר; על פי בקשתם ולפי חלקם היחסי בזכאות של הנפטר. סכומים שהוענקו ע"י הקבוצה לילד של נפטר לפני כן - ינוכו. הזכאות של ילדי חברים לפי סעיף זה נפסקת בתום 20 שנה ממות הנפטר, ביחס לזוגות חברים ממות בן הזוג שהאריך ימים. ..." הפיסקה הרלוונטית שבנסיבות העניין שבתיק זה היא הפיסקה הראשונה בסעיף ד'. משנפטרה אמו של התובע, הרי זכאותה למענק המיוחד במקרה והנסיבות המתוארת בסעיף ג' עברו לאביו של התובע. היות וגם אביו של התובע נפטר, הרי רשאי לקבל כל ילד על פי בקשתו, את חלקו היחסי במענק המיוחד. ברור כי מדובר בבקשתו של הילד ולא בבקשתו של המנוח, שהרי חלקו השני של המשפט, בא לאחר ציון העובדה שנפטר גם בן הזוג השני במקרה זה, אביו של התובע. הפיסקה השניה של סעיף ד' מתייחסת למצב שבו, בן הזוג שנשאר בחיים עדיין חי, והוא מבקש להעביר את מחצית סכום הזכאות שהועברה אליו לילדיו, ואז יש צורך בהחלטה מיוחדת של הקבוצה. נסיבות אלו אינן חלות על מקרה נשוא התביעה, שכן כאמור למרבה הצער, גם אביו של התובע הלך לעולמו. על כן, על פי הפרשנות המילולית וההגיונית של ההחלטות הנ"ל, והעדר כל מסמך או עדות של החברים אשר קיבלו את ההחלטות הללו הסותרים זאת, הרי ברור כי הבקשה הנזכרת בסעיף ד', היא של "כל ילד" ולא של ההורים, שהרי התנאי להתקיימות אפשרות הבקשה היא, למרבה הצער, מותם של ההורים. בסעיף ד' אין כל הפניה לכך שילדי חברים צריכים להמשיך להתגורר בקיבוץ, על מנת שיהיו זכאים לקבל את חלקם במענק המיוחד. אין גם מדובר כלל ביורשים על פי דין. המילה יורש כלל לא נזכרת בסעיף ולכן כפשוטו של הסעיף, והיות ולא הוכחשה הטענה, כי לתובע יש עוד שני אחים, הרי מגיע לתובע חלקו היחסי, שהוא שליש במענק המיוחד שהיה מגיע להוריו המנוחים, לו עזבו את הקיבוץ. פרשנותו של ב"כ הנתבע היא נסיון להטעות והוצאת דברים מהקשרם. ברור גם לב"כ הנתבע, כי אין לחוק הירושה כאן כל רלוונטיות, לו רצה הקיבוץ לכתוב יורש היה כותב יורש. כתוב "ילד" ואי אפשר לטעות במובן המילולי, ובאבחנה בין "יורש" ל - "ילד". כמובן, לו היו מנסחי ההחלטות מעידים או היה מוצג מסמך קביל אחר, הנותן כזו פרשנות לביטוי "ילד" בהחלטה, הדבר היה שונה. משלא נעשה כך, לא היה מקום לטענות הנתבע לעניין חוק הירושה. יתכן ויש קושי מסויים כאשר קוראים את סעיף ג', שכותרתו היא מענק מיוחד לחבר שחברותו נפסקה, אך היות וסעיף ד' מתייחס לבני זוג שממשיכים לחיות בקבוצה, הרי שאין יותר רלוונטיות אם עזבו החברים הזכאים למענק המיוחד את הקבוצה או לא, לגבי השפעת סעיף ג' על זכויותיהם של הילדים לקבל את חלקם של ההורים במענק המיוחד. על כן, לאור האמור לעיל, אכן זכאי התובע, לקבל שליש מהמענק המיוחד שהיה עומד לזכות האב, דהיינו הרכוש אותו הכניסו הוא ורעייתו המנוחה, באופן חד פעמי לקיבוץ. היות ולא היתה מחלוקת מבחינה כספית כי סכום זה מסתכם בסך 181,665 מרק גרמני, הרי לתובע מגיע מתוך סכום זה סך 60,555 מרק גרמני, נכון ליום פטירתו של האב המנוח. הנתבע לא הוכיח בשום צורה שהיא, כי לאב המנוח היו חובות לקיבוץ. ותמהני על ב"כ הנתבע שהעלה כלל טענה זאת, כאשר המצהירה היחידה מטעמו, העידה על עדות שמיעה שבשמיעה ללא כל מסמך בכתב, ללא כל ציון מהיכן נובעים החובות, אם בכלל וכאשר מדובר בראיה כה קלושה ובלתי קבילה כאשר המנוח אינו יכול כלל להעיד, מוטב היה כי טענה זו לא תעלה כלל. על פי הכרטיסים אשר צורפו לתצהיר של גברת דגון, היה רשום, כי על שמו של התובע קיים סכום של 19,118 מרק גרמני, כפי שמופיע במכתבו של מר זיון. מכיוון שהסכום מופיע במסמך אשר הוצג על ידי הנתבע, הוא אינו יכול להשמע בטענה כנגד מכתב זה. לא מן הנמנע, כי סכום זה נרשם על שם התובע לפי פיסקה שניה של סעיף ד' מהחלטות 1984, לאחר מותה של האם לפי בקשת האב, על פי החלטת האסיפה. דא עקא, אין בפניי כל מסמך המעיד על כך. ויש להצר כי האנשים הרלוונטים בקיבוץ שעדיין חיים, ויבדלו לחיים ארוכים, לא הבהירו נושא זה. יש יסוד סביר להניח, כי כל אותם אנשי קיבוץ שעסקו בכספים של החברים, אשר קיבלו מגרמניה בין בצורת רנטות ובין בצורת פקדונות חד פעמיים או כל צורה אחרת, היו יכולים לשפוך אור על מקור הרישום של סכום זה. וחבל שאיש מן הצדדים לא מצא לנכון להזמינם לבית המשפט. כך או אחרת, התובע זכאי לקבלו. כמובן אם ישנה ראיה, כי קיבל בעבר סכום זה, יש לנכותו. ראיה כזו לא הוצגה. סכום זה נכון להיום, עם הפרשי הצמדה וריבית, על פי המשערכת עומד על 80,437 ₪. על מנת שלא ייגרם עוול, ואם אמנם ההשערה כי סכום זה נרשם על פי החלטה לפי הפיסקה השניה של סעיף ד' ועל כן יש לנכותו מהסכום האמור לעיל, ניתנת אורכה של 60 יום לרואי החשבון של הקיבוץ, לחפש אחר מסמכים רלוונטיים ולהגיש תחשיב מדוייק של הסכום המגיע לתובע, בנושא השילומים. היה והתובע יחלוק על סכום זה, אמנה מומחה מטעם בית המשפט לקבועו עדיין מוטב לו יגיעו הצדדים להסדר לתשלום סכום זה, בהתאם למצבו הכלכלי של הקיבוץ נכון להיום. מעמדה של ההחלטה מ - 18.10.02 לגבי ההחלטות מ - 1984 אין בית המשפט נוטה להתערב בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ וזאת ההלכה. אינני מקבלת את הטענה, כי משלא ברור אם אביו של התובע השתתף באסיפה, היא אינה חלה עליו. החלטות האסיפה הכללית מחייבות את כל חברי הקיבוץ ובכללם גם את אביו של התובע, בין אם השתתף בה בין אם לאו. קריאת ההחלטות ביחד עם עדותה של הגברת פריבמן ומכתבה של גברת דגון, מעלה כי מדובר בהקפאת ההסדרים ולא בביטולם. אכן, לא ייתכן כי משפט אחד בתוך החלטה כה ארוכה ודרמטית, וסעיפים בה הרבה, ישנה כל סדרי בראשית בקיבוץ וברור כי הקיבוץ ביקש לדחות ביצוע התחייבויותיו הכספיות לכשייצא מן המיצר. מה מצב הקיבוץ היום? הדבר לא הובא לידיעת בית המשפט. לעניין דמי העזיבה: לעניין הדרישה להצהרות מצד התובעים. התובע מסר את הצהרתו בעת הדיון תוך כדי העדות תחת אזהרה, ואינני סבורה שיש להוסיף על כך דבר. אינני מקבלת את טענות ב"כ הנתבע כי הצהרה זו היא מתחמקת, מסתירה יותר מאשר מגלה. הרי לו היו לנתבע ראיות ולו לכאורה, כי התובעים הסתירו כספי קרן השתלמות, לא היו מהססים להגישם לבית המשפט. לא ראיתי שהיתה בקשה לגילוי ועיון במסמכים, לא כללי ולא ספציפי. גם לא מתן תשובות לשאלונים. משלא נקט הנתבע בהליכים העומדים לרשותו על פי הדין, אין לייחס משקל רב, לדרישות מתחום הפולקלור. כך גם אינני מקבלת את טענת התובע כי כספי קרן ההשתלמות של התובעת, אשר נוכו, נוכו שלא כדין. משהביע בכתב את הסכמתו לחישובו של מר פלג. אין בכוונתי לעשות את מלאכתו של התובע, ולערוך חישובים על פי טענותיו. אכן מן הראוי היה בתביעה מסוג זה, כאשר התובע היום ובעת הגשת התביעה אינו מקבל את חישוביו של מר פלג, בניגוד לאמור במכתבו, להגיש חוות דעת חשבונאית. אי לכך, המסמכים אשר היוו את הבסיס לחישוב דמי העזיבה ואשר התובע בעצמו הסכים להם, ומכיוון שהתובע אינו חולק על הכרטסת שהוצגה על ידי הקיבוץ (לא ברור לי למה הכוונה לתוספת בכתב יד, שכן במסמך הנמצא בתיק בית המשפט, אין כל תוספת בכתב יד, על גבי הכרטסת - נספח ג' לתצהירה של הגברת דגון). הצדדים יעשו חישוב במשותף לגבי הסכום הנותר אותו יש לשלם לתובעים. בהעדר הסכמה, אמנה מומחה שיעשה כן. סיכומו של דבר לתובעים מגיע הפרש דמי העזיבה משוערך להיום, מיום שפסק הקיבוץ לשלם להם וכן הפרשי ההצמדה והריבית של התשלומים אשר קיבלו עד מועד הפסקת התשלומים. לתובע מגיע חלקו במענק המיוחד שהיה זכאי לו אביו המנוח, כמפורט לעיל. על מנת לקבוע את שיעור הסכומים המגיעים לתובעים, ייערך חישוב על ידי הצדדים כפי שהוריתי לעיל, וכאמור בהעדר חישוב משותף, אמנה מומחה מטעם בית המשפט אשר יערוך חישוב זה. הצדדים יגישו את החישוב המשותף, בתוך 60 יום מהיום. עניין הוצאות הדיון יוכרע על ידי לאחר הגשת החישוב, היה והצדדים לא יגיעו להסכם למרות כל האמור בפסק הדין. דמי עזיבה לחבר קיבוץהשתלמותקיבוץ