לכתב התביעה צורף תצהיר בריאות המלמד כי 23 שנים קודם לכן, עברה התובעת תאונת דרכים נוספת כהולכת רגל בתאונה זו היא נפגעה בכתף ימין ואושפזה בבית החולים שערי צדק, בו אף נותחה. בעקבות אותה תאונה הועמדה נכותה במל"ל על 19%. תצהיר הבריאות לימד על תאונה נוספת ומאוחרת. נכון למועד הגשת התצהיר, לא הגישה התובעת תביעה בגין התאונה האחרונה. פסק דין: 1. עניינה של תביעה זו בתאונת דרכים מיום 9.11.03 במסגרתה נפגעה התובעת, בהיותה הולכת רגל ברח' עזה. הצדדים אינם חולקים על כך שעסקינן בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:"החוק") והמחלוקת סבה רק על גובה הנזק. 2. בכתב התביעה נטען, כי התובעת נחבלה ברגל ימין ובראש וכי פניה כוסו בשטפי דם קשים, בעיקר סביב עין שמאל. התובעת פונתה באמצעות אמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם, נבדקה ושוחררה לביתה עם הוראות למנוחה עם רגל מורמת, ביקורת אורטופדית, ביקורת עיניים, הפניה לבדיקת אולטרה סאונד וטיפול תרופתי. בבדיקה ביום 1.12.03, שהתבצעה בבית החולים הדסה עין כרם, נמצא כי בשוק רגל שמאל התפתח קריש דם. התובעת טופלה בזריקות לבטנה ושוחררה לביתה תוך המלצה לביקורת במרפאת קרישה והפניה לביצוע בדיקת אולטרה סאונד בעין. 3. עוד נטען, כי עובר לתאונה עבדה התובעת בחנות פרחים וממילא התקשתה בעבודתה, מאחר שזו כרוכה בעמידה ממושכת, בעוד התובעת סבלה מנפיחות בשוק וקרסול רגל ימין . נטען כי התובעת שהתה בתקופת מחלה מיום התאונה ועד ליום 15.5.04 ובהמשך מיום 28.6.04 ועד ליום 10.7.04, כמו כן עבדה בחלק מהזמן במשרה חלקית. יובהר כבר בפתח פסק הדין, כי במהלך ההליך עלה שנפלה טעות סופר, בין השאר, בכתב התביעה שכן הפגיעה הייתה ברגל שמאל ולא ברגל ימין. לאחר שהובהרה אותה טעות נראה כי לא נותרה מחלוקת בין הצדדים בעניין זה. 4. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובעת קבלה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) דמי פגיעה עבור התקופה שמיום התאונה ועד ליום 8.2.04. הועדה הרפואית של המל"ל העמידה את הנכות הצמיתה של התובעת על 20%, בהתאם לס' 11(2)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן:"התקנות") ובהתאם מקבלת התובעת גמלת נכות. במועד הגשת התביעה, עמדה הגמלה על סך של 710 ₪ לחודש. 5. באשר לנזקי התובעת, נטען כי היא סובלת מנפיחות קבועה ברגל שמאל ומתקשה בהליכה ועמידה ממושכת, מתקשה בפעולות הכרוכות במאמץ פיזי, סובלת מגרד קבוע ברגל שגורם לה לדימומים. התובעת נעזרת בגרב אלסטית בעלות של 150 ₪, אשר יש צורך להחליפה מעת לעת. עוד נטען, כי בשל הקושי בהליכה נאלצת התובעת להוציא סכומים מוגברים עבור נסיעות בתחבורה ציבורית וכי היא מתקשה בניהול משק ביתה, אך בהעדר יכולת כלכלית נופל הנטל על בני משפחתה. 6. לכתב התביעה צורף תצהיר בריאות המלמד כי 23 שנים קודם לכן, עברה התובעת תאונת דרכים נוספת כהולכת רגל בתאונה זו היא נפגעה בכתף ימין ואושפזה בבית החולים שערי צדק, בו אף נותחה. בעקבות אותה תאונה הועמדה נכותה במל"ל על 19%. תצהיר הבריאות מלמד על תאונה נוספת ומאוחרת מיום 29.11.06, גם כאן כהולכת רגל. התובעת נפגעה בשיניה וקיבלה טיפול בחדר המיון של בית החולים ביקור חולים. נכון למועד הגשת התצהיר, לא הגישה התובעת תביעה בגין התאונה האחרונה. 7. על אף שבכתב התביעה הוכחשו למעשה כל הטענות שבתביעה, למעט היות קביעת המל"ל מחייבת - התמקדו טענות הנתבעים, בהמשך ההליך, אך בגובה הנזק. קביעת המל"ל: 8. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה והכיר בכך שהתאונה גרמה לפגיעות הבאות: "חבלה בפנים, חבלה בשוק שמאל - פקקת ורידים, חבלה בצוואר וגב" (ר' אישור מיום 8.8.04, אשר צורף לכתב התביעה). בדו"ח הועדה הרפואית מיום 10.7.06, נקבעו לתובעת כאמור 20% נכות, בהתאם לסעיף 11(ג)(2) לתוספת לתקנות, זאת בהתחשב באי הספיקה הוורידית שברגל שמאל ובהתבסס על בדיקת פלטיסמוגרפיה. הועדה קבעה כי לא נותרה נכות אורטופדית, דהיינו לא נותרה נכות בגין הפגיעה בצוואר ובגב וכן קבעה שאין מקום להפעלת תקנה 15, משהתובעת שבה למקום עבודתה. 9. ממסמכים שצורפו לתביעה עלה כי התובעת מקבלת קצבת נכות בגובה 710 ₪ לחודש זאת על בסיס שכר רבע שנתי של 13,818 ₪ (היינו 4,606 ₪ לחודש). לתובעת אושרו 91 ימי פגיעה לפי 8 שעות יומיות, על בסיס אותו שכר - זאת מיום התאונה ועד ליום 8.2.04. העדים שזומנו או נשמעו: 10. ביום 12.1.09 החלה שמיעת הראיות אך עקב הפסקת חשמל, לא היה מנוס אלא להמשיך בשמיעתן ביום 22.2.09. מטעם התביעה העידו התובעת ואחותה - הגברת גאריביאן מלכה (עדות האחות החלה להישמע במועד הראשון והסתיימה במועד השני). הנתבעים מצידם הסתפקו בהצגת תעודות עובד ציבור ובחקירה נגדית של שתי העדות הנ"ל. בהזמנת עדים מיום 13.11.08, זימן עוד ב"כ הנתבעים, את מנהל חנות פרחי אביה, שם עובדת התובעת, אשר התבקש להתייצב לעדות עם תיקה האישי של התובעת ותלושי שכרה. עדות התובעת: 11. מתצהירה של התובעת עלה כי היא ילידת 8.2.54, פרודה מבעלה ואם לבת, ילידת 1.2.92. התובעת חזרה על האמור בכתב תביעתה באשר לפגיעה שנותרה וכאביה ובכלל זה ציינה את העובדה שבמשך כחודשיים נאלצה להזריק לעצמה זריקה יומית בבטן, בהתאם להנחיית מומחה כלי דם (ר' סעיף 9 לתצהירה). התובעת הוסיפה כי היא ממשיכה, גם כיום, להיות פעמיים בשנה במעקב אצל רופא כלי דם וכי נאמר לה שהדרך היחידה להקל על כאביה היא מנוחה עם רגל מורמת. בתצהיר הודגש, כי עובר לתאונה לא סבלה מבעיות ברגליה, והייתה הולכת באופן קבוע משכונת רחביה למרכז העיר, ללא כל קושי (ר' סעיף 11 לתצהירה). עוד הוצהר כי כיום היא אינה סובלת מכאבים ברגל ימין, אלא ברגל שמאל בלבד. עקב הקושי בהליכה, נאלצת התובעת להסתייע בשירותי תחבורה ציבורית וחוסר הפעילות הגופנית גרם לה להשמנה יתרה (ר' סעיף 17 לתצהירה). 12. התובעת הצהירה כי היא עובדת ב"פרחי אביה" החל משנת 2000, וכי העסק הוא בבעלות אחיה - גרשון. עובר לתאונה עבדה התובעת בד"כ בחנות שבקניון רב שפע ויום עבודתה החל בשעה 10:00 בבוקר והסתיים בשעות 17:00- 18:00 אחרי הצהריים. לפי המוצהר, בחנות בה עבדה התובעת לא היו עובדים נוספים. תפקידה כולל סידור פרחים בחנות, הרמת דליים כבדים לשם כך, סידור זרים ושירות לקוחות ומעת לעת היא אף יוצאת לשליחויות. העבודה כרוכה בעמידה ממושכת (ר' סעיף 12 לתצהירה). 13. התובעת שבה והצהירה על שתי התקופות בהן נעדרה מהעבודה (ר' סעיף 3 לעיל) והובהר עוד כי גם בתקופת הביניים, עת חזרה לעבוד ב 16.5.04, עבדה רק 4 שעות. לפי המוצהר, בתקופת היעדרותה התחשב המעסיק (שהוא, כאמור, אחיה), במצבה ושילם לה שכר מלא, אך היא חייבת בהשבת אותם הסכומים, לכשתקבל את כספי הפיצויים. עוד הוצהר כי עם פרישתה לגמלאות היא זכאית לפדיון 80% מימי המחלה שתצבור עד אז (ר' סעיף 13 לתצהירה). 14. התובעת הצהירה כי עובר לתאונה התגוררה בשכירות, בדירה בת ארבעה חדרים, עם בתה ואחותה. באותה תקופה אחותה עבדה בשני מקומות עבודה ולכן התובעת היא שנשאה בנטל ניהול משק הבית, ובכלל זה ניקיון והכנת ארוחות. לפי המוצהר - התובעת עשתה הכול בכוחות עצמה ומעולם לא שכרה עזרה. לאחר התאונה, לא יכלה התובעת לדרוך על רגלה ולכן עברה לגור עם אמה, לתקופה של שבועיים, אשר את רובם העבירה שכובה במיטה, כאשר רגלה השמאלית מורמת. אחות התובעת, נותרה לגור עם בת התובעת וכששבה התובעת לדירתה, המשיכה האחות לטפל במשק הבית עד שהתובעת חזרה לתפקד. כיום מתגוררת התובעת עם בתה בדירת שלושה חדרים, בקומה רביעית, ללא מעלית והיא נתקלת בקושי רב לעלות במדרגות, ולכן נמנעת מכך, ככל הניתן (ר' ס' 18 לתצהירה). 15. באשר למצבה הנוכחי, הוצהר כי בשובה מהעבודה רגלה נפוחה וכואבת ועליה להרבות בשכיבה עם רגל מורמת וקומפרסים. התובעת הצהירה כי אינה יכולה לבצע פעולות הכרוכות בכריעה, טיפוס על סולם, הרמת משקל, וכן עמידה ממושכת בכלל ומול כיור, בעת שטיפת כלים, בפרט. כך גם לגבי שטיפה ממושכת של הרצפה. הובהר כי על אף שהתובעת מתקשה בניהול משק הבית, אין היא יכולה לממן עזרה בשכר, מחמת דוחק כלכלי (ר' סעיף 19 לתצהירה). 16. בהתאם להוראות רופא, על התובעת להשתמש בגרביים אלסטיות בקביעות. בעניין זה הוצהר כי התובעת זכאית להשתתפות קופת החולים בעלות של שתי גרביים בשנה. ואולם, הגרב מתבלה מהר מאד ולא ניתן, אסתטית, ללכת איתה כאשר התובעת לובשת חצאית. באשר לעלויות, נטען כי בעוד בתחילה הייתה משלמת 150 ₪ עבור זוג גרביים, לאחר השתתפות הקופה, הרי שמאוחר יותר עלה המחיר ל-187 ₪ וכיום היא משלמת 142 ₪. דרישה למל"ל להשתתפות בהוצאות, התקבלה באופן חלקי בלבד והתובעת צרפה לתצהירה קבלות בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, בגינן לא התקבל החזר. לתצהיר צורפה גם תשובת מר דילון משה, ממחלקת תאונות בקופ"ח מאוחדת, בדבר - זיכוי חלקי עבור תרופות שנמצאו קשורות לאירוע, הפניה למל"ל באשר להחזר הוצאות אמבולנס, ודחיית הבקשה להחזר הוצאות נסיעה, משהוגשו ללא פירוט יעדי הנסיעה וכן משום שלא ברור מדוע נזקקה התובעת לנסיעה במוניות ולא בתחבורה ציבורית (ר' נספח ט' לתצהירה). 17. באשר לטענות בדבר הרגל שנפגעה, הצהירה התובעת כי רק בעת הכנת התצהיר הבחינה שבסעיף 7 לתביעה מצויינים כאבים ברגל ימין והיא סבורה שאותה טעות נפלה גם בתצהיר התשובות לשאלון. התובעת ביקשה לתקן את הטעות וכאמור לעיל, הבהירה כי כל תלונותיה הנובעות מתאונה זו נוגעות לרגל שמאל בלבד, ומדובר בטעות סופר בלבד. 18. התצהיר נתמך במסמכים רבים, אשר מרביתם רפואיים. בכלל אותם מסמכים הוצגו גם תמונות הן של פני התובעת, בשעה שמכה יבשה משמעותית עיטרה את עינה השמאלית והן תמונות של פגיעה ברגלה. לתצהיר צורפו גם טופסי 106 לשנים 2003 - 2007, מהטפסים עולה כי שכרה הממוצע של התובעת בשנים אלה עמד על כ- 4,822 ₪ לחודש. תלושי שכר שהוצגו בגין החודשים ינואר- יולי 2008, מלמדים כי שכרה הממוצע של התובעת בשנה זו עמד על 4,826 ₪ לחודש. 19. בסעיף 16 לתצהירה נאמר כך: "אני ממשיכה לעבוד בחנות בקניון רב שפע גם כיום ואולם משנה לשנה קשה לי יותר לעמוד. אומנם החנות שייכת לאחי ואולם אני חוששת מאוד לעתידי. אין לי מקצוע אחר. מה יהיה אם תהייה החמרה במצב הרגל? מה יהיה אם לא אוכל לעמוד? מה יהיה אם החנות תיסגר? אם יקרה משהו לאחי?" 20. ביום 12.1.09 נחקרה כאמור התובעת על תצהירה. בתחילה הושלמה חקירתה הראשית, עת הציגה לבית המשפט גרביים אלסטיות בלויות והעידה כי העלות החודשית נעה בין 150 ₪ ל- 170 ₪. בחקירתה הנגדית הבהירה כי היא אינה מנהלת החנות, אולם אישרה כי, בדרך כלל, היא העובדת היחידה בחנות פרחי אביה, שבקניון רב שפע ורק בתקופות החגים, נשכרים עובדים נוספים. התובעת העידה כי היא עסוקה בסידורי פרחים ועובדת החל מהשעות 10:30 - 11:00 בבוקר ועד לשעות 17:00-18:00 אחה"צ, וביום שישי מהשעה 9:30 ועד השעה 14:00 (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). 21. התובעת נשאלה אודות תאונת דרכים בה הייתה מעורבת בשנת 1982 ואשר בגינה נקבעו לה 19% נכות. מתשובותיה עלה כי תביעה בגין אותה פגיעה הסתיימה בפשרה וכי באותה תאונה נפגעה בכתף, אך מאז נותחה הכתף והחלימה. עוד נשאלה אודות תאונת עבודה משנת 2005 והעידה כי שברה את היד, אך לא נקבעו לה אחוזי נכות במל"ל והיא לא קיבלה קצבאות, מעבר לדמי פגיעה. ולבסוף הוזכרה תאונה משנת 2006 ועלה כי זו נוגעת בעיקר לפגיעה בשיניים ובשלב זה, ממתינים להכרעת המל"ל, באשר לפגיעה בתחום זה. כאשר נשאלה האם רגל שמאל לא נפגעה גם בתאונה המאוחרת, האחרונה, השיבה כי הרגל התנפחה אך לאחר יום ירדה הנפיחות והבהירה כי הפגיעות בצוואר ובגב הינם פועל יוצא של התאונה נשוא התביעה דנן, בה נפגעה גם בשתי הרגליים, אם כי הפגיעה העיקרית היא ברגל שמאל. (ר' עמ' 3). 22. בנוגע לתקופה הסמוכה לתאונה אישרה כי במשך שבועיים התגוררה אצל אימה, ובסופם שבה לביתה. גם לאחר שובה, טיפלה אחותה, מלכה, במשק הבית וסייעה לה בטיפול בילדתה. עוד העידה כי הייתה גם שכנה שסייעה לה (ר' עמ' 3, ש' 24-28). התובעת העידה כי שכבה בביתה משך שישה חודשים, אותם חילקה לשתי תקופות; בתקופה הראשונה, שהשתרעה על פני ארבעה חודשים, הייתה מוגבלת משמעותית, ובתקופה השנייה, יכלה ללכת קצת על הרגל ולעמוד קצת (ר' עמ' 4, ש' 6-14). התובעת הבהירה כי גם בתקופה הראשונה יכלה לזוז, יצאה לקופ"ח לביקורת ולאמה במונית, אך נאלצה לשכב לפעמים עם רגל מורמת. התובעת הבהירה כי אין היא יכולה לזכור במדויק את משך התקופות ויכולתה בכל אחת מהן, מחמת חלוף השנים (שם, ש' 10). 23. מהעדות עלה כי כיום היא מתגוררת, עם בתה, בדירה שרכשה, ברחוב בן יהודה ומשם היא מגיעה לעבודתה בקניון רב שפע, הממוקם בסמיכות לרחוב בר אילן. התובעת הבהירה כי היא מגיעה לעבודה לפעמים באוטובוס ולפעמים ברגל עם הפסקות. (ר' שם, ש' 15-19). כשנשאלה מדוע רכשה דירה בקומה רביעית ללא מעלית, השיבה כי זו ההזדמנות שנקרתה בדרכה ועלה כי מגבלה כלכלית עמדה בבסיס רכישה זו. עוד העידה כי הדירה נרכשה ללא משכנתא ומכספי הלוואות שנטלה מאמה ומאחותה, שרכשה גם היא דירה, בסמיכות לתובעת ולפניה (ר' שם, ש' 20-23). 24. באשר לתקופה בה התגוררה אחותה עימה, העידה כי לפני התאונה האחות לא עזרה במלאכות הבית ואף לא השתתפה בדמי השכירות ולמעשה - "היא לא שלמה כלום" (ר' עמ' 5, ש' 1-4). כשב"כ הנתבעים תמה על התנהלות כזו, אף שמדובר ביחסי אחיות, השיבה התובעת: "אצלנו זה אחרת. הם עזרו לי לקנות דירה, גם אמא שלי עזרה לי" (ר' שם, ש' 6). 25. התובעת נשאלה על המינוח בו השתמשה בתצהירה לפיו היא משתדלת לא לעלות במדרגות והבהירה כי היא משתדלת למעט ביציאות מהדירה ומנסה לנהל את כל סידוריה באחת, כך שהיא יוצאת בבוקר ושבה עם ערב, ללא צורך בעליות מיותרות ( ר' שם, ש' 8-9: "אני יורדת בבוקר ועולה בערב וזה גם קשה לי. ואני מרימה את הרגל אחרי זה וכל ערב מוותרת על יציאות"). באשר לרמת תפקודה בבית כיום, העידה כי היא בקושי מנקה את הבית והבת עוזרת לה. בהקשר זה העידה כי היא מנקה ביום ראשון ובהמשכים - לפני ואחרי העבודה (שם, ש' 10-17). 26. בנוגע לשימוש בגרביים האלסטיות, העידה כי היא צריכה להחליף אותן אחת לחודש -חודשיים ובהתאם לאמור בתצהירה, אמרה גם בעדותה, כי פניה למל"ל לקבלת החזר הוצאות, התקבלה באופן חלקי בלבד (ר' עמ' 5, ש' 22-29). 27. באשר לשכרה בתקופת ימי המחלה, העידה כי אחיה גרשון שלם לה את מלוא השכר אך היא חייבת להשיב לו את אותם סכומים וזאת מעבר לכספים שהיא חייבת לו בגין עזרתו בשיפוץ דירתה. ב"כ הנתבעים ניסה להבהיר את התמונה והיקשה - הואיל ודמי הפגיעה הם 75% מהשכר והתובעת טוענת שקבלה שכר מלא מאחיה, הרי שבחודשי המחלה בעקבות התאונה קבלה לכאורה שכר של 175%. מתגובת התובעת היה ניכר כי היא אינה מבינה שאלתו והיא השיבה ברורות כי מה שהיא יודעת זה שקיבלה שכר בכל חודש. כשנשאלה, בהקשר זה, מדוע לא השיבה את הכספים שקבלה מהמל"ל, השיבה ש"היה לה דברים לשלם" (ר' עמ' 6, ש' 1-18). לבסוף נחקרה התובעת באשר לשימוש קבוע בתרופות והשיבה כי מעבר לגרב האלסטית היא משתמשת קבוע באקמול פורטה. עדות גב' מלכה גאריביאן, אחות התובעת: 28. בנוסף לתצהיר התובעת, הוגש כאמור, מטעם התביעה, גם תצהירה של הגב' גאריביאן מלכה, אחותה, ילידת 30.11.52. האחות הצהירה כי היא עובדת כפקידת חשבונות ב"פרחי אביה", בחנות שברחוב בן יהודה בירושלים. נאמר כי העסק היה שותפות שהתפרקה בשנת 2004 והצדדים עוד מתדיינים ביניהם. כרגע, האח גרשון הוא בעל העסק, שמורכב משתי חנויות, זו שברחוב בן יהודה והאחרת שבקניון רב שפע. 29. באשר לתעסוקתה בחנות הצהירה כי עד שנת 2005, עבדה בשעות הבוקר אצל "האחים אלה" ובשעות אחה"צ, עבדה בחנות הפרחים, ומאז 2005, היא עובדת במשרה מלאה בחנות הפרחים. תפקידה כולל מענה לשיחות טלפון, הוצאת חשבוניות, תשלום מע"מ, ניהול חשבונות המע"מ והמיסים ועריכת תלושי השכר, בהתאם להוראות אחיה, בעל העסק. בנוגע למספר העובדים בחנויות הצהירה כי זה משתנה, לפי עונות השנה, באופן שבתקופות החגים מועסקים יותר עובדים. בכל הנוגע לשכר הניתן לעובדים בעסק, הצהירה כי בעוד יתר העובדים מקבלים שכרם לפי שעה, הרי שהיא והתובעת מקבלות משכורת חודשית (ר' סעיף 6 לתצהיר). 30. הגב' גאריביאן הצהירה כי התובעת עובדת בחברה מאז שנת 2000, ובתחילה עבדה בחנות שברחוב בן יהודה. תפקידה של התובעת היה לקבל את הפרחים מהספקים, לנקותם ולשזור אותם - עבודה הנעשית בעמידה. עוד הצהירה, כי לפני מספר שנים עברה התובעת לעבוד בחנות שבקניון רב שפע והיא עובדת שם לבדה, כך שכל ניהול החנות, הסידורים והמכירות נופלים על כתפיה. 31. הגב' גאריביאן אישרה אף היא כי במועד התאונה התגוררה עם התובעת ובתה בדירת ארבעה חדרים, בקומה ראשונה. עוד הצהירה כי באותה תקופה היא עבדה בשתי משרות ולכן יצאה מוקדם מהבית וחזרה מאוחר וכי בנסיבות האמורות, התובעת היא שניהלה את משק הבית לבדה. 32. אף האחות אישרה כי בעקבות התאונה, נגרמו לתובעת שטפי דם בפנים וברגליים והיא לא שבה לביתה משך שבועיים, בהם התגוררה אצל אימה. בביקורי הגב' גאריביאן אצל האם ראתה כי התובעת שוכבת, כשרגלה השמאלית מורמת והיא נפוחה מאד. התובעת התלוננה על כאבים ועל כך שאין היא יכולה לדרוך על הרגל. האחות אישרה כי באותה עת היא טיפלה בבת התובעת, לרבות חזרה מוקדמת מהעבודה כדי לאספה מבית ספר ולאכול עימה צהריים, כאשר לאחר מכן המשיכו השתיים לחנות הפרחים. כשהתובעת שבה לדירה היא התקשתה ללכת על רגל שמאל וכשהייתה צריכה לצאת לטיפול רפואי הייתה נוסעת במונית. הוצהר כי התובעת הייתה מזריקה לעצמה כל יום זריקה באזור הבטן. בנסיבות אלו, המשיכה הגב' גאריביאן לנהל את משק הבית וסייעה לתובעת, בביצוע פעולות יומיות. הגב' גאריביאן המשיכה להתגורר עם התובעת ובתה עד שנת 2005 (ר' סעיף 9 לתצהירה). 33. העדה אישרה את תקופת ההיעדרות של אחותה, לרבות עבודה במשרה חלקית ואף את תשלום שכרה חרף אותה היעדרות. עוד הבהירה כי השכר ניתן לתובעת, בהתחשב בכך שההליכים במל"ל לוקחים זמן, אך על התובעת להשיב את הכספים, לכשתקבל פיצוי. לתצהיר צורף אישור מפרחי אביה כי התובעת נעדרה מהעבודה כדלקמן: מיום 10.11.03 עד 7.12.03 : 29 ימים. מיום 8.12.03 עד 29.2.04 : 113 ימים. 1.3.04 עד 15.5.04 : 76 ימים. 16.5.04 עד 31.5.04 : 16 ימים - בחצי משרה. 28.6.04 עד 10.7.04 : 13 ימים. והובהר כי מסמך זה נערך על ידה, בהתאם להוראות האח גרשון. במסמך נטען אפוא כי התובעת נעדרה 234 ימים ברצף מיום התאונה, ומתוכם ב- 16 ימים עבדה חצי משרה. לאחר מכן נעדרה לעוד - 13 ימים. עוד נאמר כי בתקופה זו שולם לתובעת מלוא שכרה ע"ח ימי מחלה. בהתאם לאישור - התובעת עובדת במשרה מלאה, לפי משכורת חודשית והיא זכאית ל-80% מפדיון ימי מחלה, עם פרישתה לגמלאות (ר' נספח א' לתצהיר). כנספח ב' לתצהיר הגב' גאריביאן, צורפה פניה מטעם העסק לנתבעת 2, בדרישה להחזיר את חלקו של המעביד, בדמי הפגיעה ששלמו לתובעת. 34. הוצהר כי בתקופת המחלה של התובעת, נשכרה העובדת רבקה לוי, למלא את מקומה. הגב' גאריביאן הצהירה עוד כי בתקופה זו החנות הייתה פתוחה למשך שעות קצרות יותר, ובהתאם נגרמו לחנות הפסדים. בהתאם לתצהירה, מעבר לתלונות חולפות על לחץ בחזה וכאבי ראש, לא התלוננה התובעת עובר לתאונה על כאבים ברגליים או בעיות אחרות. היא הוסיפה כי לפני כשנתיים עברה התובעת תאונה נוספת, בה נפגעה בשיניה ולבסוף אישרה כי התובעת מתלוננת על כאבים ברגל שמאל ועל קושי בהליכה, נעזרת בגרביים אלסטיות, ושמנה מאד מאז התאונה. 35. בחקירתה ביום 12.1.09 העידה האחות כי היא אחראית על הנהלת החשבונות ועל קבלת הזמנות בפרחי אביה. העדה נשאלה האם היא מודעת לכך שההגנה בקשה לזמן את מנהל העסק עם התיק המלא של התובעת והשיבה בחיוב. את העדר התייצבות האח, המנהל - הסבירה בכך שהוא לא יכול לסגור את החנות ולבוא. עוד השיבה כי היא לא הביאה את התיק איתה, מאחר ולא התבקשה לעשות כן (ר' בשולי עמ' 6 ובראש עמ' 7, לאותו פרוטוקול). 36. העדה נחקרה באשר למערכת היחסים בינה לבין התובעת, אחותה. מערכת המאפשרת מגורים משותפים, במשך כחמש שנים, מבלי שהעדה תורמת מאום, ועל כך השיבה "עניינים שבינינו" ו"זה לא עניינים של אף אחד. לא עונה על זה. זה היחסים בינינו, אנחנו עוזרים אחד לשני תמיד. לא מתחשבנים על כל אגורה" (ר' עמ' 7, ש' 6-13). ב"כ הנתבעים הפנה את העדה לכך שלכאורה כן קיימת התחשבנות במשפחה, שכן האח דורש מאחותו החזר השכר ששילם לה, עת נעדרה מהעבודה. על כך השיבה העדה כי זה שונה, מאחר ומדובר בעסק, עסק ממנו הוא מתפרנס ואשר יש לשלם שכר לעובדים בו. כשנשאלה האם היא לא מתחשבנת עם התובעת כאשר היא דורשת פיצוי על התקופה שלאחר התאונה בה עזרה לה, הכחישה התחשבנות הנוגעת לעזרתה (ר' שם, ש' 14- 19). 37. העדה נשאלה כיצד לפני התאונה לא יכלה לסייע לאחותה, התובעת, משום שלא היה זמן ולאחר התאונה פתאום התפנה לה זמן. בתחילה השיבה העדה כי לפני התאונה עבדה עד שמונה בערב והייתה יוצאת להוציא את אחייניתה מבית הספר על חשבון עבודתה אצל גרשון. ואולם, כשנשאלה התובעת מתי עבדה אז אצל גרשון, השיבה כי החלה לעבוד אצלו בשעות אחה"צ בערך בשעה 15:30- 16:00, ואשרה כי שחרור הילדה מבית הספר היה על חשבון הזמן שלה. 38. חקירת העדה נמשכה כאמור ביום 22.2.09 והפניות להלן, הינן לפרוטוקול ממועד זה. ביום העדות הנוסף - בניגוד לאחותה, שלא טענה לעבודה אחרי 18:00 (ר' סעיף 20 לעיל ), טענה עדה זו כי החנות אמורה להסגר בשעה 22:00- 23:00, אלא שלטענתה זו נסגרת בפועל מוקדם יותר, בהתאם ליכולת של התובעת. "לפעמים היא סוגרת בשעה חמש ולפעמים בשעה שבע בערב" (ר' עמ' 3 ש' 18). באשר לשאלה האם לאחיה לא אכפת השיבה - "אכפת לו מה הוא יעשה" (שם, ש' 21). ולאחר שנשאלה מדוע אחיה לא מביא עובדת נוספת לשעות הנותרות אמרה "אלה שעות העבודה בקניון" (ר' עמ' 4 ש' 19). 39. העדה לא זכרה כמה זמן שכבה אחותה בבית, לאחר שחזרה מהאם. בתחילה העריכה זאת בשלושה ארבעה חודשים (ר' עמ' 4 ש' 27) ובהמשך אמרה כי היא חושבת שזה נמשך על פני תקופה ארוכה יותר (ר' עמ' 5 ש' 13). בהתאמה לעדות התובעת עלה גם מעדות האחות כי בתחילה עזרה רבות, הן באמצע היום והן בסוף היום, עת יצאה יותר מוקדם מהעבודה כדי לסייע בסידורים. כמו כן - אף היא אמרה שלאחר מכן נעזרה התובעת בשכנה (ר' עמ' 5 ש' 8). באשר לימים הראשונים לאחר המגורים אצל האם, עת שהתובעת שבה לדירתה ונדרשה לעזרה מלאה במקלחת ולבוש, העריכה זאת בשבוע עד עשרה ימים. (שם ש' 17). 40. העדה לא הכחישה שהתובעת קיבלה חרף היעדרותה שכר מלא וכן קיבלה את דמי הפגיעה מהמל"ל (אם כי היה ניכר שלא ידעה מה גובה דמי המל"ל ביחס לשכר). היא ציינה שכשפנתה למל"ל לקבל את הסכום שהועבר לתובעת, הובהר לה שלא ניתן להחזיר התשלום ומאחותה לא התבקש התשלום כי לא היה לה להחזיר ומצופה כי היא תחזיר הסכום כעת כשתקבל את הפיצוי.( ר' עמ' 5-6) 41. על אף שהעדה טענה בתצהיר כי אין היא זוכרת שלפני התאונה נעדרה אחותה עקב מחלה, על אף אמירתה כי כאשר אחותה לקחה חופשה היא קיבלה שכר על חשבון החופשה השנתית (ר' סעיף 12 לתצהירה) וכן על אף שבנספח א' לתצהירה, נאמר שמשכורת האחות בהעדרה שולמה ע"ח ימי מחלה - עלה במהלך חקירתה הנגדית כי למעשה אין היא מתמצאת במספר ימי המחלה של אחותה. העדה טענה בחקירתה הנגדית כי לפני התאונה, לא הייתה, למעשה, התחשבנות על מחלות, לא הביאו תעודות מחלה, אלא פשוט המחסיר ימי עבודה עקב מחלה, או חופשה, פעל להחזרת השעות שהחסיר. (ר' עמ' 6 לפרוטוקול). באשר לשאלה מדוע היא כוללת בימי מחלה את הימים בגינם שולמו דמי פגיעה ענתה כי היא מסתמכת על תעודות המחלה שהוצגו בפניה ולה זה לא משנה שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. 42. העדה הסכימה כי אחיה הוא למעשה הכתובת באשר להפסדי העסק, עת שאחותה הייתה מושבתת מעבודה. כמו כן אישרה כי לפעמים (לא הרבה) כשיש עומס הזמנות, גם התובעת מגיעה לעזור בחנות השנייה שמתחת לביתה, אם כי רק בעבודות מסוימות, אשר בהן בלבד היא יכולה לעזור (ר' עמ' 7). ראיות הנתבעים: 43. מתעודות הציבור שהתקבלו עקב הזמנת עדים של הנתבעים ראוי לציין את הבאות: א. התקבלה תעודת עובדת הציבור הגב' אורלי אברס, פקידת תביעות נפגעי עבודה במל"ל. מהתעודה עולה כי לתובעת אושרו דמי פגיעה בגין 21 יום, בעקבות התאונה מיום 29.11.06, המאוחרת לתאונה בגינה הוגשה תביעה זו. מהמסמכים שצורפו לתעודה עולה כי באותה תאונה נפגעה התובעת בשיניה וטופלה בבית החולים ביקור חולים. ב. הוגש העתק תיקה של התובעת במחלקת נכות כללית במל"ל וממנו ניתן ללמוד כי בהמשך לתאונה משנת 1982, שארעה בעת חציית כביש, הוכרו לה 19% נכות משוקללת (10% לנוכח הגבלה בתנועות הכתף ו- 10% בגין צלקת מכערת בקדמת הכתף). לנוכח גובה הנכות נדחתה תביעתה לקצבת נכות. מאותם מסמכים ניתן ללמוד עוד כי לפני עבודתה בפרחים, עבדה התובעת כספרית. עיקר טענות הצדדים באשר לגובה הנזק: טענות התובעת: 44. בסיכומיה טענה ב"כ התובעת כי יש לפצות את התובעת כדלקמן: * בגין הפסד שכרה בעבר על בסיס ארבעה חודשים מלאים בשווי 4,822 ש"ח בתוספת הפרש שבין דמי הפגיעה (שקיבלה עבור שלושת החודשים הסמוכים לתאונה) והשכר המלא סך של כ- 24,000 ₪ (דהיינו, הנחה כי התובעת הפסידה שבעה חודשי עבודה). * בגין פגיעה בכושר השתכרותה על בסיס 20% משכר ממודד להיום, בסך 5,308 ₪ ועד גיל 67 כאשר הסכום מהוון, סך של כ- 128,000 ₪. * הוצאות בהתחשב בצורך לקנות זוג גרביים אחד בחודש, בשווי 150 ₪, למשך 29 שנה, מהוון כ- 64,500 ₪. * ניידות מוגברת 25,000 ₪. * עזרה בעבר על בסיס 6 חודשי עזרה ו- 2,000 ₪ לחודש בחצי השנה הראשונה, שלאחר התאונה כ- 12,000 ₪ ועל בסיס 500 ₪ לחודש בגין ייתרת הזמן שחלף מאז כ- 28,500 ₪. * בגין עזרה בעתיד, על בסיס 6 שעות שבועיות, 40 ₪ לשעה ו- 29 שנים כאשר הסכום מהוון 222,150 ₪. * כאב וסבל - 29,252 ₪. * נראה כי באת כוח התובע שכחה לציין בסיכומיה הוצאות בעבר, עת שבתחשיבה (אשר הובהר כי הוא מהווה חלק מהסיכומים) ביקשה בראש זה סך של כ- 5,000 ₪. 45. התובעת הסכימה כי מהסכום הכולל (אשר בתחשיבה הועמד על כ- 538,000 ₪) יש להפחית את תגמולי המל"ל. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים ביום 1.6.08 עמד סכום זה על כ- 144,000 ₪. (אעיר כי בהתאם לתחשיב דלעיל, אין מקום להפחתה מלאה של תגמולי המל"ל, שכן התחשיב לא מביא מלכתחילה את ההפסד המלא של 3 החודשים הסמוכים לתאונה וממילא אין גם מקום להפחתת דמי הפגיעה). 46. ב"כ התובעת הפנתה לפגיעה הקשה בתובעת, כפי שזו הונצחה בתמונות שהוצגו. לצורך של התובעת להזריק לעצמה זריקות ולסבל שנותר עקב נפיחות הרגל, פגעי פיגמנטציה, חולשה בקרסול, אדמומיות וגירוד. כן הפנתה לסעיף בגינו הוכרה הנכות וטענה לאורו כי עסקינן בנכות תפקודית, בהתחשב בצרכי העבודה של התובעת, המחייבים עמידה ממושכת על הרגליים. 47. נטען כי אין לזלזל בחובת התובעת להשיב לאחיה את ששילם לה, חרף העובדה שלא עבדה וכן כי יש לפצותה בגין העתיד על בסיס 20% הפסדי שכר וזאת אף שכיום אין פגיעה בשכרה. ב"כ התובעת הצביעה על כך שאין כל ערובה שעסק האח לא יקלע לקושי כלכלי או חס וחלילה תפגע בריאות האח או שלא יוכל להמשיך ולהעסיקה באותם תנאים, מכל טעם אחר. 48. בעניין החזר ההוצאות נטען כי לא רק שאין התובעת מקבלת החזר מלא לכל הוצאותיה, כעולה מנספח ט' לתצהירה, אלא גם אין מקום להטיל עליה את נטל הבירוקרטיה, לרוץ בגין כל הוצאה קטנה או כל נסיעה - לקבלת החזר ולהוכחת ההצדקה להוצאה ומועדה. נטען כי יש מקום לפיצוי בגין עזרה שניתנה לתובעת, שכן זו חרגה מהעזרה המצופה מקרובי משפחה בגדר חובתם המוסרית וכי יש מקום לעזרה בעתיד בהתחשב במגבלה ברגליים, אשר מקשה על כל עבודה בבית. התובעת ביקשה עוד כי תוחזר לה בגדר הוצאות משפט, עלות בדיקה מטעמה של חוות הדעת האקטוארית שהגישו הנתבעים. טענות הנתבעים: 49. מנגד טוענים הנתבעים כי על אף שנכותה של התובעת הועמדה על 20%, אין זו נכות תפקודית שכן התובעת שבה לעבודתה ואף במל"ל הוחלט שלא להפעיל את תקנה 15. הנתבעים מצביעים בהקשר זה על שעות העבודה הרבות של התובעת, על כך שלא נלקח עובד נוסף לסייע לה, על מגוריה בקומה גבוהה ועל המרחק ממקום מגוריה למקום עבודתה ודבריה כי לפעמים היא הולכת מרחק זה ברגל עם הפסקות. בהמשך לטענה בדבר פגיעה תפקודית מזערית, אם בכלל, טוענים הנתבעים כי אין לפצות את התובעת, בגין הפסד השתכרות, על התקופה שמעבר לתשעים ימי אי הכושר שאושרו לה במל"ל. נטען כי לא ברורה הטענה להיעדרות הממושכת של התובעת מעבודתה, עת לא נקבעו לה נכויות זמניות וכי שכשם שקביעת המל"ל מחייבת באשר לנכות הצמיתה, כך היא מחייבת גם באשר לנכות הזמנית. 50. ב"כ הנתבעים ייחד חלק ניכר מסיכומיו לכך שאח התובעת לא התייצב לעדות, על אף שנשלחה מטעם הנתבעים הזמנה למנהל החנות. נטען כי לא ניתן לסמוך על עדות גב' גאריביאן - אשר הייתה בחלקה עדות של אחות התובעת ובחלקה האחר עדות של אורגן מטעם מקום העבודה. בהקשר זה הצביע ב"כ הנתבעים על פגמי אותה עדות ועל ספקות לגבי נתונים שנמסרו באמצעותה. ב"כ הנתבעים ציין כי לא היה טעם לזמן את האח, בעל העסק, באמצעות צו הבאה, שכן ניתן להניח שעדותו הייתה עדות מוטה. 51. הנתבעים טענו כי אין מקום לפיצוי בגין ימי העבודה אשר התובעת טוענת שהחסירה וכן כי לא ניתן לסמוך על הטענה שהתובעת עתידה לקבל פדיון ימי מחלה, הכל בהתחשב במערכת היחסים המשפחתית של האחים והאופן בו מנוהל העסק. נטען, כי כשנתן האח לתובעת משכורת מלאה חרף היעדרותה, נתן זאת בדין מתנה ומכל מקום, כדי לתבוע השבת הכספים על האח לתבוע עצמאית כמטיב. באשר לעזרת האחות הפנה לכך שזו אמרה כי לאחר 10 ימים שבה לעבודתה הרגילה, בשתי משרות. נטען כי משך הזמן הכולל בו נעזרה התובעת בבני משפחתה וכן היקף העזרה שניתנו, אינם חורגים מאלה הניתנים על ידי קרובי משפחה בגדר חובתם המוסרית. נטען כי למרב יש ליתן ברכיב זה סך של 2,000 ₪. 52. נטען עוד כי במצבה הנוכחי יכולה התובעת לבצע בעצמה את כל עבודות הבית וכי היא הודתה שהיא זו שמבשלת ומנקה כשהדבר נדרש. משילדתה כבר בת 17.5, ממילא לא נדרשת עזרה מיוחדת בגידול הילדה וככל שיינתן פיצוי ברכיב זה, עקב החשש מהחמרה עתידית של הדליות ברגליים, הרי שיש להסתפק בסך של 5,000 ₪. 53. הנתבעים טענו כי אין למעשה פגיעה בכושר ההשתכרות אך מכל מקום, ככל שיינתן פיצוי ברכיב זה אין מקום לפוסקו על בסיס תחשיב אקטוארי, שכן לא הוכח כל נזק. נטען כי יש לפסוק למרב 20,000 ₪ ואף זאת "לפנים משורת הדין" (ר' עמ' 15 ש' 12). הנתבעים התייחסו עוד לסעיף 54 לפקודת הראיות ולזהירות שיש לנקוט ביחס לעדויות שנשמעו, כמו גם למשמעות היעדרות עדות האח, חרף היותו בבחינת עד רלוונטי דרוש. 54. באשר לגרביים האלסטיות, נטען תוך הפניה לחומר רפואי שהוצג ולמסמכי המל"ל, כי אין אינדיקציה לצורך בשימוש בהם וכן אין אינדיקציה לתדירות השימוש הנטענת. אף אם אלה ימצאו - אין ראיות מספקות באשר להיקף ההוצאה והיקף ההחזרים. נטען כי מכל מקום, אין הוצאות ממשיות מעבר לכך, שכן התובעת בעצמה העידה כי היא עושה שימוש רק באקמול פורטה. 55. הנתבעים טענו כי לאחר שתבוצע הפחתת תגמולי המל"ל, ימצא שהתביעה כולה נבלעת. בהקשר זה הגישו חוות דעת אשר, כאמור, בהתאם לה, התובעת קבלה ותקבל מהמל"ל סכום של 143,998 ₪. (התובעת לא חלקה על האמור בחוות הדעת, ר' הודעה מיום 30.6.08). נטען כי אין מקום להטיל על הנתבעים את עלות בדיקת נכונות חווה"ד האקטוארית ע"י התובעת. בסיכומים לא הועלו טענות באשר לתאונות הקודמות, בהן הייתה התובעת מעורבת ונראה כי התובעת ויתרה על טענות בעניין זה. הכרעה: 56. טרם שאדרש לרכיבי הפיצוי אציין כי למשמע עדות התובעת, התרשמתי שמדובר באישה פשוטה ואמינה. לא היה נראה כי זו מנסה להאדיר נזקה ועלה כי בפועל עסקינן באישה המוצאת פרנסתה בעמל כפיה, תוך מאמצים להתמיד בעבודה חרף הכאבים וזאת הן מחמת צרכי פרנסתה והן בכדי שלא תגרם פגיעה לעסק אחיה. מדובר באשה חד הורית אשר מהכנסה שאינה גבוהה, צריכה לקיים את עצמה ואת בתה. לטעמי העובדה שהיא ממשיכה בעבודתה חרף מגבלותיה, אינה צריכה להיזקף כנגדה, שכן ניכר כי ביסוד הדבר עומד אילוץ כלכלי. 57. עם זאת, עדות אחות התובעת הייתה פחות אמינה - היה ניכר כי זו התייצבה כדי לסייע לאחותה וכי אין היא מדייקת בעדותה, בין עת שניתנות תשובות לדברים אשר אינה יודעת או אינה זוכרת ובין עת שניסתה להאדיר את הנזק (כך לדוגמא הטענה לשעות עבודה בחנות עד שעות מאוחרות יותר, מאלה להן טענה התובעת בעדותה). 58. באשר לפגיעת התובעת, בצדק הפנתה באת כוחה להוראת סעיף 11(2)(ג), בתוספת לתקנות. עניינו של סעיף זה בנזק לכלי דם והוא מקנה 20% נכות עת - "קיימת תפיחות קבועה ניכרת עקב עמידה או הליכה, ישנם PIGMENTATIO וכחלון ברגל אחת". 59. נכות זו מתיישבת היטב עם תלונות התובעת על רגל נפוחה, כאבים בעמידה ממושכת, הצורך להרים את רגלה בבית בסוף יום העבודה ולהימנע מיציאות נוספות, בשעותיה הפנויות (וזאת הן משהיא מתגוררת בדירה בקומה גבוהה ללא מעלית והן משהרגל נפוחה וכואבת בסוף יום העבודה). אמינה עליי עדות התובעת כי עקב פגיעה זו, היא צריכה להיות מלווה בפיקוח רפואי, חבישת גרב אלסטית וכי לאחר מאמץ ממושך, הרגל מתנפחת והיא סובלת מכאבים. אף שלא הוצגה תמונה של התובעת עובר לתאונה, אמינה עלי גם העדות כי התובעת השמינה עקב הפגיעה ברגל, המאלצת אותה לצמצם פעילות גופנית של הליכה ממושכת. הפסד שכר ופגיעה בכושר עבודה: 60. אין אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעים כי אין מקום להכיר בהפסדי שכר נטענים, ככל שאלה אירעו במועדים החורגים מפרק הזמן בו הוכרה נכות זמנית במל"ל ובהתחשב בכך שקביעת המל"ל היא קביעה מחייבת בהתאם לדין (בהתאם לסעיף 6ב' לחוק). כשם שהנתבעים מבקשים לקבוע כי חרף נכות צמיתה של 20% שנקבעה במל"ל, אין הפסדי שכר או שיש הפסדי שכר נמוכים יותר, כך רשאי בית המשפט לחרוג גם מהנכות הזמנית שנפסקה שם, עת מונחות בפניו עובדות המלמדות על נכות זמנית ממושכת יותר. אף מקום בו נקבע כי הנכות הזמנית, שעמדה על 100%, פחתה לנכות צמיתה בגובה 20%, (וזאת בין שעסקינן בקביעה בועדות המל"ל ובין בקביעה שניתנה ע"י מומחה מטעם בית משפט) - רשאי בית המשפט לפסוק כי בפועל אף במשך תקופה נוספת, נגרמו הפסדי שכר, העולים על 20%. כל זאת - אף מבלי שאדרש לכך שב"כ הנתבעים, מטעמיו, כלל לא עימת את התובעת עם טענתו לפער בין קביעות המל"ל באשר לנכות הזמנית ובין טענותיה, באשר לתקופה הסמוכה לתאונה. 61. לטעמי אין כל רבותא בכך שהתובעת קיבלה את שכרה גם עת נעדרה מהעבודה או עת עבדה באופן חלקי, שכן היה ברור מהעדויות כי שכר זה שולם לה רק עקב העובדה שבעל העסק הוא אחיה ובהיותו מודע למצבה הכלכלי. מאחר שהכספים לא התקבלו כנגד עבודה בפועל, יש ממש ברצון התובעת להשיב את ההטבה לאחיה. יש ממש גם בהסבר האחות כי אף שבני המשפחה אינם נוהגים להתחשבן ביניהם, שונים הדברים ביחס לאותו שכר, שכן זה משולם במסגרת עסק המתנהל בצורה מסודרת ואשר בו יש לשלם שכר גם לעובדים אחרים. ממילא, לדידי, יש מקום לשלם לתובעת את שכרה בתקופת היעדרותה, שכר אותו עליה להשיב לאחיה. 62. אכן, האח לא התייצב לעדות - עם זאת התייצבה האחות וצירפה לתצהירה מסמכים שנערכו על בסיס תרשומת הקיימת בעסק. ככל שסבר ב"כ הנתבעים כי יש צורך גם בעדות האח היה יכול לפעול להבאתו. בהקשר זה יש ממש בדברי ב"כ התובעת כי אין לשכוח שהעדויות הופסקו, לנוכח הפסקת חשמל והנתבעים לא רק שלא ביקשו צו הבאה כנגד האח, טרם לדיון השני ולאחר שהוחל כבר בחקירת האחות, אלא האחות אף לא התבקשה להעביר לאח את הבקשה כי יתייצב בעצמו. אין גם כל צורך שהאח יגיש תביעה נפרדת בגדר מטיב, והתובעת אשר מתעתדת להחזיר לו את ששילם לה חרף היעדרותה, יכולה לכלול זאת בתביעתה. אציין כי התרשמתי בעת סיכומי הנתבעים, שאין הם חולקים על עצם ההיעדרות מעבודה, אלא טוענים שלא ניתן לטעון לנזקיה, לנוכח קביעות המל"ל ומשהשכר בעת ההיעדרות ניתן בבחינת מתנה. 63. כאמור - אין אני מקבלת את הטענה כי מאחר ובמל"ל הוכרו רק 91 ימי אי כושר אין מקום לפיצוי בגין 231 ימי עבודה, בתוספת 16 ימים, בהם עבדה בחצי משרה. העובדה שהתובעת - עת שבה לעצמה, חזרה למשרה מלאה, חרף כאביה ומומה, תומכת בכך שעת לא עבדה, בתקופה הסמוכה לתאונה, עשתה זאת מחמת שמצבה הגופני אכן לא אפשר את הדבר. התרשמתי כי משפחת התובעת היא משפחה קרובה, אשר ילדיה תומכים זה בזה וניכר גם כי התובעת מצידה לא תנצל תמיכה זו, וככל שהייתה יכולה, הייתה שבה לעבוד במועד מוקדם יותר. ככל שנדרשת תמיכה לדברי התובעת באשר להיעדרותה מהעבודה בסמוך לתאונה, אף שלטעמי עדותה לבדה הייתה משכנעת, הרי שניתן למצוא תמיכה זו - הן בדו"ח שצורף כנספח א' לתצהיר האחות והמציין המועדים המדויקים של ההיעדרות, הן בתעודות המחלה שהוצגו בגין אותן תקופות להן טוענת התובעת, והן בעובדה שכיום התובעת עובדת במשרה מלאה אף שאין מחלוקת שהוכרה כנכה בעל 20% נכות. 64. באשר לאובדן כושר ההשתכרות, טענו הנתבעים כי משהתובעת שבה לעבודתה באותו היקף משרה ושכר, הרי שיש בכך להעיד על ההעדר נכות תפקודית ולכן אין לפצות את התובעת ברכיב זה - איני מקבלת אף טענה זו. במקרה דנן לא מדובר בנכות זניחה או נמוכה, אלא בנכות משמעותית של 20%, הנתבעים לא ביקשו להתיר הבאת ראיות לסתור וממילא הקביעה הרפואית מחייבת. באשר למשמעות התפקודית, אף שלעת הזו אין אכן ירידה משמעותית בשכר התובעת והיא אף שבה לעבודה בהיקף דומה, יש ליתן את המשקל הראוי לעובדה שהתרשמתי כי היא עושה כן מחמת אילוץ כלכלי וכן בהתחשב בכך שמדובר בעסק של אחיה. 65. אני מוצאת שיש ממש בחששות שהביעה התובעת בתצהירה, באשר לעתיד. לא ברור כי התובעת תוכל להתמיד באותה עבודה גם בעתיד ובמיוחד ככל שיחלפו השנים וגילה יעלה. עוד אין וודאות, כי העסק ישרוד וכי תוכל להמשיך בעבודה דווקא אצל אחיה, אשר מטבע הדברים, מוכן להתחשב בקשייה ובפגיעתה. יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת מוצאת כבר שנים רבות את פרנסתה בעבודות כפיים (ר' תיקה במחלקת נכות כללית במל"ל, שם מדובר על עבודה קודמת במספרה). בעבודות ממין זה, מטבע הדברים, נדרשת עמידה ממושכת או שימוש אחר ברגליים. אמנם התובעת שבה לעבודתה ונראה כי אין לתאונה, כרגע, השפעה מוכחת על הכנסתה, אך לא ניתן לשלול השפעה כזו לטווח הרחוק. יש ליתן את הדעת עוד לכך שכדי להתמיד בעבודה מלאה, מוותרת למעשה התובעת על בילוי לאחר שעות העבודה שכן היא נדרשת בסוף היום המתיש, למנוחה והרמת הרגל. בנסיבות אלו ובהתחשב בגובה הנכות הרפואית, בגיל התובעת, בהעדר הכשרה לעבודות שאינן מחייבות השימוש ברגל - יש לטעמי לפצות את התובעת על בסיס כמחצית מתחשיב אקטוארי. 66. בשולי חלק זה אעיר עוד, כי אין ממש בכך שב"כ התובעים הדגיש קביעות במל"ל כי אין נכות אורטופדית, בדין הפנתה ב"כ התובעת לכך שאמירה זו באה כדי להדגיש שלא נותרה פגיעה נוספת בגין הצוואר או הגב (ר' לעיל סעיף 8), אך אין בכך ללמד דבר לעניין משמעות הפגיעה שהוכרה ברגל. עזרה הזולת בעבר ולעתיד: 67. התרשמתי כי עדות התובעת בדבר הצורך בעזרה לאחר התאונה הייתה אמינה. כאמור עלה כי היא נדרשה לעזרה רבה, מיידית לאחר התאונה, עת עברה אף להתגורר בבית אימה בעוד אחותה היא זו שנדרשה לצאת באמצע היום מעבודתה, לאסוף את בתה ולדאוג לשלומה. הטענות מתיישבות הן עם הנכות הזמנית שהוכרה בגין אותה תקופה במל"ל והן עם תמונות שהוצגו באשר לפגיעתה. התרשמתי, כי אכן התובעת לא יכלה לדרוך על רגלה במועדים האמורים, והייתה מוגבלת, באופן שמנע ממנה עבודה מאומצת. "הלכה היא, שבאם נפגע לא העסיק עובד לעזרה שהיה זקוק לה, בגלל חוסר אמצעים כספיים, "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע.א. 93/73שושני נ. קראוז פסקי דין כ"ח(1), 277 בעמ' 280 מול האות א', ובעקבותיו ע"א 23/84(לא פורסם). הוא הדבר בענייננו." ר' ע"א 142/89 יוסף גמליאל נ. אושיות חברה לביטוח (כבוד השופט אור, פורסם במאגרים הממוחשבים). 68. אדגיש כי ב"כ הנתבעים לא דייק עת אמר שע"פ עדות האחות, עזרתה ניתנה רק בעשרת הימים הסמוכים לחזרת התובעת לדירתה, מדירת האם. האחות ציינה רק כי העזרה המוגברת, הכוללת עזרה במקלחת ולבוש השתרעה על כ- 10 ימים. לא נאמר עם זאת כי לאחר מועד זה, היא לא עזרה יותר בבית, בניקיונות וסידורים או לא עזרה יותר בהוצאת הילדה מבית ספר (ר' עמ' 5 לפרוטוקול האחרון). 69. עוד אני מוצאת ממש בתיאור התובעת באשר למצב הנוכחי, דהיינו כי לאחר יום עבודה ממושך ועלייה לדירתה הגבוהה נדרשת הרגל למנוחה. אין בעובדה שהתובעת אינה נדרשת היום לעזרה בשכר, מפאת חסרון כיס, כדי למנוע ממנה לקבל בעתיד את העזרה המתחייבת עקב פגיעתה. רבות ממלאכות הבית דורשות עמידה על הרגליים ויש הצדקה כי התובעת תקבל עזרה בהן, עזרה שתקל עליה ותאפשר לה לעמוד פחות שעות. (לכל הפחות, לאחר העבודה). בהקשר זה אוסיף כי דברי התובעת שנאלצה לרכוש דירה גבוהה מפאת חסרון כיס, היו אף הם אמינים עליי. הוצאות עבר ועתיד: 70. לתצהיר התובעת צורפו קבלות הן בגין נסיעה במוניות והן בגין תרופות. מעדותה עלה כי באשר לעתיד עיקר ההוצאות תהיינה בגין הגרביים האלסטיות וכי אף לאחר קבלת החזר חלקי של עלויות אלה, עדיין היא נותרת בחסרון כיס. על הצורך בשימוש בגרביים ניתן לעמוד ממסמכים רפואיים שהוצגו, ואפנה במיוחד למסמכים אליהם הפנתה באת כוח התובעת בסיכומי התשובה; מסמכים בהם מצוינת חבישה אלסטית וזאת לא רק במועדים הסמוכים לתאונה, עת נדרשה גם למנוחה עם רגל מורמת, אלא גם ביום 21.8.08, עת התייצבה אצל ד"ר וולקוב והתלוננה על כאבים ונפיחות ברגליים. קבלה ע"ס 187 ₪ על בסיס מרשם של ד"ר וולקוב, מעידה כי אכן התובעת נדרשת לגרביים וזאת אף במועד שקדם לאותו ביקור. 71. מקום בו התובעת הייתה עצמאית ונהגה ללכת מרחקים גדולים ברגליה וכעת היא נדרשת לתחבורה, יש מקום ליתן לה פיצוי בגין נסיעה מוגברת בתחבורה ציבורית או מעת לעת במונית, זאת אף מקום בו אלה אינם לצורך קבלת טיפול רפואי. 72. אכן התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובעת זכאית להחזר הוצאותיה, אך ניכר מנספח ט', לתצהירה כי לא מדובר בהליך פשוט, התובעת נדרשת לייחס כל קבלה של נסיעה במונית, לטיפול ספציפי שניתן לה וקיימת גם מגבלה של גובה ההחזר. יש לטעמי מקום לפסוק לה פיצוי מתון בגין הוצאות (הן בעבר והן בעתיד) זאת בשים לב לכך שעשויות להיות לה הוצאות עודפות, בגינן לא תקבל החזר. 73. יש מקום, עם זאת, לטענות ב"כ הנתבעים כי ככל שמאז אוגוסט 2005 לא פנתה התובעת לקבלת החזרים נוספים (ר' המועד בנספח ט' הנ"ל), אין לה להלין אלא על עצמה ואין היא זכאית למלוא הוצאותיה. 74. טרם פניה לסכומים הנפסקים, אציין כי אין מקום לשערוך השכר באשר לנזקי העתיד, כפי שטענה ב"כ התובעת, משזה נשאר עומד על אותו גובה ואין טענה שהדבר נעוץ בנכות. בהמשך לכל המפורט לעיל, אני מוצאת לפסוק כדלקמן: נזק מיוחד: * בגין הפסדי שכר בעבר על בסיס המבוקש בסיכומי התובעת (4 חודשים מלאים של הפסדי שכר) ובתוספת תשלום בגין שלושת החודשים בגינם התקבלו דמי פגיעה (שכן אלה יופחתו מסך הפיצוי), ובתוספת המתחייב מחמת הזמן שחלף מאז ימי המחלה, אני פוסקת סך של 44,500 ₪. * בגין עזרה בעבר, בהתחשב בעזרה המוערכת כחורגת מזו המצופה מקרובי משפחה, סך של 5,000 ₪. * בגין הוצאות בעבר, בהתחשב בהיקף הקבלות שהוצגו, בזכאות התובעת להחזרים, בהנחה שלא כל הקבלות נשמרו ועל יסוד ההלכה הקובעת כי אין מצפים מניזוק להתמיד ולשמור את כל הקבלות (ר' ת"א 6321/04 קסואני איהב קטין נ. סאלחי בהייה, מיום 30.8.07 שם הפנה בית המשפט גם לע"א 586/84 מקלף נ. זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 155) - אני פוסקת סך של 4,000 ₪. נזק כללי: * בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, על בסיס כמחצית תחשיב אקטוארי, המבוסס על 20%, 4,826 ₪ לחודש ו- 12 שנה, 58,500 ₪. * בגין עזרה עתידית, על בסיס 320 ₪ לחודש (8 שעות חודשיות, בעלות של 40 ₪ לשעה) למשך 28 שנה כ- 72,500 ₪. * הוצאות עתידיות - על בסיס 450 ₪ לשנה, מעבר להוצאות שתוחזרנה לה וזאת הן לצרכי רכישת גרב אלסטית והן לנסיעות, ולמשך 28 שנה - סך של 8,500 ₪. * כאב וסבל - 30,450 ₪ סה"כ: 223,450 ₪. מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל, אשר בהתאם לחוו"ד אקטוארית מיום 21.5.08 עמדו על 143,998 ₪ ולהוסיף את הוצאות התובעת (לרבות העלות המשוערכת של בדיקת חווה"ד האקטוארית, ר' נספח י' לתצהירה, עלות שנדרשה כדי לנהל תביעתה) וכן שכ"ט עו"ד בסך 13%, בתוספת מע"מ כדין. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה על גובה ההפחתה, נכון למועד מתן פסק הדין, תוגש לרשם בית המשפט בקשה לקבוע ההפחתה המשוערכת ובלבד שלבקשה תצורף חוו"ד אקטוארית עדכנית והבקשה תוגש בתוך 21 יום ממועד מתן פסק הדין. המזכירות תדאג להמצאת העתק מפסק הדין לצדדים. ניתן היום, א' באדר, תשס"ט (25 בפברואר 2009), בלשכתי, בהעדר הצדדים. ענת זינגר, שופטת תצהיר בריאותצירוף תצהירכתב תביעהמסמכיםרפואה