מבוא בפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע יליד 8.3.85, נפגע בתאונת דרכים ביום 13.3.05 (להלן: "התאונה"). הנתבעת אינה חולקת על החבות והמחלוקת בין הצדדים היא לעניין שיעור הנכות הרפואית בעקבות התאונה והיקף הנזק שנגרם לתובע. אין מחלוקת, כי מדובר בתאונת עבודה. ביום 23.11.08 נשמעו הראיות בתיק. בדיון העידו מומחה בית המשפט ד"ר נחשון שזר ולאחריו התובע. בסיום שמיעת הראיות, סיכמו הצדדים בעל פה. הנכות הרפואית ומהות הפגיעה התובע נבדק על ידי מומחה בית המשפט ד"ר שזר ביום 23.4.06. במסגרת חוות הדעת נרשמו מפי החולה תלונות בגין כאבים בשורש יד ימין. בנוסף, התלונן התובע על הגבלה בתנועה אשר מפריעה למשל בנהיגה על אופנוע וכן, התלונן על קושי בהרמת משאות וחפצים כבדים וכאבים במאמץ. בחוות הדעת תחת הכותרת "בדיקה פיזיקלית" נרשם כדלקמן: "... שורש יד ימין: ללא דפורמציה חיצונית. רגישות במישוש ב snuff box תנועה: הגבלה קלה בהטייה רדיאלית 5 לעומת 10 ביד שמאל. הגבלה מינימאלית בכיפוף גבי (בדורסיפלקציה). פרוסופינציה תקינה." בסיפא לחוות הדעת בפרק "דיון וסיכום" נרשם, בין היתר, כדלקמן: "שבר בעצם הסירה שלא התחבר 15 חודשים לאחר התאונה, לא צפוי להתחבר. חוסר חיבור בעצם הסירה יכול לגרום לכאבים והגבלה בתנועה, לרגישות במאמצים ובעתיד יגרום לשינויים ניווניים בשורש היד. במצב זה, יש אינדיקציה לטיפול ניתוחי כדי להביא לחיבור השבר או להוצאת חתיכת העצם השבורה. עם זאת יש לציין שבמקרה שלפנינו מדובר בחלק קטן מהקצה המרוחק ביותר של העצם ולכן הפרוגנוזה חמורה פחות מאשר במקרה הרגיל של שבר במרכז העצם." לעניין נכויות זמניות, תקופות אי כושר ונכות צמיתה, קבע המומחה כדלקמן: "נכותו האורטופדית כתוצאה מתאונה זו מוערכת על ידי כדלקמן: 50% נכות לתקופה של חודשיים לאחר התאונה, כשיד ימין מקובעת בגבס. 20% נכות לתקופה של חודשיים נוספים בתקופת ההחלמה. (יש לציין שבתקופה זו - ארבעה חודשים מהפציעה - היה באי כושר מלא מעבודה) 3. 10% נכות לצמיתות על פי סעיף 41(10) ה' (או לחילופין על פי סעיף 35 (1)ב')." במכתב תשובה לשאלות ההבהרה מיום 23.7.06 התייחס המומחה לחוות דעתו ובין היתר כתב כדלקמן: "1. במקרה של חיבור עצם הסירה, אם אין כאבים או רגישות, הגבלת התנועה שנותרה לא מחייבת נכות. אולם, לאחר שבר עצם הסירה שהתחבר, נותרים לפעמיים שינויים, שקשה לראותם, המלווים בכאבים, רגישות והגבלה קלה אשר יכולים להצדיק נכות מסוימת גם ללא הגבלה משמעותית בתנועה (3%-2% או יותר, בהתאם לשינויים הרנטגניים והכאבים הנלווים). ... 3. ניתן להוציא את הפרגמנט או להביא לחיבור בעזרת ניתוח. הניתוח אינו מסובך יחסית, אך אין ניתוח פשוט וגם לניתוח כזה יכולים להיות סיבוכים. יתכן שניתוח כזה יביא להפחתת הכאב. 4. ייתכן שהתערבות ניתוחית תביא להפחתת הנכות. 5. לדעתי הממצא מצדיק התערבות ניתוחית. איני יודע מדוע לא הומלץ הדבר על ידי רופאיו. אולי משום שהאבחנה נעשתה באופן סופי רק לאחרונה (??)." המומחה מטעם בית המשפט ד"ר שזר נחקר על ידי הצדדים. בעדותו בבית המשפט התייחס המומחה לנכות שקבע בחוות דעתו וענה כדלקמן (עמ' 8 שורות 20-31): "ש. אתה בתשובה 1 לשאלות ההבהרה שנתת, ציינת שבמקרה שלנו, לדעתי, במקרה של רגישות בהגבלה קלה של חיבור עצם הסירה, צריך לתת 2%, 3%. ת. במקרה שלנו עצם הסירה לא התחבר. השבר לא התחבר. עניתי על כך קודם. אני לא חייב על פי התקנות. להסתכל רק על טווחי תנועה זה לא מחייב לתת נכות. אבל כמו שציינתי, זה לא נכון מבחינה רפואית. ברגע שמכניסים את המקרה שלנו אתה לא מנטרל, זה לא מנוטרל. אנחנו מכניסים גורמים נוספים כי במקרה שלנו יש שבר שלא התאחה. הגורמים הנוספים זה לא רק זה שלא היה איחוי, אלא יש גורמים נוספים שאמרתי אותם קודם, שאנחנו לא יכולים לראות אותם ולמדוד אותם. למשל פגיעה ברצועות, שלא תמיד ניתנת למדידה. לכן 2, 3 אחוז למישהו שהיה בגבס 3 חודשים זה הוגן, גם אם אין לו הגבלה משמעותית. נתתי לו 10% כי השבר לא התאחה. אם היה מתאחה, הייתי נותן 2, 3 אחוז. ב-2, 3 אחוז נכנסים גורמים נוספים שהם בלתי מדידים שהם מעבר להסתכלות של טווחי תנועה בלבד. אם זה לא מתאחה אותם גורמים נכנסים ל-10%. " המומחה נשאל על תקנה 41 (10)(ה) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") ובהקשר זה ענה שהגבלות התנועה בשורש יד ימין של התובע, כמפורט בחוות הדעת, לא חייבו הקצאת נכות על פי התקנה רק בגלל הגבלת התנועה. לשיטתו, אם מנטרלים את שאר השיקולים ומתייחסים רק להגבלת תנועה, זה לא מחייב לקבוע נכות לתובע. עם זאת, המומחה ציין שהיה זה מאוד לא הוגן שלא לקבוע נכות לתובע וזאת לאור נזקים נוספים עכשוויים ועתידיים שנגרמים מפגיעה מסוג זה וזאת מעבר להגבלה מינימאלית של התנועה. המומחה גם ציין שבפגיעה מהסוג נשוא ענייננו, כאשר השבר נשאר לא מחובר, יכולה להיות הדרדרות למצב שנקרא SLAC, שהעצב מתקלקל ומגיעים למצב של הרס שורש כף היד (פרו' 23.11.08 עמ' 7, 8). המומחה הוסיף שבתקנות המל"ל לא נקבע אחוז נכות למצב של חוסר איחוי בשבר בעצם הסירה, אף שלגבי סוגי שברים אחרים, נקבע אחוז נכות רק לגבי עצם השבר. לשיטתו של המומחה, הוא צריך להתאים את המצב של התובע לתקנות והסתכלות מבחינה רפואית רק על הגבלת התנועה חוטאת לאמת במקרה של השבר הספציפי בעצם הסירה נשוא תיק זה. בחוות דעתו, המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% על פי סעיף 41(10)(ה) לתקנות המל"ל ולחילופין, על פי סעיף 35(1)(ב) לתקנות שעניינו בקיום השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. יצוין, שהמומחה לא נשאל דבר לגבי התקנה הנוספת. המומחה עמד על טענתו, כי הנסיבות בעניינו של התובע מחייבות קביעת 10% נכות רפואית צמיתה. לטענת הנתבעת, המומחה אישר בעדותו, כי על פי תקנה 41 (10)(ה) לתקנות המל"ל אין מקום לכאורה לקבוע נכות צמיתה לתובע בענייננו. בהקשר זה יצויין, כי סעיף 6א. לחוק אינו קובע את דרכי קביעת דרגת הנכות ואת האופן בו יסווגו ליקויי הבריאות. עם זאת, קיים צורך, כי המומחה הרפואי שנתמנה לפי החוק יקבע את דרגת נכותו של הנפגע על פי המבחנים בתקנות המל"ל וזאת לאור הוראת תקנה 2(א)(2) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (ראה א. ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית עמוד 540). עולה איפוא, כי המומחה רשאי לקבוע את דרגת הנכות של הנפגע גם שלא על פי תקנות המל"ל וזאת למעט ההכרח להתייחס לתקנות המל"ל לעניין חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון. כך או כך, בענייננו, המומחה הפנה בחוות דעתו לתקנה נוספת, היא תקנה 35(1)(ב) שלגביה לא נשאל דבר במהלך עדותו בבית המשפט. תקנה 35(1)(ב) מדברת על השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או השפעה קלה על התנועות. התובע העיד בסעיף 5 לתצהירו, כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלה בתפקוד ידו הימנית, הדומיננטית, ובין היתר ציין שהוא מתקשה בהרמת חפצים, נשיאת משאות ופעולות ידניות כמו פתיחת בקבוקים וטיפול בדברים קטנים. התובע לא נחקר על ידי ב"כ הנתבעת על טענותיו אלה, והטענות בדבר פגיעה בכושר הפעולה הכללי לא נסתרו. בנוסף, בחוות הדעת קבע המומחה, כי לתובע נגרמה הגבלה קלה בהטיה רדיאלית והגבלה מינימאלית בכיפוף גבי. כזכור, המומחה לא נשאל על ההגבלות של התובע בהקשר של תקנה 35 (1 ) (ב) לתקנות המל"ל. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות, לרבות עדות המומחה שקבע לתובע לחלופין נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 35 (1)(ב) לתקנות ועמד על דעתו שיש לקבוע לתובע נכות צמיתה בשעור זה בנסיבות ענייננו, ומאחר וקיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי של התובע, כאמור בתקנה זו, אני סבור כי אין מקום לקבלת טענת הנתבעת, כי לתובע לא נגרמה נכות רפואית צמיתה. בהתחשב במכלול הדברים ובעדות המומחה, אני סבור כי יש לקבל את קביעת מומחה בית המשפט בדבר 10% נכות רפואית צמיתה לתובע. למעלה מן הצורך, ומאחר והנתבעת היא שהפנתה בסיכומיה לקביעת המל"ל בכל הנוגע למשך תקופת אובדן כושר זמני של התובע, ראוי לציין כי על פי נספח ג' לתיק המוצגים של הנתבעת, המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע גם כן נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. בין הצדדים קיימת מחלוקת נוספת לגבי ניתוח שניתן לבצע במקום הפגוע ואשר יכול להביא להפחתת הנכות הצמיתה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדותו של המומחה בסוגיה הספציפית של הניתוח לצורך חיבור השבר בעצם הסירה, איני סבור שיש מקום לחייב את התובע לעבור ניתוח זה ולפיכך, גם אין מקום לשקול את ההשלכות של ניתוח מוצלח על נכותו הצמיתה של התובע. במכתב התשובה לשאלות ההבהרה מיום 23.7.06 ציין המומחה, כי ניתן להביא לחיבור עצם הסירה בעזרת ניתוח וכי הניתוח אינו מסובך יחסית. עם זאת, המומחה הוסיף כי אין ניתוח פשוט וגם לניתוח כזה, שיתכן ויביא להפחתת הנכות והכאבים, יכולים להיות סיבוכים. בעדותו בבית המשפט ציין המומחה בתשובה לשאלות, כי יכולה להיות גם החמרה בעקבות ניתוח שתוצאותיו לא יהיו מוצלחות ופירט סיכונים שונים. אמנם, המומחה ציין כי קיים סיכוי שבין 80% ל-90% להצלחת הניתוח ועדיין לא ניתן לבטל את הסיכונים הכרוכים בניתוח זה. המומחה הוסיף שאף אחד לא יודע בוודאות את המצב העתידי לאחר הניתוח וכי מדובר בהערכות בלבד. נוכח הסיכונים הקיימים ולמרות שהסבירות להצלחת הניתוח גבוהה, אני סבור שאין מקום לחייב את התובע לעבור את הניתוח. לכן, אין לשקול את השלכות הניתוח, הסתברות הצלחתו ותוצאותיו האפשריות במסגרת קביעת נכותו הרפואית של התובע. יצוין גם, שהמומחה ציין שתקופת החלמה מניתוח מסוג זה היא בין 3 ל-6 חודשים. הפגיעה התפקודית התובע טען בתצהירו, כי לאחר שנפגע בתאונה ביום 13.3.05 גובסה ידו וכעבור כחודשיים הגבס הוסר. התובע הוסיף והעיד בסעיף 5 לתצהירו, כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלה בידו הימנית, שהיא ידו הדומיננטית, וכי הוא מרגיש שאינו שולט בה כהלכה. בין היתר טען, שהוא מתקשה בהרמת חפצים, נשיאת משאות ופעולות ידניות שונות. התובע לא נחקר על חלק זה בתצהירו. התובע פרט לגבי השכלתו כי סיים 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות וכי בצה"ל שימש כעובד כללי. התובע השתחרר בדצמבר 2004 מצה"ל ועד לתאונה עבד בעבודות שונות כגון הובלות, חלוקת עלונים, כאשר במועד התאונה ובסמוך לפניה עבד כשליח בחברת שליחויות ואז נפגע בתאונה. יצוין, שהתובע לא צרף תלושי שכר לגבי עבודתו בטרם התאונה ובסמוך לאחריה ולמעשה תלוש השכר הראשון שצורף הוא בגין חודש מאי 2006 ממקום עבודה "מאור גרפיק לייט" ובתלוש מצוין, כי מועד תחילת העבודה של התובע הוא ביום 1.5.06 (נספח 9 לתצהירו). מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע וסומנו נספחים 9-21 עולה, שהתובע עבד לאורך התקופה בשלושה מקומות עבודה ושכרו החודשי נע בין סך של כ-5300 ₪ (שכר ברוטו בניכוי מס) לחודשים מאי-נובמבר 2006 אצל המעביד "מאור גרפיק לייט" לשכר של 4676 ₪ ברוטו (לפי התלוש אין ניכוי מס) בחודש דצמבר 2007 במקום העבודה הנוכחי אצל "חי יוסף עסקי רכב בע"מ". התובע מפרט בתצהירו, כי החליף את מקומות העבודה נוכח קשיים הקשורים בפגיעה בתאונה. התובע עובד אצל המעביד הנוכחי כאיש מכירות ונהג. התובע לא נחקר על ידי הנתבעת על הסיבות להחלפת מקומות העבודה כמפורט בתצהירו ונחקר על גובה שכרו בלבד. בהתחשב במכלול הראיות, עדות התובע על קשייו מחד ועדות מומחה בית המשפט, כי התובע עושה כיום שימוש סביר בגפה, אני סבור שהפגיעה התפקודית של התובע היא בשעור של כ - 5%, מחצית הנכות הרפואית. באשר לגובה שכרו של התובע, בהתחשב בכך שהתאונה ארעה בסמוך מאוד לתחילת דרכו של התובע בשוק העבודה ותלושי השכר שצורפו לתצהירו משקפים את שכרו במומו, אני סבור שיש להעריך את בסיס השכר של התובע בגובה השכר הממוצע במשק בניכוי מס. הפסדי שכר לעבר התובע לא צרף לתצהירו תלושי שכר המתייחסים לתקופה עובר לתאונה. עם זאת, אין מחלוקת, כי מדובר בתאונת עבודה. לפי מסמכי המוסד לביטוח לאומי שצורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעת עולה כי גמלת דמי הפגיעה חושבה לפי בסיס למבוטח בסך 12,088 ₪. בהתחשב בעובדה שמדובר בתאונת עבודה ונוכח האמור בתצהירו של התובע, אני מקבל את עדותו של התובע, כי השכר שסוכם איתו בטרם התאונה היה בסך של 4000 ₪ נטו. מומחה בית המשפט קבע לתובע תקופת אובדן כושר מלא של 4 חודשים ולפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין תקופה זו בסך של 16,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 13.5.05 מדובר בסך של 20,300 ש"ח. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לכך שהמוסד לביטוח לאומי קבע לתובע תקופת אי כושר של חודשיים בלבד. אין מקום לקבל את קביעת המוסד לביטוח לאומי וזאת נוכח כך, שבענייננו מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע תקופת אי כושר מלא של 4 חודשים. יצוין גם שהנתבעת לא חקרה את מומחה בית המשפט לגבי משך תקופת אי הכושר הזמני שקבע בחוות דעתו. בנוסף, התובע זכאי לפיצוי חודשי בסך של 363 ₪ בערכי היום, שהוא החלק היחסי המשקף את שעור הפגיעה התפקודית של התובע מהשכר הממוצע במשק בניכוי מס (5% מסך של 7,251 ש"ח) ושלפיו יש לחשב גם את אובדן הכנסתו בעתיד. בגין רכיב זה של הפסדי שכר לעבר החל מיום 15.7.05 ועד ליום 30.11.08 זכאי התובע לקבל סך נוסף של 14,700 ₪ בערכי היום. אובדן השתכרות בעתיד בהתחשב בשיעור הפגיעה התפקודית, בסיס השכר שנקבע לתובע ותקופת עבודה עד גיל 67, הנתבעת תשלם לתובע בגין רכיב זה סך גלובלי של 105,500 ש"ח. הוצאות רפואיות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד התובע לא הציג כל ראיה לגבי הוצאות רפואיות ועזרת הזולת. לתובע נקבעה תקופת אי כושר של 4 חודשים ועם זאת מומחה בית המשפט בחוות דעתו קבע לתובע בתקופה הנ"ל נכות זמנית של 50% לחודשיים הראשונים, כשיד ימין מקובעת בגבס ונכות זמנית של 20% לתקופה של חודשיים נוספים בתקופת ההחלמה. אין מחלוקת, כי מדובר בתאונת עבודה. בנסיבות אלה, התובע זכאי להחזר הוצאותיו בגין טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי על פי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שסביר, כי התובע נדרש ועלול להידרש בעתיד להוצאות כלשהן בגין טיפול רפואי מעבר להחזרי מל"ל, מצאתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. כמו כן, אני פוסק לתובע סכום גלובלי על דרך האומדנה בגין עזרת הזולת עבר בסך של 3,000 ₪. כאב וסבל הנתבעת תשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 17,960 ש"ח וזאת בהתחשב במועד התאונה ובשיעור של 10% נכות רפואית צמיתה. לסיום התובע זכאי לקבל בגין נזקיו סך של 163,460 ש"ח ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה כמפורט להלן: סך של 1,392 ₪ ששולם ביום 10.5.05 ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 1,767 ש"ח. סך של 3,249 ₪ ששולם ביום 19.5.05 ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 4,093 ₪. סך של 16,950 ₪ ששולם ביום 27.11.07 ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 18,486 ₪. (ראה הסכמת הצדדים, פרו' 23.11.08 עמ' 14). לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע סך של 139,114 ₪ ובנוסף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט. ניתן היום, י"ח בטבת, תשס"ט (14 בינואר 2009), בהעדר. אבי פורג, שופט שבר