"דייר נגזר": תביעה לפינוי דייר מוגן מדירת מגוריו. 1. כתב התביעה התובע הוא הקדש דתי לצרכי צדקה, והינו הבעלים והמחזיק במושכר, הכולל חדר בשטח של 8X8 מ"ר, מטבח, חדר שירותים וחצר ברחוב הנביאים 22, בירושלים (להלן: "המושכר"). הנתבע 1 הוא דייר מוגן במושכר מאז שנת 2001, אז "ירש" את זכות הדיירות המוגנת של סבו המנוח ("דייר נגזר"), מכח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), ובהתאם לפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש דנן בענין זה בת"א 6876/97 (נספח ב' לכתב התביעה). הנתבעת 2 היא בת דודתו של הנתבע 1 והנתבע 3 הוא בעלה. בכתב התביעה מיום 17/09/07 עתר התובע להורות על פינויים ו/או סילוק ידם של הנתבעים 1-3 מהמושכר, על בסיס חמש עילות מצטברות: אי תשלום דמי השכירות ע"י הנתבע 1 במשך תקופה ארוכת שנים (עילת פינוי לפי סעיף 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר) ; העברת השימוש והחזקה במושכר לנתבעים 2-3. על פי הנטען, הללו התגוררו במושכר יחד עם בנם בן השנה, לכל הפחות במהלך השנתיים שקדמו להגשת התביעה דנן (עילת תביעה לפי סעיף 131 (2) לחוק ); הפקת רווח בלתי הוגן ע"י הנתבע 1 מהשימוש שעשו הנתבעים 2-3 במושכר (עילת פינוי לפי סעיף 131(6) לחוק) ; ביצוע שיפוצים יסודיים במושכר, ללא ידיעתו ו/או הסכמתו של התובע (עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק) ; נטישת המושכר ע"י הנתבע 1 (עילת פינוי יציר הפסיקה) ; בנוסף, עתר התובע בכתב התביעה לחייב את הנתבע 1 בתשלום דמי השכירות עבור שבע השנים שקדמו לתביעה דנן בסך של 5,628 ₪ (ע"פ חישוב של 67 ₪ לחודש), וכן לחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בדמי שימוש ראויים בסך של 59,486 ₪ בגין הרווח שהפיק הנתבע 1, כביכול, מהתמורה שגבה מהנתבעים 2-3, בגין מגוריהם במושכר. 2. כתב ההגנה בכתב הגנתו טען הנתבע 1 , כי מעולם לא נטש את המושכר, וכי הוא מתגורר בו ברציפות מזה כ-36 שנים (בתחילה יחד עם סבו, אשר גידלו מאז היה ילד, ולאחר מכן כ"דייר נגזר,", מכח זכות הדיירות המוגנת ש"ירש" מהסב לאחר פטירתו). לגרסתו, מעולם גם לא העביר את זכות השימוש או החזקה במושכר לאחרים, ואך אירח את בני משפחתו, הנתבעים 2-3, במושכר, "ללא כל תמורה, ולמשך תקופה קצרה, לאחריה עזבו את המושכר" (ס' 11.ג. לכתב ההגנה). בנוגע לשיפוצים שביצע, לכאורה, במושכר טען הנתבע 1, כי כל שביצע במושכר היה "תיקונים, וסיוד המושכר מפעם לפעם" כמתחייב על פי חוזה השכירות, ואילו בנוגע לאי תשלום דמי השכירות טען הנתבע, כי במשך השנים פנה לתובע מספר פעמים בדרישה לקבל ממנו פירוט של גובה דמי השכירות שעליו לשלם, אך כל פניותיו הושבו ריקם. לדבריו, עם הגשת התביעה דנן , בה צוין הסכום הנדרש, הוא שיגר לתובע, באמצעות בא כוחו, המחאה על הסך הנ"ל , אך זו הוחזרה לו על ידי התובע בלא שנפדתה. לחלופין ולמען הזהירות, טען הנתבע 1, כי הוא זכאי "לסעד מן הצדק" אשר ימנע פינויו מהמושכר, מאחר והמושכר הינו דירת מגוריו היחידה, ואין באפשרותו לממן דירה אחרת למגורים. הנתבעים 2-3, לעומת זאת, לא הגישו כל כתב הגנה מטעמם, וביום 28/1107 ניתן אפוא (ע"י כב' הרשמת ת' נמרודי) פסק דין נגדם, המורה על סילוק ידם מהמושכר ועל חיובם בתשלום סך של 59,486 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לתובע. ביום 16/01/08 הגישו הנתבעים 2-3 בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 5425/08), ובישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 24/01/08 הוריתי, על יסוד הסכמת הצדדים , על ביטולו של פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים 2-3, בכל הנוגע לחיובים הכספיים בלבד (תוך הותרת צו הפינוי על כנו), וקבעתי כי שאלת חבותם הכספית של הנתבעים 2-3 כלפי התובע תידון במסגרת הליך זה (ע' 2 לפרוטוקול) . 3. דיון והכרעה 3.1 נטישה עילת הנטישה אינה נמנית על עילות הפינוי הסטטוטוריות הקבועות בסעף 131 לחוק, אלא נוצרה ע"י הפסיקה , על רקע התכלית החקיקתית העומדת בבסיסו של חוק הגנת הדייר - להגן על דייר, אשר ללא הגנת החוק היה נותר ללא קורת גג (ראו: כב' הנשיא אגרנט ע"א 805/75 יצחק בן שלמה ואח' נ' צופיה קובדלו , פ"ד ל(3), 238, 248 (1976)); ד' בר-אופיר, סוגיות בהגנת הדייר (מהדורה שניה-2005) 125). יפים בענין זה דבריו של כב' השופט מ' עציוני: "אינני יכול לראות שהדבר יהיה בהתאם לעקרון והמטרה העיקרית של חקיקת הגנת הדייר שהאדם ייהנה מהגנת החוק בשל מושכר אשר בו הוא נמצא מזמן לזמן מתוך נוחיות, אפילו אם הוא מחזיק שם רהיטים ומכניס בו שומר, כאשר במובן האמיתי של המונח המושכר איננו משמש לו כבית, כמו למשל כשהוא משתמש בו רק מתוך נוחיות בשביל ביקורים מעת לעת. בסופו של דבר הרי מטרת החוק, כפי שהצביע על כך השופט סקרטון לפני שנים רבות, היא להגן על דיירים שגרים במושכר נגד הסבל שנגרם בגלל מחסור בדירות"..." (ע"א 99/75 הימנותא בע"מ ואח' נ' יוסף בדיחי, פ"ד ל(2) 421, 429-430 (1976)) . ועוד: "כנראה שכמעט ושכחנו היום - לאחר שנים כה רבות - מה היו הנסיבות ולצורך איזו מטרה הותקנו בשעתם חוקי הגנת הדייר. החוק נועד להגן רק על אלה הזקוקים לו. זו היתה מטרת החוק בעבר והיא קיימת ונמשכת כל העת, וקל וחומר שיש לתת לה תוקף וממשות גם היום. שמו של החוק "הגנת הדייר" מעיד עליו - וכך גם תכנו והוראותיו - שלהגנה נועד ולא להתקפה: אי אפשר באמצעותו, לרכוש זכויות או מעמד כאשר מבחינת צרכי הדייר (כפי שאלה הגדרו בחוק ובפסיקה) אין הוא זקוק (או ראוי) להם.לפיכך, פסקו בתי-המשפט וציוו על פינוי דייר כל אימת שהוברר להם כי הדייר אינו נזקק למושכר לצורך מגוריו או למטרת עסקו. הביטוי "נטישה" הוא רחב וכולל את כל המקרים החורגים מן המסגרת הצרה שעליה ביקש המחוקק להגן. ובמלים אחרות: יש לפרוס את חסות החוק רק על מי שבאמת ובתמים נזקק לה, שלא יכול היה - בלעדי הגנה זו - לשמור על קורת-הגג שמעליו או שמטה לחמו ישבר.." (כב' השופט מ' בן-דרור ע"א 332/86 (מחוזי-תל אביב-יפו) אליעזר צוקר נ' בועז ברזילי, פ"מ תשמ"ח(2)70, 75 (1987)). הנה כי כן: לצורך עילת הנטישה לא די להוכיח שהדייר המוגן עזב את המושכר , אלא יש להוכיח גם שהוא מתגורר דרך קבע במקום אחר, ושאין בכוונתו לחזור למושכר (ד' בר-אופיר, שם, 127). בענייננו טוען התובע, כי הנתבע 1 נטש את המושכר ללא כוונה לשוב אליו, וכי הוא מתגורר יחד עם רעייתו וילדיו בדירה אחרת אותה רכש לאחר נישואיו, המצויה ברח' זלמה 24 פינת רח' קראוס 16 בשכונת גבעת משואה, בירושלים. הנתבע 1 מאידך, טוען כי הוא מעולם לא נטש את המושכר, וכי בדירה שברחוב זלמה מתגוררים רעייתו ושלושת ילדיהם בלבד, שכן הוא ורעייתו "פרודים" מאז שנת 2003. מבין שתי הגרסאות הסותרות מעדיף אני את גרסתו של התובע, אשר הוכחה בראיות של ממש, על פני גרסתו הסתמית, הבלתי מוכחת ורצופת התמיהות והפירכות של הנתבע 1: מטעם התובע העידו ארבעה עדים. ע"ת/3 הרצל שהמרם - חוקר פרטי, אשר התבקש על ידי התובע לערוך חקירה שנועדה לברר מקום מגוריו הקבוע של הנתבע 1 - הצהיר בתצהיר עדותו הראשית : "לאחר חקירות שערכתי התברר כי מר ציון חדד, אשתו ושלושת ילדיהם מתגוררים בקומה השלישית בבית שברחוב גרטרוד קראוס 16 ירושלים, הידוע גם כרחוב זלמה 24 ירושלים. בשיחת טלפון שעשיתי לדירה של משפחת חדד ברחוב האחות זלמה 24 (טלפון 02-6429982) נעניתי על ידי בנו הבכור של מר חדד- דביר. בשיחה זו אישר הבן את העובדות שהיו ידועות לי קודם לכן, לפיהן אביו מתגורר בבית, וכי הוא נהג מונית " (ס' 10-11 לתצהירו). כן צירף ע"ת/3 לתצהירו תמליל של שתי שיחות טלפון שהתנהלו ביום 21/12/08 וביום 22/12/08 (בהתאמה) בין עובדת במשרד החקירות שלו (בשם עירית) לבין אחד השכנים בבנין שברחוב קראוס, מר אפרים שעיה, לאחר שזו הציגה עצמה בפני השכן כרוכשת פוטנציאלית המתעניינת ברכישת דירתם של משפחת חדד (נספח ב' לתצהיר). לשאלותיה של העובדת השיב השכן, כי בדירה מס' 16 בבנין מתגוררים, בשבע השנים האחרונות ציון וורד חדד, וכי לא ידוע לו על סכסוכים בין בני הזוג או על הליכי גירושין המתנהלים ביניהם. לשאלתה של העובדת, האם ייתכן שציון עזב את הבית, השיב השכן : "לא.. הוא ישנו פה, כל יום רואה אותו" (ע' 3 ש' 26 לתמליל השיחה מיום 22/12/08). עוד העיד ע"ת/3 הרצל שהמרם בבית המשפט, כי מסקנתו לפי הנתבע 1 מתגורר מגורים של קבע בדירה שברחוב זלמה 24, התבססו גם על בירורים שערך בחברת החשמל , בחברת בזק ובבית משפט . כך למשל העיד, כי במסגרת הליך שהתנהל נגד הנתבע 1 בבימ"ש לתעבורה מסר הלה את מספר הטלפון של הדירה ברחוב זלמה כמספר הטלפון של דירת מגוריו. כמו כן העידה מטעם התובע , ע"ת/1 שלומית ביר, מנהלת ההקדש מאז יוני 2006, כי היא מתגוררת בסמוך לדירה שברחוב זלמה, וכי במספר בקרים, במועדים שונים, הבחינה בנתבע 1 כשהוא יוצא במונית השייכת לו, מהחניון שברחוב זלמה, ומסיע את ילדיו לגן הילדים שברחוב דולצי'ן הסמוך (ס' 5 לתצהיר, ע' 14 ש' 1-3). עוד העידה, במסגרת חקירתה הנגדית בביהמ"ש, כי במספר "בדיקות" שערכה באופן אישי "מצאה את המונית של חדד חונה בחניות המקורה והנעול של הבית ברחוב זלמה... " (ס' 5 לתצהירה), וכך גם בבדיקה שערכה בלילה שקדם למועד עדותה בביהמ"ש בשעה 21:45 (ע' 14 ש' 24). כן העידה, כי משיחות שערכה עם שכנים בבנין שברחוב זלמה התברר לה, כי הנתבע 1 מתפלל לעתים בשבתות ובימים טובים בביהכנ"ס "זכור לאברהם", הנמצא ברחוב "יעקב צור" בשכונת גבעת משואה, והמצוי בסמוך לרחוב זלמה, וכי הנתבע 1 אף נטל חלק באירועים ובשמחות שונות שערכו שכניו לבנין. ולבסוף העידו מטעם התובע , לא אחרים מאשר הנתבעים 2-3 (מכיוון שלא הגישו תצהירי עדות ראשית במסגרת הליך זה ולא זומנו למתן עדות בביהמ"ש כעדי הגנה, זומנו בסופו של דבר למתן עדות מטעם התובע). במהלך חקירתה נשאלה הנתבעת 2 , מספר פעמים, אודות מועד פרידתם של הנתבע ורעייתו ואודות מועד עזיבתה של האחרונה את המושכר , והשיבה, שוב ושוב, את התשובה המתחמקת : "אינני זוכרת", תשובה תמוהה עד מאוד, על רקע העובדה כי אך דקותיים קודם לכן העידה הנתבעת 2, ללא כחל ושרק "תמיד היה לי עם ציון קשר. לא יומיומי. מעולם לא התנתקנו. אנחנו גדלנו ביחד אז תמיד היה לנו קשר " (ע' 26 ש' 4-5) ואף ציינה כי היחסים בינה לבין הנתבע 1 הם "יחסים מאוד קרובים... כמו אחים" (ע' 24 ש' 19-20). רק לאחר נסיונות חוזרים ונשנים מצד ב"כ התובע לחלץ מהנתבעת 2 תשובה בענין זה , טענה האחרונה לבסוף, בחצי פה, כי הנתבע 1 נפרד מרעייתו בשנת 2005 (ע' 26 ש' 22) עדות הסותרת את גרסתו של הנתבע 1, לפיה נפרד מרעייתו בשנת 2003 . אין ספק, כי תשובותיה המתחמקות והמתפתלות של הנתבעת 2 בענין זה , באמצעותן ניסתה ככל הנראה להימנע ממתן גרסה הסותרת את גרסתו של הנתבע 1 - עומדות לנתבע 1 לרועץ, בחזקן את גרסתו של התובע . אל מול עדויות אלו- לא הניח הנתבע 1, ולו בדל ראיה, שיש בה כדי לסתור טענת התובע בדבר נטישתו את המושכר, ולהוכיח כי גרסתו בדבר המגורים הנפרדים שלו ושל בת זוגתו - בגדר גרסת אמת היא. אכן, נראה כי בנקל יכול היה הנתבע 1 לסתור העדויות מטעם התובע, ולו באמצעות זימונם לעדות של שכנים המתגוררים בבנין שברחוב זלמה ו/או בבנין שברחוב הנביאים, וכן מכרים ובני משפחה שהיו יכולים ודאי לתמוך בגרסתו, בדבר פרידתו מאשתו ובדבר מועד הפרידה. משלא עשה כן הנתבע 1 - חזקה כי גרסתו גרסת בדים היא (בביהמ"ש טען הנתבע 1, סתמית, כי "לא הרגיש צורך" להעיד עדים מטעמו בענין זה (ע' 43 ש' 16) - תשובה המדברת, כמדומני, בעד עצמה) . למעשה, אפילו תצהיר עדות ראשית מטעם "פרודתו", ורד חדד, לא טרח הנתבע 1 להגיש במסגרת ההליך דנן, על אף שבעדותו בביהמ"ש טען, כי היחסים ביניהם נותרו מצויינים , וגם הסכם פירוד או הסכם ממון לא היה בידו להציג בפני ביהמ"ש, באומרו כי בינו לבין פרודתו קיים כביכול "הסכם בע"פ" (ע' 43 ש' 20). כאן המקום להעיר, כי הנטל להוכיח, כי הדייר נטש את המושכר לבלי שוב, מוטל אמנם על בעל הבית מתחילת הדיון ועד לסיומו. ואולם, "לאחר שהובאו ראיות המצביעות לכאורה על נטישה יצא בעל הבית לכאורה ידי חובת הראיה הראשונית והנטל המשני עובר אל הדייר על מנת שיצביע כי הנסיבות שהוכחו אינן מצדיקות מסקנה של נטישה" (כב' השופט ד' בר-אופיר ע"א(מחוזי-תל-אביב-יפו) 688/94 הרב ביברפלד פנחס נ' בית ברחוב בילו 15בע"מ, פס' 6 לפסה"ד מיום 19/11/95 , פורסם באתר "נבו") (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור- י.מ.) . בענייננו- הנתבע לא רק שלא הרים נטל משני זה, אלא שבעדותו התמוהה, הלאקונית והמתחמקת חיזק למעשה את עדויותיהם של עדי התביעה . כך למשל , הודה הנתבע 1 במהלך חקירתו הנגדית שהתקיימה ביום 09/06/09 כי אכן לן בליל אמש בדירה שברחוב זלמה, אך ניסה לתרץ עובדה זו, באומרו: "ת: אתמול בלילה היתה לי אסיפת הורים של הילדה הקטנה בסביבות השעה 21:00 ואז ניצלתי את ההזדמנות ועליתי לישון שם בבית" (ע' 44 ש' 24-25). הסבר זה ,בכל הכבוד, איננו מסבר את האוזן, נ לאור העובדה הפשוטה (הידועה לכל "ירושלמי", וכזה הוא הח"מ, והיא בבחינת ידיעה שיפוטית) - כי נסיעה מרחוב זלמה לרחוב הנביאים בשעות הלילה אורכת דקות ספורות בלבד (קל וחומר כאשר הנתבע 1 הוא נהג מונית המורגל בנסיעות !) . בעדותו אישר הנתבע 1 גם, כי חשבון החשמל של הדירה ברחוב זלמה רשום בחברת החשמל על שמו, בלי שטרח ליישב עובדה זו עם כך שמדובר בדירתה של "פרודתו", וכן אישר כי בשנת 2005 נולד לו ולרעייתו בן שלישי, עובדה אשר אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי הוא ורעייתו פרודים מאז שנת 2003 . אמנם, נסיון החיים מלמד שגם בני זוג פרודים עשויים להביא ילד משותף לאוויר העולם , אך דומני כי במקרה דנן עובדת היוולדו של ילד משותף נוסף בשנת 2005 יש בה - בהצטרפה ליתר הראיות הנ"ל - משום חיזוק לגרסתו של התובע, בדבר מגוריהם המשותפים של הנתבע 1 ורעייתו בדירה שברחוב זלמה 24 בירושלים. לכך יש להוסיף את העובדה, כי גרסתו בדבר פרידתו מרעייתו הינה למעשה בבחינת "גרסה כבושה", שכן אין לה כל זכר בכתב ההגנה של הנתבע 1 והיא הועלתה על ידו, לראשונה, רק במסגרת תצהיר עדותו הראשית ( זאת על אף שכבר בכתב-התביעה נטען ע"י התובע, מפורשות, כי הנתבע 1 נטש את המושכר ועבר להתגורר בדירה אחרת), ועל כן כבר מן הטעם הזה - מוטלת מהימנות גרסתו של הנתבע 1 בספק. אכן, מודע אני לכך שחלקים רבים בעדותם של ע"ת/1 שלומית ביר ושל ע"ת/3 החוקר הרצל שהמרם הם בגדר עדויות שמיעה, ואולם מאחר ורוב רובם של דברים שנאמרו ע"י עדים אלו ממילא אושרו ע"י הנתבעים 1-3 בעדותם (תוך נסיון לציירם באור שונה) הרי שממילא אין לכך עוד חשיבות. העולה מן המקובץ הוא , כי הנתבע 1 נטש את המושכר ללא כוונה לשוב אליו, וכי מזה שנים הוא מתגורר, יחד עם רעייתו ושלושת ילדיו, בדירה שברחוב זלמה 24 בשכונת גבעת משואה, בירושלים. משכך, קמה לתובע עילת פינוי כנגד הנתבע 1 . 3.2 העברת המושכר לאחר עילת הפינוי בגין העברת הזכויות לאחר, באה בגדרה של עילת-הפינוי הקבועה בסעיף 131(2) לחוק, שעניינה ב"אי קיום תנאי מתנאי השכירות, אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי". משמע, כי התגבשותה של עילה זו אפשרית רק אם בהסכם השכירות נכללה תניה מפורשת, הקובעת כי העברת השימוש במושכר לאחר מקימה לבעל הבית עילת פינוי כנגד הדייר. עיון בהסכם השכירות דנן מעלה כי תניה כזו אכן נכללה בו, שכן בסעיפים א'-ב' להסכם קבעו הצדדים "ברחל בתך הקטנה" : "א) השוכר לא יכול למסור או להשכיר את זכותו על הבית או חלק ממנו, ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשיון בכתב מצד המשכיר. ב) אם השוכר עבר על האמור למעלה .. אזי הרשות בידי המשכיר לבטל את החוזה הזה..." . יחד עם זאת, בתניה חוזית מפורשת ובהוכחת השימוש שעושה אדם אחר במושכר - לא סגי, לצורך התקיימותה של עילת הפינוי מכח סעיף 131(2) לחוק, שכן על פי הפסיקה לא כל שימוש של אחר במושכר עולה כדי הפרת האיסור החוזי בדבר מסירת השימוש, אלא רק כזה השולל שימוש מקביל של הדייר המוגן במושכר: "הביטוי 'מסירת שימוש' משמעותו היא: מסירת המושכר לשימוש של אדם אחר שאיננו הדייר. מסירה זו מותנית בהעברת חזקה .. אשר מביאה לשלילת חזקתו של הדייר (המעביר) ... הדגש באיסור על השימוש הבלעדי שנעשה במושכר ע"י אותו אדם תוך כדי הפסקת השימוש ע"י הדייר המוגן עצמו. האיסור על 'מסירת שימוש במושכר' אינו כולל מלכתחילה איסור על 'מתן רשות להשתמש במושכר'. יכול אדם לקבל רשות להשתמש במושכר בלא שהדבר יהווה מסירה של זכות השימוש... אלה מגוונים שונים של התנאה חוזית ... ואם בעל בית מעונין להגביל את זכותו של הדייר או למנוע ממנו להעניק לאדם כלשהו רשות שימוש במושכר, עליו לציין הגבלה זו במפורש בתנאי השכירות" (ד' בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה-2005) 25-26). משכך השאלה היא : האם הוכיח התובע בענייננו, כי הנתבע 1 מסר את המושכר לשימושם הבלעדי של הנתבעים 2-3? לאחר שבחנתי מכלול הראיות, והנסיבות הגעתי לכלל מסקנה, ברורה ונחרצה, כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. מסקנה זו מושתתת על מספר טעמים: טעם ראשון - טמון בעובדה, כי הנתבעים 2-3 שינו את כתובת מגוריהם במשרד הפנים לכתובתו של המושכר , כפי שעולה מתדפיס משרד הפנים אשר צורף לתצהירה של ע"ת/1 שלומית ביר (נספח ה'), וכן בעובדה כי הנתבעים 2-3 העבירו את קו הטלפון הרשום על שמם בחברת בזק לכתובתו של המושכר , כפי שעולה מעדותו של הנתבע 1 בביהמ"ש ( ע' 43 ש' 1-2). המדובר, בכל הכבוד, בפעולות האופייניות לאדם העובר להתגורר בדירה חדשה, ולא בפעולות בהן נוקט אדם שרק בא להתארח בדירת חברו, גם אם למשך תקופה ארוכה של מספר שבועות. בעדותה בביהמ"ש ניסתה, אמנם, הנתבעת 2 לשוות נופך תמים לשינוי הכתובת על ידם במשרד הפנים, באומרה : " בבית סבי וסבתי [שם התגוררו בין היתר במהלך השנים] כל הדודים כמעט מקבלים את המכתבים שלהם לשם, מכיוון שלצערי הרב בעלי נרדף עקב זה שהוא גרוש, עיקולים וכד', לתת כתובת שיקשה על אנשים למצוא אותו " (ע' 29 ש' 5-6). אלא, שבהסבר זה ישנו כשל לוגי, שכן אם ביקש הנתבע 3 להסתיר את כתובת מגוריו מנושיו הרבים- מדוע אפוא הפך את הכתובת לגלויה באמצעות "פרסומה" ברישומי משרד הפנים ?! אין בכך כמובן כל הגיון. מה גם, שבצדק טעו ב"כ התובע בסיכומיו, כי מתן כתובת לצורך קבלת דברי דואר, אינו מצריך שינוי כתובת המגורים במשרד הפנים . טעם שני - נעוץ בעובדה, כי הנתבעים 2-3 העבירו למושכר את כל חפציהם האישיים: ש: איזה דברים העברת לדירה ברחוב הנביאים ? ת: חפצים אישיים, הדברים האישים שלי, לא היה לי ריהוט וכאלה דברים. אני מדברת על ביגוד, חפצים אישיים... את הדברים של הילד והדברים שלי ושל בעלי ... (ע' 31 ש' 7-9, 17-18) .... ש: יש לך עוד דברים שהשארת במקום אחר ? ת: באותה תקופה לא . "ש: באותה תקופה את כל חפצייך שיש לך העברת לדירה ברחוב הנביאים 22 ? ת: כן. אין לי כל כך הרבה" (ע' 31 ש' 19-24). טעם- טמון בחוסר ההיגיון שבגרסת הנתבעים, לפיה הנתבע 1 התגורר יחד עמם ועם בנם התינוק במושכר, הכולל למעשה חדר אחד גדול, שמשמש הן כחדר שינה והן כסלון, חדר שירותים ומטבח. בענין זה טענה הנתבעת 2 בביהמ"ש, כי הנתבע 1 לן מחוץ לחדר, במסדרון : "ש: הוא גר איתכם בחדר ? ת: לא. היתה לו פינה משלו.. מחוץ לחדר. ש: במסדרון ? ת: נקרא לזה, כן, בצד כזה, פינה שהוא סידר לעצמו . הוא נתן לי אפשרות להיות בחדר שלו כי אני הייתי עם תינוק ובעל, והוא רוב שעות היום עובד" (ע' 33 ש' 2-8). אלא שעדותה זו של הנתבעת 2 סותרת עדותו של הנתבע 1, לפיה הוא ישן "או בחדר או בסלון" (ע' 44 ש' 17-18). טעם שני - טמון בגרסתם הבלתי מהימנה ורצופת הסתירות והתמיהות של הנתבעים 1-3 בעניינים מהותיים היורדים לשורש גרסתם, למשל בענין משך התקופה בה "התארחו" במושכר : בכתב ההגנה טען הנתבע 1 סתמית, כי "הנתבעים 2-3 הינם קרובי משפחתו והוא אירח אותם במושכר תקופה קצרה שלאחריה עזבו את המושכר" (ס' 11.ג. לכתב ההגנה). בשאלון שנשלח לו מטעם ב"כ התובע במסגרת הליכי הבירור המקדמיים, התבקש הנתבע 1 לציין משך התקופה המדוייקת, במהלכה אירח כביכול את קרוביו במושכר, ובתגובה טען כי דובר בתקופה של "כעשרה שבועות לפני הגשת כתב התביעה ומיד עם קבלת כתב התביעה באוקטובר 2007 יצאו מהדירה "(תשובה מס' 7 לתצהיר התשובות לשאלון ת/2). משמע כי לפי גרסתו זו, הנתבעים 2-3 שהו במושכר מאמצע חודש יולי 2007 עד אוקטובר 2007. הנתבעת 2, בעדותה בביהמ"ש איששה את גרסתו של הנתבע 1 וטענה, כי עזבה את המושכר בסמוך לקבלת התביעה באוקטובר 2007 (ע' 29 ש' 11). דא עקא, עיון בתצהיר שהגישה הנתבעת 2 ביום 15/01/08 בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה ונגד הנתבע 3 - מעלה, כי במסגרת תצהיר זה ציינה הנתבעת: "אני ובעלי הוזמנו, לפני שלושה חודשים, ע"י מר ציון חדאד להתארח בדירתו ברחוב הנביאים 22 במשך מספר שבועות ..." (ס' 2 לתצהיר). משמע, כי לפי גרסה זו, היא ובעלה נכנסו למושכר רק ביום 15/10/07 - עדות הסותרת, כאמור, הן את הגרסה המאוחרת שמסרה בביהמ"ש, והן את גרסתו של הנתבע 1. בחקירתה הנגדית עומתה הנתבעת 2 עם סתירה זו, ובנסיון לתרץ את הסתירה סיפקה למעשה הנתבעת 2 גרסה שלישית, באומרה: "אני לא זוכרת תאריך. קיבלתי את התביעה. היה לי תינוק ואני מאמינה שלאחר כחודש ימים או שבועיים עזבתי" (ע' 30 ש' 7-8). ויותר מכך: מטעם התובע העיד ע"ת/3 החוקר הפרטי הרצל שהמרם, כי ביקר במושכר פעמיים: פעם אחת ביום 26/06/07 בשעה 12:30 בצהרים, ופעם נוספת ביום 28/06/07 בשעה 10:00 בבוקר, וכי בשתי הפעמים פתחה לו את הדלת אישה בשנות ה-30 לחייה, אשר הזדהתה בפניו בשם "סמדר". לדבריו, בשני הביקורים עלה בידו להיכנס לתוך הדירה, לאחר שהתחזה בפני סמדר לאדם המעונין לרכוש את רכב ה"סקודה" שעמד בחניית הבית, וכי במסגרת השיחה שניהל עמה, מסרה לו האחרונה, כי היא מתגוררת בנכס יחד עם בעלה ובנה הקטן, וכי בקשר לרכישת הרכב עליו לשוחח עם אביה, יחזקאל חדאד. לדבריו, במהלך הביקורים הנ"ל, הבחין כי המושכר כולל חדר אחד גדול , ובו מיטה זוגית ומיטת תינוק . יצוין, כי ביום 01/07/07 ביקר במושכר חוקר פרטי נוסף בשליחותו של ע"ת/3 אשר צילם תמונות של פנים הדירה, לאחר שהתחזה בפני הנתבעת 2 כצלם של חברת "האגיס". תמונות אלו (עשר במספר) צורפו לתצהירו של ע"ת/3 . ואולם מאחר והחוקר הפרטי שצילם אותן לא הגיש תצהיר עדות מטעמו, ואף לא זומן להעיד בענין זה במסגרת ההליך דנן- הרי שהתמונות הנ"ל אינן קבילות, ולא ניתן לבסס עליהן כל ממצא עובדתי. במהלך עדותה בביהמ"ש אישרה הנתבעת 2, כי בנה התינוק אכן צולם ע"י אדם שטען, כי הוא צלם של חברת האגיס, וכי בנה, אשר נולד ביום 27/08/06 היה אותה עת בן 10 חודשים . בכך איששה הנתבעת 2, מבלי משים, את גרסתו של ע"ת/3 הרצל שהמרם, לפיה היא ובעלה נכנסו להתגורר במושכר כבר בסוף חודש יוני 2007, ובד בבד סתרה את גרסתו של הנתבע 1, לפיה הם נכנסו להתגורר במושכר באמצע חודש יולי. מכאן כי לפי גרסתה של הנתבעת 2 עצמה יוצא, כי היא ובעלה שהו במושכר במשך תקופה של שלושה חודשים לפחות ( יולי- אוקטובר 2007). מהראיות שהניח התובע בפני ביהמ"ש עולה, כי בפועל שהו הנתבעים 2-3 במושכר אף במשך תקופה ארוכה יותר: התובע הגיש לביהמ"ש אישור מסירה של טופס אזהרה מלשכת ההוצל"פ (בגין תיק הוצל"פ שנפתח בזמנו כנגד הנתבעים 2-3) הנושא את התאריך 02/01/08 והחתום ע"י הנתבע 3 (ת/1), בו צוין כי במועד הנ"ל נמסר טופס האזהרה לידי הנתבע 3 ברחוב הנביאים 22 ירושלים, קרי- בכתובתו של המושכר. יש לציין, כי בחקירתו הנגדית טען הנתבע 3 באופן תמוה: "אני לידיים שלי לא קיבלתי את האזהרה. אשתי טיפלה בענין" (ע' 38 ש' 4), ורק לאחר שהוצג בפניו אישור המסירה החתום על ידו, הודה כי הוא זה שקיבל את הטופס לידיו, אך חזר וטען כי אינו זוכר היכן קיבל את הטופס לידיו (ע' 38 ש' 9-10). אישור המסירה ת/1 מקעקע, ללא ספק, את גרסתם הנתבעים 2-3, לפיה הם עזבו את המושכר באוקטובר 2007 , שכן עולה ממנו כי ביום 02/01/08 עדיין שהו הנתבעים 2-3 במושכר. אמנם הנתבעת 2 ניסתה לטעון בהקשר זה, כי במועד הנ"ל רק חפציהם האישיים נותרו במושכר, מכיוון שהם עברו להתגורר בבית סבה וסבתה, ולא היה להם מקום לאחסון חפציהם. ובלשונה: "מכיוון שלא היה לי לאן לחזור, לא היה לי מקום שאני יכולה לשים בו את החפצים, השארתי את הדברים וכל פעם באתי לקחת משהו אחר" (ע' 31 ש' 11-12), ואולם עדות זו, בכל הכבוד, אינה מהימנה עלי כלל וכלל. אין זה סביר בעיני שהנתבעים עזבו את המושכר אך השאירו בו את רוב חפציהם, וכל אימת שביקשו לקחת חפצים מהדירה- הנתבע 1 היה מוסר להם מפתח (ע' 32 ש' 6- 8), ודומני כי האמת היא שבמועד זה טרם עזבו הנתבעים 2-3 את המושכר. מטעם התובע העידה גם מנהלת ההקדש, שלומית ביר. לדבריה, עם מינויה למנהלת ההקדש ביוני 2006 היא ערכה ביקור בחצר המושכר (אם כי לא נכנסה לתוך הדירה), ושהתה במקום "פרק זמן של שעה או יותר" במהלכו ראתה את הנתבעים 2-3 מנקים את המושכר, מטאטאים את החצר ותולים כביסה (ע' 13 ש' 19) , עדות זו, אשר לא נסתרה על ידי הנתבעים או מי מהם, מלמדת, כי כבר כשנה וחצי טרם הגשת התביעה דנן, שהו הנתבעים 2-3 במושכר. אין ספק, כי סתירות אלו בגרסתם של הנתבעים 1-3, בכל הנוגע למשך התקופה במהלכה שהו הנתבעים 2,3 במושכר - יש בהן כדי לערער את מהימנות גרסתם וללמד כי הנתבעים 2-3 לא היו בגדר אורחים נטו ללון במושכר, אלא שהו בו משך תקופה ממושכת, במהלכה נהגו במושכר מנהג בעלים לכל דבר וענין . סתירה נוספת בגרסתם של הנתבעים התגלעה בענין העברת קו הטלפון של הנתבעים 2-3 לכתובת המושכר: בעוד הנתבע 1 טען בעדותו כי במושכר כלל לא היה קו טלפון, הרי שהנתבעת 2 הודתה כי העבירה למושכר את קו הטלפון שלה . טעם חמישי טמון בעובדה, אשר הוכחה לעיל, לפיה הנתבע 1 נטש את המושכר לבלי שוב. עובדה זו, מחזקת את המסקנה לפיה הנתבע 1 מסר את השימוש הבלעדי במשוכר לידי הנתבעים 2-3. הנה כי כן: ממכלול הראיות שהוצגו בפני התרשמתי כי הנתבעים 2-3 לא היו בגדר "אורחים לרגע", אלא עברו להתגורר במושכר, ועשו בו שימוש ייחודי, אשר שלל את החזקה והשימוש במושכר מידי הנתבע. בהעברת השימוש במושכר לידי הנתבעים 2-3 הפר הנתבע 1 את התחייבותו החוזית בדבר אי העברת המושכר לאחר, הפרה בגינה קמה לתובע עילת פינוי נגדו מכח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. 3.3 אי תשלום דמי השכירות הלכה היא, כי לא כל הפרה המתבטאת באי תשלום דמי שכירות מקנה עילת פינוי, אלא רק כזו המצביעה על נתק קבוע בתשלומים (ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' ברוך בוכהלטר , פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). אין חולק בענייננו , כי מאז מתן פסק הדין כנגד הנתבע 1 בהליך הקודם (בשנת 2001) לא שילם הנתבע 1 לתובע דמי שכירות (העומדים, לטענת התובע, על סך של 67 ₪ לחודש). יחד עם זאת , הנתבע 1 טוען, כי הוא רצה לשלם את דמי השכירות ולשם כך אף נפגש מספר פעמים עם יו"ר ההקדש, עוה"ד טוביה גולדמן, ולאחר מכן פנה טלפונית גם למנהלת ההקדש, שלומית ביר, וביקש מהם לקבל פירוט של גובה דמי השכירות בהם הוא חב, אך לגרסתו, כל בקשותיו אלו הושבו ריקם. לדבריו, התובע לא נענה לבקשותיו במכוון, ולמעשה "העלים ממנו את המידע לגבי גובה דמי השכירות, על מנת שבבא העת יוכל להגיש תביעת פינוי נגדו" (ס' 18.ח. לסיכומי הנתבעים). התובע מצדו טוען כי לגרסת הנתבע 1 אין כל ביסוס עובדתי או משפטי. אכן, בענין זה הצדק עם התובע. מחומר הראיות עולה, כי בשנת 2006 נשלחו לנתבע 1 שני מכתבים רשומים ע"י מנהלת ההקדש, שלומית ביר,בהם נכתב, שחור ע"ג לבן : "על פי המידע שברשותי הנך חב למרשי דמי שכירות בגין השימוש בדירה. אבקשך להעביר לידי תוך 14 ימים אישורים על תשלומים אותם שילמת למרשי בגין 7 השנים האחרונות ו/או את יתרת התשלום אותו הנך חב למרשי... באם פרעת כבר חוב זה, ובאם המידע שבידי איננו שלם אבקשך להעביר לידי קבלות ו/או הוכחות תשלום אחרות המאשרות טענתך ... אם לא תיעתר לפנייתי זו איאלץ לנקוט נגדך בהליכים מתאימים, לרבות הליכי פינוי ..." (נספח ד' לתצהירה) . אין ספק, כי מכתבים אלו מהווים דרישת תשלום של דמי השכירות , ודומני כי כך גם התייחס הנתבע 1 עצמו לפניות אלו , שכן לפי גרסתו שלו , מדי עם קבלת מכתבים אלו הוא יצר קשר טלפוני עם מנהלת ההקדש, שלומית ביר, וביקש לשלם לה את דמי השכירות . ברם , לפי גרסתו, מנהלת ההקדש הודיעה לו, באותה שיחה , כי "עד שלא יפנה חלק מהמושכר היא לא תשלח לו כל דרישת שלום" (ס' 16 לתצהירו) - גרסה אשר בכל הכבוד איננה מהימנה עלי והריני מעדיף על פניה את גרסתה של מנהלת ההקדש שלומית ביר, לפיה כל שביקשה מהנתבע 1, במסגרת אותה שיחה, היו "אישורים על מה ששילם עד כה והוכחה שהוא מתגורר רק בחלקים שעל פי פסק הדין הקודם של ביהמ"ש מותר לו להתגורר" (ע' 16 ש' 7). כך או כך, לא ברור מה מנע מהנתבע 1 לשלם לתובע, ולו את הסכום שסבר כי עליו לשלם כדמי שכירות. עיון מדוקדק בכתבי טענותיו מעלה כי בשום מקום לא טען הנתבע 1 שהוא ביקש לשלם לתובע את דמי השכירות אך זה סירב לקבלם- למעט בנוגע לנסיונו לאחר הגשת התביעה שאז סירב התובע לטענתו לקבל ההמחאה (על אף פי שממכתב ב"כ התובע דאז עולה שגם אז לא סירב למעשה התובע לקבל ההמחאה, אלא רק ביקש להדגיש בפני הנתבע 1 כי קבלת ההמחאה על ידו לא תהווה ויתור על הטענות שהעלה בכתב התביעה). למעשה, מהאופן בו תיאר הנתבע 1 השתלשלות הדברים בתצהיר עדותו הראשית: "מאחר ולא ידעתי את גובה דמי השכירות ומאחר ודובר בסכום סמלי , הנושא נדחה משנה לשנה ולצערי לא שולם על ידי" (ס' 17 לתצהיר)- עולה, כי הסיבה האמיתית לאי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע 1 היתה בסופו של דבר הזנחה וזלזול גרידא, וכי משנקף הזמן הוא פשוט הסיח דעתו מן העניין ולא שילם דמי השכירות לתובע . גם מבחינה משפטית אין טענתו של הנתבע 1 יכולה לעמוד. שכן, על בעל הבית לא מוטלת כל חובה לשלוח לדייר דרישה לתשלום דמי השכירות, ואי משלוח הדרישה אינו מהווה ויתור מצדו על חובת התשלום של הדייר. זאת להבדיל מחובת הדייר לשלם את התוספות הסטטוטוריות לדמי השכירות, קרי התוספות הנובעות מההעלאות שבדין - חובה אשר לפי הוראת סעיף 154 לחוק הגנת הדייר - קמה רק מהיום שבו דרש בעל הבית, בכתב, את תשלומם מהדייר (ת"א (שלום-ירושלים) 4286/05 מחמוד אלמשני נ' אסייה אלעסלי ואח', עמ' 15 לפסה"ד מיום 13/07/06, פורסם באתר " נבו") . לאור האמור, יש לחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 5,628 ₪ בגין דמי שכירות עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה דנן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה דנן ועד לפרעון. 3.4 שכר ראוי 131 סעיף 131(6) לחוק קובע, כי לבעל הבית עילת פינוי כנגד הדייר במקרה בו : "הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו - להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח - והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין; על אף שהנטל להוכיח התקיימותה של עילה זו - כיתר העילות- מוטל על כתפי התובע, לא הביא התובע בענייננו, ולו בדל ראיה להוכחת טענתו, בדבר הרווח שהנתבע 1 הפיק כביכול מהשימוש שעשו הנתבעים 2-3 במושכר. בסיכומיו טען התובע בהקשר זה, כי " השאלה האם שילמו הנתבעים 2-3 לנתבע 1 כספים בגין שהותם במושכר... הינה עובדה המצויה בידיעתם המיוחדת של הנתבעים. משכך, ולמרות שנטל הראיה בענין זה מוטל עקרונית על התובע, עדיין משקל הראיה שתידרש מהתובע תהיה מטבע הדברים דלה יותר... נראה כי העובדה שהתובע הצליח להוכיח כי הנתבעים 2-3 התגוררו במושכר במשך כשנתיים יש בה משום עמידה בנטל המוטל עליו... נסיון החיים מלמד כי אדם אינו נותן לאחרים, ואפילו לקרובי משפחתו לגור בדירה בה הוא מחזיק - חינם אין כסף" (ס' 26 לסיכומים). ואולם, אין בידי לקבל טענה זו. שאלת הרווח שהפיק הנתבע 1 כמו גם שאלת גובה הרווחים הן בגדר ענין הטעון הוכחה בראיות פוזיטיביות של ממש, והסתמכות על "נסיון החיים" בענין זה, בכל הכבוד - לאו הוכחה היא. על כן יש לדחות התביעה בענין זה (הן כנגד הנתבע 1 והן כנגד הנתבעים 2-3), בהיותה כבלתי מוכחת. 3.5 עריכת שיפוצים במושכר התובע טוען, כאמור, כי הנתבע 1 ערך במושכר "שפוצים יסודיים". הנתבע 1, מאידך, טוען, כי כל שעשה במושכר במרוצת השנים היה "סיוד, צבע ועבודות תחזוקה שוטפות "(ס' 20 לתצהירו). ה"ראיות" שהניח התובע לטענתו זו - הן שתיים: א. עדותו של הרב צבי ברוורמן , אחד מנאמניו של ההקדש, במסגרתה טען הלה, כי ביקר במושכר כשש שנים טרם הגשת התביעה דנן, אז המושכר "לא היה משופץ, אלא במצב ירוד" (ס' 6 לתצהירו) , וכי בביקור נוסף שערך בחצר המושכר כשנה וחצי טרם הגשת התביעה דנן, הבחין בעומדו בחצר (שכן האישה ששהתה אותה עת במושכר סירבה להכניסו פנימה) , כי "הדירה עברה שדרוג , קרמיקה על הרצפה ועוד" (ס' 7 לתצהיר) . כך גם בביקור נוסף שערך במושכר, יחד עם ב"כ הצדדים במסגרת ההליך דנן, הבחין לטענתו, כי "השינויים שנעשו במושכר במהלך התקופה, כללו עבודות צבע , החלפת ריצוף במעברים, וכן בשירותים ובמקלחת" , וכי "גם המטבח עבר שיפוץ רציני" (ס' 9-11 לתצהיר). ב. התמונות שצורפו לתצהירו של החוקר הפרטי, ע"ת/3 הרצל שהמרם, בהן ניתן להבחין לטענתו כי מדובר בדירה ששופצה שיפוץ יסודי. דא עקא, שראיות אלו אין בהן כדי לסייע לתובע : התמונות שצורפו לתצהירו של ע"ת/ 3 לא צולמו על ידו ואף לא בנוכחותו אלא ע"י חוקר אחר ממשרדו, אשר לא זומן להעיד במסגרת ההליך דנן, ועל כן אינן קבילות כאמור כראיה, ולא ניתן לבסס עליהן ממצא כלשהו. גם עדותו של הרב ברוורמן, איו די בה , בכל הכבוד, כדי להוכיח שהנתבע 1 אכן ביצע שיפוצים יסודיים במושכר, שכן המדובר בעדות סתמית ולאקונית, המבוססת רובה ככולה על השערותיו והתרשמויותיו האישיות של העד. כך , במהלך עדותו ביהמ"ש לא ידע העד לומר בוודאות, מהם השיפוצים שבוצעו במושכר, והסתפק בטענה כי "חידשו את הדירה... עשו אותה כחדשה . זה יותר מצבע. הושעה עבודה רצינית בדירה " (ע' 18 ש' 13-15) , וכשנשאל האם הוחלפו, למשל, אביזרי אינסטלציה בדירה השיב :" כך נראה. אני לא יכול לומר באלף אחוז, זה נראה חדש" ( ע' 18 ש' 17) . מכל מקום, לצורך התקיימותה של עילת פינוי בשל עריכת שיפוצים במושכר , על התובע להראות, כי הסכם השכירות כולל תניה האוסרת על ביצוע שיפוצים במושכר והקובעת' מפורשות, כי הפרת האיסור תקנה לבעל הבית עילת פינוי (שכן הפרה זו נכנסת בגדר עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר). תניה כזו לא נכללה בהסכם דנן. אשר על כן יש לדחות התביעה גם בענין זה, הן כנגד הנתבע 1 והן כנגד הנתבעים 2-3. 3.6 סעד מן הצדק סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת". סעד מן הצדק כשמו כן הוא: סעד הניתן לפנים משורת הדין, במקרים בהם תוצאת הפינוי מן המושכר עולה בחומרתה באופן ממשי על חומרת ההפרות של הדייר, ושקילת האינטרסים של בעל הבית- מזה, ושל הדייר המפר - מזה, מטה את הכף לטובת הדייר. בלשונו של כב' השופט י' כהן - זהו סעד ש"ניתן לדמותו למעין חנינה שלמה המוחקת את העבירה" (ע"א 300/71 משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כו(2)796, 808 (1972)). משכך, ברי כי מדובר בסעד אשר ניתן במשורה ולא כדבר שבשגרה, ובפסיקה מודגש אמנם הצורך "להיזהר מנטיה מופרזת לקולא לצד הדייר שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (כב' השופט א' ויתקון ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ' ברוך בוכהלטר , פ"ד טז(2) 1320, ה1325 (1962), אשר צוטטו גם ע"י כב' השופט י' טירקל ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר ואח' נ' אלון לידאי, פ"ד נד(3) 949 (2003)). השקולים העיקריים אותם יש לשקול בסוגית סעד מן הצדק הם : טיב המושכר, מהות ההפרה ומידת חומרתה, משך ההפרה, ואף התנהגותם של הצדדים טרם הגשת התביעה ולאחריה . לאיזה כוון מטים, אפוא, שקולים אלו את הכף בענייננו ? האם יש בהם כדי להטות את כף המאזניים לטובת מידת החסד, או שמא לטובתה של מידת הדין ? מחד, המדובר בענייננו בהפרות בוטות וחמורות, היורדות לשורש הסכם השכירות, שעניינן נטישת המושכר , העברת השימוש הבלעדי במושכר לאחרים ואי תשלום דמי השכירות. הפרות אלו נפרשו על פני תקופה ארוכה, והלכה היא, שככל שההפרה הולכת ונמשכת - כך גם הולכים ופוחתים סיכוייו של הדייר לזכות בסעד מן הצדק (כב' השופט י' זוסמן, ע"א 285/56 ש. אלקין נ' שלמה שאשא, פ"ד יב(1) 166, 169 (1958); ע' חרלף, סעד מן הצדק, (מהדורה שניה-1998) עמ' 17). חמורה במיוחד בענייננו היא ההפרה של העברת הדירה לשימושם ולחזקתם של הנתבעים 2-3 - הפרה הטומנת בחובה פגיעה קשה בזכות הבעלות של התובע במושכר, וכבר נאמר בענין זה, כי "ניצול רכושם [של בעלי המושכר - י.מ.] על ידי זרים ללא הסכמתם, הוא כשלעצמו בגדר מעשה פוגע, גם אם קשה להעריכו, או אולי אף בלתי אפשיר להעריכו, בכסף ממש . אין לעשות בנכס הזולת ככל העולה על הדעת, כאשר העושה הוא דייר שהחוק פורש עליו את הגנתו ..." (כב' השופטת מ' בן פורת ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' זלדה ביירלס ואח', פ"ד לח (2) 159, פס' ג.3. (1984)) . גם אי תשלום דמי השכירות משך תקופה כה ארוכה מלמדת, לעניות דעתי, על זלזול מצד הנתבע 1 בכל הנוגע לזכויותיו של בעל הבית במושכר. לכאורה, מיד עם הגשת התביעה תיקן הנתבע 1 את ההפרות של אי תשלום דמי השכירות (באמצעות משלוח דמי השכירות לתובע) ושל העברת המושכר לאחר (באמצעות פינוי הנתבעים 2-3 מהמושכר). ואולם, לאור העובדה כי לאורך כל ההליך דנן הכחיש הנתבע 1 את עצם ההפרות הנ"ל והציג בפני ביהמ"ש גרסה שקרית, ובכל הנוגע לאי תשלום דמי השכירות אף ניסה לתלות הקולר בצוארו של התובע - נראה, כי לא בתיקון של ההפרות, מתוך חרטה כנה ואמיתית, מדובר בעניינו, אלא בנסיון להעלים כל זכר להפרות. לחובתו של הנתבע 1 יש לזקוף גם את העובדה , כי יש לו דירה אחרת בבעלותו , בה הוא מתגורר מזה שנים, ועל כן פינויו מהמושכר, לא יותירו ללא קורת גג. אכן, באופן עקרוני אין מניעה כי לדייר המוגן תהא דירה נוספת המשמשת למגוריו. ואולם במה דברים אמורים? בדירה שאינה משמשת למגוריו הבלעדיים של הדייר, ויפים בענין זה דבריו של כב' השופט ד"ר י' זוסמן: "אין להשחית מלים על טענת המערערים שדייר מטעם החוק זכאי להוסיף ולהחזיק במושכר שאינו משמש לו בפועל בתור בית-מגורים. ואילו היה הדבר כך, יכול היה אדם לשכור שתיים ושלוש דירות, בעת ובעונה אחת או בזו אחר זו, וכולן היו מוחזקות בידו עד סוף כל הדורות, גם לאחר שחדלו למעשה להיות ביתו של דייר. חוק המצדיק הסדר כזה לא היה חוק הגנת הדייר אלא חוק להנצחת מחסור השיכון, שכן דירות שלמעשה אינן משמשות עוד צרכיו של פלוני, לא היו מתפנות ולא עומדות לרשות אחרים הזקוקים לכך" (ע"א 446/63 זליג שרה שיינה ויואל גוטמן נ' אליעזר שן ואח', פ"ד י"ח(1) 371, 375 (1964)). וכן דבריו של כב' השופט י' זוסמן: "באופן עקרוני אין מניעה לכך, שהגנת החוק תהא פרושה על שתי דירות, והוא, כאשר נתקיים בכל אחת מהן התנאי, שהדירה משמשת צרכי מגורים של דייר, כגון שתי דירות המוחזקות בידי אדם העובד מחצית השבוע במקום אחד ומחצית השבוע במקום אחר, ושכר על כן דירה בכל אחד משני מקומות עבודתו... כבר בע"א 182/61, הנ"ל הנחנו, כי תופס זה, של שתי דירות, לא יהא כלפי אף אחת מן השתיים בבחינת "דייר נעדר.." (ע"א 705/70 צבי שמעוני נ' יוסף גרשון,פ"ד כה(2)717 (1971)). יחד עם זאת, לזכותו של הנתבע 1 יש לזקוף את העובדה שהוא לא הפיק רווחים מהשימוש שעשו הנתבעים 2-3 במושכר (על כל פנים הדבר לא הוכח), והתרשמותי היא כי הסיבה להפרה זו היתה רצונו לסייע לבת דודתו, שהיתה נתונה במצוקה כלכלית קשה . זאת ועוד, בכל בנוגע לאי תשלום דמי השכירות- נראה כי למחדל זה תרם התובע עצמו, אשר לא עשה המוטל עליו באורח סביר כדי לגבות את דמי השכירות מהנתבע 1, אלא הסתפק במשלוח שני מכתבי דרישה עמומים בשנת 2006 . הלכה היא, כי "באי משלוח הודעה פורמאלית ברורה יש כדי להרדים את הדייר ולהכשילו, בעיקר בנסיבות של חילופי בעלים ...", וכי "לדבר משקל בנוגע לשקול הסעד מן הצדק " (ע"א (מחוזי-ירושלים) 2399/01 אלי סלע נ' רבקה באשר ואח', פס' 6 לפסה"ד מיום 19/12/01, פורסם באתר "נבו"). לאחר ששקלתי כל השקולים הנ"ל, אלו מול אלו, הגעתי לכלל מסקנה כי ידם של השקולים לחומרא על העליונה וכי במקרה הנ"ל אין הצדקה למחול לנתבע 1 על הפרותיו. 4. סוף דבר 4.1 התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1 בלבד . כפועל יוצא מכך מורה על פינויו של הנתבע 1 מהמושכר , קרי מדירה בת חדר אחד בשטח של 8X8 מ"ר, מטבח, חדרי שירותים וחצר ברחוב הנביאים 22 בירושלים, המהווה חלק ממבנה הבנוי על גבי מקרקעין, הידועים כחלקות 7,8,9,10 בגוש 30059 , ולמסור החזקה בו לידי התובע, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו ו/או לנתבעים 2-3 או מי מטעמם. 4.2 כמו כן, מחייב הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 5,628 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לפרעון , בגין דמי שכירות עבור שבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה דנן. 4.3. בשים לב הוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע, כדלקמן: 814 ₪ בגין אגרת משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (17/09/07 ) ועד לפרעון. 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. 4.4 בנסיבות הענין אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד ביחסים שבין התובע לבין הנתבעים 2-3. הקדשדתמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)