##מהן התנאים שנקבעו פסיקה לקבילות הקלטה כראיה ?## התנאים המוקדמים לקבילות סרט הקלטה נקבעו בע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד, פ"ד יג 1205 (1959). כדי שיהיה בידו של בית-המשפט להחליט על קבלת סרט ההקלטה, או קלטת, יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של 6 תנאים מוקדמים: ## (1) ## כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים נאמרו; ## (2)## שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; ## (3) ## שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים; ## (4)## שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; ## (5)## זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; ## (6)## שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי". ##ההלכה בנושא קבילות הקלטה בבית המשפט:## בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 194, 197 (1984) עמד בית המשפט העליון על כך שמאז פסק הדין בענין פלוני לעיל, קבילותה של הקלטה נבחנת לפי כללים אלו, בנוסף לכללים בחוק האזנת סתר (ראו והשוו הערותיה, בדעת יחיד, של כבוד השופטת ד' ברק-ארז ב-ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16.11.2016) בענין הגשמתם של חלקי מתנאי הקבילות להקלטה). נקבעו 3 מבחנים לקבילות הקלטה כראייה: "המכשיר המקליט הוא אמצעי טכני, החוצץ בין המקור שהשמיע את הקול לבין האוזן הקולטת את דברי המקור. הווה אומר, המדובר על נסיבות, בהן אין שמיעה בלתי אמצעית של מה שנאמר. על כן דרושים כללים, הבוחנים, אם האמצעי הטכני אכן שב ומביא את הדברים כהווייתם וכהשמעתם לראשונה, וכי אינו מעוות אותם בשל מעשה שגגה או בשל מעשה זדון" כלומר, על הקלטה לעבור תחילה את המשוכה הטכנית, לפיה, ההקלטה משקפת באופן אמיתי ומלא את הדברים שנאמרו, כדברי כב' השופט פוגלמן: "דברי עד אשר הוקלטו, דינם – בכל הנוגע לקבילותם ולכוחם הראייתי – כדין אמרה שנמסרה בכתב, בפני האדם שהאזין לה. על מנת שתהיה ההקלטה קבילה כראיה, עליה לעבור מספר משוכות, שהראשונה בהן, היא משוכה טכנית – בגדרה נבחנות מהימנות ואמינות סרט ההקלטה; היינו, כי הסרט משקף נאמנה את שנאמר בעת ביצוע ההקלטה ובכלל זה את היותה של ההקלטה שמורה כדבעי, כך שאין חשש לשינויה או לעיבודה (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1141-1143). על המבקש להגיש הקלטה שאינה 'שלמה', להבהיר לבית המשפט באופן יזום, מהי הזיקה בין משך השיחה לבין משך ההקלטה (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל)". ראו: ע"פ 992/04 פלוני נ' מדינת ישראל. ב-ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 186 (2000) עמד בית המשפט העליון על כך ש"על פי דיני הראיות, המבקש להגיש כראיה סליל הקלטה או אמצעי אחר להוכחת תוכנה של שיחה שהתקיימה, מוטל עליו הנטל להוכיח את תנאי הקבילות של אותו מוצג שיוכל להציגו כראיה" בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984) ניתן פירוט לגבי חלק מהכללים הנ"ל והדרישות הנובעות מהם. ##האם הקלטה "חלקית" קבילה בבית המשפט כראיה ?## בת"א (ראשל"צ) 881/07 יגודייב נ' ב.נ.א. שיווק משקאות בע"מ, נפסק כי העדר ההקלטה המקורית והעדר מכשיר הטלפון בו בוצעה ההקלטה המקורית, מביא לכך כי אין בידי התובעים להוכיח כי המכשיר ששימש להקלטה פועל כהלכה, וגם אין בידם להוכיח כי ההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים, וכי לא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות. חוות דעת המומחה שצורפה לתמליל שצורף לכתב התביעה (לפיה התמליל משקף את סרט ההקלטה, כי ההקלטה באיכות בינונית וחלקים ממנה לא נשמעו בבירור, וכי גופה של הקלטת שלם וניתן לפענוח ותמלול), איננה מסייעת ולו כהוא זה בשל כך שמקור ההקלטה לא הוגש כראיה. כמו כן צוין כי "העדרו של החלק הראשון של השיחה מהקלטת ומהתמליל הינו מהותי לתביעה זו, כפי שייסקר עוד בהמשך, שכן הוא יכול לכלול בחובו מענה לשאלה האם הובל או פותה העובד לומר את הדברים שנשמעים בקלטת ובאיזה אופן נעשה הדבר." כמו כן צוין כי אילו ניתן היה הסבר שהיה מקובל על בית המשפט ל"היעלמות" ההקלטה המקורית ולאי הגשת הקלטה של חלקה הראשון של השיחה, לא היתה מניעה לקבל את ההקלטה ותמלולה כראיה משנית [ראו למשל, ע"פ 656/79 ,639 אפללו נ' מ"י, פ"ד לד(3) 561 (1980)]. משהוברר כי אותה "היעלמות" של ההקלטה המקורית איננה "תמימה", ומשנדחתה גרסת התובעים לפיה לא הוקלט חלקה הראשון של השיחה, דהיינו היה בידי התובעים להגיש את ההקלטה המקורית במלואה והם מטעמיהם נמנעו מכך, אין מקום לקבל קלטת שאיננה מקורית, הכוללת קטע מן השיחה, ולא את כולה. ##קבילות הקלטה "לא ברורה":## מגמת הפסיקה בשנים האחרונות, הנה למעבר מקבילות למשקל, כלומר, הראייה תתקבל ובית המשפט יכריע בדבר משקלה. כפי שקבע כב' הש' שמגר ב ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עז' המנוחה סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 294-295: "כדי שיהיה בידי בית המשפט מגוון של כלים לבדיקת האירועים, וכדי שניתן יהיה לבחון עובדות, אשר אין לפעמים דרך אחרת לבדקן, מרחיב בית המשפט את התחומים ונוטה לקבל סוגים נוספים של ראיות. לאחר מכן מעביר בית המשפט ראיות אלה בשבט הביקורת השיפוטית, תוך שהוא מייחס, כמובן, לכל עדות את המשקל הראוי לה לפי טיבה ". כך, נפסק כי אין מקום לפסול הקלטה כאשר חלק מההקלטה אינו ברור (ע"פ 378/74 אשר מסר ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד ל(1) 687); ואף לא כאשר רצף ההקלטה הופסק במכוון אם החלקים המוקלטים מהווים שיחה מובנת כשלעצמה, או כשיש קטעים לא מובנים שנאמרו בלחישה, או כשלא ניתן לפענח קטעים מסוימים כל עוד הקטעים המפוענחים מובנים (ע"א 437/79 פרנקו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 654). ##קבילות הקלטה שעברה "טיפול זדוני" כדי לשנותה:## וכפי שנפסק בע"פ 331/88 חלובה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 142: "כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו ו אחרת, אין בעובדה, שקטעים ממנה לא ניתנים לפענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה. זיקתו של הניתן לשמיעה ליתר החלקים עניינה במשקלה של הראיה ולא בקבילותה". ##קבילות הקלטה פגומה:## בת"א (חדרה) 5289-09-08 סייף ג'ברי אבו פני נ' הכשרת היישוב, נפסק כי : "מרכז הכובד הוסט מן הפרטים הטכניים של תקינות ההקלטה – המכשיר והסרטים – וממיומנות המקליט, אל "שלמות" ההקלטה, כאשר פגמים וליקויים הקוטעים את השיחה אינם פוסלים מלכתחילה את קבילות הסרט, אלא אם כן מותירים הם חשש שמא ההקלטה אינה מציגה תמונה אמינה של השיחה (ע"פ 2801/95 קורקעין נ' מדינת ישראל). נראה כי הקלטת משקפת את השיחה בין הצדדים. היא משקפת שיחה שלמה, לא נראה (ואף לא נטען) כי עברה "בישול" כלשהו... באשר לטענותיו של התובע כנגד תמליל השיחה, "הקלטת" היא הראיה והתמליל אינו אלא כלי עזר. על רקע קביעה זו, מתייתר הצורך בתמליל, ככל שלגביו ישנן טענות מן הסוג הנדון ומקום שבית המשפט יכול להאזין לראיה עצמה ולהתרשם מן האמור בה". ##להלן דוגמא לפסק דין בנושא קבילות הקלטה "חלקית" כראיה בבית המשפט:## 1. התובעת 2 (להלן: "התובעת") והנתבעת עוסקות בשיווק משקאות וקיימת ביניהן תחרות לגבי שיווק משקאות למגזר האתיופי. 2. התובע 1 (להלן: "התובע") הוא מנהל ובעל מניות בתובעת. התובעים הגישו תביעת לשון הרע נגד הנתבעת ובה טענו כי הנתבעת מכפישה אותם ואת המוניטין שלהם וטוענת לרמאות מצידם. 3. לתביעה ולתצהירי התובעים צורף תמליל של שיחה טלפונית שהתקיימה בין לקוח של התובעת (להלן: "הלקוח") לבין עובד של הנתבעת (להלן: "העובד") ולאחר מכן עם מנהלה. לטענת התובעים נאמרו בשיחה הדברים הבאים: "הוא מזיין את כולם אחי...א' (התובע - י.ק.) אחי גנב...טמפו יודעים את זה והולכים לעצור אותו...הוא גונב את כל העדה...והוא עושה בלגן אחי בכל השוק...". 4. לגרסת מנהל התובעת בתצהירו, הגיעו לאזניו שמועות לפיהן אנשי הנתבעת מכפישים את שמו ואת המוניטין שלו ושל התובעת. בנוכחותו שוחח הלקוח עם העובד בטלפון הנייד של מנהל התובעת, ובשיחה זו נאמרו הדברים שצוטטו לעיל. לטענתו נמצא מנהל הנתבעת ליד העובד בזמן השיחה, ולאחר מכן אף שוחח בעצמו עם הלקוח. בתצהיר אותו לקוח נכתב כי נפגש עם התובע לצורך קבלת הצעת מחיר ועל מנת להראות לתובע שהוא מקבל מחיר טוב יותר אצל הנתבעת המתחרה, לקח את הטלפון הנייד של התובע, התקשר לנתבעת ושמע מעובד הנתבעת את הדברים המשמיצים שנאמרו לעיל. 5. בתצהיר העובד נכתב כי התמליל הוקרא לו, כי את השיחה איננו ממש זוכר, ומאחר שהדברים שנשמעו מפיו אינם דברים שהוא רגיל לומר, לפי הבנתו, הובל בצורה כלשהי להגיד את הדברים, וייתכן שנאמרו לו קודם לכן דברים נגד המעבידה שלו והוא אמר בתגובה את הדברים על התובעת. מנהל הנתבעת טען בתצהירו כי בעת שדיבר עם הלקוח, לא היה מודע לתוכן חילופי הדברים בין העובד לבין הלקוח, וכי הדברים המופיעים בתמליל לא נאמרו על דעתו ואף ללא רשותו ובניגוד למדיניות הנתבעת. 6. אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שהדברים נשוא הקלטת והתמליל, כפי שצוטטו לעיל, הינם דברים פוגעים ומשמיצים כלפי התובעים, המהווים לשון הרע. 7. ואולם, קודם להסקת מסקנות באשר לכך, יש לבחון את טענות הנתבעת לאי קבילותה של הקלטת, וכן לנסיבות אמירת הדברים, ככל שנאמרו, על ידי העובד. כן יש להתייחס לטענת הנתבעת, כי אינה נושאת בכל אחריות ללשון הרע, גם אם נאמרה. 8. הנתבעת התנגדה לקבילות הקלטת. כך נכתב מפורשות בתצהיר מנהל הנתבעת. ב"כ הנתבעת טען כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לקבילותה כראיה. 9. הקלטת התקבלה אמנם בפתח הדיון כראיה, ואולם לאחר שמיעת עדויות הצדדים, יש מקום לקביעה כי אכן קלטת זו איננה קבילה. 10. התנאים המוקדמים לקבילות סרט הקלטה נקבעו בע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד, פ"ד יג 1205 (1959 )באלה המילים: "...כדי שיהיה בידו של בית-המשפט להחליט על קבלת סרט ההקלטה, או התקליט, יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של כמה תנאים מוקדמים, היינו: (1) כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים נאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים; (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; (6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי" (שם, בעמ' 1209) 11. בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984) ניתן פירוט לגבי חלק מהכללים הנ"ל והדרישות הנובעות מהם. 12. סרט ההקלטה לא הוגש לבית המשפט ביחד עם תצהירי העדות הראשית של התובעים, ורק בפתח הדיון ביקש ב"כ התובעים להגישו. למעשה, טען ב"כ התובעים כאילו הקלטת הוגשה לבית המשפט בדיון הקודם, והוא רק מבקש מהתובע להבהיר בהשלמת חקירה ראשית כי התמליל שצורף לתצהירו משקף את הדברים שנאמרו (עמ' 15-16 לפרוטוקול). הטענה כאילו הוגשה הקלטת לבית המשפט קודם דיון ההוכחות איננה נכונה, שכן אילו היתה מוגשת, היה הדבר נרשם בפרוטוקול הדיון. הקלטת לא צורפה גם לתצהיר התובע, ואין היא מאוזכרת כלל בתצהיר עדותו הראשית. כל שנרשם שם בעניין זה הוא כי השיחה בין הלקוח לבין העובד הוקלטה בטלפון הנייד שלו. 13. מכל מקום, הגשת הקלטת הותרה בפתח דיון ההוכחות, מהטעם שהעתק הימנה נמסר זמן רב קודם לדיון לב"כ הנתבעת, אך לאחר ששמעתי את העדויות נחה דעתי כי הקלטת איננה קבילה. 14. התברר במהלך עדותו של התובע כי קיים ספק גדול בדבר התקיימותם של התנאים הטכניים המהווים חלק מתנאי הקבילות (ר' ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל ( 16.7.07). 15. בתצהיר התובע נטען כאמור כי ההקלטה בוצעה במכשיר הטלפון הנייד שלו. מצופה היה, אפוא, כי ניתן יהיה לבחון את ההקלטה המקורית, דהיינו ההקלטה הישירה ממכשיר הטלפון, אך משנתבקש התובע להשמיע את הקלטת המקורית השיב הוא כך: "ת. הקלטת המקורית הועברה לקלטת שנמצאת בפני ביהמ"ש. זה היה בפלאפון אחרי שהעברנו לא שמרנו. ש. אתה מתכוון מחקנו. לא קיימת עוד ההקלטה המקורית. ת. יכול להיות שהיא קיימת בטלפונים אחרים, לי אין לי אותה פה. החלפתי כבר כמה טלפונים. ש. יכול להיות שזה קיים אבל לא הבאת את זה. ת. יכול להיות." (עמ' 18 ש' 10-14). 16. בסיסה של הקלטת שהוגשה לבית המשפט נשמט, אפוא, שכן ההקלטה המקורית איננה בנמצא. ודוק: אין מדובר כאן במקרה בו נטען כי הקלטת המקורית אבדה בנסיבות שלא היתה לתובעים שליטה עליהן. מדובר בטלפון הנייד של התובע. ההקלטה שבטלפון הנייד מהווה ראיה ניצחת מבחינתו להשמצות המופצות עליו ועל התובעת על ידי החברה המתחרה. ההקלטה הועברה אף מהטלפון הנייד לקלטת שהעתקיה הועברו לבית המשפט ולצד שכנגד, אך את ההקלטה המקורית לא דאג הוא לשמור, לטענתו. הסבר התובע כי החליף מספר טלפונים ולכן אין בידיו את ההקלטה המקורית איננו מקובל עלי, שכן התובע ידע להעביר את ההקלטה מהטלפון לקלטת, ידע על חשיבות ההקלטה, והיה מצוייד בעורך דין שהגיש עבורו את התביעה וידע, מן הסתם, כי יש לשמור על ההקלטה המקורית. התובע עצמו משיב כאמור לעיל כי יכול להיות שההקלטה המקורית קיימת, אך לא הביא אותה לדיון. בכך יש כשל חמור ואף יותר מכך, לאור חשיבות ההקלטה המקורית, כפי שעוד ייסקר לעיל. 17. העדר ההקלטה המקורית והעדר מכשיר הטלפון בו בוצעה ההקלטה המקורית, מביא לכך כי אין בידי התובעים להוכיח כי המכשיר ששימש להקלטה פועל כהלכה, וגם אין בידם להוכיח כי ההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים, וכי לא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות. חוות דעת המומחה שצורפה לתמליל שצורף לכתב התביעה (לפיה התמליל משקף את סרט ההקלטה, כי ההקלטה באיכות בינונית וחלקים ממנה לא נשמעו בבירור, וכי גופה של הקלטת שלם וניתן לפענוח ותמלול), איננה מסייעת ולו כהוא זה בשל כך שמקור ההקלטה לא הוגש כראיה. 18. לא רק זאת, הוכח באופן פוזיטיבי כי חלק מהשיחה שהוקלטה לא נכלל בהקלטה שהוגשה לבית המשפט. האמור לעיל עולה באופן ברור מתמליל הקלטת, שכן השיחה בין שני המשוחחים מתחילה במשפט: "אז כמה אתה עושה לי את הגולדסטאר?" שהוא משפט שיכול להיאמר רק בעקבות חילופי דברים קודמים בין המשוחחים, וגם מתוכן ההקלטה עולה כי הוחלפו בין המשוחחים דברים קודמים במסגרת אותה שיחה. גם התובע והעובד אישרו בעדותם כי ההקלטה איננה כוללת קטע מתחילת השיחה בין הדוברים ועד הקטע בו מתחיל התמליל. 19. העדרו של החלק הראשון של השיחה מהקלטת ומהתמליל הינו מהותי לתביעה זו, כפי שייסקר עוד בהמשך, שכן הוא יכול לכלול בחובו מענה לשאלה האם הובל או פותה העובד לומר את הדברים שנשמעים בקלטת ובאיזה אופן נעשה הדבר. 20. עד שנגיע למשמעות העדרו של החלק הראשון לשיחה, נבחן את גרסת התובעים להגשת הקלטה המהווה חלק מן השיחה בלבד. 21. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, אינו אומר דבר וחצי דבר לגבי החלק החסר של השיחה. כך גם הלקוח בתצהירו איננו מתייחס כלל לנושא זה. בתצהיר התובע שצורף לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות התובעים (בקשה שנעתרה) מאשר התובע כי "השיחה התנהלה כבר לפני תחילת ההקלטה אך אותו חלק של השיחה כלל לא הוקלט, ומשכך לא תומלל". אין כל פרטים נוספים בתצהיר זה שיבהירו מדוע הוקלט חלק מהשיחה בלבד. אי התייחסות זו לשאלת החלק החסר של השיחה בולט במיוחד שעה שהסוגיה הועלתה על ידי ב"כ הנתבעת עוד בקדם המשפט הראשון, ומצופה היה כי התובעים יתייחסו לכך בתצהיריהם וימסרו בהם את גרסתם לכך. 22. גרסתם של התובעים לגבי השאלה מדוע הוקלט חלק מהשיחה בלבד נשמעה, אפוא, רק בישיבת ההוכחות, ושם העיד התובע כי לחץ על כפתור ההקלטה בטלפון הנייד רק כאשר שמע את העובד מתחיל לקלל וכדבריו: "...לחצתי על ההקלטה איך שהוא התחיל לקלל וזה היסטוריה ארוכה השיחות האלה. עד הרגע הזה לא לחצתי על ההקלטה והם דיברו רגיל ואיך שהוא התחיל להתלכלך יזמתי את ההקלטה" (עמ' 18 ש' 26-28). גרסה זו נשמעת תמוהה, שכן הקלטת והתמליל נפתחים בשאלת הלקוח: "אז כמה אתה עושה לי את הגולדסטאר" ולא בקללות. ההשמצות שנזכרו בפתח פסק הדין מופיעות רק כעבור כשני עמודי תמליל. אחרי שהוצג לתובע התמליל ונשאל "אתה לחצת על ההקלטה מרגע ששמעת שמקללים" השיב: "נכון. אחרי זה הוא המשיך את השיחה ומרוב שנמאס לו הקללות...נמאס לגבי (הלקוח - י.ק.) וזכור לי שהוא אמר אז כמה אתה עושה לי את הגולדסטאר ומהרגע הזה התחילה ההקלטה" (עמ' 19 ש' 12-15). כשעומת התובע עם הסתירה בין שתי תשובותיו לגבי מועד תחילת ההקלטה השיב: "נכון זה איך שהוא דיבר איתו התחיל לקלל אותו. הוא רצה לדבר לענין ואמר כמה עולה הגולדסטאר לחצתי על ההקלטה והוא המשיך את הקללות...לפני שהוא אמר כמה עולה הגולדסטאר לחצתי על ההקלטה" (עמ' 19 ש' 27-30). התובע חזר על גרסה אחרונה זו בהמשך דבריו. הלקוח העיד כי ברגע ששמע התובע כי העובד החל לדבר במלים "לא טובות" הוא לחץ על כפתור ההקלטה (עמ' 26 ש' 25). 23. אינני נותן אמון בגרסתם של התובעים. הגרסה של התובע ושל הלקוח נקובה חורים ככברה. תוכן עדותם, הסתירות שהתגלו בין שניהם ודברים נוספים שנשמעו מפיו של ב"כ התובע בקדם המשפט הראשון, מלמדים על כך שאין לתת אמון בעדותם של התובע ושל הלקוח לגבי אי הקלטת חלקה הראשון של השיחה. יתרה מזו, יש לקבוע, בניגוד לגרסת התובע והלקוח, כי השיחה לא היתה שיחה תמימה של לקוח שביקש להראות לתובע כי מישהו אחר נותן לו מחירים טובים יותר, אלא היתה יזומה מראש על ידי התובע תוך כוונה להקליט השמצות על התובעים, וכי מלוא השיחה הוקלטה על ידי התובע, אך חלקה בלבד הוגש על ידו לבית המשפט. 24. על כך שהשיחה היתה יזומה ניתן ללמוד באופן ברור מכך שהלקוח שיקר מספר שקרים במהלך השיחה. הלקוח השיב אמנם על השאלה האם שיקר לעובד במהלך השיחה בכך שהעיד על עצמו כי "אני מעולם לא שיקרתי בשום דבר" (עמ' 25 ש' 28-29), אך דבריו אלה נסתרו מיידית בתשובותיו הבאות. ראשית, הלקוח, ששמו הפרטי גבי, הציג עצמו במהלך השיחה כנושא את השם "מ'". הדבר עולה באופן ברור מהתמליל שהוגש, כשהעובד פונה אל הלקוח בשם "מ'" והלקוח אף מאשר ששמו מ'. הלקוח הופנה בחקירתו בבית המשפט אל התמליל וכשראה כי דבריו נרשמו בשם "מ'" שאל: "מי זה מ'" (עמ' 26 ש' 3). לאחר שהוצג לו תוכן התמליל אישר כי הציג עצמו בשם "מ'", אך איננו מספק כל תשובה ראויה לשמה לשאלה מדוע שיקר בעניין זה למעט: "קוראים לי גם גדי ולא רק גבי" ו"אני לא יודע למה עשיתי את זה" (עמ' 26). שנית, בתמליל שהוגש על ידי התובעים מצוטט העובד כאומר ללקוח: "אתה אמרת לי שאתה עובד אצלו...אתה אמור להכיר את זה למה אתה עבדת אצלו אחי... (עמ' 2 לתמליל ש' 14, 17), והלקוח איננו מתנגד לאמירה זו ואיננו מבקש לתקן את העובד. משעומת הלקוח בעדותו בבית המשפט עם האמור לעיל, השיב תחילה כי לא אמר לעובד שהוא עובד אצל התובעת (עמ' 25 ש' 30-31), אך בהמשך נאלץ לאשר כי כך אמר לו (עמ' 26 ש' 4-5), בלא שנשמע הסבר מדוע שיקר בעניין זה. גם התובע עונה במצח נחושה כי הלקוח לא שיקר שקר כלשהו במהלך השיחה עם העובד (עמ' 22 ש' 19-20). הוא גם הכחיש כי הלקוח אמר בשיחה המוקלטת שהוא עובד אצל התובע (עמ' 22 ש' 25), אך מכיוון שקודם לכן העיד כי מה שכתוב בתמליל זהה למה שהיה בקלטת "אחד לאחד" נאלץ להודות: "כן. הוא אמר לניר שהוא עבד אצלי וזה שקר" (עמ' 23 ש' 7). כשנשאל התובע מדוע שיקר הלקוח בקשר לכך השיב כי איננו יודע (עמ' 23 ש' 8-9). גם לגבי השקר לעניין שמו של הלקוח השיב התובע תשובה שאיננה ממין העניין: "יכול להיות שבשכונה קוראים לו מ'. לי קוראים בשוק העבודה שלי קוראים לי איילו ולא א', ולו יכול להיות שקוראים לו מ'" (עמ' 23 ש' 13-14). הסתרת שמו האמיתי של הלקוח על ידו מלמדת על כך כי הודרך להסתיר את זהותו, או שביקש להסתיר את זהותו ביודעו כי הוא מבקש לעשות פעולה שאולי איננה כשרה, וכי אם ייתפס בקלקלתו, עדיף כי לא יזוהה. לגבי הצגת המצג שאיננו נכון בדבר עבודתו של הלקוח כביכול אצל התובע, סביר כי הדבר נועד, ייתכן שביחד עם דברים אחרים, למשוך את העובד בלשונו לגבי התובעים (על כך יורחב עוד בהמשך). 25. גם העובדה כי הלקוח השתמש בטלפון הנייד של התובע לצורך ביצוע השיחה מלמדת על כך שהיתה לתובע מראש כוונה להקליט את השיחה, שכן הלקוח העיד כי הוא מצוייד בטלפון נייד של עבודתו (פרט לערבים ושבתות) וכי השיחה לא היתה לא בערב ולא בשבת. מכאן ניתן להסיק כי הטלפון של הלקוח נמצא אצלו באותה עת (אף שאמר שאיננו זוכר). לקיחת הטלפון של התובע על ידי הלקוח לצורך ביצוע השיחה עם הנתבעת, במיוחד כאשר התובע טוען להעדר היכרות מוקדמת ביניהם, הינו תמוה, אלא אם כן התובע חפץ מראש להקליט שיחה זו וכי תישמר בידיו. 26. באשר למועד תחילת ההקלטה כפי שהוצג על ידי התובע, נסתרו דבריו אלה על ידי הלקוח באופן בולט, שכן בעוד שהתובע העיד כי החל להקליט את השיחה רק לאחר ששמע את הקללות של העובד עליו ועל עסקו, השיב הלקוח כי בקטע שלא הוקלט כלל לא דיברו על התובע (עמ' 24 ש' 25-26). מכאן, כי דברי התובע כי החל להקליט את השיחה רק משהחלו הקללות של העובד אינם יכולים להיות נכונים. אמנם, בהמשך, בתשובתו האחרונה העיד הלקוח כי ברגע ששמע התובע כי העובד החל לדבר במלים "לא טובות" הוא לחץ על כפתור ההקלטה (עמ' 26 ש' 25), אולם אינני מקבל תשובה זו כאמינה ממספר טעמים כמפורט להלן: א. תשובתו הקודמת של הלקוח כי בקטע שלא הוקלט כלל לא דיברו על התובע. ב. תשובתו של העד ניתנה ביוזמתו הוא, שכן השאלה שנשאל היתה מי החליט להקליט, והוא הוסיף (בלא שנשאל) דברים אודות עיתוי ההקלטה. ג. מתן התשובה הנ"ל ביוזמת הלקוח מתקשר גם לאירוע שאירע תוך כדי עדותו של התובע. באותו זמן שהה הלקוח במסדרון מחוץ לאולם בית המשפט וכך גם העובד. בשלב מסויים נכנס העובד לאולם, והודיע כי אביו של התובע (שנכח קודם באולם בעת עדות בנו ויצא החוצה) מתדרך את הלקוח. מקובל עלי כי כך נעשה, שכן הן הלקוח והן אביו של התובע שיקרו בעניין זה אודותיו נחקרו על ידי בית המשפט. אביו של התובע השיב שעה שנחקר על ידי בית המשפט כי לא דיבר כלל עם הלקוח במסדרון. גם הלקוח שנחקר באותה נקודה השיב כי אביו של התובע לא דיבר איתו, אך משנאמר לו כי ראו אותם מדברים, שינה גרסתו ואמר כי אביו של התובע רק אמר לו שלא לרדת למטה. רק אז אישר אביו של התובע (שנכח בזמן מתן תשובת הלקוח) כי כך נאמר על ידו ללקוח (עמ' 21-22). הכחשתם הראשונית של שני אלה מלמדת על כך כי ביקשו להסתיר מבית המשפט דבר שיחתם. אילו כל שנאמר בשיחה ביניהם היה רק בקשה לא ללכת למטה, לא היתה לשניים סיבה לשקר בעניין זה, ומכאן שהדברים אודותיהם דיברו, נגעו למשפט ולעדות התובע שנשמעה באותה עת, מעין תדרוך אותו ביקשו להסתיר. ד. שקריו הקודמים של הלקוח, הן בשיחה עם העובד והן בעניינה של אותה שיחה, תומכים בכך ששיקר גם בעניין תחילת מועד ההקלטה. 27. פרט לסתירות האמורות לעיל לעניין מועד תחילת ההקלטה ותוכן השיחה שלא הוקלטה, קיימת סתירה נוספת בעניין זה. הלקוח טען כי לפני ההקלטה דיברו מספר שניות בלבד "שלום, מה נשמע, מה העניינים" ואחרי זה נכנסו להצעת המחיר (עמ' 24 ש' 14-24, עמ' 25 ש' 1-2), אך התובע הוסיף והעיד כאמור על כך שבאותו קטע כבר נשמעו קללות מפי העובד, וכן העיד כי כבר באותו שלב ביקש העובד לתת ללקוח לדבר עם מנהל הנתבעת (עמ' 20 ש' 25-26). דברים אלה עומדים כמובן בסתירה לעדות הלקוח, שהכחיש כי בקטע השיחה שלא הוקלט רצה לדבר עם מנהל הנתבעת או כי העובד הציע לו לדבר עם מנהל הנתבעת (עמ' 24 ש' 25-29, עמ' 26 ש' 1-2). 28. זאת ועוד, נושא קטע השיחה שאיננו קיים בקלטת ובתמליל עלה כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה ולאחר שב"כ הנתבעת טען טענותיו בעניין זה, השיב ב"כ התובעים באלה המילים: "לגבי התמליל, מדובר בלקוח של התובעים אשר הקליט את השיחה. השיחה היתה שיחה ארוכה שחלקה הראשון נגע לעניינים מסחריים שונים בין הלקוח לבין התובעים, אשר אינם רלבנטיים לחלוטין לפי תכנם לנושא התביעה. בשלב זה מצאנו לנכון לצרף לבית המשפט את קטע השיחה אשר עניינו הוצאת לשון הרע...אם וכאשר נידרש נטען לחסיון מסחרי של הדברים שנאמרו, תוך שלא תהיה מניעה ככל שבית המשפט יקבע להציג את הקטע הקודם של השיחה בבית המשפט" (עמ' 3 ש' 5-14). ובהמשך: "המסמך מבחינתנו איננו רלבנטי ואיננו נוגע לעניין, ואיננו מתייחס במישרין או בעקיפין לדיבה, אלא לעסקאות מסחריות בין התובעים לבין הלקוח שלהם....לנו יש לקוח, עם אותו לקוח יש יחסים מסחריים והוא קונה מאיתנו סחורה, אותו אדם ניהל שיחה איתם...אני אומר שככל שקטע השיחה ייקבע שהוא רלבנטי וככל שהוא מצוי בידינו (לי יש רק את הקלטת שהגשתי) ואם בית המשפט יקבע - יוגש". (עמ' 4 ש' 1-2, ש' 9-12). ב"כ התובע איננו עד, אך דבריו, כפי שהם נאמרים בבית המשפט משקפים את ידיעותיו מהלקוח, ולפי דברים אלה ידוע היה לו היטב תוכן חלקה הראשון של השיחה, שכיום טוענים התובעים כי לא הוקלט, ולטענת ב"כ התובעים כולל הוא סודות מסחריים. מדברי ב"כ התובעים ניתן להתרשם כי נמסר לו מידע על ידי התובעים לעניין חלק זה של השיחה, שכן ידע הוא לטעון טענות מפורטות בעניין זה. תוכן מפורט זה מלמד על כך שהשיחה הוקלטה, ובשום מקום לא נאמר על ידי ב"כ התובעים בישיבה זו כי חלק מהשיחה כלל לא הוקלט. להיפך, מבקש הוא להשתמש בטענת חסיון כדי למנוע הצגת חלק מוקלט זה של השיחה. דברים אלה של ב"כ התובעים מטילים צל נוסף על גירסת התובעים לפיה לא הוקלט חלקה הראשון של השיחה, גירסה שנמסרה באיחור ופורטה רק במהלך חקירתם הנגדית של עדי התובעים. 29. לכך יש להוסיף התחמקות חוזרת ונשנית של התובע והלקוח להתייצב לישיבות ק.מ. התובע התייצב לישיבת ק.מ. אחת בלבד מתוך ארבע אליהן חוייב להתייצב. התובעים חוייבו לדאוג להתייצבות הלקוח שקיים את השיחה עם העובד, והודרכו גם לבקש את זימונו באמצעות בית המשפט, אך לא עשו זאת, ועד זה התייצב לראשונה בבית המשפט רק בזמן שמיעת הראיות. הדבר מלמד על רצון התובעים להתחמק מבירור עובדתי בשלבים המוקדמים של הדיון, והמסקנה הנובעת מכך היא כי התובעים חששו מבירור עובדתי כזה, שיכול היה להזיק אולי לתביעתם. 30. המסקנה אליה יש להגיע בעקבות הכתוב לעיל היא כי לא רק התנאים הטכניים לקבילות הקלטת לא התקיימו במקרה זה, אלא גם תנאים מהותיים שהם מחיקות של חלקים מההקלטה. לא ניתן לבדוק את שנאמר בקטעי השיחות שהושמטו, וזאת בעטיים של התובעים בלבד, שכן מקור הקלטת לא הובא ולא הוגש על ידי התובעים, הגם שנמצא בשליטתם. 31. בנוסף, לא התקיים תנאי הקבילות השישי שהוא שהדברים נאמרו על ידי העובד ללא כפיה או פיתוי. כפיה אמנם לא היתה כאן, אך פיתוי יכול גם יכול שהיה בחלקה הראשון של השיחה שהקלטה הימנו לא הומצאה על ידי התובעים. למדנו רק שבאותו חלק של השיחה הציג הלקוח בפני העובד מצג שקרי לפיו עבד הלקוח אצל התובעים. ייתכן מאוד שביחד עם מצג שקרי זה הציג התובע מצגים נוספים שנועדו לעודד את העובד להשמיץ את התובעים. יכול היה, למשל, הלקוח להשמיץ בעצמו את התובעים, כעובדם לשעבר, ובכך לעודד את העובד להשמיצם אף הוא. יכול היה הלקוח גם לספר לעובד כי התובעים משמיצים בעצמם את הנתבעת ובכך לעודד אותו להשמיצם בחזרה. כל אלה הינם דרכי פיתוי שאינן כשרות, ויכול גם שהן מקימות הגנות, כגון ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). אי הצגת מלוא ההקלטה, באחריות התובעים בלבד, מונעת בירור האמת ושוללת אף היא קבילות ההקלטה. 32. התוצאה היא כי הקלטת שהוגשה איננה קבילה. ויודגש, אילו ניתן היה הסבר שהיה מקובל על בית המשפט ל"היעלמות" ההקלטה המקורית ולאי הגשת הקלטה של חלקה הראשון של השיחה, לא היתה מניעה לקבל את ההקלטה ותמלולה כראיה משנית [ר' למשל, ע"פ 656/79 ,639 אפללו נ' מ"י, פ"ד לד(3) 561 (1980)]. משהוברר כי אותה "היעלמות" של ההקלטה המקורית איננה "תמימה", ומשנדחתה גרסת התובעים לפיה לא הוקלט חלקה הראשון של השיחה, דהיינו היה בידי התובעים להגיש את ההקלטה המקורית במלואה והם מטעמיהם נמנעו מכך, אין מקום לקבל קלטת שאיננה מקורית, הכוללת קטע מן השיחה, ולא את כולה. 33. האם ניתן לסמוך על דברי התובע והלקוח לגבי תוכן הדברים שנאמרו על ידי העובד? לאור עדויות התובע והלקוח ואי האמון שרחש בית המשפט לגירסאותיהם, אין בכוונתי לבסס על עדותם את תוכן השיחה שהתנהלה בין הלקוח לבין העובד. כשם שהעלימו הם מבית המשפט את האמת בעדויותיהם, וכשם ששיקר הלקוח לעובד בזמן שיחתם, כך אין לתת אמון בגרסתם לגבי תוכן השיחה. עם זאת, אין משמעות הדבר כי השיחה בין הלקוח לבין העובד לא התקיימה. הדברים נאמרים נוכח העובדה כי הנתבעת קיבלה לידיה את הקלטת בשלב מוקדם של הדיון, ולא הועלו על ידה טענות כאילו הקולות הנשמעים בשיחה המוקלטת אינם של העובד ושל מנהל הנתבעת (שנטל את השפופרת לאחר מכן). העובד לא טען גם כי לא ייתכן שלא אמר את המיוחס לו באותה שיחה, אלא שבשל העובדה כי אינו רגיל לומר דברים אלה, ולפיכך הוא מאמין כי הובל לומר את הדברים, וכלשונו בתצהיר: "את השיחה הטלפונית עם הלקוח אני לא ממש זוכר. הדברים שאמרתי כנגד התובעים הם לא דברים שאני רגיל לומר ולכן עפ"י הבנתי ושחזור שלי אני מאמין כי הובלתי בצורה כלשהי להגיש את הדברים. כנראה שנאמרו לי דברים נגד המעבידה שלי ואני בתגובה אמרתי דברים. אני לא יכול לזכור מה נאמר כי החלק הראשון של השיחה שהתקיימה לפני הרבה זמן לא נרשם בתמליל". ובעדותו: "ת. אני לא רגיל לומר דברים כאלה כלומר לדבר בלשון כזו ואני לא ממש זוכר מה שהיה לפני כן כי זה לא הוקלט. מה שכתוב כתוב. ש. אתה אומר שאמרת את הדברים המוקלטים כי הובילו אותי לומר את הדברים האלה כי אני לא רגיל לומר. ת. אמרתי אני מאמין שאמרתי את הדברים שאמרתי מכיוון שהובלתי להגיד את הדברים האלה. ש. אם אני מבין נכון אתה אומר שבגלל שאתה לא רגיל לומר את זה הסבירות שבקטע שלא כתוב הובילו אותך לזה, אבל אתה לא יכול לומר בוודאות כי אתה לא זוכר. ת. נכון." (עמ' 30 ש' 1-8). 34. יש לקבוע, אפוא, כי התקיימה שיחה שבחלקה המשתקף בתמליל (חלקה האחר לא הוגש) נדונו הנושאים הנזכרים בתמליל. עם זאת, כפי שצויין לעיל, התובעים לא הוכיחו את התנאים הטכניים הנדרשים על מנת שהקלטת תהיה קבילה, ואף את המקור לא המציאו. לא ניתן לשלול, אפוא, פגמים טכניים ואף עריכה. ודאי שאין לומר, אפוא, כי התמליל שצורף משקף אחד לאחד את השיחה שהתקיימה ואינני נכון לסמוך על האמור בו כמשקף נאמנה את הדברים שנאמרו בשיחה. 35. משכך, ומשלא ניתן לסמוך גם על דברי התובע והלקוח, לא הוכיחו התובעים את דברי לשון הרע המיוחסים לעובד הנתבעת והבסיס לתביעתם נשמט. כבר מטעם זה דין התביעה להידחות. 36. יש להוסיף, כי אפילו היו מוכיחים התובעים כי האמירות המיוחסות לעובד הנתבעת בתמליל אכן נאמרו על ידו, לא היה הדבר מציל את תביעתם מדחייה. 37. במקרה זה היה דינה של תביעתם להידחות, כיוון שהתובעים מנעו מבית המשפט ראיה בדבר חלקה הראשון של השיחה, ובכך מנעו מהנתבעת להוכיח את טענותיה כי עובד הנתבעת הובל באופן שאינו כשר לומר את האמירות המיוחסות לו. משנקבע כי השיחה היתה יזומה על ידי התובעים וכי הן התובע והן הלקוח לא אמרו אמת בגירסאותיהם, הסבירות כי אכן השתמשו בדרכים לא כשרות לחלץ מפי עובד הנתבעת הכפשות אודות התובע היא גבוהה. נתתי אמון בגרסת העובד כי איננו יכול לזכור את תוכן השיחה, ואף כי לא שלל היתכנות אמירת הדברים המופיעים בתמליל על ידו, הגיוני כי לא יזכור את השיחה ובוודאי לא את חלקה הראשון, שתמליל הימנו לא הוגש על ידי התובעים (לא רק העובד לא זכר פרטים לגבי תוכן השיחה, אלא גם הלקוח שניהל את השיחה לא זכר כי הציג עצמו שלא בשמו האמיתי, ולא זכר גם כי הציג עצמו כמי שעבד אצל התובעים). נתתי גם אמון בדברי העובד כי איננו רגיל לומר דברים כגון אלה המופיעים בתמליל ולפיכך משער הוא שהובל לאומרם. מהטעמים שנזכרו קודם לכן בדבר ההתחזות והשקרים שבשיחה וכן אי אמירת אמת בעדויות התובע והלקוח קיימת בהחלט סבירות לכך כי אותה "הובלה" או "פיתוי" לומר את הדברים נעשו בדרכים לא כשרות דוגמת אלה שנזכרו בסעיף 31 לעיל. 38. כאן המקום להבהיר כי אינני רואה פסול בכך שמי שחושד שנאמרים עליו דברים מכפישים ייזום שיחה שבאמצעותה יוכיח אמירת דברים אלה (אגב, לא הובאה על ידי התובעים כל ראיה לטענתם כי הגיעו לאזניהם "שמועות" כאילו אנשי הנתבעת משמיצים ומכפישים את התובעים, ולא הובאה כל עדות בעניין השמצות אלה). הדבר איננו פסול ואיננו פגום, כל עוד משתמש אותו אחד באמצעים לגיטימיים לחשיפת ההכפשות. יכול היה למשל פלוני להסתפק באמירה כי התובעים מציעים לו נמוכים יותר מאלה המוצעים לו על ידי הנתבעת, כפי שהיה בתמליל שהוגש, ואם המענה הוא הכפשות אודות התובעים, כמו אלו המצויות בתמליל, לא ניתן יהיה לטעון כי הדברים הוצאו בדרך לא כשרה. ואולם, אם קדם להשמצות קטע שיחה שבו נאמרו דברים דוגמת אלה הנזכרים בסעיף 31 לעיל (אמירה לעובד כי התובעים משמיצים בעצמם את הנתבעת על מנת לעודד אותו להשמיצם בחזרה; השמצת התובעים על ידי הלקוח בעצמו, כעובדם לשעבר, על מנת לעודד את העובד להשמיצם אף הוא וכד') הרי מדובר בדרכים פסולות בעליל ובחוסר תום לב, ולא ניתן יהיה לבסס על הדברים שנאמרו בעקבות דברי הפיתוי דלעיל תביעת לשון הרע, אפילו היוו הם לשון הרע. 39. בענייננו, לא נתקבלה גרסת התובעים כי השיחה הוקלטה בחלקה בלבד, ומשהוקלטה השיחה במלואה, בתכנון מראש, אך התובעים הציגו חלק מהשיחה בלבד, קטע שנבחר על ידם, בלא להציג את השיחה במלואה, אות וסימן הוא כי ביקשו למנוע מבית המשפט ומהצד שכנגד שמיעת הקטע שהושמט מהשיחה, והטעם המסתבר לכך הוא, שהיה בקטע זה כדי להציג דרך פסולה ובלתי כשרה שננקטה על מנת להביא לאמירת האמירות המיוחסות לעובד, או דרך המקימה הגנה מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע (ר' סעיף 31 לעיל). 40. אף מטעמים אלה דין תביעתם של התובעים להידחות. 41. אף שאין הדבר דרוש עוד, אוסיף כי אלמלא נדחתה תביעת התובעים מהטעמים דלעיל, היה מקום לקבוע כי הנתבעת אחראית לפרסום לשון הרע. 42. סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע כדלקמן: "13. חבות מעביד (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו - (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; .................................. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". 43. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית ויחולו עליה, בין היתר, הוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין. 44. בענייננו התקיימו (ומתקיימים עד היום) יחסי עובד-מעביד בין הנתבעת לבין העובד. 45. אין לקבל אמנם את טענות התובעים כאילו הרשתה הנתבעת לעובד לומר את שאמר. טענת התובעים היתה כי מנהל הנתבעת נכח ליד העובד בזמן שהלה שוחח עם הלקוח, אך טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. טענה זו הוכחשה על ידי העובד ועל ידי מנהל הנתבעת ומצאתי הכחשתם זו אמינה. דברי העובד כי קרא למנהל הנתבעת שנמצא במחסן (המשרד בו נמצא הטלפון הוא חדר סגור בכניסה למחסן ענק), וכי איננו זוכר אם קרא לו בצעקה או הלך לקרוא לו הינם אמינים בעיני. העובד איננו חייב לזכור היכן נמצא המנהל אז בזמן שיחה שאף אותה איננו זוכר. מהתמליל עולה כי במהלך השיחה, ומשלא הצליח העובד לשכנע את הלקוח לבצע את רכישת המשקאות אצל הנתבעת הציע לו לדבר עם מנהל הנתבעת, שמא יציע לו הלה מחיר מופחת. לאחר המתנה עלה מנהל הנתבעת על הקו וניהל שיחה קצרה עם הלקוח שלא כללה הכפשות כלשהן על התובעים, ונסתיימה באמירה של מנהל הנתבעת: "אז תקנה ממנו". אין כאמור כל ביסוס לכך שמנהל הנתבעת נכח בשיחת העובד והרשה את האמירות המכפישות. מקובלת עלי גם טענת מנהל הנתבעת כי איננו מרשה לעובדיו להתבטא באופן זה, כי מדיניות הנתבעת היא שלא להרשות אמירת דברים מעין אלה וכי הדברים נאמרו שלא על דעתו ולא על דעת הנתבעת וללא רשותם וכי הם מנוגדים למדיניות הנתבעת. 46. עם זאת, השיחה התנהלה על ידי העובד תוך כדי עבודתו ובמסגרת עבודתו, והשיחה נוהלה עם לקוח פוטנציאלי של הנתבעת ולמענה. העובד העיד בתצהירו כי במהלך התקופה הרלבנטית עסק בביצוע עבודות פיזיות בעיקר כמו קבלת סחורות וסידור המחסן וכן היה מקבל הזמנות מלקוחות לביצוע ע"י ריכוז סחורה והעברתה ללקוח. הוא הוסיף כי לא היה מורשה לנהל עם לקוחות מו"מ על מחירים ולא היתה לו רשות להוריד מחירים או לקבוע תנאי תשלום. עוד טען כי לא קיבל רשות מהנתבעת לומר דברים כגון אלה הנשמעים בתמליל והדברים נאמרו על דעתו בלבד. מנהל הנתבעת העיד בעדותו כי העובד היה "כלבויניק", היה מכין הזמנות, וכי אם מנהל הנתבעת או אשתו לא היו נמצאים היה העובד עונה לטלפון, כשבדרך כלל היו מבקשים את מנהל הנתבעת. תפקידו של העובד לא היה לתת הצעות מחיר, אך לדבריו, כנראה שניסה להיות "ראש גדול" (עמ' 27-28). 47. מהאמור לעיל ניתן להסיק כי מענה לטלפונים היה חלק מתפקידיו של העובד, ואם במהלך שיחה טלפונית ניהל מו"מ על מחיר ואמר דברים מכפישים על מתחרה עסקי, הרי לכל היותר היה בכך "ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד" כלשון סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ואין בכך כדי לשלול את אחריותה השילוחית של הנתבעת. 48. אינני מוצא מקום להתייחס לשאלת הנזק, שעה שהתביעה נדחית, ואך אציין כי נזק בפועל לא הוכח, שכן מדובר בשיחה בודדת עם לקוח שלדבריו ממשיך לקנות אצל הנתבעת גם לאחר שיחה זו, ואכן ב"כ התובעים ציין בסיכומיו כי הפיצוי הנתבע הוא הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק איסור לשון הרע ללא הוכחת נזק. 49. התביעה נדחית, אפוא. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪ בתוספת מע"מ. הוצאות אלה נקבעות גם בהתחשב בהתנהגות התובעים כפי שפורטה בסעיף 29 לעיל (אי התייצבות לדיוני בית המשפט ללא מתן הסבר נאות). הקלטהשאלות משפטיותקבילות ראיותקבילות