1. לפנינו תביעתו של רדוקאנו ג'לו (להלן:"התובע"), עובד זר מרומניה כנגד הנתבעת לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו בנתבעת מיום 20/3/04 ועד ליום 28/4/07. 2. הנתבעת היא מפעל העוסק בעבודות מתכת בבאר שבע. התובע הינו מסגר בהכשרתו. העובדות הרלוונטיות לתביעה: 3. התובע הגיע ארצה ביום 20/3/04 והחל לעבוד אצל הנתבעת במפעלה בבאר שבע באמצעות אשרת עבודה שהנתבעת הוציאה עבורו. 4. התובע התגורר במתחם המפעל במגורים שהנתבעת הסדירה. בתחילה התגורר עם 6 עובדים נוספים ואח"כ התגורר עם עוד עובד אחד וגם לבד. 5. עם הגעתו לישראל חתם התובע על חוזה העסקה בשפה הרומנית ובשפה העברית. אולם הסעיף בדבר שכר העבודה השעתי לא מולא על ידי הצדדים (נ/3). כל שצויין בסעיף 16 לחוזה כי שכרו של התובע ישולם לפי שעות עבודה בפועל שאושרו על ידי מעסיקו ולא יפחת משכר מינימום. 6. התובע היה עובד שעתי ועבד 6 ימים בשבוע. שכרו האחרון של התובע עמד על סך של 22 ₪ לשעה. 7. במשך תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, יצא התובע פעמיים למולדתו באינטר ויזה. 8. על הצדדים חל צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. (כך עולה מעדותו של מנהל הנתבעת מר זיאד חורי, לרבות העובדה כי הטענה בדבר אי חלות הצו נזנחה בסיכום טענות הנתבעת). 9. ביום 28/4/07 התפטר התובע מעבודתו. תמצית טענות התובע: 10. התובע טען כי במהלך כל תקופת עבודתו לא קיבל זכויות סוציאליות מן הנתבעת ולא שולם לו שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי שבת. לטענתו, עבד 6 ימים בשבוע ולעיתים גם בימי שבת אולם לא קיבל בגין עבודה בשבת כל תוספת לשכרו. עוד טען כי מעולם לא קיבל את תלושי שכר מן הנתבעת ושכרו שולם לו במזומן, רק לאחר שהנתבעת החתימה אותו על טופס קבלת כספים. 11. התובע תובע הפרשי שכר כשהוא נסמך על החלטות הממשלה מיום 15/8/04 לפיה הוחלט כי שכר היסוד לעובדים זרים בענף התעשייה יהיה כדלקמן: בשנים 2004-2005 - לא פחות מ-5,000 ₪; בשנת 2006- לא פחות מ-6,000 ₪ ובשנת 2007 - לא פחות מ-8,000 ₪. התובע הוסיף וטען, כי גם בהתאם להיתרים שנתן משרד התמ"ת לנתבעת צוין השכר הנ"ל שעליה לשלם לתובע ולשאר העובדים הזרים המועסקים בענף התעשייה, אולם בפועל הנתבעת שילמה לתובע שכר נמוך מזה שצוין לעיל ולפיכך תובע הפרשי שכר בסך כולל של 65,100 ₪ בגין כל תקופת עבודתו בנתבעת. 12. התובע טען, כי חזר וביקש מן הנתבעת במהלך כל תקופת עבודתו להעלות את שכרו וכי אחד ממנהלי הנתבעת הבטיח לו כי שכרו יעלה, אך בפועל לא נעשה דבר. 13. התובע הוסיף וטען כי בתחילת חודש 4/07 הודיע למנהל הנתבעת כי אם שכרו וכל התנאים הסוציאליים לא ישולמו לו כפי שהנתבעת התחייבה לעשות, הוא יאלץ לעזוב את העבודה בסוף החודש ולשוב לארצו. 14. הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה ולא שילמה לו את המגיע לו ולפיכך נאלץ לעזוב את עבודתו. לטענתו, יש לראות את התפטרותו ממקום עבודתו כהתפטרות בדין מפוטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו ובשל העבודה כי הנתבעת לא שילמה לו את שכרו הראוי, לא הפרישה כספים עבור פנסיה ולא שילמה לו עבור זכויותיו הסוציאליות. ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך של 15,417 ₪ . 15. עוד טען כי עם התפטרותו, הנתבעת הלינה את שכר עבודתו בגין חודש 4/07 ורק לאחר הגשת התביעה, וביום מתן העדות המוקדמת, שולם לו שכרו. 16. התובע טען כי במשך חמשת החודשים הראשונים לעבודתו של התובע, ניכתה הנתבעת משכרו סך של 450 ₪ לחודש ובסך הכל 2,250 ₪ עבור אשרת עבודה שהוציאה עבורו. לטענתו, המדובר בניכוי אסור העומד בניגוד לחוק הגנת השכר ולפיכך על הנתבעת להשיב לתובע סכום זה בתוספת פיצויי הלנה. 17. התובע טען כי במהלך כל תקופת עבודתו לא שולם לו עבור חופשה שנתית, לפיכך זכאי הוא לפדיון חופשה שנתית בגין 42 ימים עבור 3 שנות עבודתו האחרונות, ובסך של 9,072 ₪. 18. התובע טען כי מעולם לא קיבל דמי הבראה ולפיכך זכאי הוא לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו סך של 4,452 ₪. 19. התובע טען כי למרות שחלים על הצדדים ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף התעשייה, המחייבים את הנתבעת לבטח את התובעת בקופת תגמולים, הנתבעת לא עשתה כן. לפיכך זכאי הוא לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך של 10,175 ₪ . 20. התובע טען כי עבד אצל הנתבעת כל ערב חג ועל כן על הנתבעת לשלם לו עבור 27 ימי חג בכל תקופת עבודתו ובסך של 5,832 ₪. תמצית טענות הנתבעת: 21. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים שכן התובע כלל לא פוטר מעבודתו. עוד נטען כי לא הוכחה כל הרעת תנאים בעבודתו של התובע, המצדיקה תשלום פיצויי פיטורים. טענת התובע כי התפטר מעבודתו משום שלא קיבל תוספת לשכרו אינה בבחינת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו ומעבר לכך טענה זו אף לא הוכחה בפועל. עוד נטען כי התובע מעולם לא הלין על כך ולא נתן לנתבעת התראה בכדי שתוכל לתקן את העניין. ולפיכך יש לדחות תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים. 22. התובע קיבל מלוא זכויותיו הסוציאליות והוא אינו זכאי לתשלום נוסף בגינם. לטענתה התובע קיבל מידי חודש תלושי שכר החתומים על ידו ובהם צוין השכר ששולם לו, לרבות רכיבים בגין חופשה שנתית ודמי הבראה. לטענתה, טענות התובע בגין אי תשלום דמי הבראה וחופשה שנתית נטענו בעלמא, ללא כל פירוט אילו סכומים קיבל ואילו לא. עוד נטען בעניין זה כי התובע עצמו חתם ביום 22/11/06 על מסמך שנערך בשפה הרומנית המאשר, כי קיבל את כל זכויותיו הסוציאליות עד למועד זה ואין לו כל טענות לנתבעת בעניין. 23. התובע לא הרים הנטל להוכיח תביעתו לתשלום דמי חגים ויש לדחות תביעתו בגין רכיב זה. 24. התובע אינו זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל , שכן התובע בחר לתבוע פיצויי פיטורים ולפיכך אינו יכול לקבל כפל תשלום, לפחות בחלק הנוגע לרכיב הפיצויים. 25. יש לדחות תביעת התובע להפרשי שכר, שכן לא הוכח כי החלטת הממשלה בעניין גובה השכר שיש לשלם לעובדים הזרים היא בבחינת הוראה המחייבת את הנתבעת בתשלום הסכומים הנקובים בה וכי לא ניתן להתנות עליה . נטען כי במקרה הנדון הוכח כי התובע חתם על חוזה העסקה שנערך בשפה הרומנית, מרצונו החופשי ובהסכמה ובו פורטו תנאי העסקתו, לרבות שכרו שנקבע לפי חוק שכר מינימום. לפיכך מנוע התובע מלטעון כי לא קיבל מלוא שכרו. התובע אף לא מחה במשך כל תקופת העסקתו על ההפרשים בשכרו, כטענתו והוא מעולם לא פנה אל הנתבעת בדרישה לתשלום השכר הנטען. 26. בסיכום טענותיה הוסיפה וטענה, כי מדובר בתנאים הדרושים לצורך קבלת היתר ואי קיומם עלול להביא לביטולו ותו לא. חוק עובדים זרים אינו מתכוון לפי מטרתו ליצור "שכר מינימום" הדומה לזה הקבוע בחוק שכר מינימום שהינו חוק שאינו ניתן להתניה או לביטול. לעומת זאת, חוק עובדים זרים וההיתרים הניתנים מכוחו אינם יוצרים הוראה מחייבת כזו שלא ניתן להתנות עליה. 27. החלטת הממשלה ניתנה ביום 15/8/04 בעוד שהתובע החל עבודתו ביום 20/3/04, כשהיתר העסקתו הראשון היה שנה לאחר מכן. לאור זאת, ברור כי גם אם יש בהחלטה כדי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המצויינים בה, הרי החלטה זו אינה חלה רטרואקטיבית והתובע אינו זכאי לתשלום תוספת כלשהי עבור שנת עבודתו הראשונה. 28. באשר לתביעה להחזר דמי האשרה, נטען כי המדובר בטענות שנטענו בעלמא וללא פירוט כלשהו. לא הוכח כי הסכום הנתבע אכן נוכה משכרו של התובע ואף לא הוכח כי המדובר בסכום עלות הנפקת אשרת העבודה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא ניכתה משכרו של התובע רכיבים שהיתה זכאית לנכות משכרו כדוגמת הוצאות דיור, כלכלה וביטוח רפואי ולכן ניתן להניח שגם בעניין זה הנתבעת לא ניכתה משכרו הסכום הנטען. 29. הנתבעת טענה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם ייפסק, סך של 73,342 ₪ בגין הוצאות דיור, כלכלה, ביטוח רפואי, תמורת הודעה מוקדמת ונזקים בגין קיצור האשרה והפרת חוזה העבודה. המחלוקות: 30. לאור טענות הצדדים שפורטו לעיל, כל תביעות התובע שפורטו בתצהירו ובסיכום טענותיו שנויות במחלוקת בין הצדדים ויש לדון בהם אחת לאחת. הראיות: 31. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית. התובע נחקר על תצהירו במסגרת עדות מוקדמת מיום 24/5/07. 32. הנתבעת לא הגישה תצהיריה במועד שנקבע לכך ולפיכך ניתן צו לסיכומים. התובע הגיש סיכומיו. 33. בקשות הנתבעת לעיון חוזר וביטול החלטה זו נדחו והנתבעת הגישה בר"ע בבית הדין הארצי לביטול ההחלטה ( בר"ע 218/08). 34. במסגרת הבר"ע הוחלט כי החלטת בתי הדין תבוטל באופן שבו תצהירי הנתבעת יתקבלו לתיק, תוך תשלום הוצאות(החלטה מיום 7/7/08). 35. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר זיאד חורי, מנהל כח אדם בנתבעת, ושל האדונים נאיף עאיס, אלכסנדר דחובני ומקאובי גריגורי, חבריו לעבודה של התובע , אשר נחקרו על תצהיריהם. 36. הנתבעת הגישה סיכומיה ביום 3/5/07. דיון והכרעה: 37. להלן נדון בתביעות התובע אחת לאחת. התביעה להפרשי שכר: 38. הנתבעת הגישה למשרד התעשיה והמסחר והתעסוקה בקשה לאישור העסקת תושב חוץ בתעשיה. 39. משרד התעשיה המציא לתיק בית הדין את כל ההעתקים של התחייבויותיה של הנתבעת שהוגשו במסגרת בקשתה להעסקת עובדים זרים בענף התעשיה בשנים 2003 - 2007. מסמכים אלו הוצגו לתיק על פי החלטת כב' הנשיא השופט מ.שפיצר מיום 2/1/08. 40. מעיון במסמכים הללו עולה, כי מנהל כ"א התחייב ביום 1/8/04 להעסיק את כל העובדים רק בעיסוק לשמו מבוקש ההיתר. ביום 22/11/04 התחייב מנהל כ"א, במסגרת בקשתו להעסקת עובדי חוץ, כי "אם תאושר הבקשה ישולם לעובדים הזרים שהעסקתם הותרה (להלן - "העובד הזר") שכר חודשי ברוטו שלא יפחת מסך השווה ל 5,000 ₪. סכום זה ישולם בעד עבודה במשרה רגילה, לפני כל תשלום בעד עבודה במשמרות או בשעות נוספות, אשר ישולמו בהתאם לדין מעבר לסכום הנקוב לעיל". כמו כן התחייב מנהל כ"א "לשלם את מלוא השכר הנקוב בסעיף 2 דלעיל לעובד הזר, במשך כל תקופת שהייתו בישראל על פי ההיתר, גם באם לא אספק עבודה לאותו עובד, למעט באם חלו נסיבות שבהן על פי הדין ניתן היה לשלול מעובד הזכאי לפיצויי פיטורים את פיצויי הפיטורים". 41. בעקבות הצהרה זו התקבל ההיתר בשנת 2005, בו צויין, בין היתר, כי "עליך לשלם לעובדים הזרים שיועסקו בהתאם להיתר זה שכר חודשי ברוטו שלא יפחת מסך השווה ל- 5,000 ₪ (לא כולל תשלום בגין עבודה במשמרות או בשעות נוספות). יצויין כי הוגשה עתירה לבג"ץ בנושא חוקיות הדרישה האמורה, ויחידת הסמך תפעל בהתאם להחלטת בג"ץ כאשר תתקבל". 42. ביום 20/12/05 הצהיר מנהל כ"א בבקשה לקבלת ההיתר, כי "אני מצהיר בזה כי המבקשת שילמה לעובדים הזרים שהועסקו על ידה בענף התעשיה בשנת 2005 שכר חודשי שלא נפל מסך 5,000 ₪ בהתאם להתחייבותה בבקשה להעסיק עובדים זרים לשנת 2005". הצהרה זו ניתנה במסגרת בקשה להעסקת עובדים זרים לשנת 2006, ובמסגרת הבקשה התחייב מנהל כ"א כי אם זו תאושר, ישלם לעובדים הזרים שכר ברוטו שלא יפחת מסך 6,000 ₪ לחודש, בעד התקופה מיום 1/1/06 עד ליום 30/6/06 ומסך 8,000 ₪ לחודש בעד התקופה שמיום 1/7/06 ועד סוף 12/06. סכומים אלה ישולמו בעד עבודה במשרה רגילה ולפני כל תשלום בעד עבודה במשמרות או בשעות נוספות, אשר ישולמו בהתאם לדין מעבר לסכומים הנקובים לעיל. 43. התובע טען, כי בהתאם להחלטות הממשלה בעניין העסקת עובדים זרים בענף התעשייה ובהתאם להתחייבות הנתבעת בפני משרד התמ"ת בעת קבלת ההיתר להעסקת התובע, זכאי הוא לשכר יסוד כפי שנקבע ופורט שם. 44. ראשית יצויין כי אכן ביום 7/12/06 ניתנה החלטה בבג"צ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ ו-50 אח' נ' ממשלת ישראל, (להלן:"בג"צ פולגת"). העותרים בבג"ץ הנ"ל הגישו עתירות נגד החלטת הממשלה בעניין העסקת עובדים זרים בתעשיה. העותרים ביקשו כי בית המשפט יורה לממשלה לבטל את דרישתה להתנות מתן היתרים לעובדים זרים בחתימת המעסיקים על התחייבות לפיהם הם מתחייבים לשלם לעובד זר שכר מינימלי שלא יפחת מהשיעורים הקבועים בהחלטת הממשלה. הבג"ץ דחה את העתירות וקבע בין היתר, כי מדיניות הממשלה לצמצום תופעת העובדים הזרים בישראל בכלל ובתחום התעשייה בפרט היא מדיניות העומדת במבחן הדין. נקבע כי היא מאזנת איזון ראוי בין התכלית הכללית לבין האינטרס הפרטי תוך ניסיון לפשר בין האינטרסים הנוגדים לצורת יצירת שיווי משקל כלכלי- תעסוקתי וחברתי ראוי. 45. עוד נקבע כי הקריטריונים למתן היתרים לעובדים זרים בתעשיה מגביל באופן משמעותי את מתן ההיתרים לענף משקי זה כחלק מתפיסת מדיניות כוללת המבקשת לעודד את התעסוקה המקומית ולהלחם באבטלה. מדיניות הממשלה בנויה על ההנחה, כי היתר לעובד זר בתעשייה לא יינתן אלא אם כן מדובר בעובד בעל מומחיות מיוחדת שאין לה תחליף בשוק המקומי. הדרך לאכוף תנאי זה היא באמצעות קבלת התחייבות מהמעסיק לשלם לעובד הזר "המומחה" שכר מינימום העולה באופן ניכר על שכר המינימום המקובל לעובד ישראלי על פי חוק. (ההדגשות לא במקור - י.ה). 46. סבורים אנו כי בהתאם לבג"צ פולגת, יש לדחות טענת הנתבעת כי אין לראות בהתחייבותה בפני משרד התמ"ת בעת בקשתה לקבלת ההיתר , כהתחייבות תקפה גם לעניין גובה השכר. כפי שנקבע בבג"צ הנחת מדיניות הממשלה, המבקשת לעודד את התעסוקה המקומית, היא כי היתר להעסקת עובד זר בענף התעשייה יינתן רק לעובדים "מומחי חוץ" והדרך לאכוף זאת נעשתה באמצעות קבלת התחייבות של המעסיק לשלם לעובד הזר "שכר מינימום". כאמור , נקבע בבג"צ פולגת כי מדיניות זו עומדת בדין. 47. משכך, אין הנתבעת יכולה לטעון כיום, כי החלטת הממשלה מיום 15/8/04 אינה חלה בעניינה ואין לראותה כהתחייבות תקפה. חזקה על הנתבעת, כי שקלה את הכדאיות הכלכלית של העסקת עובד זר בענף זה ומשביקשה היתר להעסקתו, הסכימה לשלם לו השכר המפורט בהחלטות הממשלה. המדובר ב"שכר מינימום" שנקבע לצורך העסקת עובדים זרים בענף זה. 48. למסקנה זהה ניתן אף להגיע אם נראה בהתחייבות אשר חתמה עליה הנתבעת כתנאי לקבלת ההיתר, כחוזה לטובת צד ג' בו התובע הינו המוטב בחוזה זה, שאם לא כן, תרוקן מתוכנה כל ההתחייבות אשר קיבלה על עצמה הנתבעת בתצהיר בו התחייבה לשלם לתובע את שכר המינימום כאמור בהיתר וכתנאי לקבלתו. 49. חוזה לטובת צד שלישי הוא חוזה שבו מתחייב צד אחד כלפי משנהו לטובת אדם שלישי. לכאורה חוזה כזה הוא כאחד החוזים. הוא מגלה הסכמה של הצדדים וכולל חיוב של צד אחד אשר מקבילה לו זכות של צד אחר. 50. אמנם מתעוררת השאלה מיהו היכול לדרוש את קיומה של הזכות החוזית, הצד לחוזה או האדם השלישי, ונקבע כי צד ג' יכול לתבוע על פי הוראות החוזה כאשר הכוונה המשתמעת מן החוזה צריכה להקנות לו את הזכות לדרוש את קיום החיוב. 51. אף שאין המוטב צד לחוזה, ואין הוא נותן חלק ביצירת זכותו, ניתן לתאר את זכותו כזכות חוזית : קיומה ותוכנה נקבעים בחוזה, תוקפה ופועלה נחתכים על פי דין החוזים. 52. במקרה שלפנינו אף אם התובע אינו צד ל"חוזה" שבין הנתבעת לבין משרד התמ"ת, הרי תוכנו של ה"חוזה" לרבות כוונת הצדדים המשתמעת ממנו הינה להקנות לו (כצד ג') זכות לדרוש את קיום החיוב שלטובתו וללא ספק לדרוש מאת הנתבעת קיום החיוב שלקחה על עצמה ב"חוזה" כלפי צד ג'. כל מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את ההתחייבות שלקחה על עצמה הנתבעת כתנאי לקבלת ההיתר. ראה : גבריאלה שלו / דיני חוזים החלק הכללי , מהדורת 2005 (שם עמ' 583 ואילך). 53. טוענת הנתבעת, כי חוזה העבודה נחתם עם התובע עוד בטרם התקבלה החלטת הממשלה, ולפיכך בהסכמת הצדדים ניתן להתנות על ההחלטה הנ"ל. 54. אין בידינו לקבל טענת הנתבעת, כי הצדדים התנו בהסכמה על שיעור השכר שהתובע היה זכאי לקבל על פי החלטת הממשלה בגין כל תקופה ותקופה. באשר לתובע, העיד התובע כי אכן הועלה שכרו השעתי מדי תקופה, והגיע לסך 22 ₪ לשעה, אולם העיד מפורשות כי היה מודע לכך כי זכאי לשכר הגבוה מהשכר ששולם לו על פי החלטת הממשלה, דרש לקבל השכר הנ"ל, אולם הנתבעת סירבה להעלות את שכרו חרף הבטחותיו של מנהל הנתבעת זיאד שהעיד בפנינו . (ראה סעיף 15 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 24/5/07). ובאשר לעמדת הנתבעת. מנהל כ"א בנתבעת נשאל בחקירתו הנגדית באשר לתוכן התחייבותו כתנאי לקבלת ההיתר, בה הצהיר כי התחייב לשלם לתובע בשנת 2006 שכר של 6,000 ₪ לחצי השנה הראשונה ו- 8,000 ₪ לחצי השנה השניה, והתחמק ממתן תשובה עד שבית הדין הזהיר את העד לומר את האמת (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 19/2/09). מנהל כ"א בנתבעת לא יכול היה ליתן תשובה חד משמעית ולא יכול היה להפנות לתלושי שכר מהם עולה כי אכן שילם לתובע שכר כפי שהתחייב והצהיר, כל שטען כי "אני לא זוכר אם יש תלושים" (עמ' 21 לפרוטוקול). גם באשר לתקופת עבודתו של התובע לאחר מכן נשאל העד האם שילם הסכום כפי שהצהיר למשרד התמ"ת, והשיב "אני לא זוכר". 55. די באמור לעיל כדי לדחות טענת הנתבעת בדבר הסכמת התובע להתנות על השכר שהתובע היה זכאי לו על פי החלטות הממשלה. בכל מקרה לא הוכחה הסכמה שכזו מצד התובע. 56. באשר לטענת הנתבעת בדבר אפשרות ההתניה על השכר שנקבע בהחלטות הממשלה השונות, שכן אין מדובר בחוק קוגנטי כדוגמת חוק שכר מינימום - טענה זו יש לדחותה, שכן הועלתה רק בסיכום טענות הנתבעת, ובכל מקרה לא ניתן במקרה הנוכחי ליתן החלטה מושכלת בסוגיה זו לאור הטיעונים שהועלו בפנינו. מעבר לדרוש, יצויין כי די בנימוקים שפורטו לעיל כדי לדחות טענת הנתבעת כי אין לתובע זכות לדרוש השכר על פי החלטות הממשלה או כי הנתבעת אינה מחוייבת לשלם השכר הנ"ל לתובע. שיעור הפרשי השכר: 57. התובע תבע הפרשי שכר על פי החלטות הממשלה, בגין כל תקופת עבודתו על פי הפרש שכר שעתי בסך של 10 ₪. המדובר בנסיבות העניין בחישוב התואם לאמור בהחלטת הממשלה בהשוואה לשכר ששולם לתובע . (כך למשל בהתאם להחלטת הממשלה לשנים 2004-2005, היה על הנתבעת לשלם לתובע לא פחות מ-27 ₪ לשעה ובפועל קיבל שכר שעתי בסך של 17 ₪. בשנת 2006 השכר שהיה צריך לקבל בהתאם להחלטת הממשלה עמד על סך של 32 ₪ ובפועל קיבל 22 ₪). 58. למרות האמור לעיל, התובע לא השכיל להוכיח כי אכן זכאי להפרשי שכר בגין כל תקופת עבודתו ואנו בדעה כי יש לזכותו בהפרשי שכר רק מהמועד בו חתם מנהל כ"א בנתבעת על ההתחייבות כתנאי לקבלת ההיתר. מדובר בהתחייבות מיום 22/11/04. מלבד העלאת הטענה, התובע לא הפנה את בית הדין לכל הוראה או בסיס משפטי אחר המצדיק קבלת עמדתו וזכאותו להפרשי שכר בגין התקופה הקודמת לשנת 2005. כל שטען התובע כי זכאי היה להפרשי השכר הנ"ל בעקבות התחייבות מנהל כ"א בנתבעת כתנאי לקבלת ההיתר אולם לא הפנה את בית הדין להתחייבות קודמת מיום 22/11/04 באשר לקבלת היתר לשנת 2005, מועד בו לראשונה התחייב לשכר "מינימום" של 5,000 ₪. התובע גם לא העלה כל טיעון משפטי בתגובה לטענות הנתבעת בסוגיה זו . 59. הנתבעת מלינה על חישובי התובע וטוענת כי אין לערוך את החישוב על פי הפרש שכר שעתי, אלא יש לערוך את החישוב בגין כל חודש בחודשו. טענה זו יש לדחות, שכן הנתבעת לא הציגה את כל תלושי השכר של התובע למשך כל תקופת עבודתו. מתלושי השכר שהוצגו לתיק עולה כי ברוב רובם של החודשים עבד התובע 186 שעות. מדובר בתלושי שכר לשנת 2005. יתרה מזו, הנתבעת לא הציגה כל חישוב נגדי . 60. כל אלה מובילים למסקנה כי יש לזכות את התובע בהפרשי שכר בהפרש של 10 ₪ לכל שעת עבודה, החל מ- 12/04 ועד סוף עבודתו ב- 4/07, היינו בגין 27 חודשים (לאחר ניכוי 2 חודשים בהם שהה באינטר ויזה) . לפיכך, זכאי התובע להפרשי שכר בשיעור 50,220 ₪ (186 ₪ X 10 ₪ X 27 חודשים) . 61. התובע תובע פיצויי הלנת שכר. בנסיבות המקרה הנוכחי אין מקום לזכות התובע בהלנת שכר מלאה, ולו מהטעם כי התגלתה מחלוקת משפטית, בסופו של יום באשר לשיעור השכר שהותנה כתנאי לקבלת ההיתר, סוגיה שנפתרה במסגרת הבג"ץ שניתן ביום 7/12/06. ניתן לקבוע כי הוכחה מחלוקת משפטית כנה בין הצדדים בסוגיה זו. 62. לפיכך יש לזכות התובע בפיצויי הלנה בגובה של הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 28/4/07 ועד לפרעון המלא בפועל. התביעה לפיצויי פיטורים: 63. אין חולק כי בענייננו, התובע התפטר מעבודתו ולא פוטר. עם זאת, טען התובע כי נסיבות התפטרותו, כפי שיפורטו להלן, מזכות אותו בפיצויי פיטורים, בהסתמך על סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים. 64. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכחת טענת התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה או בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה, מוטל על הטוען, קרי, העובד (דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית ירושלים - בתיה מינטל, פד"ע ח 65). על מנת שיחשב דינו של התובע כדין מפוטר עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה נקבע, שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד. (ראה: ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66, עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255). שנית, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתפטרות להרעה, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל ולא בשל טעם אחר. שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה לנתבע על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (דב"ע מח3-60/ טלסיס נגד רוגל, פד"ע כ' 421). באשר לעצם ההרעה המוחשית, קבעה הפסיקה כי אי תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי העבודה שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו (ע"ע 24/99 יוסף עטרי - ש.ז.ג. ריהוט עלית בע"מ (לא פורסם). עוד נקבע כי " גובה השכר הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי עובד מעביד והפחתת השכר היא אולי ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלה; ומשנעשה הדבר על פי הודעה חד צדדית מטעם המעביד, אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו". (דב"ע מז/ 108-3 עבד אליאס אלדויק - עזבון חאג' ראשיד אל שוויקי, פד"ע יט 382). 65. לאור הנטען, השאלה שיש לדון בה היא, האם הצליח התובע להוכיח כי בנסיבות העניין, זכאי הוא לפיצויי פיטורין וזאת על אף שהתפטר מעבודתו בנתבעת. 66. התובע טען בכתב תביעתו כי התפטר מעבודתו לאחר שבמשך כל תקופת עבודתו דרש מאת הנתבעת לשלם לו שכר המגיע לו, והנתבעת לא עשתה כן. לטענתו, עם תחילת עבודתו אצל הנתבעת שולם לו שכר של 17 ₪ לשעה, לאחר כשנה שכרו הועלה ל- 18 ₪ לשעה ובתקופה האחרונה להעסקתו שכרו עמד על סך של 22 ₪ לשעה. התובע טען כי בהתאם להחלטות הממשלה השונות (נספח ה' לכתב התביעה) וכן בהתאם להתחייבות הנתבעת בפני משרד התמ"ת לקבלת היתר להעסקתו, היה זכאי לשכר יסוד גבוה מזה ששולם לו. עוד טען כי הנתבעת מעולם לא שילמה לו את זכויותיו הסוציאליות ומעולם לא קיבל את תלושי שכרו. 67. לגרסתו, בחודש 12/06 הבטיחה לו הנתבעת כי תעלה את שכרו, אולם בפועל הדבר לא קרה ובתחילת חודש 4/07 הודיע התובע למנהל הנתבעת כי אם שכרו וכל התנאים הסוציאליים לא ישולמו לו, הוא יאלץ לעזוב את עבודתו בסוף החודש ולשוב לארצו. 68. התובע חזר בתצהירו על טענתו ואף בעדותו במסגרת עדות מוקדמת , העיד כי ביקש ממנהל כח האדם להעלות את שכרו, והודיע לו שאם שכרו לא יעלה, הוא יתפטר מעבודתו זאת כלשונו: "ש. אתה אמרת להם במפעל שאתה לא ממשיך לעבוד ת. הודעתי לזיאד לפני זה כשראיתי שלא מעלים לי את השכר. ביום שישי זה היה, כחודש ימים לפני שעזבתי. ש. אמרת לו שאם לא מגדילים לך את השכר אתה הולך ת. כן ש. נתת לו הודעה של חודש מראש ת. כן " (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 24/5/07) 69. הנתבעת טענה כי הסיבה להתפטרות התובע הייתה רצונו לחזור לחיק משפחתו ברומניה. התובע סתר גרסה זו והעיד כי הסיבה לעזיבתו היתה נעוצה באי תשלום שכרו המלא וזכויותיו, והעיד כי "אני באתי במטרה לעבוד, אחרת לא הייתי נשאר פה וחוזר. אם היו משלמים לי את כל הזכויות הייתי נשאר, אבל הם שיקרו אותי" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 24/5/07). 70. גרסת התובע סבירה והגיונית בעינינו. 71. זאת ועוד. עדותו של התובע, כי אכן לא קיבל את מלוא שכרו לא נסתרה בראיה מהימנה על ידי הנתבעת כפי שנפסק בפסק דין זה. מר זיאד חורי העיד בפנינו כי השכר ששולם לתובע היה בגובה שכר מינימום ואף מעבר לכך, אולם בהמשך עדותו הודה כי ייתכן ושכר זה כולל אף שכר בגין שעות נוספות. מר זיאד, אישר בעדותו כי בעת בקשת ההיתר להעסקת עובדים זרים במפעל הנתבעת, ובכללם התובע, התחייב בפני משרד התמ"ת להעסיק את התובע בשכר יסוד כפי שנקבע על ידה , אך לא ידע להשיב אם אכן עשה כך בפועל. (עמ' 22,23 לפרוטוקול מיום 19/2/09) 72. אף מעיון בתלושי השכר שצרפה הנתבעת לתיק, עולה כי הנתבעת לא שילמה לתובע את השכר כפי שהתחייבה בפני משרד התמ"ת, בעת קבלת ההיתר להעסקת התובע. הנתבעת אף לא הוכיחה קיומו של הסכם אחר בכל הנוגע לגובה שכרו של התובע, שכן הוכח כי הסעיף העוסק בגובה שכרו של התובע נותר פתוח (נ/3). כמו כן הוכח בפנינו, כפי שיפורט בהמשך, כי זכויות סוציאליות נוספות לא שולמו לתובע. 73. לפיכך יש לראות את התפטרות התובע בנסיבות אלה, בדין פיטורים. 74. עוד נציין כי מעיון תלושי השכר ומן העדויות שנשמעו בפנינו עולה כי הנתבעת לא שילמה לתובע מלוא זכיותיו הסוציאליות. כך למשל הוכח כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ואף לא שילמה לתובע פדיון חופשה שנתית, עם סיום תקופת העסקתו בנתבעת. שוכנענו, כי התובע לא קיבל במהלך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת תלושי שכר ובנסיבות אלה, התובע גם לא יכול היה לדעת במועד התפטרותו כי חלק מדמי ההבראה שולמו לו לשיעורין. כך גם באשר לאי תשלום הפרשות לקופת גמל. 75. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בשיעור שתבע. התובע ביסס חישוביו על פי שכר אחרון קובע בסך של 5,000 ₪. הנתבעת לא חלקה על סכום זה ולפיכך , בשים לב לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, אשר אינה שנויה במחלוקת, זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך של 15,417 ₪ . התביעה לפדיון דמי הבראה: 76. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה ולפיכך זכאי הוא לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו ובסך של 4,452 ₪ . 77. הנתבעת טענה, כאמור לעיל, כי שולמו לתובע מלוא דמי הבראה, כאמור בתלושי שכרו והוא אינו זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה. 78. מעיון בתלושי השכר שצרפה הנתבעת, עולה כי שולמו לתובע דמי הבראה בסך 128 ₪ מידי חודש (למעט מספר חודשים בודדים). 79. ככלל אין הוראה המגבילה את המעביד במתן שכר, הכולל בחובו תשלומים בגין רכיבים אשר אינם מתחייבים מחוק שעות עבודה ומנוחה ומחוק חופשה שנתית, כגון דמי הבראה. לפיכך תשלום זה לשיעורין מותר על פי חוק. עם זאת, סכום זה לא יפחת מן הסכומים המגיעים לתובע על פי דין. 80. התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בסך 3,816 ₪ (318X 12 יום) בגין שתי שנות עבודה האחרונות. הנתבעת כאמור שילמה לתובע 128 ₪ מידי חודש ובסה"כ 3,072 ₪ (24 חודשים X 128 ₪). לפיכך זכאי התובע ליתרת דמי הבראה בסך 744 ₪. התביעה לפדיון חופשה שנתית: 81. התובע טען כי הוא זכאי לפדיון 42 ימי חופשה בגין 3 השנים האחרונות להעסקתו ובסך של 9,072 ₪. 82. התובע לא פירט אופן החישוב. על פי חישוב שערך בית הדין זכאי התובע לפדיון 37 ימי חופשה על פי הוראות צו ההרחבה ובגין 3 שנות עבודתו האחרונות. 83. כלל הוא כי הנטל להוכיח את מספר ימי החופשה שניצל העובד מוטל על המעביד. זאת, נוכח הוראות חוק חופשה שנתית המחייבות אותו בניהול פנקס חופשה (דב"ע לח/ 73-3 ביטון מכלוף - נפתלי הכט, פד"ע י' 390). 84. בענייננו, הנתבעת לא הציגה בפנינו כל פנקס לניהול חופשה או כל מסמך אחר שעשוי להעיד על מכסת ימי החופשה שעמדה לזכות התובע. 85. הנתבעת טענה כי שולמו לתובע דמי חופשה מידי חודש בחודשו , כאמור בתלושי שכרו. 86. טענה זו אין בה כדי לקבוע כי מדובר בתשלום דמי חופשה במהלך עבודתו של התובע. 87. על פי הפסיקה, הנוהג לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה, להבדיל מסיום תקופה העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית תשי"א - 1951, ולתכליתו... מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול... הדרך היחידה המותרת לתשלום פדיון חופשה, היא כאשר חדל העובד לעבוד מבלי שניתנה לו החופשה המגיעה לו. (ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ פס"ד מיום 21/12/06). 88. התובע טען, כי לא מימש את חופשתו. לא הוכח כי בפעמים בהם יצא התובע מן הארץ למולדתו ,שהה בחופשה, שכן מן הראיות שהונחו בפנינו עולה כי לא שולם לו שכר בגין התקופה בה ביקר במולדתו (כך למשל לא צורף תלוש שכר לחודש 12/06) והנתבעת אף לא טענה כן. 89. בנסיבות אלה, בהן הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ולא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מכסת ימי החופשה שנצברו לזכות התובע, יש לקבוע כי התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית של 37 ימי חופשה שנתית בסך של 7,992 ₪. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל: 90. התובע טען כי הנתבעת מעולם לא הפרישה עבורו כספים לקופת גמל, חרף האמור בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה בענף התעשייה המחייבים את הנתבעת לבטחו בקופת גמל ולפיכך זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך 10,175 ₪( 5000*5.5%*3 שנים). 91. אין חולק כי לא הופרשו לתובע כספים לקופת גמל. בנסיבות אלה ולאור הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, זכאי התובע לפיצויי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך של 10,175 ₪ כפי שתבע בתביעתו. 92. הנתבעת טוענת בסיכום טענותיה כי מדובר ב"כפילות התביעה", שכן לגרסתה תביעה לפיצויי פיטורין יחד עם תביעה נוספת בגין העדר הפרשות לקופת גמל בנשימה אחת מהווה כפל תביעה והתובע לא זכאי גם לפיצויי פיטורים וגם להפרשות לגמל. 93. טענת הנתבעת הינה טענה חסרת בסיס משפטי, שכן כל שתובע התובע הינו פיצוי בגין אי הפרשות לגמל בשיעור של 5.5%. התובע לא הפנה לכל הוראה בדין או בהסכם כלשהו התומכים בטענתו. 94. לפיכך, יש לזכות התובע בפיצוי בסך של 10,175 ₪. התביעה לדמי חגים: 95. התובע טען כי הוא זכאי לדמי חגים בגין 27 ימי חג לכל תקופת עבודתו בנתבעת, שכן עבד בכל ערב חג. 96. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לדמי חגים שכן לא פרט בתביעתו איזה חגים הוא תובע ולא הוכיח כי אכן עבד בערב חג ויום לאחר החג. 97. בצו ההרחבה בענף המתכת, בסעיף ג' לפרק ו' לצו, נקבע כי עובד שהשלים 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). כן נקבע בצו כי עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת (הסכמים קיבוציים /כרך שלישי/עמ' 19.4.9). 98. באשר לנטל הראיה בנוגע להתייצבות לעבודה לפני ואחרי יום חג, נקבע על פי ההלכה הפסוקה כי "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר ובכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם הייתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל, במקרה שלפני - המעבידה, הנטל להוכיח כי נעדר העובד ולא הגיע למקום עבודתו סמוך ליום חג." (דב"ע מג/ 3-91 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ פד"ע ט"ו 163). בעת האחרונה שב בית הדין הארצי לעבודה והדגיש כי נטל ההוכחה לעניין התקיימות התנאי של "יום לפני ויום אחרי החג" רובץ על שכמו של המעביד: "משהוכיח המערער כי עבד באופן סדיר, משך שנים רבות אצל המשיבה, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד" (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק- שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07). 99. יצוין כי פסיקה זו שפורטה לעיל, יושמה גם במקרים של העסקת עובדים זרים. 100. התובע קיבל שכרו לפי שעות עבודה בפועל. מתלושי השכר לא ניתן להסיק כי שולמו לו דמי חגים. לפיכך הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה ולא הוכיחה כי התובע אינו זכאי לדמי החגים שתבע. בנסיבות אלה, זכאי התובע לפדיון 27 ימי חג ובסך של 5,832 ₪. התביעה להחזר בגין ניכוי דמי אשרה: 101. התובע טען, כי הנתבעת ניכתה שלא כדין משכרו סך של 2,250 ₪ בגין הנפקת אשרת עבודה על שמו, בחמישה תשלומים בסך של 450 ₪, עם תחילת עבודתו אצל הנתבעת. 102. הנתבעת טענה כי יש לדחות טענת התובע שכן לא הוכח כי סכום הנפקת אשרת העבודה עמד על הסך הנתבע וכי לא הוכח שהסכום נוכה משכרו של התובע. 103. התובע העיד במסגרת עדותו המוקדמת כי : "ש. למי שילמת את ה-450 עבור האשרה? ת. ניכו לי מידי חודש משכר העבודה ש. ביקשת מהם איזה מסמך על הכסף ת. לא נתנו אף פעם מסמך ש. ביקשת ת. ביקשתי לפני כן ש. ממי ביקשת ת. ממזל . זיאד היה משלם את השכר ואח"כ האדון שיושב פה באולם או מזל. ש. כל חודש וחודש ניכו לך 450 ₪ ת. ניכו לי במשך חמישה חודשים שהגעתי לארץ עבור הויזה. " (עמ' 6,7 לפרוטוקול מיום 24/5/07) 104. עדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה על ידי הנתבעת . התובע טען כי קיבל את שכרו מידי חודש בחודשו במזומן, לאחר שהנתבעת החתימה אותו על טופס קבלת כספים. וכי לא קיבל במהלך כל תקופת עבודתו תלושי שכר. אף טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת. 105. הנתבעת צרפה לתיק המוצגים תלושי שכר של התובע מחודש 10/04 ועד לחודש 3/07 בלבד, כאשר תלושי שכרו של התובע במשך חמשת החודשים הראשונים להעסקתו, לא צורפו לתיק. עניין זה פועל לחובת הנתבעת, אשר בידיה הראייה לסתור טענת התובע. הנתבעת יכולה היתה לצרף המסמכים המעידים על שיעור הנפקת אשרת העבודה ולסתור טענת התובע, אך בחרה שלא לעשות כן ואף עניין זה פועל לחובתה. 106. יתרה מכך, מעיון בחוזה העסקתו של התובע , עולה כי הוצאות בגין הנפקת הויזה אינן נכללת בגדר התשלומים המותרים לניכוי משכרו, כפי שפורטו בסעיף 19 לחוזה. משכך, ומשגרסתו של התובע בעניין זה עדיפה עלינו, יש לקבוע כי התובע זכאי להשבת הניכויים שנוכו משכרו בגין הוצאות הנפקת אשרת העבודה ובסך של 2,250 ₪. 107. אשר על כן, התובע זכאי להשבת הניכוי משכרו בגין אשרת העבודה בסך של 2,250 ₪. 108. התובע תבע פיצויי הלנת שכר בגין הניכוי הנ"ל. בנסיבות המקרה הנוכחי לא מצאנו כל עילה לחייב הנתבעת בפיצויי הלנת שכר טרם נקבעה זכאותו של התובע להשבת הניכויים הנ"ל בפסק דין זה, שכן התגלתה מחלוקת משפטית בסוגיה זו. לפיכך, יש לזכות את התובע בהפרשי הצמדה וריבית חוקית. טענת הקיזוז: 109. הנתבעת טענה, כי היא זכאית לקזז מן הסכומים שיפסקו לטובת התובע, אם ייפסקו, סך של 73,342.18 ₪ בגין הוצאות דיור, כלכלה ,היטלי ויזה ,ביטוח רפואי שכן לא ניכתה משכרו הוצאות אלה במהלך תקופת עבודתו, למרות שהיה רשאית לעשות כן. עוד טענה כי היא זכאית לקיזוז סכומים בגין נזקים שנגרמו לה בשל עזיבת התובעת את עבודתו, לרבות הודעה מוקדמת. 110. בע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ - נורצל סיזר (ניתן ביום 24/6/07), קבע בית הדין הארצי את העקרונות המנחים באשר לניכויים משכרו של עובד זר ובין היתר נקבע, כי "הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נילוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף 'תאורטיים' שאינם כרוכים במתן השרות לעובד, אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת 'החזר הוצאות' כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת." 111. אין חולק כי בענייננו, הנתבעת לא ניכתה במהלך תקופת עבודתו של התובע הוצאות בגין דיור, כלכלה וביטוח רפואי - הוצאות אשר היה רשאית לנכות בהתאם להוראות חוק עובדים זרים ותקנותיו. 112. הנטל מוטל על הנתבעת להוכיח כי אכן הוציאה את אותן הוצאות בפועל כתנאי לניכוים משכר העובד. 113. הנתבעת השכילה להוכיח במקרה הנדון זכאותה לקיזוז הוצאותיה בגין ביטוח רפואי ודיור משכרו של התובע, הן על פי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים והן על פי האמור בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב- 2001. וכך גם באשר לתקנות הנ"ל העוסקות בשיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים, התש"ס - 2000. 114. לפיכך הנתבעת זכאית לקזז בגין ביטוח רפואי על פי החישוב שפירטה בתצהירו של מנהל כ"א מטעמה ושלא נסתר, סך של 3,816.18 ₪. 115. באשר למגורים. מדובר במגורים הנמצאים בבעלות המעביד, לפיכך על פי האמור בתקנה 2(ב) לתקנות שפורטו לעיל, יש לנכות מחצית מהסכום הנקוב בתקנת משנה (א), היינו על פי השיעורים שפורטו בתקנות העדכניות להיום מדובר בזכאות לקיזוז של 101.65 ₪ לחודש באזור הדרום. היינו הנתבעת זכאית לקיזוז סך של 3,761 ₪ (עבור 37 חודשי עבודה). 116. באשר לרכיבים הנוספים שביקשה הנתבעת לקזז - לא השכילה הנתבעת להוכיח כי אכן הוציאה הסכומים בפועל או כל הוראה או מקור שבדין לחיוב התובע בסכומים אלה. כך גם באשר להיטלי הויזה . באשר לכלכלה לא הוכח כי סופקה לתובע כלכלה בעין, וגרסתו לא נסתרה על ידי הנתבעת בנקודה זו. מנהל כח האדם בנתבעת, מר זיאד חורי, העיד בפנינו כי יש לנתבעת קבלות בגין הוצאות הכלכלה של התובע , אך לא צרף אותם לתצהירו בטענה כי התובע לא ביקש את גילויים. 117. טענת הנתבעת בגין הנזקים נגרמו לה על ידי התובע בשל עזיבתו את מקום העבודה, לרבות הנזק בגין קיצור אשרת העבודה לא הוכחה. 118. כמו כן, יש לדחות אף טענתה בדבר קיזוז דמי הודעה מוקדמת, שכן התובע העיד בעניין זה כי מסר לתובעת הודעה של חודש ימים, טרם התפטרותו ולאחר שהתריע בפני מנהל העבודה שאם לא ישולם לו שכרו במלואו, יאלץ להתפטר מעבודתו (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 24/5/07). טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת. 119. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הנתבעת זכאית לקזז מהסכומים שנפסקו לזכות התובע סך של 7,577.18 ₪. סוף דבר: 120. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 28/4/07: א. הפרשי שכר בסך 50,220 ₪. ב. פיצויי פיטורים בסך 15,417 ₪ ג. פדיון חופשה שנתית בסך 7,792 ₪ . ד. יתרת דמי הבראה בסך 744 ₪. ה. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך 10,175 ₪ . ו. השבת ניכוי בגין אשרת עבודה בסך 2,250 ₪ ז. דמי חגים בסך 5,832 ₪ 121. הנתבעת תקזז מהסכומים שנפסקו לחובתה סך של 7,577.18 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 28/4/07 עד למועד הקיזוז. 122. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 7,000 ₪ + מע"מ. 123. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. ניתן היום ג' בתמוז, תשס"ט (25 ביוני 2009) בהעדר הצדדים. יהודית גלטנר-הופמן, שופטתסגנית נשיא הלנת שכרעובדים זרים