בפנינו תביעתה של הגב' לימור אשתר (להלן - התובעת) כנגד מעסיקה לשעבר, מר אברהם מימון (להלן - הנתבע), לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה אצלו; דמי הבראה, דמי חגים ופדיון חופשה וכן לתשלום זכויות נוספות בגין פיטוריה לטענתה, בעת שהיתה בהריון ללא קבלת היתר כדין לפיטורים הנטענים, וללא שימוע, ובכלל זה לתשלום, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הפסד שכר עד מועד הלידה, פיצוי בגין הפסד שכר עד תום התקופה האסורה, פיצוי בגין הפסד דמי לידה, פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה, פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי חוק עבודת נשים, ופיצוי בגין הפרת חובת השימוע. מנגד, לנתבע טענת קיזוז להפחתה מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לתובעת במסגרת תביעה זו, את שווי ההודעה המוקדמת שהיה על התובעת למסור, בטרם התפטרה לטענתו, מעבודתה אצלו. העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו, הדרושות להכרעתנו: 1. הנתבע הפעיל במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, דוכן לממכר משקאות, וכן לקרפים בשם "פינדו בר קפה" בקניון בחדרה (להלן - העסק). 2. לא היה חולק בין הצדדים כי התובעת הועסקה בעסק החל מיום 1/5/07 ועד ליום 4/8/08 מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, כפוף למחלוקת ביניהם, האם כטענת התובעת במועד זה היא פוטרה לאלתר מעבודתה, או שמא כטענת הנתבע היתה זו התובעת שהתפטרה לאלתר מן העבודה במועד זה. 3. לא היה חולק בין הצדדים, כי התובעת היתה עובדת שעתית, אשר עבדה בשעות הבוקר בעסק, במשך 6 ימים בשבוע, בהיקף שבין 6 ל-7 שעות ליום, כאשר שכרה שעתי האחרון עמד על 23 ₪ לשעה. 4. לא היה חולק בין הצדדים כי במועד סיום עבודתה היתה התובעת בשבוע ה-26 להריונה. 5. אף לא היה חולק בין הצדדים, כי במשך תקופת עבודתה לא שולמו לתובעת דמי הבראה או דמי חגים והיא אף לא הוצאה לחופשה שנתית ולא קיבלה את תמורתה, כפוף לטענת הנתבע, כי שוויין של זכויות אלו שולם לתובעת במסגרת שכרה השעתי. 6. ודוק, אף לא היה חולק כי חרף תקופת עבודתה של התובעת בנתבע שלא היתה במחלוקת בסופו של יום, בפועל הוצאו לה תלושי שכר רק עבור החודשים 5/08 עד 8/08 ועד בכלל. דיון והכרעה 7. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת ומטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. התובעת והנתבע נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו. 8. משאלו המחלוקות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון בהן ותחילה למחלוקת העיקרית שבין הצדדים, היינו האם התובעת פוטרה או התפטרה מעבודתה אצל הנתבע. האם התובעת פוטרה או התפטרה מעבודתה בנתבע 9. נקדים לעניין זה ונציין, כי לא היה חולק בין הצדדים שביום 4/8/08 התרחש אירוע בעסק, בזמן שהנתבע לא נכח במקום, אשר בהמשך לו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים והכל כמבואר להלן. 10. וכך, לטענת התובעת בתצהירה, כחודש לפני מועד סיום עבודתה, הכניס הנתבע לעבודה את כלתו, הגב' כריסטינה טרחוב (להלן - כריסטינה). לדבריה, ממועד זה ולאור העובדה שהנתבע ידע כי היא בהיריון וכי הוא אינו רשאי לפטר אותה, עשה לשיטתה, כל שביכולתו כדי לגרום לה לעזוב את עבודתה. כך לדבריה, סירב הנתבע למסור לידיה את תלושי שכרה למרות כל דרישותיה וכך למשל לטענתה, דרש ממנה הנתבע לשנות את שעות עבודתה ממשמרת בוקר למשמרת ערב, היינו משעות אחר הצהריים ועד הסגירה בשעה 21:00, ביודעו כי הדבר אינו אפשרי מבחינתה בשל הריונה ובשל העובדה כי היא אם לילדה בת שנתיים, ועל כן לדבריה סירבה להיענות לדרישתו זו של הנתבע. 11. לטענת התובעת, ביום 4/8/08 היא הגיעה כהרגלה לעבודה בעסק. לדבריה כאשר יצאה בשעות הבוקר מן השירותים, היא שוחחה עם הנתבע בטלפון הסלולרי שברשותה, כאשר לפתע בעודה פוסעת לכיוון העסק, הופיעה כריסטינה, דחפה אותה וחטפה את מכשיר הטלפון מידיה ותוך כדי כך סטרה לה, והכל לטענתה בשל העובדה שהיא מבקרת בתדירות גבוהה מדי בשירותים בשל הריונה. לדבריה, היא היתה המומה מהתנהגותה של כריסטינה, ועל כן לקחה את תיקה ועזבה את מקום העבודה כשהיא בוכה ובהלם, תוך שכריסטינה צועקת אחריה בזעם: "לכי יא משוגעת, יש לך דיכאון לידה". לדבריה, ממקום העבודה היא פנתה לקופת החולים, שכן חששה שמא נפגע העובר בבטנה והתלוננה על כאבים בגבה, קשיי נשימה ולחצים בבטן. כמו כן לדבריה, ניסתה מספר פעמים בהמשך אותו יום לתפוס את הנתבע בטלפון כדי לספר לו על התנהגותה של כריסטינה כלפיה, אולם הוא לא ענה לה, ורק בשעות הערב הצליחה להשיגו. לדבריה, באותה שיחה היא שאלה את הנתבע לפשר התנהגותה של כריסטינה והוא השיבה כי כריסטינה אמרה לו שהתובעת היא זו אשר "השתוללה" ותקפה את כריסטינה לאור דיכאון לידה שממנה היא סובלת כביכול. לטענת התובעת היא הבהירה לנתבע שכריסטינה היא זו אשר תקפה אותה והודיעה לו כי היא מבקשת להגיע למחרת בבוקר לעבודה, אך הנתבע הודיע לה כי אם ברצונה להמשיך לעבוד אצלו יהיה זה רק בשעות הערב עד הסגירה בשעה 21:00, וזאת למרות שידע את מגבלותיה לעבוד בשעות הערב ולמרות שבמשך כל תקופת עבודתה אצלו הועסקה בשעות הבוקר, בלבד. לדבריה, היא השיבה לנתבע כי אינה יכולה לעבוד במשמרות ערב בשל המגבלות הידועות לו ואמרה לו שהיא מגיעה למחרת לעבוד במשמרת בוקר כרגיל. בתגובה אמר לה הנתבע שלא תעז להגיע וכי אם תגיע למקום העבודה הוא ידאג שהמאבטחים של הקניון יוציאו אותה משם. עוד טוענת התובעת כי כאשר אמרה לנתבע שהוא אינו יכול להתנות את עבודתה בכך שתעבוד במשמרות ערב וכי מייעוץ שקיבלה מנציג ההסתדרות, הוא עובר על החוק הודיעה הנתבע כי לא אכפת לו שמדובר בהרעת תנאים ולא אכפת לו ממה שאומר נציג ההסתדרות, וכי מבחינתו אם היא רוצה לעבוד, זה יהיה אך ורק במשמרות ערב. עוד הוסיף הנתבע ואמר לה לדבריה: "אני מקומבן מפה ועד יפן, אני לא מפחד מאף אחד, ממס הכנסה,מבית משפט. אם תלכי לבית המשפט אני אעשה ממך קטנה". אי לכך לטענת התובעת, יש בהודעת הנתבע משום הודעה בע"פ, על הפסקת עבודתה אצלו החל מיום 4/8/08 והכל למרות שידע על כך שהיא בשבוע ה-26 להריונה. 12. מנגד לטענת הנתבע בתצהירו, אין כל יסוד לטענות התובעת. לדבריו, התובעת מעולם לא פוטרה על ידיו. נהפוך הוא הנכון, התובעת היא זו שמשיקוליה שלה בחרה להתפטר, ולטפול על הנתבע טענות סרק תמוהות, לפיהן כביכול פיטר אותה. לדבריו, התובעת, במחדליה ובמעשיה, נהגה להיעדר באופן קבוע מעבודתה, תוך זלזול מחפיר בנתבע. חרף זאת ניסה הנתבע ו/או מי מטעמו, לכל אורך הדרך, לדבר עם התובעת על מנת לשכנעה להמשיך ולעבוד כראוי, ברם, בקשות אלו לא הועילו ונפלו על אוזניים ערלות. ובאשר לאירועי ה-4/8/08 טען הנתבע בתצהירו כי ביום 4/8/08 באמצע יום העבודה, ביקשה כריסטינה מהתובעת כי תחדל מלעשות שימוש בטלפון הנייד שלה באמצע יום העבודה הואיל ושיחות הטלפון פוגעות באיכות העבודה ובשירות ללקוחות הפוקדים את בית הקפה. לדבריו, תגובת התובעת לבקשה זו היתה ברוטאלית ואלימה. התובעת לא בחלה באלימות פיזית ומילולית ותקפה את כריסטינה במכות אלימות של ממש, תוך שהותירה את כריסטינה חבולה, פצועה וזבת דם, עם פצעים חבורות ושריטות טריות, אשר בעקבותיהם נזקקה כריסטינה לטיפול רפואי מיידי. ודוק, לדבריו בכך לא תמה התנהגותה הברוטאלית של התובעת, שכן התובעת המשיכה וניתצה את מכונת הברד אשר בבית הקפה, ריסקה את מיכלי השתיה העשויים מפלסטיק וגרמה להשבתת המכונה עד לתיקונה על ידי טכנאי מוסמך כעבור מספר ימים. אי לכך, לטענת הנתבע בתצהירו, בנסיבות אלו התובעת התפטרה משיקוליה שלה מעבודתה ביום 4/8/08 לאחר האירועים שפורטו לעיל. לטענתו, לאחר אירוע התקיפה הנ"ל, התקשרה אליו התובעת בשעות הערב והביעה את התנצלותה על האירועים. לדבריו הוא כעס על התובעת על כך שהיכתה את כריסטינה, ברם לאחר שהתובעת ציינה כי אינה מסוגלת לעבוד עם כריסטינה הוא הציע לתובעת כי שעות עבודתה יומרו לשעות הערב (בהן הוא נמצא בעסק) והיא תהא תחת פיקוחו האישי למניעת חיכוכים, ברם לדבריו הצעתו נפלה על אזניים ערלות. לטענתו בתצהירו הוא הציע לתובעת להמיר את שעות העבודה למשמרת ערב, על מנת שיתאפשר לה להמשיך לעבוד, אך התובעת דחתה את ההצעה. לדבריו, מעולם לא היה כל ניסיון מטעמו להניא את התובעת להתפטר מעבודתה, אלא שהצעתו זו אל התובעת כאמור נפלה על אוזניים ערלות. עוד טוען הנתבע בתצהירו כי הוא מעולם לא התנה על כך שעל התובעת לעבוד בשעות הערב, אלא היתה זו הצעה בלבד כדי שהתובעת תמשיך לעבוד ולמניעת חיכוכים עם כריסטינה. אי לכך, לשיטת הנתבע, הוא מעולם לא פיטר את התובעת ומכאן שלא רק שהתובעת אינה זכאית לאילו מבין הסעדים הנתבעים על ידיה, אלא שהתובעת היא שחייבת לנתבע דמי הודעה מוקדמת, בשל נטישת מקום העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת. 13. על גרסאותיהם הסותרות של הצדדים כמבואר לעיל, מן הראוי להוסיף כי לתצהירה, צירפה התובעת את נספח א' - תלונה שהגישה כנגד כריסטינה על תקיפה למשטרת ישראל מיום 8/4/08. כך גם הנתבע צירף לכתב הגנתו המתוקן את נספח ג' תלונה שהגישה כריסטינה על תקיפה כנגד התובעת למשטרת ישראל מיום 8/4/08, וכן את נספח ד' - אישור רפואי בעניין פגיעותיה של כריסטינה ואת נספח ב' - צילומים של הפגיעות. זאת ועוד, לתצהירה צירפה התובעת את נספח ג' - פניית נציג ההסתדרות מיום 6/8/08 בשמה של התובעת אל הנתבע, בדרישה להחזירה לעבודה, הואיל ופיטוריה הנטענים סותרים את חוק עבודת נשים. בנוסף צירפה התובעת לתצהירה את נספח ד' - פנייה נוספת של נציג ההסתדרות מיום 25/8/08 בשמה של התובעת אל הנתבע, בדרישה להחזירה לעבודה, הואיל ופיטוריה הנטענים סותרים את חוק עבודת נשים. אין חולק כי אף לא אחד מן המכתבים הנ"ל נענה על ידי הנתבע, באשר לשיטתו הוא לא הלך לתיבת הדואר להוציא מכתבים. 14. עד כאן גרסאותיהם של התובעת מחד והנתבע מאידך, בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתה של התובעת. כך או כך, למצער לא היה לא חולק בין הצדדים כי הגורם המניע לסיום עבודתה של התובעת, היה האירוע שהתרחש ביום 4/8/08 בשעות הבוקר והשיחה בין התובעת לנתבע בערבו של אותו יום. וכך, בכל הנוגע לאירועי אותו בוקר, התובעת כמעט ולא נחקרה על גרסתה בחקירה נגדית, ובכל מקרה גרסתה באשר לאירועי אותו בוקר לא נסתרה. מנגד, לא היה חולק כי הנתבע עצמו לא נכח באירוע לגביו העיד בתצהירו. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית האם הוא ביחסים טובים עם כלתו כריסטינה שנכחה באירוע השיב בחיוב (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 12-13), וכאשר נשאל מדוע לא הביאה להעיד על אירועי אותו בוקר בהם נכחה, השיב: "לא ביקשתם שהיא תבוא להעיד. אין לי בעיה להביא אותה" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 14-15). ובכן, כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו [ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651 , 658; ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה( 1) 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595, 603- 602 ]. המנעותו של הנתבע בענייננו מלהעיד את כריסטינה על האירועים בהם נכחה, ללא הסבר מניח את הדעת - היא הנותנת כי אילו הוזמנה להעיד היתה עדותה פועלת לרעתו. אלא שבכך לא סגי. בהמשך חקירתו הנגדית בפנינו, אישר הנתבע כי בדוכן היתה מצלמה וכי לאחר האירוע מיום 4/8/08 שבנדון הוא אמנם הוציא התמונות שתיעדו את האירוע (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 20-23). דא עקא שכאשר נשאל היכן אותן תמונות שהיו בחזקתו, השיב: "אתה לא תאמין. הן אבדו" (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 24-25). הנה כי כן, גם את אותה ראיה אובייקטיבית אשר יכלה לתמוך בגרסתו באשר לאירועי אותו בוקר של ה- 4/8/08, נמנע הנתבע מלהציג, באשר לשיטתו ראיה זו אבדה. ובכן, כל שנוכל לומר על גרסה תמוהה זו של הנתבע הוא במילותיו של הנתבע עצמו, כי אנו לא מאמינים שראיה כה מהותית לגרסת הנתבע פשוט אבדה לו. המנעותו של הנתבע מלהעיד את כריסטינה על האירועים בהם נכחה ללא הסבר מניח את הדעת בהצטרפה לנסיבות התמוהות של אובדן אותה ראיה מהותית שיכלה לתמוך בגרסתו - היא הנותנת כי אילו הוזמנה כריסטינה להעיד ואילו הוצגו התמונות שצילמו את האירוע - היו אלו פועלים לרעתו של הנתבע. ולסיום, לא יכולנו להתעלם מכך שבצד צירוף תמונות לא ברורות אשר נטען כי הן תמונות על פגיעותיה של כריסטינה (שכאמור לא הגיעה להעיד שכך הם פני הדברים) צירף הנתבע לכתב הגנתו כאמור את נספח ד' - אישור רפואי בדבר הטיפול לו נזקקה כריסטינה בעקבות תקיפתה לטענתו על ידי התובעת. דא עקא שעיון באישור זה מעלה כי אמנם הוא אישור רפואי שניתן לכריסטינה, אלא שבניגוד לנטען על ידי הנתבע כל שנאמר בו הוא שכריסטנה ביקרה במועד זה בחדר אחיות לצורך: חיסון. הנה כי כן, אף אותו שמץ של ראיה, שיכול היה לתמוך ולו בעקיפין בגרסת הנתבע, נסתר מניה וביה מתוך תוכנו. 15. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו דוחים את גרסת הנתבע באשר להתנהלות המיוחסת לתובעת בכל הנוגע לבוקרו של ה-4/8/08 ומעדיפים על פניה את גרסת התובעת שלא נסתרה, בכל הנוגע לתקיפתה על ידי כריסטינה. 16. עד כאן בכל הנוגע לאירועי אותו בוקר מיום 4/8/08. בהמשך לכך, לא היה חולק בין הצדדים כי בערבו של יום זה היתה זו התובעת שהתקשרה טלפונית אל הנתבע. אף לא היה חולק בין הצדדים כי במהלך אותה שיחה הודיע הנתבע לתובעת כי היא תעבור לעבוד בשעות אחר הצהריים עד הערב במקום בשעות הבוקר בהן הועסקה עד לאותו מועד. גדר המחלוקת נסוב על השאלה, האם כטענת הנתבע בתצהירו המדובר היה ב"הצעה" בלבד לתובעת, כך שתהיה תחת פיקוחו של הנתבע, או שמא כטענת התובעת בתצהירה, הנתבע התנה את המשך עבודתה אצלו בכך שתעבור לעבוד בשעות אחר הצהריים עד הערב ביחד איתו, וכי הודיע לה כי אם תנסה להגיע כהרגלה לעבודה בשעות הבוקר, הוא יורה לסלקה. 17. בטרם נפנה לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, מן הראוי להקדים ולהבהיר כי בניגוד לסברת ב"כ הנתבע בסיכומיו, הרי שהכוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיים, יכול ותמצא את ביטויה לאו דוקא באקט פורמלי של הודעת פיטורים, אלא במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד-משמעית של הצד הפועל להביא את היחסים שבינו לבין הצד השני לכלל סיום. כך למשל ראה לעניין נסיבות שבהן נוטש עובד את עבודתו [דב"ע לה/85-3 עירית כפר סבא- יעקב כהן, פד"ע ז, 175], והוא הדין מקל וחומר בעניין מעביד שמסיים את יחסי העבודה [ראה: דיני עבודה/ מנחם גולדברג, כרך שני בעמ' פרק 30, עמ' 4]. 18. אחר הבהרה זו נפנה להלן לדון בשאלה האם כטענת הנתבע כל שנעשה על ידו הוא להציע לתובעת לעבור לעבוד עימו במשמרות אחר הצהריים, כך שתהיה תחת פיקוחו לאור אירועי ה-4/8/08 בבוקר, או שמא כטענת התובעת, הנתבע התנה את המשך עבודתה אצלו בכך שתעבור לעבוד בשעות אחר הצהריים עד הערב ביחד איתו, וכי דחה את בקשתה להמשיך לעבוד כהרגלה בשעות הבוקר. נקדים ונבהיר כי לאור קביעותינו לעיל באשר לאירוע מיום 4/8/08, על פניו לא היה מקום לדרוש מן התובעת לשנות את שעות עבודתה הרגילות. ואמנם, כאשר נחקר הנתבע על הסיבה ל"הצעתו" הנטענת להעביר את התובעת לעבוד ביחד עמו, הוא התקשה למסור הסבר מניח את הדעת. וכך, לאחר שהתחמק הנתבע מלאשר כי כריסטינה התחילה לעבוד אצלו בסמוך ליום 4/8/08, הודה לבסוף הנתבע כי רק בתקופה האחרונה לעבודת התובעת הגיע כריסטינה לעבוד (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 10-11). כאשר נשאל הנתבע מדוע החליט להעביר דווקא את התובעת לעבוד עמו ולא את את כריסטינה, טען לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו כי הדבר נבע מכך שקודם לכן עבדו עם התובעת שני בניו, אך אלו החזיקו מעמד עם התובעת רק ימים ספורים (ראה: (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 29-30 ובעמ' 11 ש': 8-9) ולכן הביא את כריסטינה לעבודה (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 10). עוד העיד הנתבע, ואף זאת לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, כי מלכתחילה לא נדרשו שני אנשים לעבוד בבוקר וכי רק בחודש האחרון או השבוע האחרון לעבודת התובעת נדרש לעובד נוסף בשעות הבוקר מפאת הגדלת הדוכן (ראה עדותו: בעמ' 11לפרוטוקול ש': 1-3). דא עקא שגרסה זו נסתרה מניה וביה בעדותו שלו מיד לאחר מכן, עד העיד כי קודם לכן עבדה התובעת עם עובדת אחרת בשם ביאנקה, לשיטתו שלו כ-8 חודשים או פחות מכך (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 18-19). עד כאן, לא מצאנו כל הגיון בהחלטת הנתבע לשיטתו הוא עצמו, ל"הציע" לתובעת לעבור לעבוד בשעות הערב. אלא שבכך לא סגי, שכן לאורך כל ההליך התקשה הנתבע למסור גרסה אחידה באשר להתנהלותו שלו ונבאר. כך, בכתב ההגנה המקורי שהוגש על ידו טען הנתבע כי הוא מעולם לא התנה על כך שעל התובעת לעבוד בשעות הערב כתנאי להמשך עבודתה, אלא היתה זו הצעה בלבד, כדי שהתובעת תמשיך לעבוד ועל מנת למנוע חיכוכים בינה לבין כריסטינה. עוד טען (ראה: סעיף 6.8 לכתב ההגנה המקורי) כי המדובר היה בהצעה חברית שנבעה מדרישת התובעת שלא לעבוד עם כריסטינה ואילו היתה מסרבת התובעת להצעה, היתה רשאית להמשיך בעבודתה בשעות הבוקר כרגיל, אלא שלטענתו התובעת לא השיבה על כך דבר ולא יצרה עמו כל קשר לאחר אותה שיחה. דא עקא שבכתב ההגנה המתוקן שהגיש כמו גם בתצהיר עדותו הראשית, נשמטה הטענה לפיה התובעת יכלה להמשיך לעבוד בשעות הבוקר אילו ביקשה זאת, והנתבע הסתפק בטענה כי כל שעשה הוא להציע לתובעת לעבוד בשעות הערב, כדי שהתובעת תמשיך לעבוד ועל מנת למנוע חיכוכים בינה לבין כריסטינה. ואולם, בין הגשת כתב ההגנה המתוקן לבין הגשת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע, מסר הנתבע במהלך הדיון המוקדם שהתקיים בפני כב' הרשם (כתוארו אז) גלם, לגבי אותה שיחה טלפונית בינו לבין התובעת: "היא התקשרה אלי בערב וביקשה להמשיך לעבוד בבוקר, אני אמרתי לה שהיא רבה עם כולם ומרביצה לכולם, הזמינו לה משטרה, אמרתי לה שאם היא רוצה לעבוד היא תמשיך לעבוד איתי אחה"צ. לא הסכמתי לה לעבוד בבוקר. עד אותו מועד התובעת עבדה רק בבוקר" (ראה דבריו: בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם, ש': 11-13) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). הנה כי כן מה לנו יותר מאשר הודאת הנתבע עצמו כי התנה את המשך עבודתה של התובעת אצלו בעבודה במשמרת הערב. מנגד, גרסת התובעת בתצהירה לגבי תוכן השיחה בין השניים לא נסתרה בחקירתה הנגדית בפנינו (ראה עדותה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 18-26). התובעת דבקה בגרסתה ולא ניסתה ליפות את הדברים, גם כאשר נשאלה האם נאמר לה במפורש שהיא מפוטרת. 19. סיכומם של דברים עד כה. בשוותנו לנגד עינינו את קביעותינו לעיל בכל הנוגע לאירועי ה-4/8/08 בבוקר, את גרסאותיו הסותרות של הנתבע בכל הנוגע להחלטתו להעביר את התובעת לעבוד במשמרת ערב בדוכן ואת עדותה של התובעת שהותירה עלינו רושם אמין - נחה דעתנו כי לא רק שהנתבע התנה את עבודתה של התובעת במשמרת הערב כתנאי להמשך עבודתה אצלו, אלא שעשה כן בכוונת מכוון ביודעו כי התובעת לא תוכל לעבוד בשעות הערב בהיותה מטופלת בילדה קטנה בת שנתיים. בנסיבות אלו ולאור קביעותינו לעיל עד כה, אנו נותנים אמון מלא בגרסת התובעת לפיה כאשר דרשה להמשיך בעבודתה כרגיל בשעות בשעות הבוקר, הודיעה הנתבע כי אם תגיע בבוקר לעבודה הוא יורה לשומרי הקניון לסלקה מהמקום. בהתנהלותו של הנתבע כמבואר לעיל עד כה ועל רקע אירועי ה-4/8/08 בבוקר כפי שקבענו אותם לעיל - אין זאת אלא כי היה זה הנתבע אשר מנע מהתובעת מלהמשיך בעבודתה אצלו ובכך היה זה שהביא את יחסי העבודה שבין הצדדים לכלל סיום. 20. חיזוק לכך שהיה זה הנתבע שהביא את יחסי העבודה שבין הצדדים לכלל סיום, ניתן למצוא גם בנסיבות שקדמו לאירועי ה-4/8/08, ונבאר. הכלל הוא ש"בבואנו לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלונטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע מהדברים, אלא מהתמונה כולה" [ראה: דב"ע ל/ 18-3 נח בנצילוביץ נ' אתא בע"מ פד"ע ב' 41]. לעניין זה טען הנתבע בתצהירו ובכתב הגנתו, כי התובעת נהגה להעדר רבות מעבודתה תוך זלזול מחפיר בו וכי חרף נסיונותיו לדבר עימה כי תעבוד כראוי, נסיונות אלו נפלו אף הם על אזניים ערלות. נקדים ונבהיר כי טענה זו לגופה, לא נתמכה בכל ראיה מסייעת לביסוסה והתובעת אף לא עומתה עם טענה זו בחקירתה הנגדית, ואולם, אם זו טענת הנתבע, אין זאת אלא שלנתבע היה מניע לסיים את עבודת התובעת אצלו, לשיטתו שלו עצמו. מנגד, התובעת העידה בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה מדוע המשיכה לעבוד אצל הנתבע למרות שהיחס מצידו כלפיה השתנה לרעה, השיבה נכוחה: "כשיש לי ילדה קטנה בבית ואני מגיל 15 עובדת. תמיד עבדתי ורציתי לחזור לעבוד כי יש לי ילדה קטנה" 0ראה: 9 ש': 13-14). לעניין זה יש לזכור כי נכון לאותו מועד, התובעת היתה בחודשי הריון מתקדמים, לא נטען על ידי הנתבע ולא כל שכן שלא הוכח כי מצאה עבודה אחרת אליה היתה מעוניינת לעבור, כך שאין בפנינו כל מניע נראה לעין מצד התובעת לסיים את עבודתה אצל הנתבע. 21. בהצטרפן של נסיבות אלו לקביעותינו כמבואר לעיל - הוכח להנחת דעתנו, כי היה זה הנתבע שהביא את יחסי העבודה שבין הצדדים לכלל סיום. ודוק, גם אם לא נקט הנתבע במילים המפורשות: "את מפוטרת", הרי שבהתנהגותו כפי שקבענו לעיל, היה זה הוא שסיים את יחסי העבודה שבין הצדדים. 22. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי במחלוקת זו שבין הצדדים בשאלה האם התובעת התפטרה מעבודתה או שמא פוטרה ממנה - הוכח להנחת דעתנו כי התובעת פוטרה מעבודתה על ידי הנתבע. התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר עד מועד הלידה פיצוי בגין הפסד שכר עד תום התקופה האסורה לפי חוק עבודת נשים, ולפיצוי בגין נזק לא ממוני לפי חוק עבודת נשים 23. עד כאן קביעתנו, לפיה היתה זו התובעת שפוטרה מעבודתה ולא להיפך. אלא שבכך לא סגי, שכן כאמור במועד פיטוריה היתה התובעת בהריון. סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים), קובע : הגבלת פיטורים. (א) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון;...". כאמור, מעבר לכך שאין חולק כי התובעת היתה בהריון במועד סיום העבודה, הרי שאף אין חולק כי במועד זה עבדה אצל הנתבע מעל שישה חודשים. מכאן שהאיסור על פיטוריה של התובעת, הוא איסור מוחלט על פי החוק, כל עוד לא הותר בהיתר מאת שר העבודה או הממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה (להלן - הממונה) לו הואצלה הסמכות למתן ההיתר. בענייננו אין חולק כי הנתבע לא קיבל ואף לא ביקש היתר לפיטורי התובעת. ודוק, לעניין זה אין כל רלוונטיות לשאלת תום הלב של המעביד, ואף לא לשאלה האם הפיטורים היו מוצדקים או אם היו בקשר עם ההריון, אם לאו, שכן כל עוד לא ניתן היתר לפיטורי התובעת, עסקינן בפיטורים של אשה בהריון, בניגוד לחוק. ובאשר לסעדים הנובעים מנסיבות אלו, הרי שלעניין זה נפסק לא אחת כי פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. לכן, זכאית עובדת בהריון שפוטרה בניגוד לחוק להמשיך בעבודתה, ומשחדל המעביד להעסיקה, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת. [ראה: דב"ע מח/8-3 אבנר קופל סוכנות לביטוח - עדי וייס ארלוביץ, פד"ע כ', 57, בעמ' 59; דב"ע נב/201-3 ירדנה אוחיון (ברטה) - ביוטי סנטר נהריה, פד"ע כה, 150]. יתרה מכך, בינתיים אף תוקן חוק עבודת נשים והוסף לו סעיף 13א שכותרתו "סמכות שיפוט ותרופות", אשר קובע: "(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי - (1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין; (2)ליתן צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו להוציא צו כאמור יביא בית הדין בחשבון, בין השאר, .... (ב) (1)מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור. (2)לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" - תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה: (א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור; (ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 - יום תחילת תוקפו של ההיתר; (ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה - יום החזרה לעבודה". 24. ובענייננו, התובעת, ילדה ביום 19/11/08 ופוטרה ביום 4/8/08, כאשר אין חולק כי במועד זה ידע הנתבע על כך שהיא בהריון. אי לכך, במסגרת תביעתה שבנדון, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה, כשהם מחושבים לפי משך תקופת עבודתה עד לתום התקופה המוגנת, ובנוסף לכך לפיצוי בגין הפסד שכר עד מועד הלידה, לפיצוי בגין הפסד 60 ימי השתכרות עד תום התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים, לפיצוי בגין הפסד דמי לידה ולפיצוי בגין נזק לא ממוני לפי חוק עבודת נשים, כשהוא מחושב על פי 150% מסך כל הרכיבים של הפסד שכר עד מועד הלידה, פיצוי בגין הפסד 60 ימי השתכרות עד תום התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים ופיצוי בגין הפסד דמי לידה. 25. לטענת התובעת, בפסק הדין המנחה בעניין ע"ע 285/09 שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ - עדה פלדמן (פסה"ד מיום 28/12/10), הצביע בית הדין הארצי על 4 חלופות אפשריות לפירוש הוראות סעיפים קטנים א' ו-ב' לסעיף 13א שהוסף לחוק עבודת נשים, אך לא הכריע ביניהן. לטענתה, יש לפרש את הוראות סעיף 13א הנ"ל כמזכות בפיצויי בגין נזק לא ממוני שלא יפחת מ-150% מסך כל הרכיבים של הפסד שכר עד מועד הלידה, פיצוי בגין הפסד 60 ימי השתכרות עד תום התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים ופיצוי בגין הפסד דמי לידה, ובנוסף לכך ולאור הפסיקה שקדמה לתיקון יש לפסוק לתובעת פיצוי עבור הפסד שכר עד מועד הלידה, פיצוי בגין הפסד 60 ימי השתכרות עד תום התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים ופיצוי בגין הפסד דמי לידה. 26. אכן צודקת התובעת כי בית הדין הארצי, לא הכריע בעניין ע"ע 285/09 לעיל, בשאלה איזה מבין דרכי הפרשנות האפשריות להוראת סעיף 13א' יש לאמץ, ואולם לגופם של דברים, אישר באותו מקרה את פסיקתו של בית הדין האזורי אשר פסק לעובדת שם פיצוי בגובה הזכויות שנמנעו ממנה עקב מעשה הפיטורים - פיצוי בגובה שכרה מיום הפסקת העבודה ועד יום הלידה וכן לתקופה של 45 יום לאחר תום חופשת הלידה, בסך כולל של 25,604 ₪; פיצוי בגין הפסד דמי הלידה שנמנעו ממנה, בסך של 11,303 ש"ח; ופיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 5,000 ₪. זאת ועוד, יש לזכור כי קודם לחקיקת סעיף 13א לחוק, כלל לא היה קיים סעיף תרופות בחוק, לא כל שכן כזה המתייחס באופן ספציפי להפרת סעיף 9 לחוק, ומכאן ההלכה שהתפתחה בסוגיה זו באשר לזכות העובדת לפיצוי בגובה השכר שיכלה להשתכר אלמלא הפיטורים לרבות השכר בעד התקופה המוגנת. אי לכך, מחד אין בידינו לקבל את סברת התובעת לפיה הפיצוי בגין השכר שיכלה להשתכר לרבות השכר בעד התקופה המוגנת על פי ההלכה הפסוקה, הינו מצטבר לפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק. מנגד, עיון בסעיף 13א לחוק מעלה כי בסעיף א(1) הוסמך בית הדין לפסוק פיצוי על נזק לא ממוני "בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין" על עצם הפרת החוק, ואילו בסעיף ב(1) נקבעה הוראה קונקרטית וספציפית לגבי הפיצוי שעל בית הדין לפסוק במקרה שעובדת פוטרה בניגוד להוראות סעיף 9. במילים אחרות, הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, הינו מצטבר לפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) שענייננו בפיצוי ממוני בעיקרו עליו נוספו עוד 50% כ"פיצוי עונשי". חיזוק לכך ניתן למצוא גם בדברי ההסבר לתיקון הנ"ל, שם נאמר בין היתר, כי: "הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 36)... באה לקבוע, בנוסף לאמור, סנקציות אזרחיות בשל הפרת הוראות החוק, וזאת כדי להגביר את ההרתעה ואת דרכי האכיפה של הוראות החוק כלפי מעבידים... מטרתה של הצעת חוק זו היא לקבוע, בנוסף לפיצוי נזקי, גם פיצוי אזרחי עונשי שמטרתו הרתעתית וחינוכית" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 27. אשר על כן, אנו קובעים כי הפיצוי בגין השכר שיכלה התובעת להשתכר לרבות השכר בעד התקופה המוגנת על פי ההלכה שקדמה לתיקון החוק איננו מצטבר לפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק אלא נכלל בו, ואולם מנגד, הפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק הינו בנוסף לפיצוי על נזק לא ממוני אותו מוסמך בית הדין לפסוק לפי סעיף 13א(א)(1) לחוק. משזו קביעתנו, נפנה להלן לדון ברכיבי התביעה המתייחסים להפרת חוק עבודת נשים, היינו: התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר עד מועד הלידה; הפסד שכר עד תום התקופה האסורה לפי חוק עבודת נשים, ולפיצוי בגין נזק לא ממוני לפי חוק עבודת נשים, ולאחר מכן נדון בשאר רכיבי התביעה. וכך, באשר לגובה שכרה של התובעת, הרי שהתובעת היתה עובדת שעתית, ועל כן יחושב שכרה בהתאם לממוצע 12 משכורותיה האחרונות, כמתחייב מהוראות חוק פיצויי פיטורים והתקנות מכוחו. דא עקא, שגם לעניין זה נחלקו הצדדים ביניהם לגבי היקף עבודתה של התובעת בנתבע, ובסופו של יום כל שבפנינו הוא תלושי השכר המעטים שהופקו לתובעת לחודשים 5/08 עד 8/08 ועד בכלל, וכן דוחות נוכחות של התובעת לחודשים 3/08; 5/08 ו-6/08, אשר הומצאו על ידי התובעת והנתבע. כעולה מדוחות הנוכחות של התובעת לחודשים 3/08; 5/08 ו-6/08, ממוצע היקף עבודתה היומי של התובעת בחודשים אלו עמד על 6.57 שעות ליום. הואיל ולא היתה מחלוקת כי התובעת עבדה 6 ימים בשבוע, הרי שהיקף עבודתה החודשי על פי דוחות אלו עמד על 6.57 שעות ליום X 25 ימים בחודש = 164.25 שעות לחודש. ודוק, על פי תלושי השכר שהופקו לתובעת לחודשים 5/08 עד 8/08, עמד היקף עבודתה החודשי על 165.5 שעות לחודש באופן קבוע, הגם שניכר לפחות לפי דוחות הנוכחית החלקיים שהוצגו בפנינו, כי לא עבדה בהיקף שעות זהה בכל חודש. בנסיבות אלו, לנוכח מיעוט האסמכתאות שהוצגו בפנינו לצורך קביעת השכר הממוצע ב-12 חודשי העבודה האחרונים, ובהינתן הפער המצומצם בין העולה מן האסמכתאות השונות, אנו קובעים כי היקף עבודתה הממוצע של התובעת ב-12 חודשי עבודתה האחרונים עמד על 164.9 שעות לחודש (שהן 6.6 שעות ליום), ומהוות את הממוצע בין הרישום בדוחות הנוכחות החלקיים לבין הרישום בדוחות השכר החלקיים. היקף זה במכפלת שער שעתי אחרון של 23 ₪ לשעה, אשר לפחות לגביו לא היתה מחלוקת, מגיע לסך של 3,792 ₪ משכורת חודשית ממוצעת ב-12 חודשי העבודה האחרונים. משכך, בגין התקופה שהחל מיום 4/8/08 - מועד פיטורי התובעת ועד ליום 19/11/08 - מועד הלידה (3.5 חודשים) יש לקחת בחשבון לצורך חישוב הפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק, את הסך כולל של 13,272 ₪, על פי החישוב הבא: 3,792 ₪ X 3.5 חודשים = 13,272 ₪. זאת ועוד, על פי סעיף 9(ג)(1) לחוק עבודת נשים, נאסר על מעביד לפטר עובדת בחופשת לידה ובמשך תקופה של שישים יום לאחר תום חופשת הלידה (להלן - התקופה המוגנת), ומכאן שבהיות פיטורי התובעת פיטורים בניגוד לסעיף 9 לחוק, הרי שלצורך חישוב הפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק, יש לקחת בחשבון את הסכום הנוסף של 7,584 ₪, על פי החישוב הבא: 3,792 ₪ X 2 חודשים = 7,584 ₪. עד כאן לעניין השכר שהיה מגיע לתובעת אלמלא פוטרה בניגוד לסעיף 9 לחוק, כהגדרתו בסעיף 13א(ב)(1) לחוק. ובאשר ל"פיצוי העונשי" לפי סעיף זה לחוק, לטעמנו בנסיבות פיטוריה של התובעת שבנדון, הפיצוי שנקבע בסעיף זה לחוק, הינו פיצוי ראוי בסך של 150% על השכר שהיה מגיע לתובעת אלמלא פוטרה בניגוד לסעיף 9 לחוק, ועל כן התוצאה שהיא שתובעת זכאית לפיצוי מאת הנתבע לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק בגין פיטוריה בניגוד לסעיף 9 לחוק, בסך כולל של 31,284 ₪ על פי החישוב שלהלן: (13,272 ₪ + 7,584 ₪) X 150% = 31,284 ₪. אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 31,284 ₪ ברוטו לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק. 28. עד כאן באשר לפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק. ובאשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13א(א)(1) לחוק, הרי שגם אם אין בידינו לקבל את תחשיביה של התובעת לגבי שוויו של פיצוי זה, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה שבפנינו, בהן סולקה התובעת מעבודתה בסמוך לפני מועד הלידה - יש מקום לפצותה בגין עוגמת הנפש הכרוכה בפיטוריה אלו ובדרך בה נעשו. לעניין זה לא נעלמה מעינינו העובדה, אותה טרח הנתבע להדגיש בכל הזדמנות, לפיה התובעת המשיכה בעבודתה אצלו מספר חודשים לא מבוטל לאחר שכבר ידע על הריונה ולמרות זאת הוא לא פיטר אותה, אלא שגם אם כך הם פני הדברים וגם אם נניח כי הפיטורים לא באו רק בשל הריונה של התובעת, עדיין במבחן התוצאה, במקום ללכת בדרך המלך ולבקש היתר לפיטורי התובעת, אם אמנם הנתבע לא היה שבע רצון מתפקודה, בחר הנתבע בדרך פתלתלה להפטר מהתובעת, אשר מבחינת תוצאתה אין ספק כי הסבה לתובעת עוגמת נפש. אי לכך, ולאחר שלקחנו בחשבון מחד את הדרך הפתלתלה שבה בחר הנתבע להפטר מהתובעת, ומאידך, את משך תקופת העבודה הכולל, את הפיצוי שפסקנו לעיל ואת גובה משכורתה הקובעת של התובעת - אנו מחייבים את הנתבע בנוסף לסכום שפסקנו לעיל, בתשלום פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13א(א)(1) לחוק בסך של 8,750 ₪ ברוטו. 29. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי לפי חוק עבודת נשים בשל פיטוריה בניגוד לחוק, בסכומים כמפורט להלן: פיצוי לפי סעיף סעיף 13א(ב)(1) בסך של 31,284 ₪. פיצוי לפי סעיף סעיף 13א(א)(1) בסך של 8,750 ₪. התביעה לדמי הודעה מוקדמת 30. הואיל וכפי שקבענו לעיל התובעת פוטרה לאלתר ביום 4/8/08, הרי שהיא זכאית בנוסף לפיצוי לפי חוק עבודת נשים, גם להודעה מוקדמת. הואיל ולא ניתן לפטר עובדת בהריון בתקופה המוגנת ואף לא ניתן למסור הודעה מוקדמת תוך כדי התקופה המוגנת שלאחר חופשת הלידה (ראה: סעיף 9(ג)(3) לחוק עבודת נשים), הרי שאת היקף ההודעה המוקדמת יש למנות לפי מועד תום התקופה המוגנת [ראה: ע"ע 285/09 לעיל]. בענייננו, ובהינתן כי התובעת ילדה ביום 19/11/08 הרי שהיא היתה זכאית לשהות בחופשת לידה במשך 14 שבועות שלאחריהם היתה זכאית לחזור לעבודתה כאשר במשך תקופה של שישים יום שלאחר תום חופשת הלידה, נאסר על המעביד לפטרה, דהיינו תום התקופה המוגנת ביום 26/4/09. מכאן שסה"כ ויתקה של התובעת לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת החל מיום 1/5/07 ועד ליום 26/4/09 עומד על 23.86 חודשים. עובדת שעתית שהועסקה 23.86 חודשים, זכאית להודעה מוקדמת בהיקף של 20 ימים בטרם פיטוריה כמתחייב מסעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת). משקבענו כי התובעת פוטרה לאלתר, הרי שהיא זכאית מכח סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיצוי בסכום השווה לשכרה הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת בסך של 2,528 על פי החישוב שלהלן: 3,792 ₪ משכורת חודשית ממוצעת X 20 ימי הודעה מוקדמת = 2,528 ₪. 30 ימים בחודש אי לכך אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,528 ₪ ברוטו. התביעה לפיצויי פיטורים 31. בנוסף, ולאור פיטוריה זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. על פי הפסיקה [ראה: ע"ע 285/09 שנזכר לעיל], משפוטרה עובדת בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, היא זכאית לפיצויי פיטורים בגין התקופה שעד לתום התקופה המוגנת, ובענייננו עד ליום 26/4/09. אי לכך, ולאור כל המבואר לעיל, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך כולל של 7,540 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,792 ₪ משכורת חודשית ממוצעת X 23.86 חודשים = 7,540 ₪. 12 אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי פיטורים בסך של 7,540 ₪. באשר לעתירת התובעת לחיוב הנתבע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שעל אף התוצאה אליה הגענו, ובהינתן חילוקי הדעות שבין הצדדים בכל הנוגע לנסיבות סיום העבודה - אנו מעמידים את פיצויי הלנה על שיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד. התביעה לפיצוי בגין הפסד דמי לידה 32. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 13,041 ₪ בגין הפסד דמי לידה מחושבים לפי 98 ימים ימי חופשת לידה, שכן לטענתה הנתבע נמנע מלהפיק עבורה תלושי שכר ולשלם דמי ביטוח בגין תקופת האכשרה הנדרשת כדי לזכות בדמי לידה ואף פיטר אותה בטרם הגיע מועד הלידה. 33. סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית תהיה זכאית לדמי לידה, בעד פרק זמן של 14 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע, ובעד פרק זמן של 7 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 6 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע. היום הקובע הוגדר בתור "היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי לידה; ולענין מבוטחת שזכאית לדמי הסתגלות מיוחדים ולא עבדה בהיותה בהריון כאמור - היום האחרון שבעדו השתלמו לה דמי הסתגלות מיוחדים בהיותה בהריון" ובענייננו ה-4/8/08. כמבואר לעיל, ולמרות שבסופו של יום לא היה חולק בין הצדדים כי התובעת עבדה אצל הנתבע החל מיום 1/5/07, הציג הנתבע תלושי שכר לחודשים 5/08 עד 8/08 ועד בכלל, בלבד, בהם אף צויין כי תקופת תחילת העבודה היא 5/08. יתרה מכך, התובעת צירפה לתצהירה (ראה: נספח ו') דוח תקופות דיווח ושמות מעסיקים מאת המוסד לביטוח לאומי, מעודכן ליום 8/9/08, ממנו עולה כי אף לגבי תלושי השכר לחודשים 5/08 עד 8/08 לא נמסר כל דיווח למוסד לביטוח לאומי, ואין כל ציון כי הנתבע העביר דמי ביטוח עבור התובעת בכלל. הנתבע לא הציג כל אסמכתא לסתור את האמור בדוח המל"ל, לא סיפק כל אסמכתא להראות כי שילם עבור התובעת דמי ביטוח במועד כלשהו ואף לא סיפק כל הסבר מדוע לא הופקו לתובעת תלושי שכר לכל תקופת עבודתה. אי לכך, אין בפנינו, אלא את שעינינו רואות, היינו כי במשך כל תקופת העסקתה לא שילם הנתבע עבור התובעת דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. כפעל יוצא מכך, במשך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע, לא שולמו עבור התובעת דמי ביטוח, באופן שמנע ממנה לקבל דמי לידה. ודוק, לעניין זה אין רלוונטיות לשאלה באילו נסיבות סיימה התובעת את עבודתה בנתבע, שכן גם אלמלא פוטרה בנסיבות שבהן פוטרה, הרי שאילו שילם הנתבע עבור התובעת דמי לידה כדין, היא היתה צוברת למצער 10 חודשי עבודה מתוך תקופה של 14 חודשים שקדמו ליום 4/8/08, באופן שהיה מזכה אותה למצער בדמי לידה, ללא קשר לנסיבות שבהן הסתיימה עבודתה. 34. שנמנע הנתבע מלשלם עבור התובעת דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי כמתחייב על פי דין, אין זאת אלא שהתובעת זכאית לפיצוי מאת הנתבע עבור דמי הלידה שנמנעו ממנה בשל מחדלו זה של הנתבע. סעיף 53 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי שיעור דמי הלידה ליום הם שכר העבודה הרגיל של המבוטחת, אך לא יותר מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30. בענייננו, משקבענו כי התובעת עבדה בהיקף של 6.6 שעות ליום בשכר של 23 ₪ לשעה, הרי ששכר עבודתה הרגיל ליום הוא 151.8 ₪ (סכום שאינו מגיע לתקרה שנקבעה בסעיף 53). אי לכך זכאית התובעת לפיצוי מאת הנתבע עבור דמי הלידה שנמנעו ממנה בשל מחדלו של הנתבע לשלם עבורה דמי ביטוח, בסך של 12,751 ₪, על פי החישוב שלהלן: 14 שבועות X 6 ימי עבודה בפעל בשבוע X 151.8 ₪ = 12,751 ₪. 35. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך הכולל של 12,751 ₪ ברוטו כפיצוי עבור אבדן דמי לידה. התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת השימוע. 36. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 10,000 ₪ כפיצוי על פיטוריה לאלתר ללא מתן זכות שימוע. בפסק דיננו עד כה, נתנו ביטוי להתנהלותו החמורה של הנתבע כלפי התובעת החל מאי תשלום דמי ביטוח לאומי וכלה בנסיבות פיטוריה של התובעת, בדרך של פסיקת פיצויים עבור כל עניין בנפרד. ברי, כי בדרך הפתלתלה בה בחר הנתבע להפטר מן התובעת, נשללה ממנה מניה וביה זכות השימוע, אך עניין זה בטל בשישים לנוכח חומרת פיטוריה של התובעת מלכתחילה, ועל כן במסגרת הפיצוי אותו פסקנו לעיל בשל פיטוריה של התובעת נלקח גם עניין זה בחשבון כך שאיננו נעתרים לתביעה זו של התובעת. התביעה לפדיון חופשה 37. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 4,347 ₪ בגין 28 ימי חופשה בפועל (עד לתום התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים) מחושבים לפי 155.25 ₪ ליום חופשה בפעל. לטענתה בגין מלוא תקופת עבודתה בנתבעת, היא צברה זכאות ל-28 ימי חופשה בפעל אך והואיל ולא ניצלה אף אחד מהם במהלך תקופת עבודתה היא זכאית לפדיון חופשה בגינם בסכום כמבואר לעיל. 38. לציין כי הנתבע לא הכחיש שלא שילם לתובעת בגין חופשה שנתית (ראה דבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם: בעמ' 3 ש': 3) אלא שלטענתו, הוא שילם לתובעת 2 ₪ יותר לשעה עבור כלל הזכויות וכן התיר לה לקחת רכוש של מבקרים שנשכח בדוכן כנגד זכות זו (ראה דבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם: בעמ' 3 ש': 4; 8-9). 39. אין בידינו לקבל את טענתו זו של הנתבע. לא רק שסעיף 5 לחוק הגנת השכר אוסר על תשלום שכר כולל במתכונת כנטען על ידי הנתבע, אלא שאף לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי הסך של 2 ₪ לשעה כולל בחובו גם את התשלום בגין חופשה. 40. אי לכך, והואיל ואין חולק כי במהלך תקופת עבודתה ואף בסיומה לא שולם לתובעת בגין חופשה שנתית או פדיונה, אין זאת אלא שהתובעת זכאית לפדיון חופשה מאת הנתבע בגין תקופת עבודתה אצלו. באשר לשיעורה של זו, נקדים ונבהיר כי בניגוד לסברת התובעת אין בידינו לפסוק לה פדיון חופשה בגין התקופה הכוללת שעד לתום התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים, בה לא עבדה התובעת בפעל ובה בין היתר שהתה בחופשת לידה. הנכון הוא שאת זכאותה של התובעת לפדיון חופשה יש לחשב בהתאם לתקופת עבודתה של התובעת בפעל אצל הנתבע. כמבואר לעיל, לא היה חולק בין הצדדים כי התובעת הועסקה אצל הנתבע מיום 1/5/07 ועד ליום 4/8/08 (15 חודשים) בהיקף של 6 ימים בשבוע. אי לכך, זכאית התובעת לפדיון 15 ימי חופשה בפעל בגין תקופת עבודתה אצל הנתבע. כמבואר לעיל קבענו כי התובעת עבדה בהיקף של 6.6 שעות ליום, ועל כן, זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך של 2,277 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן: 6.6 שעות ליום X 23 ₪ לשעה X 15 ימי חופשה בפעל = 2,277 ₪. 41. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך הכולל של 2,277 ₪ ברוטו בגין פדיון חופשה. התביעה לדמי הבראה 42. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 3,452 ₪ בגין 10.93 ימי הבראה (עד לתום התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים) מחושבים לפי 351 ₪ ליום הבראה עבור משרה בהיקף של 90% ממשרה מלאה. 43. אף לעניין רכיב זה, הנתבע לא הכחיש שלא שילם לתובעת בגין דמי הבראה (ראה דבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם: בעמ' 3 ש': 3) אלא שלטענתו כאמור, הוא שילם לתובעת 2 ₪ יותר לשעה עבור כלל הזכויות וכן התיר לה לקחת רכוש של מבקרים שנשכח בדוכן כנגד זכות זו (ראה דבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם: בעמ' 3 ש': 4; 8-9). 44. אין בידינו לקבל את טענתו זו של הנתבע, שכן לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי הסך של 2 ₪ לשעה כולל בחובו גם את התשלום בגין הבראה. 45. אי לכך, והואיל ואין חולק כי במהלך תקופת עבודתה לא שולמו לתובעת דמי הבראה, אין זאת אלא שהתובעת זכאית לדמי הבראה מאת הנתבע בגין תקופת עבודתה אצלו. יתרה מכך, במובחן מן התביעה לפדיון חופשה, הרי שבנסיבות המקרה שבנדון בהן פוטרה התובעת ללא היתר, זכאית התובעת לדמי הבראה בגין מלוא התקופה שעד לתום התקופה המוגנת לפי חוק עבודת נשים [ראה: ע"ע 285/09 לעיל]. אי לכך, זכאית התובעת לדמי הבראה בגין התקופה שתחילתה ביום 1/5/07 וסיומה ביום 26/4/09, ובסה"כ בגין 10.93 ימי הבראה. באשר להיקף משרתה של התובעת, הרי כפי שקבענו לעיל, על סמך הראיות שהוצגו בפנינו, הועסקה התובעת בהיקף ממוצע של 164.9 שעות לחודש. היקף זה עולה כדי 88.6% משרה חודשית. זאת ועוד, נכון לחודש 4/09 עמד שווי יום הבראה על 331 ₪, ולא כנטען על ידי התובעת. אי לכך, זכאית התובעת לדמי הבראה בגין מלוא התקופה שעד לתום התקופה האסורה לפי חוק עבודת נשים בסך כולל של 3,205 ₪ ברוטו על פי החישוב שלהלן: 10.93 ימי הבראה X 331 ₪ תעריף יום הבראה X 88.6% משרה = 3,205 ₪. 46. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך הכולל של 3,205 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה. התביעה לדמי חגים 47. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 2,328.5 ₪ בגין 15 ימי חג (לא כולל שבתות) שחלו בתקופת עבודתה אצל הנתבע. 46. אף לעניין רכיב זה, הנתבע לא הכחיש שלא שילם לתובעת ימי חג (ראה דבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם: בעמ' 3 ש': 3) אלא שלטענתו כאמור, הוא שילם לתובעת 2 ₪ יותר לשעה עבור כלל הזכויות וכן התיר לה לקחת רכוש של מבקרים שנשכח בדוכן כנגד זכות זו (ראה דבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם: בעמ' 3 ש': 4; 8-9). 48. אין בידינו לקבל את טענתו זו של הנתבע, שכן לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי הסך של 2 ₪ לשעה כולל בחובו גם את התשלום בגין ימי חג בהם נמנע מן התובעת לעבוד בשל חגים. 49. אי לכך, והואיל ואין חולק כי במהלך תקופת עבודתה לא שולמו לתובעת דמי חגים, אין זאת אלא שהתובעת זכאית לדמי חגים מאת הנתבע בגין תקופת עבודתה אצלו. באשר לשיעורם של אלו, אין בידינו לקבל את תחשיביה של התובעת, ונבאר. ראשית, ובניגוד לסברת התובעת, אין היא זכאית לדמי חגים בגין התקופה הכוללת שעד לתום התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים, בה מחד לא עבדה בפעל ומאידך ממילא פוצתה בשווי שכר מלא, אלא רק על תקופת עבודת עבודתה בפעל אצל הנתבע. שנית, בכל הנוגע לתקופת עבודתה של התובעת בפעל אצל הנתבע, הרי שצו ההרחבה הכללי במשק, בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.96 (להלן - צו ההרחבה), קובע לעניין דמי חגים, כי: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג" אי לכך, זכאות התובעת לדמי חגים קמה רק לאחר שהשלימה 3 חודשי עבודה ובענייננו רק החל מיום 1/8/07. החל ממועד זה ועד ליום 4/8/08 חלו רק 6 ימי חג שלא בשבת. על כן זכאית התובעת לדמי חגים בגין תקופת עבודתה אצל הנתבע בסך כולל של 911 ₪ ברוטו על פי החישוב שלהלן: 6.6 שעות ליום X 23 ₪ לשעה X 6 ימי חג = 911 ₪. 50. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך הכולל של 911 ₪ ברוטו בגין דמי חגים. התביעה לפיצוי בגין הפסד דמי אבטלה 51. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 10,401 ₪ בגין הפסד דמי אבטלה מחושבים לפי 67 ימים שהם מספר הימים המקסימאלי לעובדת בגילה של התובעת ובמצבה המשפחתי. לטענתה כאמור, הנתבע נמנע מלהפיק עבורה תלושי שכר ולשלם דמי ביטוח בגין תקופת האכשרה הנדרשת כדי לזכותה בדמי אבטלה. בהעדר דיווח, בהעדר תשלום דמי ביטוח ובהעדר מכתב פיטורים, הודע לה כאשר פנתה אל המוסד לביטוח לאומי לקבל דמי אבטלה, כי אין לה זכאות לדמי אבטלה. כמבואר לעיל, הנתבע נמנע מלהפיק עבור התובע תלושי שכר עד לחודש 4/08 ועד בכלל, ונמנע משלם עבורה דמי ביטוח לאומי בתקופה זו. לא זו אף זו, אלא שגם בגין התקופה שבגינה כן הופקו תלושי שכר, הרי שכעולה מדוח תקופות דיווח ושמות מעסיקים מאת המוסד לביטוח לאומי מעודכן ליום 8/9/08, עולה כי לא נמסר כל דיווח למוסד לביטוח לאומי, ואין כל ציון כי הנתבע העביר דמי ביטוח עבור התובעת בכלל. כאמור, הנתבע לא הציג כל אסמכתא לסתור את האמור בדוח המל"ל, לא סיפק כל אסמכתא להראות כי שילם עבור התובעת דמי ביטוח במועד כלשהו ואף לא סיפק כל הסבר מדוע לא הופקו לתובעת תלושי שכר לכל תקופת עבודתה, כך שבגין כל תקופת העסקתה לא שילם הנתבע עבור התובעת דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. 52. סעיף 160 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, אשר השלים את תקופת האכשרה כמוגדר בסעיף 161 לחוק. סעיף 161 א לחוק קובע, כי תקופת האכשרה לגבי תקופת אבטלה פלונית היא 360 ימים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה בתוך 540 הימים בתכוף לתאריך הקובע, וכי אם היה שכרו של הזכאי מחושב על בסיס יומי, דיו ששולמו דמי ביטוח אבטלה בעד 300 ימי עבודה בתוך 540 הימים האמורים. בענייננו, לאור היקף ותקופת עבודתה של התובעת בנתבע, הרי שאילו שולמו עבורה דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי כמתחייב על פי דין, היתה משלימה למצער 375 ימים, אשר כעובדת יומית היה בהם כדי לזכותה בתקופת האכשרה הנדרשת לצורך ביטוח אבטלה. דא עקא, שבמובחן מהזכות לדמי לידה, אשר קמה מעצם הלידה שאינה שנויה במחלוקת, הרי שבכל הנוגע לזכאות לדמי אבטלה, הזכאות לדמי אבטלה אינה אוטומאטית, ומותנית בהתייצבות העובד בשירות התעסוקה ובכך שלא הוצעה לעובד עבודה מתאימה. בענייננו, מעבר לאמירה כי פנתה למוסד לביטוח לאומי, לא המציאה התובעת אישור על התייצבות בשירות התעסוקה ועל כך שלא הוצעה לה עבודה מתאימה. בנסיבות אלה, אין בידינו לקבוע כי התובעת הוכיחה את זכאותה לדמי אבטלה, ולכן היא אינה זכאית לפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה [ראה לעניין זה: ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים (פסה"ד מיום 12/11/08]. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת ברכיב זה. 53. בשולי הדברים נציין, כי במסגרת תצהיר עדותה הראשית ובסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום שכר עבודתה ל-3 ימים בחודש 8/08 ולפיצויי הלנה בגינו. דא עקא, משסכום זה לא נכלל בכתב התביעה, לרבות לא בכתב התביעה המתוקן - אין בידינו להעתר לעתירה זו. 54. סוף דבר- אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, תביעותיה של התובעת לתשלום פיצוי בגין אי מתן זכות שימוע ופיצוי בגין אבדן דמי אבטלה - נדחות. מנגד, ולאור קביעותינו לעיל בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתה של התובעת - טענת הקיזוז של הנתבע לחיוב התובעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת לנתבע - נדחית. יתר תביעותיה של התובעת מתקבלות בהתאם למפורט להלן, ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים ברוטו כמפורט להלן: א. פיצוי לפי סעיף סעיף 13א(ב)(1) בסך של 31,284 ₪. ב. פיצוי לפי סעיף סעיף 13א(א)(1) בסך של 8,750 ₪. ג. הודעה מוקדמת בסך של 2,528 ₪. ד. פיצוי פיטורים בסך של 7,540 ₪. ה. פיצוי בשל אובדן דמי לידה בסך של 12,751 ₪. ו. פדיון חופשה בסך של 2,277 ₪. ז. דמי הבראה בסך של 3,205 ₪. ח. דמי חגים בסך של 911 ₪. הסכומים כאמור לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/08 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת בגין הליך זה, בסך כולל של 7,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה לידיו, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ב, 23 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. (-) נציג מעבידיםדניאל קמחי אביטל רימון-קפלןשופטת הריוןחוק עבודת נשיםשעות עבודה ומנוחה