פתח דבר 1. המערער, דיוניסיה בוגדן, אזרח רומניה, שהועסק על ידי המשיבה, חברת סולל בונה בע"מ, כעובד בנין, הגיש תביעתו לבית הדין האזורי בתל אביב, בה ביקש לחייב את המשיבה (להלן גם- "המעסיקה"), בתשלום בגין זכויות סוציאליות שונות בהן לטענתו קופח. בית הדין האזורי (סגנית הנשיאה חגית שגיא; עב 5770/06) קיבל אך בחלקה את תביעתו. בערעור שלפנינו טוען המערער (להלן גם- "העובד") כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי, שדחה תביעותיו לפיצויי פיטורים, לדמי כלכלה, לתמריץ אי היעדרות ולתשלום בגין שעות נוספות בחודשי הקיץ. נקדים ונאמר, כי פסיקתנו כפי שתפורט להלן, נסמכת בין השאר על פסקי דין שניתנו בזמן האחרון על ידי בית דין זה בקשר לזכויות עובדים על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין כפי שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה (ראו ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים ובונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ (15.11.09), להלן- עניין התאחדות הקבלנים ; ע"ע 137/08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ (22.8.10), להלן- עניין חכשורי; עע 629/08 אנדרה אנרה- פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ (6.9.10), להלן- עניין אנדרה אנרה). בשים לב לנסיבות המקרה שלפנינו, ולאור ההלכה הפסוקה כפי שפורשה בפסיקה כאמור, מצאנו כי ראוי הערעור בחלקו להתקבל, ובחלק אחר דינו להידחות, וכל זאת כפי שיפורט להלן. בבחינת למעלה מן הדרוש נטעים, כי ביום 11.8.2010 נכנס לתוקפו הסכם קיבוצי חדש החל על ענף הבניין, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה החל מאותו מועד. למותר לציין, כי זכויותיו של העובד בנסיבות המקרה שלפנינו נבחנות על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים כפי שהיו בתוקף במועד העסקתו. התשתית העובדתית הרלוונטית 2. העובד הועסק על ידי המשיבה כעובד שעתי, בתקופה שמחודש מרץ 2001 ועד חודש יוני 2005. במהלך תקופת עבודתו נהג העובד להחתים כרטיס נוכחות מידי יום. בעקבות החלטת ממשלה מס' 2446 מיום 15.8.04, לפיה עובדים זרים לא יועסקו עוד על ידי חברות הבניה, כי אם על ידי תאגידי כוח אדם מורשים בלבד, חל שינוי במתכונת העסקתו של העובד. החל מחודש יולי 2005 החל העובד לקבל את תלושי שכרו מן התאגיד "סולל ובונה ניהול עובדים זרים בע"מ" (להלן: התאגיד). לאחר השינוי האמור, המשיך העובד לעבוד באותם אתרי בניין בהם עבד לפני כן, עם אותם מנהלי עבודה. בחודש דצמבר 2005 התפטר העובד מעבודתו בתאגיד, מסיבות שאינן קשורות לשינוי במתכונת העסקתו. ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין 3. העובד הגיש לבית הדין האזורי את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי כלכלה, תמריץ אי-היעדרות , תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, והחזר ניכויים שבוצעו שלא כדין משכרו. לאחר שבחן את הראיות שהובאו לפניו, קיבל בית הדין את התביעות לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ולהחזר ניכויים שבוצעו שלא כדין. יתר הרכיבים שבתביעה נדחו. בהיות הערעור שלפנינו נוגע לדחיית התביעות לפיצויי פיטורים, תמריץ אי-היעדרות, דמי כלכלה וגמול עבור עבודה בחודשי הקיץ, נתייחס לפסיקת בית הדין האזורי בעניינים אלו בלבד. 4. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של העובד לפיצויי פיטורים. לאור העובדה שהעובד נשאר לעבוד באותו אתר עבודה, קבע בית הדין כי מדובר ב"חילופי מעבידים" במקום העבודה. בית הדין סבור היה, כי משבחר העובד להישאר בעבודתו גם לאחר חילופי המעבידים, נשמרו זכויותיו לפי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. על כן קבע כי העובד לא פוטר מעבודתו בחודש יוני 2005, וכי אינו זכאי לפיצויי פיטורים. 5. בית הדין האזורי דחה את תביעות העובד מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין. התביעה לתשלום דמי כלכלה נדחתה, נוכח קביעת בית הדין, כי הזכות לדמי כלכלה הינה זכות נלווית, אשר אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה, בלא שקיימת הוראה מפורשת לכך בדין, אלא במקרה בו מובאות ראיות ביחס לגובה ההוצאות שהוציא העובד בגין דמי כלכלה. ראיות כאלה לא הובאו על ידי המערער. בקשר לתביעה לתשלום תמריץ אי היעדרות קבע בית הדין האזורי, כי אף שהוא סבור כי תמריץ אי היעדרות אינו כלול בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, הרי שבפועל השתכר העובד שכר הגבוה משכר מינימום לשעה. משכך, ומשלא הובא לפניו כל חישוב באשר להפרשים המגיעים לעובד, לו שולם שכרו לפי שכר מינימום, דחה בית הדין את התביעה לתמריץ. 6. באשר לתביעה לתשלום גמול שעות נוספות בחודשי הקיץ- בית הדין ערך חישוב בהתבסס על שעות העבודה של העובד בחודשים הרלוונטיים עד לחודש יולי 2004, שלאחריו בוטל ההסדר שבהסכם הקיבוצי לעניין שעות קיץ. החישוב נערך על בסיס ערך שעה מחושב לפי שכר מינימום, ובשים לב לשכר ששולם למערער בפועל. בית הדין הגיע למסקנה, כי המערער השתכר בפועל יותר משצריך היה להשתכר, לו שולם לו שכר מינימום בצירוף התוספת המגיעה בגין עבודה בשעות נוספות בחודשי הקיץ. על כן דחה בית הדין האזורי את התביעה בחלק זה שלה. הערעור עיקר הטענות שבערעור 7. כאמור, בערעורו טוען העובד כנגד פסיקת בית הדין האזורי שדחה תביעותיו לפיצויי פיטורים, תמריץ אי היעדרות, תוספת כלכלה והפרשי שכר בגין עבודה בחודשי הקיץ. בקשר לתביעתו לפיצויי פיטורים טוען העובד, כי הוא הועסק על סמך אשרות עבודה שהונפקו בישראל לשנת עבודה קלנדארית אחת. משכך, יכלה המעסיקה להתכונן לאפשרות של אי-חידוש האשרה. לא זו אף זו, הפסיקה הכירה בזכותם של עובדים זרים לפיצויי פיטורים עם סיום תקופת אשרת העבודה. לטענת העובד, יש לראותו כמי שפוטר, ולא הייתה לו אפשרות להתפטר בדין פיטורים עם הפסקת העסקתו על ידי המשיבה. הקשר בין המעסיקה לבין התאגיד הוכח באמצעות ראיות נסיבתיות בלבד. יתרה מכך, איש לא עדכן אותו אודות חילופי המעסיקים, ונודע לו על כך רק בדיעבד. העובד מוסיף וטוען, כי עצם השינוי שנעשה באופן ההעסקה של עובדים זרים בישראל, על פי החלטת הממשלה, מהווה אירוע המזכה בפיצויי פיטורים. זאת בין היתר, בהתחשב במטרתו של השינוי, לבטל את "הסדר הכבילה" שהיה נהוג עד אז. 8. באשר לתוספת דמי כלכלה - לטענת העובד לא היה מקום לדחיית התביעה בהיותה זכות נלווית. אספקת הכלכלה בעין לפי ההסכם הקיבוצי מהווה רק תחליף לתשלום "יתרת דמי כלכלה". יש להקיש מתמריץ אי-היעדרות, לגביו נקבע על ידי בית הדין האזורי כי אינו מהווה זכות נלווית, גם לעניין תוספת כלכלה, שכן נוסחו של ההסכם הקיבוצי מתייחס באופן שווה להגדרתן של שתי התוספות. העובד מבהיר, כי הוא לא קיבל כלכלה בעין במקום עבודתו, וכי שולם לו סך של 4,694 ש"ח בגין דמי כלכלה, אותם יש לקזז מתוספת הכלכלה המגיעה לו. לטענת העובד, יש להוסיף את תמריץ אי ההיעדרות לשכרו ולא לחשבו לפי שכר מינימום, שכן תמריץ אי היעדרות אינו כלול בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי. 9. לטענת העובד, טעה בית הדין האזורי באופן חישוב השכר המגיע בחודשי הקיץ. בית הדין האזורי חישב את שכרו של העובד בקיץ, כאילו שכרו עבור שעת עבודה זהה לשכר המינימום השעתי בשאר ימות השנה. אלא שהתוצאה הנובעת מחישוב זה היא, כי השכר החודשי של עובד במשרה מלאה בחודשי הקיץ נמוך לעומת שאר ימות השנה, משום שלפי הוראת ההסכם הקיבוצי דאז, "יום עבודה" בחודשי הקיץ עמד על 7 שעות יומיות, ובהתאם לכך, משרה מלאה עמדה על 164 שעות בחודש. פרשנות כזו נוגדת את חוק שכר מינימום ואת מטרתה של ההוראה בהסכם הקיבוצי. פרשנות נכונה של החוק וההסכם מביאה למסקנה, שערך שעת עבודה בחודשי הקיץ עולה על ערכה בשאר השנה, וערך זה יש לחשב על ידי חלוקת שכר המינימום החודשי למשרה מלאה (3,266 ש"ח) ב-164 שעות, במקום ב-186 שעות, המשקפות משרה מלאה בשאר ימות השנה. על פי תעריף זה, יש לחשב את השעות הנוספות שמגיעות למערער החל מהשעה השמינית, כפי שהיה קבוע בהסכם הקיבוצי, בשיעור של 125% ו-150% בהתאמה. עיקר טענות המעסיקה בתשובה לערעור 10. המעסיקה טוענת, כי אין להתערב בפסיקת בית הדין האזורי לעניין זכאות העובד לפיצויי פיטורים. טענת העובד, לפיה לא ידע על חילופי המעסיקים ולא יכול היה לעזוב עקב כך את עבודתו במועד שבו התחלפו, סותרת את עדותו, לפיה ידע שעובדים אחרים עזבו בחודש יולי 2005, ואף אחד לא הכריח אותו להמשיך לעבוד אצל המעסיקה. בפועל, המערער בחר להמשיך ולעבוד אצל המשיבה עד לחודש דצמבר 2005, עת בחר להתפטר מעבודתו בשל הצעת שכר גבוהה יותר בחברת "און בונה". החלטת ממשלה 2446 שותקת באשר לשאלת פיצויי הפיטורים, ולקונה זו יש לפרש כהסדר שלילי. 11. אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי לעניין דמי כלכלה. צדק בית הדין בקובעו, כי הזכות לדמי כלכלה הינה זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון, אלא אם הוכח גובה ההוצאות שהוציא העובד. המשיבה מציינת, כי המערער קיבל מדי חודש, בנוסף לשכרו, רכיב של דמי כלכלה, על אף שתוספת זו כלולה בטבלאות השכר. לטענת המעסיקה, רכיב הכלכלה נכלל מפורשות בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי. כמו כן נטען, כי העובד לא הוכיח זכאותו לרכיב זה באשר לא הוכיח, כי הוא "לן מחוץ למקום מגוריו לפי דרישת הקבלן". בנוסף טוענת המעסיקה, כי בחודש דצמבר 2003 הועמד רכיב הכלכלה על 139 ש"ח, ולא כפי שטוען העובד. בקשר לתמריץ אי היעדרות נטען, כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את התביעה. משלא הוכח אחרת, העובד נכלל בדרגה הנמוכה ביותר בטבלאות השכר, ושכרו עמד על שכר מינימום. אין חולק, כי למערער שולם שכר הגבוה משכר מינימום. 12. לטענת המעסיקה צדק בית הדין האזורי באופן חישוב שכרו של העובד בהתייחס לשעות קיץ. הפירוש לו טוען העובד ביחס להוראות ההסכם הקיבוצי שגויה. מטרת ההוראה אכן הייתה להיטיב עם העובדים. עם זאת, ההטבה מתבטאת בכך, שהעובד זכאי לתשלום בגין שעות נוספות כבר החל מהשעה השמינית. ההסכם לא התכוון, כפי שטוען העובד, להורות על העלאת שכר שעה של העובדים. לטענת המעסיקה, העובד מתעלם בחישוביו מכל הימים בהם נעדר ומימים קצרים, בהם לא עבד יותר משבע שעות. באשר לבסיס הנכון לחישוב השעות הנוספות נטען, כי התוספת שקיבל העובד מעבר לשכר מינימום מבטאת תמריץ אי היעדרות, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, ומשכך מדובר בתוספת מותנית ולא פיקטיבית, אשר אינה מהווה בסיס לחישוב תשלום שעות נוספות. תוספת דמי כלכלה ותנאי הזכאות ליתרת דמי כלכלה - עמדת הארגונים, הצדדים להסכם הקיבוצי 13. נקדים ונאמר, כי נוכח טענות הצדדים בקשר לזכאות המערער ל"יתרת דמי כלכלה" על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, וקושי שעלה מהן לעניין ההכרעה בערעור, ניתנה החלטתנו מיום 8.11.2010, בה ביקשנו לקבל את עמדת הצדדים להסכמים הקיבוציים, הסתדרות העובדים הכללית החדשה והתאחדות הקבלנים והבונים בישראל (להלן- "הארגונים"), בנוגע לתנאי הזכאות לתוספת. עמדתם המשותפת של הארגונים הוגשה לתיק בית הדין ביום 15.12.2010, ועל עיקריה נעמוד להלן. 14. קודם שנציג את הקושי שהתעורר לעניין תנאי הזכאות ליתרת דמי כלכלה, ואת עמדת הארגונים לגביו, ולמען שלמות התמונה ובהירותה, נזכיר כי תוספת כלכלה, כפי שנקבעה בתוספת להסכם הקיבוצי, שנכנסה לתוקפה ביום 1.1.2000 (להלן- "הסכם 2000"), כוללת שני מרכיבים. המרכיב האחד הינו מה שמכונה "תוספת 2000", ואילו המרכיב השני הינו "יתרת דמי כלכלה". לאחר שעמדנו בפרוטרוט על הוראות ההסכם בקשר למרכיב "תוספת 2000" קבענו בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, כי מרכיב זה הינו חלק מטבלאות השכר, כפי שמפורט בהסכם הקיבוצי, והוא כלול בטור האמצעי בטבלאות השכר, כחלק מרכיבי השכר לצורך הפרשה לפנסיה. באשר למרכיב "יתרת דמי כלכלה" נקבע, כי חלק זה אינו כלול בשכר הפנסיוני; כי הוא בא לידי ביטוי בטור השמאלי בטבלאות השכר שכותרתו: "שכר כולל לרבות", ומשתלם לעובד בהתקיים התנאים הקבועים בהסכם. קביעות אלה שבפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים חלות בשינויים המחויבים, גם על הוראות התוספת להסכם הקיבוצי, שנחתמה ונכנסה לתוקפה ביום 1.8.2004 (להלן- "הסכם 2004"), בה נותרו על כנן תנאי הזכאות לתוספת ומאפייניה, ועודכנו שיעוריה של התוספת על שני חלקיה. 15. כאמור, טענות הצדדים במסגרת הערעור בנוגע לזכאות המערער לתוספת יתרת דמי כלכלה עוררו קושי. קושי זה התייחס בעיקרו של דבר לטענת המעסיקה, לפיה העובד לא הוכיח זכאותו לרכיב זה בתביעתו, נוכח העובדה שלא הוכיח, כי הוא "לן מחוץ למקום מגוריו לפי דרישת הקבלן" (ראו לעיל בסעיף 11). על פני הדברים נסמכה המעסיקה בטענה זו על הנוסח המשולב של ההסכמים הקיבוציים בענף הבניין כפי שפורסם בשעתו באוגדן "הסכמים קיבוציים" בעריכת משה פסטרנק (נוסח הפרסום כפי שהיה עובר לעדכון האחרון להסכם, משנת 2010), ממנו עולה לכאורה, כי הזכאות ליתרת דמי כלכלה מותנית בין השאר בכך, שמדובר בעובדים "העובדים מחוץ למקום מגוריהם והלנים שם לפי דרישת הקבלן ואינם חוזרים מידי יום לביתם...". למקרא ההסכמים הקיבוציים עצמם, ראשון הסכם 2000, ואחריו הסכם 2004, ובהשוואה לנוסח המשולב כפי שהופיע בשעתו באוגדן בעריכת פסטרנק, התעוררה שאלה בדבר תנאי הזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה. על רקע זה ניתנה, כאמור החלטתנו, לפיה התבקשו הארגונים להגיש עמדתם לעניין תנאי הזכאות לתוספת. על פי המפורט בהחלטה, התבקשו הארגונים: "ליתן דעתם לנוסח הסכם 2000, כמו גם לנוסח המשולב של ההסכמים הקיבוציים בענף הבניין, כפי שמופיע באוגדן "הסכמים קיבוציים" בעריכת עו"ד משה פסטרנק. כמו כן, ובין השאר, מופנים הארגונים, לנוסח ההסכם הקיבוצי משנת 1968, כמו גם לתיקון שהוכנס בו במסגרת תוספת להסכם הקיבוצי מיום 27.6.1973, בקשר לתוספת כלכלה. בנוסף, מתבקשת התייחסות הארגונים לשאלה, האם חל שינוי בתנאי הזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה, במסגרת התוספת להסכם הקיבוצי בענף הבניין מיום 1.8.04. לעניין זה אין מתבקשת הבהרה בנוגע לסכומי התוספת ואופן חלוקתם, כי אם אך לתנאי הזכאות." (סעיפים 3-4 להחלטה, ההדגשה במקור). 16. עמדת הארגונים, כפי שעולה בקליפת האגוז מן העמדה שהגישו, הינה כי הזכאות ל"יתרת דמי כלכלה", כפי שנקבעה בהסכם 2000 ובהסכם 2004, מותנית בשני תנאים מצטברים: האחד, עבודה בפועל, והשני אי מתן כלכלה בעין על ידי המעסיק באתר העבודה. הארגונים הבהירו בעמדתם, כי הדרישה לעניין לינת העובד מחוץ למקום מגוריו, איננה תנאי מתנאי הזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה. תנאי זה עניינו ב"תוספת אש"ל",שהיא תוספת אחרת. וכך בלשון ההודעה: "2. בתמצית ייאמר, כי בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים הכלליים שחלו בענף הבניין [וצו ההרחבה] ערב כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי החדש בענף הבניין ביום 11.8.2010... - הרכיב שהיה קרוי "יתרת דמי כלכלה" היה רכיב מותנה בשני תנאים אלה: א. עבודה בפועל; ב. אי מתן כלכלה בעין. להסרת ספק - האמור לעיל חל על התוספת שהייתה בסך 139 ש"ח ערב כניסתו של הסכם 2010 לתוקף [ובסך 257.5 ש"ח משנת 2000 ועד שנת 2004]... 3. כמו כן, באשר לנוסח ההסכם הקיבוצי המצוי באוגדן "הסכמים קיבוציים" - עמדת הצדדים היא בבוא צד להתחקות אחרי הוראות שהיו קבועות בענף הבניין ערב חתימת הסכם 2010 - יש לפנות להסכמים הקיבוציים עצמם כפי שנחתמו במהלך השנים. רק כך, ניתן יהיה לקבל תמונה ממצה של זכויות העובדים בענף הבניין דאז ועדכונן במהלך השנים." ובהמשך, בסעיפים 7 ו-8 לנייר העמדה: "7. בשנת 1968 נחתם הסכם קיבוצי כללי בענף הבניה, בין ההתאחדות לבין הסתדרות העובדים הכללית (להלן: "הסכם 1968").... 8. הסכם 1968 לא כלל תוספת תשלום עבור כלכלה. ההסכם קבע כי עובדים אשר עבדו מחוץ למקום מגוריהם, ונדרשו ללון מחוץ לבתיהם, זכאים למקום לינה מתאים ולכלכלה או תמורתה - להלן, אש"ל. תוספת הכלכלה שנקבעה בהמשך היא תוספת שונה שניתנה עת נקבעה בנוסף לאותם דמי אש"ל." (ההדגשה במקור - ר.ר). 17. להשלמת התמונה נציין, כי על פי המפורט בעמדת הארגונים, הולדתה של תוספת דמי כלכלה בתוספת להסכם הקיבוצי משנת 1973, לפיה כל עובד בשכר יומי וקבלני יקבל מהמעסיק תשלום עבור כלכלה בעד כל יום עבודה שעבד בפועל. בכל התוספות להסכם משנת 1973 ועד לשנת 1997 עודכן שיעורם של דמי הכלכלה, באותם התנאים. בהסכם 2000 פוצלה תוספת דמי כלכלה, כך שחלקה הארי הוכנס לטבלאות, כחלק מהשכר הפנסיוני, ואילו היתרה, שכונתה מאז "יתרת דמי כלכלה" ועמדה בהסכם 2000 על סך 257.5 ש"ח לחודש, הוגדרה כתוספת עבור כלכלה, אשר משולמת לעובד עבור כל יום עבודה שעבד בפועל, וזאת בתנאי שלא ניתנת לעובד כלכלה בעין באתר העבודה. בהסכם 2004 הוגדל אותו חלק בתוספת כלכלה שהינו חלק מן השכר לצורכי פנסיה, וסכום היתרה, שאינו מרכיב לפנסיה, היא תוספת יתרת דמי כלכלה, הועמדה על 139 ש"ח בחודש, באותם התנאים. באשר לתנאי הלינה מחוץ למקום המגורים, כפי שמופיע באוגדן "הסכמים קיבוציים", הוסבר, כי הסכם 68' קבע זכאות לתוספת אש"ל, לאותם עובדים "העובדים מחוץ למקום מגוריהם והלנים שם לפי דרישת הקבלן ואינם חוזרים מידי יום לביתם, יקבלו מהקבלן כלכלה (ארוחת בוקר, צהריים וערב), או תמורתה ומקום לינה מתאים". הובהר, כי תוספת הכלכלה, שנקבעה בשנת 1973 ועודכנה במהלך השנים, הינה תוספת שונה מדמי אשל, והזכאות לה אינה קשורה בזכאות לדמי אש"ל. 18. מוסיפים הארגונים ומציינים בהודעתם, כי הנוסח כפי שהוא מופיע באוגדן ההסכמים הקיבוציים בעריכת פסטרנק אינו נוסח מחייב, ומפנים בקשר לכך גם להערת המערכת, כפי שהיא מופיעה באוגדן בקשר לנוסח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין ובזו הלשון: "הערת מערכת: בעת עריכת הנוסח המשולב שלהלן, נתקלנו בקשיים בהבנת תוכנן ותוקפן של הוראות שונות מההסכמים המקוריים, ועל כן מתבקש הקורא לנקוט בגישה ביקורתית וזהירה במיוחד בקשר לפרק זה". משהגענו עד הלום, לא נותר לנו אלא להכריע בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. דיון והכרעה תמריץ אי היעדרות 19. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי השכר המופיע בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי אינו כולל תמריץ אי היעדרות. בית הדין דחה את תביעתו של המערער בחלק זה שלה מן הטעם ששכרו של המערער, אשר היה גבוה במעט משכר מינימום, כלל בתוכו תמריץ אי היעדרות. יובהר, כי בעוד שבמרבית התקופה עמד שכרו של העובד על 18.09 ש"ח, שכר המינימום עמד בחלק מן הזמן על 17.56 ש"ח לשעה, ובחלק אחר מן התקופה עמד על 17.93 ש"ח לשעה. 20. לאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור ובטענות הצדדים הגענו לכלל החלטה, כי דין הערעור להידחות, אם כי לא מטעמיו של בית הדין האזורי. תביעת העובד לתמריץ אי היעדרות ולתוספת כלכלה נסמכת על ההסכם הקיבוצי בענף הבניין. על פי טבלאות השכר כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי, עובדים בדרגה 1 זכאים לשכר מינימום. בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים דן בית דין זה בהרחבה יתרה בסוגיית הזכאות לתמריץ אי היעדרות, ובין השאר נדרש לשאלה אם התמריץ כלול או שמא אינו כלול בטבלאות השכר שבהסכם. בסיכומם של דברים נקבע, כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, אין העובדים זכאים לתשלום תמריץ אי היעדרות בנוסף לשכר כפי שהוא קבוע בטבלאות השכר שבהסכם, וכך לרבות העובדים בעלי דרגת השכר 1, ששכרם על פי הטבלאות שבהסכם הינו שכר מינימום. על הטעמים לכך עמדנו שם בפירוט ובאריכות, ואין לנו אלא להפנות לנפסק שם. יובהר, כי בכך ששכרו של העובד עלה במעט על שכר המינימום אין כדי לשנות מן המסקנה האמורה. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור בחלק זה שלו. נקבע בזאת, כי אין העובד זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות בנוסף לשכר כפי ששולם לו. תוספת דמי כלכלה 21. כאמור, תביעתו של המערער לדמי כלכלה נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בנימוק שתוספת זו מבטאת זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון. באשר ליתרת דמי כלכלה נדחתה התביעה, משום שהמערער לא הוכיח את גובה ההוצאות שהוציא בפועל לצורך כלכלתו. 22. כבר עמדנו על כך, כי הזכאות לשני מרכיבי תוספת דמי כלכלה צריכה להיבחן בנפרד, ובהתייחס למאפיינים המיוחדים של כל אחד מהם. בקשר למרכיב "תוספת 2000", ששיעורו על פי הוראות הסכם 2000 עמד על 509.57 ש"ח לחודש, נקבע בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, כי מרכיב זה הינו חלק מטבלאות השכר, כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי, והוא כלול בטור האמצעי בטבלאות השכר. על פי ההסכם הקיבוצי, תוספת 2000, כמו תמריץ אי היעדרות, כלולה בשכר המינימום, שהוא השכר כפי שנקבע בהסכם 2000 לעובדים בדרגה 1. בהיות מרכיב "תוספת 2000" כלול בשכר על פי הטבלאות, וכפי שקבענו לגבי תמריץ אי היעדרות, אין העובד זכאי לתשלומו בנוסף לשכר שקיבל. אשר על כן, אין העובד זכאי "לתוספת 2000" שהיא חלק מתוספת דמי כלכלה, ודינו של הערעור בחלק זה שלו, להידחות, אם כי שלא מטעמיו של בית הדין האזורי. יתרת דמי כלכלה 23. בסעיף 2.1 להסכם 2000 נקבע, כי "יתרת דמי כלכלה לעובד תהיה בסך 257.5 ש"ח לחודש לעובד יומי... ותשולם לפי ימי עבודה בפועל... אם תינתן כלכלה בעין באתר העבודה, לא תשולם יתרת הכלכלה, ומתן הכלכלה בעין תבוא במקום תשלום יתרת דמי כלכלה". 24. בקשר לתשלום "יתרת דמי כלכלה" על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין כבר נקבע, כי בהתקיים התנאים לפי ההסכם הקיבוצי לתשלום יתרת דמי כלכלה, "זכאי הוא על פי הוראות ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה לתשלום "יתרת דמי כלכלה", בשיעור הסכומים כמפורט בהסכם, בתור החזר הוצאות שהוצאו על ידו בפועל" [עע 629/08 אנדרה אנרה- פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ (6.9.10), להלן עניין אנדרה אנרה, וראו גם פסק הדין מפי השופט רבינוביץ ע"ע 759/07 ראיקו יון- צבי לייט עבודות בניה בע"מ (4.7.2010)]. הוספנו וציינו עוד בעניין אנדרה אנרה, כי אין לקבל טענה בדבר היותה של הזכות זכות נלווית, הפוקעת עם סיומם של יחסי עובד מעביד. בקשר לכך ציינו כי "לעניין זה דומה הזכות ל"יתרת דמי כלכלה", שעניינה החזר הוצאות כלכלה שהיו לעובד במקום עבודה שאינו מספק כלכלה בעין, לזכות העובד לדמי נסיעות, שאף היא מתייחסת במהותה להחזר הוצאות, וככזו, אין היא פוקעת עם סיומם של יחסי עובד מעביד (ראו דב"ע נא/3-134 יעקב סלוצקי- י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ פד"ע כג 293)." 25. הנה כי כן, וכפי שהובהר היטב בעמדה שהגישו הארגונים, הצדדים להסכם הקיבוצי, עליה עמדנו לעיל בהרחבה יתרה (סעיף 15 לעיל), זכאותו של המערער ליתרת דמי כלכלה תלויה בהתקיים בו התנאים שבהסכם הקיבוצי לתשלום התוספת, דהיינו עבודה בפועל ואי קבלת כלכלה בעין במקום העבודה. לעניין זה,אין לקבל את טענת המעסיקה לפיה אין המערער זכאי ליתרת דמי כלכלה משלא הוכיח, כי הוא "לן מחוץ למקום מגוריו לפי דרישת הקבלן". דרישה זו אינה ממין העניין ואינה מהווה תנאי לזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה. לטענת העובד, הוא לא קיבל כלכלה בעין במקום העבודה, והמעסיקה אף אינה חולקת על כך. אשר על כן, זכאי העובד ליתרת דמי כלכלה, ודין ערעורו בחלק זה להתקבל. 26. העובד הועסק על ידי המעסיקה בתקופה שהחל ממרץ 2001 ועד יוני 2005. בחודשים מרץ 2001 ועד יולי 2004 חל על עבודתו של העובד הסכם 2000, שעל פיו עומד שיעור תוספת יתרת דמי כלכלה על 257.5 ש"ח. בחודשים אוגוסט 2004 ועד סוף תקופת העסקתו אצל המעסיקה חלות על העובד הוראותיו של הסכם 2004, לפיהן שיעור תוספת יתרת דמי כלכלה עומד על 139 ש"ח. בהתאם לאמור, זכאי העובד ליתרת דמי כלכלה בשיעור כולל של 12,086.5 ש"ח (10,557.5 ש"ח עד לחודש יולי 2004 +1,529 ש"ח החל מחודש אוגוסט 2004 ועד לחודש יוני 2005). 27. ויובהר, בהסכם 2004 הופחת שיעור תוספת יתרת דמי כלכלה, כשבמקביל לכך, חלקה האחר של "יתרת דמי כלכלה" הוסף למסגרת השכר הפנסיוני כפי שנקבע בטבלאות השכר. עמדו על כך באי כוח הארגונים בנייר העמדה שהגישו בציינם: "בהסכם 2004 הורחב פעם נוספת בסיס השכר הפנסיוני על חשבון חלק מיתרת דמי כלכלה וחלק מקצובת הביגוד. נקבע כי לשכר לצורך הפרשות פנסיוניות תתווסף, תוספת בסך 175 ש"ח המורכבת מסך 150 ש"ח של תוספת יתרת דמי הכלכלה ועוד 25 ש"ח מרכיב הביגוד ("תוספת 2004"). יתרת דמי הכלכלה - הנותרת, לאחר העברת חלק ממנה לשכר הפנסיוני הינה בסך 139 ש"ח לחודש (סעיף 6.1 להסכם 2004)" (סעיפים 20-21 לעמדה. ההדגשות במקור). ואומנם, שכרו של עובד בדרגה 1 לפי הטבלאות בהסכם 2004 הועמד על סך של 3,831 ש"ח. בנסיבות אלה, בבואנו לערוך את חישוב הסכום המגיע לעובד בגין יתרת דמי כלכלה, אין להתעלם משיעור השכר כפי ששולם לו בפועל, לעומת השכר כפי שנקבע בטבלאות. מעיון בתלושי השכר עולה, כי בחודשים הרלוונטיים השתכר העובד שכר בסיס בשיעור של 3,364.5 ש"ח לחודש. יוצא, אפוא, ששכר העובד שולם בחסר לעומת הקבוע בטבלאות בסך כולל של 5,131.5 ש"ח. מכל האמור עולה, כי העובד זכאי לסך של 17,218 ש"ח בגין יתרת דמי כלכלה ובהתחשב בעדכוני השכר שבהסכם הקיבוצי. מסכום זה יש להפחית את הסכומים ששולמו לעובד בגין כלכלה, כפי שטוען העובד בעצמו, בסך של 4,694 ש"ח. אשר על כן ולאור האמור, זכאי העובד ליתרת דמי כלכלה בשיעור כולל של 12,524 ש"ח. התביעה לפיצויי פיטורים 28. על פי קביעת בית הדין האזורי, המערער הועסק אצל המשיבה עד לחודש יוני 2005, ולאחר מכן עבר להיות מועסק אצל התאגיד, וזאת עקב החלטת ממשלה 2446. בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה, כי המערער לא פוטר מעבודתו, וזאת לאור העובדה, שהמשיך לעבוד באותם אתרי עבודה, בכפיפות לאותם מנהלי עבודה. בנסיבות אלו סבר בית הדין, כי מדובר במקרה של חילופי מעסיקים ולא בפיטורים. 29. אכן, חילופי בעלות במפעל, כשלעצמם, אינם מזכים בפיצויי פיטורים, כאשר העובד ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה. אלא שלהבנתנו, לא הייתה בפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית שיש בה די כדי לבסס קביעה בדבר "חילופי בעלות במפעל". על השינוי במתכונת העסקתם של העובדים הזרים כפי שהתרחש בעקבות החלטת הממשלה 2446 והטעמים לכך, עמדנו בהרחבה רבה בפסק הדין בעניין חכשורי. על פי החלטת הממשלה, חל איסור על המעסיקה להמשיך ולהעסיק את העובד, בהיותו עובד זר. על רקע זה טענה המעסיקה בכתב ההגנה, כי היא לא פיטרה את העובד, והיה זה העובד שהמשיך לעבוד באותו אתר בתאגיד עובדים זרים שהיא הקימה. בנוסף טוענת המעסיקה, כי "המערער המשיך לעבוד אצלה אולם עקב שינוי שיטת העסקת עובדים זרים תלושי שכרו נעשו על ידי תאגיד של המשיבה בשם סו"ב" (פסקה 13 לסיכומים בערעור, ההדגשה שלי ר.ר.). נמצא אפוא, כי אף לשיטתה של המעסיקה אין מדובר "בחילופי בעלות במפעל". לטעמנו, בכך שהעובד נשאר לעבוד באותו אתר, אין די כדי לבסס את הקביעה בדבר "העברת בעלות במפעל". אף לא הוכח, כי המעסיקה המשיכה להעסיק את העובד מחודש יולי 2005 ואילך, למרות האיסור על כך, והמדיניות החדשה כפי שהונהגה על פי החלטת הממשלה. 30. הנסיבות כפי שהתבררו הן נסיבות מיוחדות, הדומות במהותן לאלה שנדונו בפסק הדין בעניין חכשורי. לטעמנו, הנכון הוא, כי העסקתו של המערער על ידי המשיבה הופסקה בחודש יוני 2005, בהתאם להחלטת הממשלה 2446, שלפיה לא התאפשר עוד לחברות הבניה להמשיך ולהעסיק עובדים זרים. בפסק הדין בעניין חכשורי עמדנו בהרחבה על סוגיית הזכאות לפיצויי פיטורים של עובדי חברות הבנייה על רקע החלטת ממשלה 2446, וקבענו כי הפסקת ההעסקה, בנסיבות בהן לא התאפשר עוד לחברות הבניה להמשיך ולהעסיק עובדים זרים, משמעה כפיטורים, וכך בלשון פסק הדין: "הפסקה זו של ההעסקה, הבאה מיוזמת המעסיקות, כפועל יוצא מהחלטת הממשלה, באה לידי ביטוי, אם לא באקט פיטורים מפורש, בכתב או בעל פה, כי אז בדרך של התנהגות. הפסקת ההעסקה, וגם על דרך של התנהגות, משמעה לכל הדעות פיטורים. מכאן לטעמנו החובה החלה בנסיבות העניין על חברות הבניה לשלם פיצויי פיטורים לעובדים הזרים, המפוטרים מעבודתם אצלן, על רקע החלטת הממשלה." (ראו בסעיפים 21 ו-38 לפסק הדין. ההדגשות במקור). הוספנו עוד וקבענו בעניין חכשורי, כי "חברת הבניה שהעסיקה את העובד הזר עד שהופסקו קשרי ההעסקה, על רקע החלטת הממשלה, חייבת לשלם פיצויי פיטורים לעובד בגין תקופת עבודתו אצלה, גם במקרה בו עם המעבר המשיך העובד לעבוד באותו 'מקום עבודה' בו עבד קודם לכן." (שם בפסקה 43. ההדגשה שלי - ר.ר.). על הנימוקים לכך עמדנו בהרחבה בעניין חכשורי, מתוכם נדגיש את הדברים הבאים: "התניית זכאותו של העובד הזר לפיצויי פיטורים בהישארותו באותו "מקום עבודה", דהיינו, אצל מי שהיה מעסיקו בעבר, אך מעצימה את כוחו של המעסיק ב"כבילת" העובד. תוצאה זו מסכלת במידה רבה את מטרת ההסדר לשרש את התופעה שבה נמצא העובד הזר "כבול" למעסיקו, על כל התוצאות הבלתי רצויות הנובעות מכך [על התוצאות הקשות של הסדר הכבילה ראו בדברי השופט אדמונד לוי בבג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ. ממשלת ישראל (3.12.09) וההפניות שם, וכן ראו במאמרו של פרופ' ג. מונדלק "עובדים או זרים בישראל וחוזה התשתית והדפיציט הדמוקרטי", עיוני משפט כז' 423, בעמ' 447 - 440]". 31. הנה כי כן, בשים לב לאמור אנו קובעים, כי דין הערעור בחלק זה שלו להתקבל. על פי חישוב שערך העובד, סכום פיצויי הפיטורים המגיע לו עומד על 14,516 ש"ח. המעסיקה לא טענה לסכום אחר, ולא הגישה תחשיב מטעמה. אשר על כן אנו קובעים, כי על המעסיקה לשלם לעובד פיצויי פיטורים בסך 14,516 ש"ח. שעות קיץ 32. ההסכם הקיבוצי בענף הבניה הנהיג בשעתו יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ (הסכם מספר 7050/70 מיום 27.9.70), עד אשר בוטל הסדר זה בחודש אוגוסט 2004. וזו לשון ההוראה הרלוונטית בהסכם, כפי שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים לתביעת המערער : "החל מ-16 ביוני בכל שנה ועד ערב ראש השנה יונהג יום עבודה מקוצר, בו יעבדו העובדים שבע שעות ליום בתשלום שמונה שעות. ביום שישי ימשיכו העובדים לעבוד שבע שעות, כרגיל. בעבודות ביטחוניות וחיוניות מיוחדות, בהן תימשך העבודה כרגיל ויעבוד שמונה שעות, ישלם הקבלן באותו יום עבור תשע שעות, ללא תוספת אחוזים המשתלמים עבור שעות נוספות וכן ללא תשלום עבור תנאים סוציאליים בקשר לשעות הנ"ל..." 33. המערער הגיש בבית הדין האזורי תביעתו לתשלום הפרשי שכר בגין שכרו ששולם לטענתו בחסר בחודשי הקיץ. בית הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו, על פי חישוב שערך בפסק דינו, כי שכר המערער לא שולם בחסר. בחישוביו התבסס בית הדין האזורי על שכר המינימום השעתי כפי שהיה בתוקף בחודשי העבודה הרלוונטיים. בטבלה שבפסק הדין, פירט בית הדין נתונים מספריים שונים, מהם הגיע למסקנה בדבר תשלום מלוא המגיע למערער בגין שעות קיץ. יצוין, כי בית הדין לא הבהיר בפסק דינו את עקרונות החישוב על פיהם נערך החישוב בטבלה. מכל מקום מן הנתונים שבטבלה עולה, כי עבור 7 שעות עבודה זכאי המערער לשכר מינימום שעתי מוכפל ב-7. כמות נוספת של שעות חושבה לפי 125%, ויתרת שעות העבודה החודשיות חושבה לפי 150% ערך שעה. לטענת המערער, כיוון שההוראה בהסכם הקיבוצי מקנה לעובד עבור 7 שעות עבודה בפועל, זכות לתשלום עבור 8 שעות, הרי שהלכה למעשה ההוראה מעלה את השכר השעתי של העובד בחודשי הקיץ, באופן הבא: 3,266 (שכר מינימום חודשי) מחולק ב- 164 (מספר שעות חודשי לפי 7 שעות עבודה ביום) = 19.91 ש"ח לשעה. יצוין, כי בחודש ינואר 2003 הועלה שכר המינימום, ועל כן החישוב משתנה בהתאם. 34. את הדיון בסוגיה בדבר זכאות המערער להפרשי שכר בגין שעות הקיץ נחלק לשניים. ראשית, נכריע בשאלה בדבר שיעור שכר השעה של המערער, על פיו יש לחשב גם את גמול השעות הנוספות, ככל שהעובד זכאי לגמול כאמור. לאחר מכן נדון ביתר עקרונות החישוב. 35. אין חולק, כי מאז חודש יולי 2001 עמד שכרו של המערער על 18.09 ש"ח לשעה. באותה עת שכר המינימום עמד על 17.56 ש"ח. בחודש ינואר 2003 הועלה שכר המינימום והשכר לשעה עמד על 17.93 ש"ח לשעה. עם זאת מבהיר המערער בסעיף 43 להודעת הערעור, כמו גם בטבלאות שהגיש, כי הבסיס לחישוב הפרשי השכר המגיעים לו בחודשי הקיץ הינו שכר המינימום, ולא השכר הגבוה במעט יותר, ששולם לו בפועל. למעלה מן הדרוש ולמען הסר ספק נציין, כי עמדה זו של המערער עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם הקיבוצי. הנה כי כן עולה מן האמור, כי שכרו של המערער, לעניין חישוב המגיע לו בגין שעות קיץ, הינו שכר המינימום, כפי שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים. 36. כאמור, טענת העובד הינה למעשה, כי השכר השעתי בחודשי הקיץ שונה מן השכר השעתי בכל חודשי השנה. לשיטתו, בחודשי הקיץ יעמוד ערך השעה על שכר המינימום החודשי מחולק ב-164 שעות (לפי 7 שעות עבודה ביום). טענה זו לא נוכל לקבל, בהעדר כל תימוכין לכך בלשון ההסכם הקיבוצי ובכלל הוראותיו. בקביעה, לפיה "יונהג יום עבודה מקוצר, בו יעבדו העובדים שבע שעות ליום בתשלום שמונה שעות", הנהיג ההסכם הקיבוצי יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ ואין בו שינוי של בסיס השכר, החודשי או השעתי. אשר על כן אנו קובעים, כי שכר הבסיס לצורך חישוב הפרשי השכר להם זכאי המערער בחודשי הקיץ, לרבות גמול שעות נוספות הינו שכר המינימום השעתי הרגיל, כפי שהיה במועדים הרלוונטיים. 37. מכאן נפנה לבחון את עקרונות החישוב, לפיהם יש לקבוע אם זכאי המערער להפרשי שכר בגין עבודתו בחודשי הקיץ. לעניין זה דעתנו היא, כי נפלה טעות בחישוב שערך בית הדין האזורי. לפי העולה מן הטבלאות שבפסק הדין, בית הדין חישב את שכרו של המערער עבור 7 שעות עבודה ראשונות לפי שיעור של 7 שעות עבודה. זאת, בעוד שלפי הוראת ההסכם הקיבוצי, עבור 7 שעות עבודה ישולם לעובד שכר 8 שעות. מכאן, שעבור 7 השעות הראשונות בכל יום עבודה אמור היה העובד להשתכר 3,266.1 ש"ח (לפי חישוב:17.56 X 186), ולא 2,879.8 ש"ח, כפי שקבע בית הדין האזורי. 38. לדידנו, השעה ה-8 שבה עבד העובד בחודשי הקיץ הינה "שעה עודפת", וככזו, זכאי יהיה בגינה העובד לתשלום בשיעור של 100%, וזאת בנוסף לתשלום שהוא זכאי לו עבור 7 שעות קודמות שעבד, כאילו עבד 8 שעות. בהיותה שעה שמינית ביום עבודה, שעה זו אינה בגדר שעה נוספת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951. 39. משלא נמצאה הוראה בחוק או בהסכם הקיבוצי, אשר מורה מפורשות על סיווגה של השעה השמינית בחודשי הקיץ כ"שעה נוספת" לפי הוראת חוק שעות עבודה ומנוחה, לא קמה לעובד זכאות לשכר בשיעור 125% בגינה. כאמור, התשלום עבורה יהיה כשעה עודפת דהיינו, בשיעור 100% ערך שעה. על ההבחנה בין "שעה עודפת" ל"שעה נוספת" עמד בית דין זה בפסק הדין בעניין בהט [ע"ע 361/08 מדינת ישראל - דן בהט (18.4.10)], וכך נאמר שם בסעיף 29 לפסק הדין (ההדגשה שלי - ר.ר): "המשיב מתייחס בטיעוניו לזכאות לתשלום בגין שעות עודפות כזכאות לתשלום בגין שעות נוספות, אולם קיימת הבחנה בין השעות העודפות לשעות הנוספות, כפי שפורט לעיל בפסקה 22 - השעות העודפות הן השעות בין סיום יום העבודה המקוצר עד להשלמת שעות תקן המשרה, והשעות הנוספות הן השעות שמעבר לתקן המשרה." בית הדין הוסיף וציין שם בסעיף 23 לפסק הדין, ויפים הדברים בשינויים המחויבים לענייננו, כי הזכות לתשלום בגין שעות עודפות היא זכות נגזרת מהזכות לקיצור יום עבודה. 40. הנה כי כן ולסיכום, נמצאנו למדים, כי ההוראה בדבר שעות קיץ, כפי שהייתה כלולה בשעתו בהסכם הקיבוצי בענף הבניין, מקנה לעובד שכר עבודה של 8 שעות עבור 7 שעות עבודה. עבור שעת עבודה שמינית שעובד העובד בפועל ישולם לו בנוסף, שכר שעה רגילה, ואילו גמול שעות נוספות ישולם כרגיל על פי הוראת החוק, החל מן השעה התשיעית ואילך. 41. ומן הכלל אל הפרט: המערער זכאי לתשלום בשיעור שכר 8 שעות עבודה, בעד כל יום בו עבד 7 שעות. בימים בהם הוכח, כי המערער עבד שעה שמינית, זכאי הוא, בנוסף, לתשלום שכר שעה רגיל בגינה. בימים בהם הוכח, כי עבד 9 שעות ויותר, זכאי הוא לגמול שעות נוספות כחוק. והכול, לפי שכר מינימום שעתי כאמור בסעיף 36 לעיל, ובגין התקופה שמן ה-16 ביוני ועד לערב ראש השנה. כל זאת, לתקופה שעד לחודש יולי 2004 (כולל) בלבד. 42. בהעדר נתונים מספיקים בחומר שלפנינו, לא נוכל לברר במסגרת הערעור אם זכאי המערער להפרשי שכר בגין עבודתו בחודשי הקיץ. בנסיבות אלה אין מנוס מהחזרת עניין זה לבית הדין האזורי, על מנת שיברר את תביעת המערער בחלק זה שלה, ויפסוק בה על פי עקרונות החישוב האמורים. תשומת לב בית הדין האזורי מופנית לכך, שיש לקחת בחשבון שינויים שחלו בגובה שכר המינימום במהלך התקופה הרלוונטית. 43. סוף דבר (א) נדחה הערעור ככל שהוא מתייחס לחיוב המעסיקה בתשלום תוספת 2000 ותמריץ אי היעדרות. (ב) מתקבל הערעור לעניין תשלום פיצויי פיטורים. המשיבה תשלם למערער פיצויי פיטורים בסך 14,516 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.7.2005 ועד ליום התשלום בפועל. (ג) מתקבל הערעור לעניין תשלום יתרת דמי כלכלה. המשיבה תשלם למערער יתרת דמי כלכלה והפרשי שכר בסך 12,524 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.7.2005 ועד ליום התשלום בפועל. (ד) התיק מוחזר לבית הדין האזורי לבירור זכאות המערער לתשלום הפרשים בגין שעות קיץ, כמפורט בסעיפים 42-41 לעיל. באשר להוצאות - נוכח תוצאת הערעור, כל צד יישא בהוצאותיו. בנסיבות העניין, נוכח פרישתה של סגנית הנשיאה חגית שגיא, יוחזר התיק אל נשיא בית הדין בתל אביב, השופט מיכה שפיצר, על מנת שיקבע את המותב שידון בו. ניתן היום, כ"ג בטבת התשע"א (30 בדצמבר 2010), בהעדר הצדדים. סטפן אדלר,נשיא, אב"ד עמירם רבינוביץ,שופט רונית רוזנפלד,שופטת נציג העובדים, מר שלום חבשוש נציג המעבידים, מר דן בר-סלע חוזהבניהענף הבנייההסכם קיבוצי