נפילה מגג משאית

האם נפילה מגג משאית נחשבת "תאונת דרכים" ? ##נפילה מגג משאית בזמן כיסוי מטען:## בת"א (שלום-ת"א) 70355/97, אהרון נ. "איתן" חברה לביטוח בע"מ, עת שהתובע עמד על גג משאיתו במטרה לכסות מטען של קומפוס, העשוי מגרעינים של ענבים ואבק, באמצעות יריעות ברזנט המיועדות לכך, איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה מגובה של כ-4 מטרים. על סמך פסק-הדין ב-ר"ע 6223/98 ו-ע"א 2781/98 הנ"ל הוחלט לדחות את התביעה, שכן פעולת כיסוי המטען היא חלק מפעולת הטעינה, בבחינת פעולת לוואי שלה. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). ##נפילה מגג משאית בזמן החלפת מנורה:## 1. לפני תביעת התובע, נהג במקצועו יליד 10.1.1961, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים מתאריך 1.2.2005 על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים"). לחלופין נטען כלפי הנתבעת כי ככל שאין מדובר באירוע שהינו תאונת דרכים גם אז פוליסת ביטוח החובה מכסה אירועים כגון דא בין כפוליסת חבות מעבידים ובין כפוליסה המכסה נזק למשתמש ברכב מכוח פקודת הנזיקין. הצדדים נחלקו באשר לאופן אירוע התאונה, כמו גם באשר לשאלת היות האירוע תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים וכך גם ביחס להיות הנתבעת חבה כמבטחת המעביד או הניזוק בתאונות כגון דא מכוח פקודת הנזיקין. מעבר לאלה, נחלקו הצדדים בכל הקשור עם נזקי התובע ושיעורם. אופן התרחשות התאונה 2. לטענת התובע, במועד התאונה הוא היה ה"משתמש" במשאית מ"ר 12-676-57 מייצורה של חברת וולוו (להלן:"הרכב"). הרכב שהה בזמן התאונה במוסך רכב בשם "מוסך הדרום" ששכן בעת הרלוונטית באזור התעשייה "ארז" הממוקם בתווך שבין ישראל לבין רצועת עזה. כעולה מכתב התביעה, בתאריך הרלוונטי "בשעה שהתובע היה על גג הקבינה של הרכב על מנת להחליף מנורה החיונית לנהיגה במשאית ו/או המהווה חלק מחלקיה נפל התובע ונפגע בגופו". בתצהירו (ת/2) ציין התובע את אופן התרחשות התאונה והרקע לה כך: "6. הגעתי למוסך והתחלתי לכניס (צ"ל להכניס א'ב') את המשאית בהילוך אחורי לעמדה שהתפנתה. תוך כדי כך אחד העובדים אמר לי שיש לי נורה שרופה על גג המשאית. אסור לנסוע ללא נורה תקינה על גג הקבינה, וזה מסוכן. הנורה נועדה על מנת שרכבים אחרים יבחינו שמדובר ברכב כבד. שוטר שרואה אותך נוסע עם נורה שרופה רושם לך דו"ח, ואני לא נוסע עם נורות שרופות. תמיד במשאית היו לי נורות להחלפה ("ספר"). כשהייתי מגלה בזמן נסיעה שאחת מן הנורות נשרפה, הייתי עולה לגג הקבינה, מחליף אותה, וממשיך בנסיעה. 7. ירדתי מן המשאית וראיתי שבאמת הנורה שרופה. כשירדתי אפילו לא סגרתי את דלת המשאית. כשראיתי שהנורה שרופה עליתי בחזרה למשאית באופן מיידי. מדובר בזמן קצר. עליתי בחזרה לתא הקבינה ולקחתי מהקבינה נורה להחלפה. מהקבינה עברתי אחורנית מעל כנף הגלגל הקדמי אל חלקה האחורי של הקבינה וטיפסתי באופן שמודגם בתמונה המצורפת. ...(צורפו תמונות א'ב'). בתמונה מצולם אדם אחר שמטפס על המשאית שהיתה מעורבת בתאונה. בזמן התאונה הדלת של הקבינה עוד היתה פתוחה, ואני עוד לא סיימתי להשתמש במשאית ואנשי המוסך עוד לא החלו לטפל בה. גם המנוע של המשאית עוד עבד. עליתי לטפל בנורה השרופה כמו שאני עושה תמיד בזמן שאני נוסע במשאית. טיפלתי בנורה רק על מנת שאוכל לנסוע במשאית לאחר שיסיימו לטפל בה במוסך. מדובר בטיפול דרך פשוט שעשיתי פעמים רבות. 8. התאונה ארעה כאשר הייתי על גג המשאית והחלפתי את הנורה. התכופפתי לפתוח את בית המנורה, כאשר אני כורע, ופתאום החלקתי מגג המשאית, שהינו בערך כ- 3 מטרים. גג המשאית היה רטוב, וכנראה על נעלי היה שמן כי במוסך יש לכלוך, גריז, שמן וחומרים כאלה, ויכול להיות שדרכתי על שמן או גריז שהיו על רצפת המוסך. איבדתי הכרה בתאונה והייתי מטושטש לאחר מכן, וסבלתי מכאבי ראש חזקים מאוד ובחילות" כאן המקום לציין, כי מהתמונות שצולמו וצורפו לתצהיר עולה כי לטענת התובע הוא עלה לגג הקבינה באמצעות סבכה עשויה עץ המצויה מאחורי הקבינה, מעין סולם עץ ארוץ המותקן לאורך הקבינה מאחור. עוד ניתן לראות כי הנורה שחייבה החלפה לטענתו מצויה בקדמת הרכב מעל הקבינה. כנספח ד' לתצהירו צירף התובע את ההודעה שמסר למשטרה מתאריך 22.3.2005 בדבר אופן התרחשות התאונה (קרוב לחודשיים לאחר התאונה) ולפיה: "בתאריך 1.2.05 בשעת הצהריים רציתי להחליף את המנורה שנמצאת על הגג ואני נכנסתי למוסך הדרום במחסום ארז ועליתי לגג ופתחתי את המכסה של המתקן של המנורה והחלקתי אחורה והיה אמבולנס ואספו אותי לבית חולים...על הגג אין משהו מיוחד שמונע החלקה זה גג רגיל והיה קצת גשם ואז החלקתי כי נעלתי נעלי עבודה וכנראה נגעתי בקצת שמן ברצפה של המוסך ושעליתי למעלה זה גובה 3.5 מטר בערך ואז החלקתי. הבוס הקודם שלי אבו גאנם ראה שנפלתי. הוא לא ראה את הנפילה ראה שאני ברצפה. אף אחד לא ראה את הנפילה עצמה..." בנוסף, צירף התובע את דו"ח מד"א (נספח ה' לתצהיר) המציין כתלונה העיקרית "תאונת דרכים", וכן סיכום מחלה מביה"ח ברזילאי לשם פונה לאחר התאונה (נ/6) ולפיו בשל נפילה מגובה בזמן עבודתו נחבל בגבו. בהמשך המסמכים הרפואיים מצוין, כי נפל מגובה ממשאית. פירוט נוסף לנפילה מפי התובע מצאתי בחווה"ד של המומחה התעסוקתי פרופ' ריבק המציין מפיו כי התאונה התרחשה כך: "בתאריך 1.2.05 עלה לתא המשאית על סולם המשאית להחליף נורה בגג התא. התיישב על התא והחליק למטה על ישבנו לצד שמאל ונחבל בגב ובצוואר משמאל לדבריו". 3. כחלק מראיותיו צירף התובע גם את תצהירו של מר עאמר אבו גאנם סאלם (ת/1 להלן:"עאמר") בעל חברת המשאיות וכן מבעלי מוסך הדרום ומעבידו של התובע במועד התאונה. עאמר סיפר אודות אופן התרחשות התאונה כך: "3. ביום 1.2.05 סאלם הגיע למוסך הדרום עם המשאית. סאלם מסר לי שיש נזילה, ואני אמרתי למנהל העבודה לטפל בנזילה. לצורך טיפול בנזילה יש צורך להרים את הקבינה. הרמת הקבינה הינה פעולה קלה, קצרה ופשוטה מאוד. 4. כשהגיע תורו, סאלם הכניס את המשאית למוסך בנסיעה לאחור, והמשאית עמדה עם הפנים כלפי חוץ. 5. המשאית עמדה קרוב למשרד שלי שנמצא במוסך. אל המשרד שלי מובילות מדרגות. 6. בזמן שסאלם הכניס את המשאית ברוורס, אני עליתי במדרגות שמובילות למשרד שלי. ראיתי את סאלם פותח את דלת הקבינה על מנת לצאת ממנה. בדיוק אז הגעתי לקצה המדרגות ונכנסתי למשרד שלי. כאשר יצאתי מהמשרד לאחר זמן קצר, ראיתי את סאלם שוכב על הרצפה. לא ראיתי את סאלם נופל ולא את הנפילה עצמה. כשראיתי את סאלם על הרצפה הייתי בטוח שהוא נפל מן המדרגות. 7. הזמנתי אמבולנס. יותר מאוחר הזמנתי גם משטרה. 8. כאשר טיפלתי בסאלם הקבינה של הרכב לא היתה מורמת. הקבינה הורמה על ידי אחד הפועלים לאחר התאונה, לצורך הטיפול בנזילה והוצאתה המהירה של המשאית מן המוסך, שכן המוסך היה עמוס מאוד, השעה היתה כבר 14:00, בשעה 16:00 אנו סוגרים, והיה לחץ על המוסך." לתצהירו זה צירף עאמר את ההודעה שגבה ממנו שוטר משטרת ישראל לאחר התאונה (נספח א' לתצהירו) אלא ששם מסר הפרטים אודות האירוע אחרת: "...אני מנהל עבודה במוסך הדרום, הייתי עד לארוע בו נפל השכן שלי מר אבו גאנם סאלם...ממשאית... וזה כאשר הוא הרים את קבינת המשאית בכדי שנבצע תיקון במשאית כאשר פתח את דלת הנהג כדי לחפש משהו בקבינה החליק במדרגות המשאית ונפל על הגב, הזמנו אמבולנס כדי לפנות אותו וזה מה שקרה. ש. מתי הגיע סאלם לטיפול עם המשאית במוסך? ת. היום בבוקר. היה לו נזילות מים במשאית וראיתי בברור כי הייתי קרוב אליו שהוא החליק ממדרגות המשאית ואף אחד לא פגע בו"... (ההדגשות שלי א.ב.) 4. בתצהירו (ת/1) ניסה עאמר לגשר על הבדלי הגרסאות בין האמור בתצהירו להודעה שמסר במשטרה והסביר שחתם על ההודעה מבלי שקרא אותה, כמו כן הסביר שהדברים לא נגעו לו ולכן לא התעמק בהם, כך גם ציין כי השוטר שאל שאלות רבות אך לא רשם אותן ואת תשובותיו אלא רשם רק תקציר שאינו מדויק במלואו. עוד הצהיר שהינו בעליו של המוסך ולא רק מנהלו, כי לא היה מנהל העבודה במוסך, כי התובע הינו אמנם שכנו אך גם בן דודו ועובד שלו, וכי הקבינה לא הורמה ע"י התובע קודם לתאונה אלא רק לאחר התאונה. בנוסף ציין, כי התייחס לשאלות השוטר בדבר פגיעה בתובע כחלק מחשש לאירוע חבלני באזור וברור לו שלא עובדיו מעזה פגעו בו. עאמר הדגיש כי עבר זמן קצר ביותר בין המועד שראה את התובע בקבינה למועד בו ראה אותו על הרצפה ולכן לא סביר שהותקף במוסך כאמור. 5. בנוסף, צירף עאמר לתצהירו את דו"ח הפעולה שכתב השוטר עודד דבורה שהגיע למקום בשעה 14:10. מדו"ח פעולה זה עולה כדלקמן: "בתאריך הנ"ל בעת היותי ביחד עם השוטר יהודה אלבז התקבלה הודעה באלחוט על אדם שנפגע במוסך הדרום ובמקום אמבולנסים. הגענו אל המקום ואכן זיהיתי אדם חסר הכרה שוכב בתוך אמבולנס ומשאית בצבע לבן כאשר קבינת המשאית מורמת כלפי מעלה ומספרה...בבדיקה הוברר כי הנפגע הינו סאלם אבו גאנם...מרמלה וכי המשאית שייכת לו ומעד ממדרגות המשאית על גבו ואיבד את ההכרה. גביתי את עדותו של מנהל המקום שהיה נוכח ועד לארוע והאדם פונה לבית חולים ברזילאי..." ההודעה נחתמה בשעה 14:40. 6. לבסוף, ולעניין אופן התרחשות התאונה, צירף התובע את תצהירה של הגב' מאירסון מרגריטה (ת/7) שעבדה במוסך כפקידה ונכחה במוסך בזמן התאונה אך לא ראתה אותה במו עיניה. כפי העולה מתצהירה, בזמן התאונה היא היתה במשרדה המצוי בקומה השניה במוסך כששמעה רעשים ויצאה החוצה לראות מה קורה ואז ראתה: "ממש מול המשרד הייתה משאית ולידה שכב הנהג שלה סאלם. לידו ומסביבו היו הרבה פועלים. ראיתי את סאלם שוכב על הרצפה...המשאית היתה ממש מול המשרד באמצע המסלול. בקצה המסלול בו עמדה המשאית היה בור. המשאית היתה במסלול הקיצוני והקרוב למשרד. הבור היה ממש מאחוריה, במרחק כמה מטרים" (לתצהיר צורף שרטוט של המוסך ומקום עמידת המשאית). 7. מדו"ח אירוע מד"א כפי שמולא ע"י מוקד לכיש (נ/10) עולה כי הקריאה לאמבולנס היתה בשעה 14:02:07 וההגעה אל המקום היתה ב- 14:22:45, הפינוי היה ב-14:34:11 וההגעה ליעד (ביה"ח ברזילי) ב-14:53:14. התלונה העיקרית היתה נפילה ממשאית חבלת גב. עוד עולה מדו"ח אירוע מד"א, כי הודעה למשטרה אודות האירוע נמסרה בשעה 14:08. 8. הנתבעת מצידה צרפה את ההודעה על תאונת דרכים עם נפגעים שהוצאה במשטרה בתאריך 6.2.2005 ולפיה מתוארת התאונה כך: "בתאריך 1.2.2005 בשעה 14:00 במקום מוסך הדרום אזור התעשיה ארז תיאור המקרה: תוך כדי ירידה מהמשאית תאור - קבינת המשאית היתה מורמת החליק במדרגות ונפל על הגב". 9. במסמך מהמחלקה האורטופדית של בית החולים ברזילאי באשקלון צוין בממצאים הקליניים כך: "בן 44 התקבל למחלקתנו באופן דחוף דרך חדר מיון עקב שבר בעמוד שדרה מותני. לדבריו נפל בזמן עבודתו ונחבל...". כך גם צוין בסיכום המחלה (נ/6), וכן בדו"ח חדר המיון שם מצוין לדברי החולה - "נפל בעבודה ונחבל..." (נ/7). 10. בנוסף, בתאריך 11.4.2005 הוצאו שתי תעודות לנפגע בעבודה, האחת תעודה ראשונה לנפגע בעבודה (נ/9) והשניה תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה (נ/8), כאשר בראשונה מציין המסמך הרפואי בתיאור התאונה: "נפילה ממדרגות משאית" ובשניה, לכאורה כאמור מאותו תאריך, מצוין: "נפילה ממשאית". שתי התעודות מקנות לתובע חופש מחלה לתקופות שונות ונפרדות. 11. ב- 18.4.2005 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי שם כבר צוין בתיאור הפגיעה כי: "נפל מגג המשאית בזמן החלפת נורה". 12. עוד צרפה הנתבעת תמליל שיחות שנערך בין חוקר מטעמה לעאמר ב- 27.7.2003 ממנו עולה מפי עאמר, בין היתר, כי כלל לא נכח במוסך בזמן האירוע (עמ' 4 לתמליל מול ש' 2) וכן עמ' 5 מול ש' 20, שם מציין היכן היה במועד התאונה ומשיב: "... באשקלון באתי אחרי עשר דקות". 13. בבית המשפט נחקרו ביחס לנסיבות התאונה, התובע, מר עאמר, השוטרים מר אלבז יהודה ומר עודד דבורה שהגיעו למקום לאחר התאונה, הגב' מאירסון מרגריטה-פקידת המוסך ומר ירון קפח, נציג מד"א, שהגיע למקום התאונה עם האמבולנס. 14. לגרסת התובע, כפי עדותו בביהמ"ש, בסביבות השעה 13:30 - 14:00 בעת שהיה במוסך החל בנסיעה לאחור כשהוא מסתייע במכוון, עובד המקום. פועל נוסף שהיה במקום אמר לו שקיימת נורה שרופה למעלה. המכוון ביקש שיעצור ואז התובע פתח את הדלת וביקש לוודא באיזו נורה מדובר. מאחר ויכול היה להחליף את הנורה באופן מיידי, פתח את הדלת, זיהה את הנורה, נכנס לתא, נטל נורה חליפית והחל לטפס, עלה על הגג מהחלק האחורי של הקבינה, על סולם המצוי שם, והתכופף על ברכיו לפתוח את מכסה המנורה השרופה וכשלשונו: "... עליתי על הגג, התחלתי בדיוק לגעת במכסה בום ואני למטה החלקתי" כשנשאל על מה נפל, השיב: "על הטוסיק". בהמשך סיפר כי אינו זוכר מי סייע לו, מכל מקום לא הספיק להחליף את המנורה, וכן מדובר במנורה המצויה בצד שמאל של הקבינה למעלה מעל הנהג (עמ' 57-58 לפרוטוקול מ- 1.12.09). עוד זכר התובע לציין כי בזמן שעלה להחליף את המנורה על גג המשאית, מנוע המשאית עבד (עמ' 76 לפרוטוקול מ- 1.12.09). 15. כבר עתה יצוין, כי שני הצדדים מסכימים שאין ליתן אמון בגרסתו של עאמר, כל אחד מסיבותיו הוא. בהיות גרסאות עאמר שנויות במחלוקת, נבחן את גרסאותיו השונות כפי העולה מהודעותיו למשטרה, תצהירו וחקירתו בבית המשפט, ואת ההשלכות שיש לאלה על גרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה. 16. בהודעתו למשטרה ציין עאמר כזכור, כי ראה בבירור את התובע כשהוא מחליק ממדרגות המשאית ואף אחד לא פגע בו. נתון זה, מהווה סתירה לעולה מתצהירו לפיו לא ראה את התובע נופל ואת הנפילה עצמה (סעיף 6 לתצהירו). כאשר עומת בחקירתו הנגדית חזר על כך שלא ראה את הנפילה, ואף הודה כי האמירה ולפיה ראה את הנפילה אינה נכונה (עמ' 20 לפרוטוקול מ- 1.12.09 מול ש' 5). כמו כן, עומת עאמר עם הגרסה שמסר לחוקר הנתבעת, חקירה שהוקלטה ותומללה, ובה כזכור ציין שבכלל לא היה בעת הרלוונטית במוסך אלא במקום אחר, עת קיבל שיחת טלפון מהמוסך אך לא מסר תשובה מספקת שתוכל להבהיר מדוע מסר גרסה זו לחוקר הנתבעת. מחקירתו הנגדית בבית המשפט עלה, כי עאמר הינו בעליו של מוסך הדרום, יחד עם עוד שותפים. הרכב הגיע למוסך בשעות הצהריים לאחר שהתובע מסר לו טלפונית שיש נזילת מים (עמ' 4 לפרוטוקול מ- 1.12.09). עוד מסתבר כי עאמר, לאור חקירתו, היה כל העת במוסך הדרום ולא יצא ממנו (עמ' 5 מול ש' 6). באשר למוסך עצמו, ציין עאמר כי מדובר בשטח של כ- 700 מ"ר בו מצוי מבנה המוסך וכן שטח נוסף שאינו מקורה. כשהרכב המגיע למוסך, הוא המתין מחוץ למוסך עד שהתפנה מקום, כשאז מנהל העבודה במוסך ביקש מהתובע להיכנס עם הרכב פנימה למוסך. עוד הסביר עאמר, כי על מנת לטפל בנזילה יש צורך להרים את הקבינה כדי לגלות את המנוע המצוי מתחתיה וזו מורמת לפנים באופן שחזית הרכב לאחר ההרמה מושפלת כלפי הרצפה לכדי זווית של 135 מעלות (עמ' 7 מול ש' 17). בקדמת הקבינה על הגג מצויות שתי מנורות, אחת בכל צד. אין מחלוקת כי כאשר הקבינה מושפלת, אין אפשרות טכנית לשבת בתא הנהג. בסעיף 8 לתצהירו ציין עאמר, כי: "כאשר טיפלתי בסאלם הקבינה של הרכב לא היתה מורמת, הקבינה הורמה על ידי אחד הפועלים לאחר התאונה לצורך הטיפול בנזילה והוצאתה המהירה של המשאית מן המוסך...". מובן, כי ככל שהקבינה מושפלת בעת התאונה, קיים קושי אמיתי לסבור שהתובע יכול היה לעלות על גג המשאית ולהחליף בזה האופן את הנורה שכן גג המשאית מצוי בהטיה של לפחות 45 מעלות. במילים אחרות, לשאלה האם הקבינה היתה פתוחה או סגורה בעת התאונה חשיבות רבה להכרעה בשאלה האם התובע עלה לגג המשאית להחליף נורה ומשם נפל כפי טענתו. בחקירתו הנגדית ולשאלת בית המשפט אם הינו זוכר שהקבינה היתה מורמת או מורדת, השיב עאמר: "לא" (עמ' 14 לפרוטוקול מ-1.12.09 מול 24). היינו, את שציין בביטחון רב בתצהירו כאילו הקבינה לא היתה מושפלת בעת התאונה, כבר לא יכול היה לציין בביטחון בעת חקירתו שכן לא זכר נתון חשוב זה. 17. בבית המשפט העיד השוטר אלבז יהודה שהגיע למקום בסמוך לאחר התאונה ואף ציין כי הוא זוכר, אם כי במעורפל, את המקרה. השוטר ציין כי הגיע עם חברו השוטר עודד דבורה למוסך הדרום, שם ראו אמבולנס בתוכו בחור שוכב, משאית עם קבינה, ככל שזכור לו לבנה "כשהקבינה למעלה" (ההדגשה שלי א'ב'). כשנשאל מה זה למעלה השיב: "כתוצאה מתקלה כנראה, אז מרימים את הקבינה למעלה". עוד נשאל, מה הבינו ביחס לאופן התרחשות התאונה, השיב: "הבנו שאותו בחור ששוכב באמבולנס זה הנהג של המשאית, שמעד במדרגות ונפל על הגב..." (עמ' 43 לפרוטוקול מ- 1.12.09 מול ש' 19-20). גם השוטר עודד דבורה העיד ומסר כי: "כשהגענו למקום ראינו המולה של אנשים, הרבה יותר מ- 10. כל הפועלים מאזור התעשייה באו. היו מספר אמבולנסים שהגיעו. ראיתי את שער המוסך שהיה פתוח, הוצגה אותה משאית שלא עמדה מעל לבור אלא במצב של חניה. אני זוכר שהקבינה היתה מורמת קדימה, איני זוכר אם כולה או חלקה. מה שנאמר לי שקרה זה שהוא הגיע לטיפול והיו צריכים לטפל לו במשאית, הוא עלה לפתוח את הקבינה, ואז רצה לפתוח את הדלת ולהוציא משהו, ואז הוא מעד אחורנית ונפל" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מ- 2.2.2010 מול ש' 10-15 ההדגשה שלי א'ב'). בבית המשפט העיד גם מר ירון קפח, שהגיע למקום עם אמבולנס מד"א ונשאל האם ראה המשאית במצב רגיל או מיוחד השיב: "רגיל, לא חושב שהקבינה היתה פתוחה". יחד עם זאת, ציין קודם לכן כי "... ראיתי בחור שוכב על הרצפה, חשבתי תאונת דרכים, שאלתי מה קרה. לידו היתה משאית. אני לא זוכר אם הנפגע היה בצד דלת הנהג או בצד השני. לא זוכר איך המשאית עמדה. לא זוכר אם הדלת של הנהג היתה פתוחה, אינני מסתכל על דברים כאלה אלא על הפצוע" (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מ- 13.4.2010 מול ש' 15-18). במילים אחרות, לאור עדויות השוטרים במיוחד בהיותם עדים אובייקטיביים, והקושי הקיים ביחס לעדות עאמר מחד והפראמדיק של מד"א מאידך, לפיה אינו זוכר שהקבינה היתה מושפלת, אך כפי שציין קודם לאמירתו זו הוא התרכז בפצוע ולא במשאית, מה שמסביר יותר את העובדה שאינו זוכר את מצב הקבינה בעת שהגיע למוסך. לכך יש לצרף ההסבר שמנסה ב"כ התובע לתת בסיכומיו (הן הראשיים והן בסיכומי תשובתו) כאילו הקבינה הורמה לאחר הנפילה, הסבר שנראה לי מאולץ, באשר לא סביר בעיני כי עוד בטרם התפנה האמבולנס מהמקום וכאשר שוטרי משטרת ישראל נכנסים למוסך, יהיה מי שישפיל את הקבינה כאשר כזכור הטענה היתה כי הרכב היה במגמת נסיעה לאחור על מנת להיכנס אל מעל הבור שבמוסך וברי שאין אפשרות לנהוג בו כאשר הקבינה מושפלת. לפיכך, סביר יותר להניח, שבעת אירוע התאונה קבינת המשאית היתה מושפלת כלפי מטה באופן שאינו מאפשר לתובע לעלות לגג ולהחליף נורה וכך הנני לקבוע. 18. נקודה חשובה נוספת הינה מה היה מיקום הרכב במוסך בזמן התאונה, שהרי אם הרכב היה במהלך נסיעה לאחור בדרכו לבור הטיפולים כשאז אמור היה להיות מטופל בין היתר על דרך הרמת הקבינה והשפלתה כלפי מטה, איזו סיבה יש להשפיל את הקבינה עוד קודם לכן? ביחס למיקום המשאית במועד התאונה, ציין עאמר, כי זו נכנסה בנסיעה לאחור למסלול שמעליו מצוי ה"בור" במוסך, היינו אותו מקום בו ניתן לרדת ולהסתכל אל מתחת לרכב המצוי מעליו. את המשאית כיוון אל ה"בור" עובד בשם באקר אל בטיג'י - מנהל העבודה (עמ' 10 לפרוטוקול). הגב' מאירסון מרגריטה, מזכירת המוסך, הצהירה כי: "כשיצאתי מן המשרד, המשאית עמדה ממש קרוב למשרד, במסלול הכי קרוב למשרד. המשאית היתה ממש מול המשרד באמצע המסלול. בקצה המסלול בו עמדה המשאית היה בור. המשאית היתה במסלול הקיצוני והקרוב למשרד. הבור היה ממש מאחוריה, במרחק כמה מטרים. ראה ציור מצ"ב. אציין כי בהמשך המשרדים היה קונטיינר ששימש כמחסן ואחריו היה חדר אוכל הפועלים. ולכן המסלול עם הבור היה קיצוני. מתחת למשרדים בקומה ראשונה היו מקלחות" (סעיף 8 ל- ת/7). בחקירתה הנגדית הסבירה, כי ראתה משאית עומדת קרוב למשרד ונהג שוכב על הרצפה ליד המשאית. המרחק בין האדם למשאית היה ממש צמוד, אולי מרחק של 1 מטר, אך היא לא זכרה באיזו צורה שכב ביחס למשאית, אם כי ציינה שהנהג שכב ליד דלת המשאית לצד הנהג (עמ' 23 לפרוטוקול מ- 13.4.2010). עוד ידעה לספר כי בעל המוסך היה במוסך והזמין אמבולנס. באשר למרחק בין המשאית ל"בור", ציינה כי מדובר בין 4 ל- 6 מטר, כאשר חלקה האחורי של המשאית מופנה אל ה"בור" והמשאית נכנסה ברוורס ופניה היו מופנים כלפי שער הכניסה למוסך (עמ' 24, שם). מאידך, השוטר אלבז יהודה ציין בעדותו באשר למקומה של המשאית בעת הגיעו למוסך, כי הוא אינו יודע אם היא הוזזה או לא, אך ראה שהמשאית היתה בתחילת המוסך (היינו רחוק מבור הטיפולים) והקבינה מורמת (עמ' 48 מול ש' 1-2). באשר למיקום המשאית בשטח המוסך ציין השוטר מר עודד דבורה: "לשאלת בית המשפט אני אומר שאין מצב שאם היתה המשאית ממשיכה בנסיעה לאחור היא היתה עולה על הבור, שכן הבור היה מצד ימין של המשאית" (עמ' 13, שם). כלומר שלא כטענת התובע, המשאית לא היתה בהכרח במהלך נסיעה לאחור אל מעל בור הטיפולים אלא סביר יותר כי טופלה דווקא במקום בו אירעה התאונה. משני אלה, היינו כי המשאית לא בהכרח היתה בדרכה אל מעל הבור, ומעצם הקביעה כי בעת התאונה, כפי עדות השוטרים, הקבינה היתה מושפלת, ניתן להניח שהרכב אמור היה לקבל את הטיפול דווקא במקום בו הוא נמצא ע"י השוטרים, ואף בכך יש כדי לסתור גרסת התובע. 19. סיכום העולה עד כה מעלה כי אין מנוס מלקבוע שגרסאותיו השונות של עאמר באשר לאופן התרחשות התאונה, מקום הימצאותו בזמן התאונה ויתר ידיעותיו באשר למה שארע בפועל, בין בהודעותיו למשטרה, לחוקר הנתבעת וכפי העולה מתצהירו, כמו גם עדותו בפני בית המשפט אין בהן כדי לבסס כל ממצא שבעובדה, להיפך, יש בהן כדי לגרוע דווקא מגרסת התובע שכפי העולה עתה הינה גרסה יחידה של בעל דין המחייבת כידוע סיוע שאם לא כן על ביהמ"ש לפרט בפסה"ד מה הניע אותו להסתפק בעדות זו לאור סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הקובע ברישא כי :" פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". 20. סביר בעיני להניח, כי עאמר אמנם נכח במוסך בזמן אירוע התאונה, אך לא ראה בדיוק כיצד זו התרחשה. במקביל, קשה לקבוע מה קלט באשר לאופן התרחשותה, שכן אפילו אניח שחשש מאד שמא יתברר לשלטונות כי מדובר בפיגוע חבלני, ולכן ציין שראה האירוע במו עיניו, מדוע שיציין דווקא כי התובע מעד ממדרגות המשאית ולא החליק מגג המשאית? ואף מעבר לכך, מדוע אסבור, כפי שמבקש ממני לסבור ב"כ התובע, שהתובע אמנם החליק מגג המשאית עת ביקש להחליף נורה, מקום בו שני שוטרי משטרת ישראל מעידים כי בעת הגיעם למקום, היתה הקבינה מושפלת באופן שמונע למעשה אפשרות לטפס על גג המשאית המוטה כדי 45 מעלות כלפי הקרקע? מדוע יש מקום להרים את הקבינה, כאשר טרם החל הטיפול במשאית? ואף למעלה מכך, ככל שגרסת התובע נכונה מדוע היה צורך בהסעת הרכב לאחור עד מעל לבור אם ניתן היה לטפל בו היכן שנשאר לאחר התאונה לו גרסת ב"כ התובע לפיה הקבינה הושפלה לאחר התאונה אכן נכונה? 21. עוד ובנוסף, ככל שאקבל את גרסת התובע, לפיה עלה אל הגג להחליף נורה, מציין התובע בסעיף 8 לתצהירו כי עלה לגג וכרע על מנת להחליף הנורה, כיצד יתכן שבעודו כורע הינו נופל דווקא על ישבנו מהגג? סביר יותר בעיני כי בנפילה מגובה של כ- 3 מטרים בהיותו כורע ומתכופף לפנים להחליף הנורה ייפול לפנים ולכן על פלג גופו העליון ולא שייפול דווקא על ישבנו. עוד יצוין, כי התובע נמצא מוטל בסמוך לדלת המשאית. מדוע מי שמבקש להחליף נורה על הגג ומצוי בכריעה, ימצא את דרכו דווקא לצד שמאל של המשאית כאשר הוא מציין במפורש שהוא כבר נגע באותה נורה שמאותה הוא מבקש להחליף וזו מצויה בצידה הקדמי של המשאית ולכן אמור היה למצוא עצמו דווקא בקדמת המשאית לאחר הנפילה. האם לא סביר יותר כי ייפול על ישבנו וימצא עצמו בצד שמאל של המשאית דווקא משום שהחליק במדרגותיה. 22. ויותר מכך, מדוע לא נמצאת סיבת הנפילה מהמשאית בכל הודעה שמוסר התובע, בין לבית החולים ובין למשטרה, בסמיכות לתאונה וכאשר התובע מציין בחקירתו כי כחודש לאחר התאונה הינו נזקק לשירותיו של עו"ד לטיפול בסוגיית הפיצויים המגיעים לו בשל התאונה? (ראה למשל, ההודעה על תאונת דרכים עם נפגעים מה- 6.2.2005 שהוצאה במשטרת ישראל, כמו גם דו"ח הפעולה מיום התאונה ומסמכי בית החולים בסמוך לתאונה). 23. אין אם כן מנוס מלקבוע, שהתובע אינו מצליח להוכיח כי אמנם נפל מגג הרכב במהלך פעולה להחלפת נורה. מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע ואין גם סיבה ראויה, לאור עדויות השוטרים מחד, הסתירות בעדותו של עאמר והספק ביחס למה שראה הפראמדיק מאידך, למתן הסבר מדוע יש לסמוך דווקא על עדותו כעדות יחידה, אפילו אתעלם מההודעה על תאונה שהוכנה במשטרת ישראל ב-6.2.05 המציינת כי מדובר באירוע בו החליק התובע ממדרגות המשאית (סעיף 8 לעיל). מעבר לכך, גרסת התובע הינה גרסה מאוחרת שאינה מופיעה בסמיכות זמנים מובהקת לתאונה ולפיכך הינה כבושה ומגיעה לידי ביטוי בכתובים רק בהודעה הראשונה שמסר התובע למשטרת ישראל ב- 22.3.2005 (נספח ד' לתצהירו). לפיכך אין לי אלא לקבוע, שהתובע לא מוכיח עובדתית כי אמנם נפל מגג המשאית עת ביקש להחליף נורה. תיקון דרך - האם התאונה הינה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים? 24. אפילו קבעתי, כי התאונה אמנם התרחשה כפי גרסת התובע, עדיין קיים קושי לא מבוטל לקבוע שאמנם ב"תיקון דרך" עסקינן ההופך את האירוע לתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים ואסביר. לגרסת התובע, הוא עלה על גג המשאית לצורך החלפת נורה שרופה, על מנת שיוכל להמשיך בנסיעה באופן בטוח וחוקי. במהלך פעולה זו נפל מהגג ונפצע. אירוע זה מבחינתו מהווה "תיקון דרך" הנכנס לגדר הגדרת "שימוש ברכב מנועי" כחלק מהגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים. חוק הפיצויים קובע בסעיף 1 מהי תאונת דרכים וקובע: " 'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..." סעיף 1 הגדיר גם מהו "שימוש ברכב מנועי" כדלקמן: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות התדרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (ההדגשה שלי א'ב'). 25. ב"כ התובע בסיכומיו מציין, כי תקנה 101 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, קובעת את האיסור על נסיעת משאית ללא תאורה מעל גג הקבינה כדלקמן: "101. לא ינהג אדם רכב מכל סוג שהוא שאורכו הכולל, עם מטען או בלעדיו, עולה על עשרים מטרים או רוחבו עולה על שלושה מטרים, או רכב ליווי כמשמעותו בתקנה 85(ו), אלא אם כן מותקן על גג תא הנהג פנס כאמור בחלק ג' בתוספת השניה, המפיץ אור צהוב מהבהב הנראה לעוברי הדרך מכל הכיוונים". כמו כן הפנה ב"כ התובע לתקנה 97(ד) לתקנות התעבורה הקובעת: " (ד) לא ינהג אדם רכב אשר רחבו הכולל הוא 210 ס"מ או יותר אלא אם מאירים בו, נוסף על האמור בתקנת משנה (א), גם פנסי רוחב." בהיות הנורה שנשרפה לטעמו תקלה פתאומית, והחלפתה הינה מסוג העניינים שנהגי משאיות נוהגים לעשותם מעת לעת, וכאשר הטיפול במשאית היה תוך כדי נסיעה ובטרם סיים התובע את הנסיעה לאחור, (זאת למד ב"כ התובע מהיות המשאית מונעת, עת יצא התובע ממנה והשאיר את דלתה פתוחה, עלה על גג המשאית לשם החלפת הנורה, התכוון לשוב לתא הנהג בסיום החלפת הנורה ולהמשיך בנסיעה לאחור לכיוון בור הטיפולים בו אמורים היו לטפל במשאית, ולפיכך טרם מסר את המשאית לטיפול המוסך ועדיין שלט בה כנהג) כשרק עם סיום הנסיעה לאחור ומסירת הרכב למוסך היתה מסתיימת הנסיעה והחלפת הנורה נועדה לאפשר נסיעה בטוחה כדין בהתאם לתקנות התעבורה, במיוחד כשהחלפת הנורה אינה קשורה לנזילה- היא הסיבה הראשונית לכניסה למוסך- כי אז החלפת הנורה יכולה היתה להתבצע בכל מקום בדרך לרבות במוסך. 26. לחלופין טען ב"כ התובע, לשם הזהירות, כי עובדת התרחשות התאונה בתוך המוסך, בבחינת השטח הגיאוגרפי, לא בהכרח מוציאה את האירוע מגדר הגדרתו כתאונת דרכים, ויש להתבונן בנסיבותיו תוך שהפנה לפסיקה מתאימה וסיכם, כי במקרה בו מדובר בטיפול דרך שנהגים נוהגים לבצעו כטיפול דרך קלאסי ולשם נסיעה כדין לאחר שהחלה הנסיעה או במהלכה, אפילו מדובר בשטח הגיאוגרפי של המוסך, וכאשר אין מדובר בטיפול בית, וכשהתקלה מתגלית תוך כדי ובמהלך נסיעה ויש לתקנה לצורך המשך הנסיעה כדין- כי אז חל כאמור חוק הפיצויים. 27. הנתבעת מצידה מציינת בסיכומיה כי לא כך הם פני הדברים. לטעמה, העובדות העולות מתצהיר התובע, ככל שהן עובדות אמת, אינן נכנסות להגדרת התיבה "טיפול דרך" או "תיקון דרך" כחלק מהשימוש ברכב המנועי. לטעמה האירוע מתרחש במוסך השייך למעבידו של התובע, התובע נכנס למוסך על מנת לטפל בנזילת המים העלולה להעיד על בעיה חמורה ברכב, הרכב הוכנס למוסך לאחר שסיים את עבודתו באותו יום. כמו כן, הטיפול בנורה מתרחש לא על מנת להמשיך את הנסיעה בתוך המוסך אלא לאפשר אותה, לגרסת התובע, לאחר סיום התיקון במוסך. הנתבעת מדגישה, כי ניתן היה להגדיר את האירוע כתיקון דרך לו התרחש אמנם באמצע הדרך או מיד לאחר התחלת היציאה מן המוסך החוצה. אלא שהתיקון, ככל שביקש התובע לבצעו, בוצע במהלך היות המשאית בתוך המוסך לשם תיקונה, ועל מנת שיכנס לגדר החוק הוא צריך להתבצע לאחר תחילת הנסיעה והיציאה לדרך ולא במקום חניית הרכב טרם יציאתו לדרך. משהחלפת הנורה מתבצעת עוד קודם שבוצע התיקון במוסך, אין מדובר ביציאה לדרך. לאור כל אלה טענה הנתבעת, שאין להכיר באירוע כתיקון דרך ולכן גם לא כתאונת דרכים. 28. לטעמי, הדין בעניין זה הינו עם הנתבעת ואין מדובר בטיפול/תיקון דרך. פסק הדין שסיכם ההלכה לעניין זה הינו ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 4.2.2009, להלן: "עניין נביל") בו קובע ביהמ"ש העליון מפי המשנה לנשיאה כב' הש' א' ריבלין, כי תיקון/טיפול דרך צריך כתנאי ראשון שיתבצע "בדרך". ביהמ"ש ציין מפורשות כי : " נראה כי תיקון מספר 8 נועד (גם אם לא תמיד בהצלחה מלאה) להחזיר במידת האפשר את המושג 'תאונות דרכים' למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור. לאמור, פגיעות המתרחשות החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי', נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב". תנאי שני על מנת שהטיפול ייחשב "טיפול דרך" הינו כי מדובר באירוע פתאומי היינו: "תנאי אחד הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה (השוו: פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעמ' 137)" והתנאי השלישי הינו כי לא מדוברת בתקלה מורכבת המצריכה טיפול ע"י איש מקצוע היינו: "התנאי הנוסף הוא כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי, ואין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך, או מן הנסיעה במובנה הרחב." בעניין נביל נקבע, כי קשירת מטען שבוצעה לפני היציאה לדרך אינה טיפול דרך אלא פעולה שגרתית ולא פתאומית שיש לבצעה דרך קבע קודם היציאה לדרך. ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבו (לא פורסם 16.6.2010), ציין כב' המשנה לנשיאה הש' ריבלין כי יש להוסיף תנאי נוסף על שלושת התנאים, היינו כי על הטיפול/תיקון להתבצע ברכב עצמו ו/או באחד מרכיביו בעקבות פס"ד של כב' הש' וילנר וגרשון בע"א (מחוזי -חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם 13.11.08) וכלשונו: " על שלושת התנאים האמורים, יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו 'טיפול הרכב' חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי 'תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא' (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו." לפיכך, הכיר באותו מקרה כבתאונת דרכים עת נהג הרכב, שהחל לנסוע, הבחין כי חלק מהקונסטרוקציה שהוביל במשאיתו בולט מארגז משאיתו, ירד לסדרה ונפגע. היינו האירוע מתרחש לאחר תחילת הנסיעה, הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי (מטען חורג המסכן את המשך הנסיעה), חייב טיפול מיידי ולא חייב טיפול ע"י איש מקצוע. (ראו כמו כן לאחרונה פס"ד של כב' הש' עמית בע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)(24.11.2010) שם עומד ביהמ"ש על המבחנים השונים להכרה באירוע כ"תיקון דרך" כדלקמן: " א. טיפול או תיקון שהתרחש בדרך - דהיינו, מרגע העלייה לרכב למטרת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. ... פשוטם של דברים כי שולי הדרך הינם 'דרך' שכן לא מדובר במקום חניה טבעי ורגיל ולא מדובר ב'תיקון בית' שנעשה בחצרי הבית או במוסך. יכול הטוען לטעון כי בחינת המושג דרך צריכה להיעשות באופן מהותי ולא פיזי-גיאוגרפי ויכול ש'תיקון דרך' ייעשה במוסך ולמרות זאת יוכר כטיפול דרך ולהיפך. כך, לדוגמא, נהג הגיע למוסך במהלך נסיעתו לאחר שמנוע הרכב התחמם מספר פעמים, לשם תיקון הרדיאטור. כאשר פתח את מכסה הרדיאטור, לבקשת בעל המוסך, נפגע מהתפרצות מים רותחים. בית המשפט הכיר באירוע זה כתאונת דרכים למרות ש"התיקון" נעשה במוסך ולא בשולי הכביש, מאחר שהתיקון נעשה במהלך נסיעתו השוטפת ובטרם הגיעה לסיומה (ראו אנגלרד, בעמ' 141, ההפניה בהערת שוליים 396; ת"א (שלום כ"ס) חאסקיה נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב: מיכאל צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים כרך 5 982-986)). אותיר את הדברים בצריך עיון. כשלעצמי, אני סבור כי ראוי להחיל במקרה דנן את 'המבחן הגיאוגרפי' ולראות את התאונה כאירוע שהתרחש ב'דרך'. ב. התיקון נדרש בשל אירוע פתאומי- דרישת הפתאומיות מבטאת את התפיסה כי תיקון דרך יכנס לגדר 'שימוש' אך כאשר הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה. משמע, התקלה אירעה באופן פתאומי ובלתי צפוי, ולפיכך מחייבת את הנהג לתקנה באופן מיידי על מנת שיוכל להמשיך בנסיעתו. וכדברי השופט ריבלין בעניין נביל: 'הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי', נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה'. (שם, בפסקה 13). ... ג. מבחן הזמן לפיו רק טיפול הנעשה בסמיכות לפעולת הנסיעה או במהלכה מהווה טיפול דרך. המדובר במבחן שונה מדרישת הפתאומיות, באשר גם תקלה פתאומית יכול ותתרחש שלא בסמיכות זמן לנסיעה או למהלך הנסיעה. ודוק: התיקון או הטיפול עצמו לא חייב להתבצע בסמיכות זמן לתקלה הפתאומית. כך לדוגמה, החלפת גלגל יכול ותיעשה אף בחלוף מספר שעות לאחר שנתגלה תקר בגלגל, ובלבד שהטיפול נעשה במהלך הנסיעה. ... ד. לא מדובר בתקלה המצריכה טיפול של איש מקצוע - הכוונה היא לסוג התקלות שסביר שנהג יטפל בהן מבלי להיזקק לסיוע של איש מקצוע, כגון החלפת גלגל, מילוי מים או שמן, החלפת נורה וכיוצא באלה. ... ה. מבחן מהות הטיפול - טיפול דרך הוא טיפול שנועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי שנעשה אגב נסיעה או לצורך המשך הנסיעה, והכוונה לתקלות אשר מתרחשות במהלך הנסיעה ומחייבות את הנהג לתקנן במהלך הנסיעה בכדי שיוכל להמשיך בדרכו (נביל, פסקה 13 לפסק הדין; אנגלרד, בעמ' 139; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996)). ... ו. התיקון התבצע ברכב עצמו או אחד מרכיביו - מבחן זה שנקבע על ידי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי בעניין שביט - ושעליו הסתמך בית משפט קמא בפסק דינו - נזכר בעניין נביל, ואומץ בעניין ספנייב. על פי מבחן זה, על הטיפול או התיקון להתבצע ברכב עצמו. ודוק: הכוונה אינה בהכרח לתיקון מכאני, וגם טיפול במטען הנמצא על הרכב לצורך הסרת סיכון תחבורתי, כמו חיזוק חבל שהתרופף במהלך נסיעה או כמו במקרה שנדון בעניין ספנייב, ייכלל בהגדרת השימוש. זאת, בניגוד לתיקון שנעשה מחוץ לרכב ומבלי קשר אליו כדוגמת הסרת מכשול המוטל בדרך.)" בעניינו לכאורה מתקיימים חלק מיסודות ההלכה, היינו כי מדובר באירוע פתאומי (התובע מבחין בקיומה של מנורה שרופה), אין מדובר באירוע המצריך בעל מקצוע לשם תיקונו (נהגים יכולים להחליף מנורה שרופה), יחד עם זאת, אין הכרח לבצע התיקון באופן מיידי לצורך המשך הנסיעה. אמנם קיים איסור בדין לנסוע עם נורה שרופה, אך נושא זה הינו בר תיקון לאו דווקא באופן מיידי ויכול להמתין להמשך התיקון במוסך. אין חובה לתקן כדי לאפשר את המשך הנסיעה שכן הרכב מצוי ממלא במוסך לשם תיקונו. כמו כן, קיימת מחלוקת ביחס להיות הרכב מצוי "בדרך" היינו האם נסיעה בתוך המוסך מהווה לצורך העניין נסיעה בדרך או לא. מבלי להתעלם מהדוגמא אותה העלה כב' הש' עמית בפס"ד דהן בסייפת סעיף א' למצוטט, לפיה הפסיקה הכירה בפתיחת מכסה רדיאטור במוסך ופגיעה כתוצאה מכך כ"תיקון דרך", עדיין הש' עמית איננו מצטרף לקביעה זו, כך, עם כל הכבוד, גם אנוכי. כפי שציינתי לעיל, אין מדובר לדעתי ברכב המצוי ב"דרך" מבחינת "המבחן הגיאוגרפי". הרכב הגיע למוסך לצורך תיקונו, התיקון הוא הסיבה בשלה הגיע הרכב למוסך, לפי גרסת התובע הוא כבר החל בנסיעה לכיוון הבור בדיוק לשם ביצוע התיקון. אם לא נאמר כי אין עסקינן בתיקון דרך, אזי כל טיפול/תיקון המבוצע לרכב במוסך יהווה תיקון דרך שכן הינו מיועד למעשה על מנת להכשירו לנסיעה לאחר סיומו. לפיכך, תיקון המבוצע במהלך המצאות רכב במוסך לשם תיקון, ואפילו תיקון אחר, ולא תוך כדי נסיעה בדרך ולשם המשך הנסיעה בדרך, אינו מהווה לטעמי "תיקון דרך". במסקנה זו לא התעלמתי מגרסת התובע לפיה נסיעתו טרם הסתיימה עת החליט להחליף הנורה ואמור היה להמשיך בה עד לבור הטיפולים. יחד עם זאת, בהיות התיקון מבוצע כאמור במסגרת התיקון במוסך, יהא זה מלאכותי בעיני לראות בו תיקון דרך ויש לכלול התיקון בגדר כלל הנושאים בהם מטפל המוסך והמצריכים תיקון ולא רק מרגע עצירת המשאית. לטעמי, כל פעולת תיקון המתבצעת בזמן שהרכב מצוי במוסך אינה יכולה להיות תיקון דרך מאחר והרכב במוסך לשם תיקונו ולא מצוי מסיבה זו בדרך. ציין ב"כ הנתבעת ובצדק כי אילו נדרש התובע לתקן הנורה השרופה לאחר שיצא את המוסך, בהחלט ניתן היה לראות בכך תיקון דרך, אך לא זה המצב בעניננו. 29. מבלי לפגוע באמור לעיל, עדיין יתכן כי תתרחשנה תאונות דרכים גם במסגרת המוסך כמו למשל פגיעה בהולך רגל מהלך נסיעה במוסך תהווה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים למרות שהתרחשה במוסך, אך זאת לא מחמת "תיקון דרך" אלא מחמת עצם הנסיעה ברכב. לפיכך, דין טענת התובע כי מדובר בתיקון דרך להידחות. עילת תביעה מכוח פקודת הנזיקין ודיני הביטוח 30. מציין התובע בנוסף, כי אפילו אין עסקינן בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים, עדיין עסקינן באירוע המכוסה על פי פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת והמכסה אירועים כגון דא המתרחשים על פי פקודת הנזיקין. בכתב תביעתו מציין התובע, כי הפוליסה ותעודת ביטוח החובה שהוצאו על ידי הנתבעת מכוח סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח-חדש], התש"ל-1970, (להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי"), מכסה את המבוטחים ו/או המשתמשים ו/או הנוהגים ו/או ברי הרשות ברכב, כמו גם את התובע, באחריות מכוח חוק הפיצויים או על פי כל חבות אחרת, לרבות על פי כל דין ובכלל זה פקודת הנזיקין וחבות מעבידים בשל עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. לפיכך לטעמו, מכסה הפוליסה או חייבת לכסות את חבות המעביד לפי פקודת הנזיקין, גם באותם מקרים בהם כשל המעביד עת מנע מהתובע מקום עבודה בטוח או לא העניק לו הדרכה והסברה נאותים והוראות בטיחות מספיקות, תוך הנהגת שיטת עבודה בלתי בטוחה או אי דאגה לבטיחות התובע, לרבות הפרת חובות חקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה. ב"כ התובע הפנה לפסיקה שהכירה בקיומה של פוליסת ביטוח החובה ככזו המכסה גם אירוע שלא נכנס לגדר חוק הפיצויים. בנוסף, ב"כ התובע ניתח את פוליסת הביטוח ולמד ממנה כי המבוטחים על פיה הינם מעבידו של התובע, מסילות גדרה בע"מ, והתובע עצמו בהיותו נהג הרכב, כאשר בפוליסה עצמה מתחייבת הנתבעת לפצות: "א. את המבוטח בעבור כל סכום שיהיה חייב לשלמו על פי חוק נפגעי תאונות, בשל נזק שנגרם בתאונת דרכים, שמעורב בה כלי הרכב המבוטח ואשר אירעה בתוך תקופת הביטוח, ועל פי כל דין אחר בישראל - בשל מותו, או חבלת גופו של אדם שנגרמו על ידי השימוש בכלי הרכב המבוטח או עקב שימוש בו, ושאירעו בתוך תקופת הביטוח". (ההדגשה שלי א'ב') בכך רואה ב"כ התובע את אפשרות הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה, הן ביחס לאירוע תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים והן ביחס לפקודת הנזיקין, בהיותו "כל דין אחר" שאיננו בנסיבות חוק הפיצויים. מכאן, האירוע שארע לתובע, בין שעלה על גג המשאית לצורך החלפת נורה ונפל ובין שמעד ממדרגות המשאית לאחר שעלה אליה על מנת להוציא ממנה חפץ כלשהו, ככזה המתרחש עקב השימוש או על ידי השימוש במשאית, כאשר אין צורך להגדיר "שימוש", ו- "שימוש ברכב מנועי" בהכרח ככאלה המופיעים בחוק הפיצויים, ואין לייבא אל הפוליסה את הגדרתם מחוק הפיצויים. לטעמו, כאשר נסח הפוליסה ביקש זאת, הוא דאג לציין הגדרת מונחים כמשמעותם בחוק הפיצויים ברחל בתך הקטנה, כמו למשל בהגדרת המונח "תאונת דרכים". מעבר לכך, חלק הפוליסה המחיל אותה על אירועים שאינם בגדר תאונת דרכים אינו מזכיר את המונח "תאונת דרכים", כשבאותו חלק אף צוינו שני סוגי כיסוים ביטוחיים, היינו "נזק שנגרם על ידי השימוש או נזק שנגרם עקב השימוש", מה שמלמד על כך שאין בהכרח כוונה רק לשימוש ברכב מנועי, במיוחד שחוק הפיצויים דן אך ורק בנזק שנגרם "עקב שימוש" ולא "על ידי שימוש". טענה נוספת שטען ב"כ התובע הינה, כי הנתבעת אינה עומדת בחובתה להבליט הגבלותיה על החבות לפי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 לו ביקשה לסייג חבותה לשימוש ברכב מנועי בלבד, כאמור בחוק הפיצויים. כך גם בהיות הנתבעת מנסחת הפוליסה, יש לפרשה כנגדה ולבסוף, לאור פערי הכוחות שבין הצדדים, יש להעדיף את תחולת הפוליסה על פני אי תחולתה. לאחר כל אלה, בחן ב"כ התובע את חבות המעביד לשיטת עבודה בלתי בטוחה, בכל הקשור עם החלפת נורה על קבינה באמצעות טיפוס על גג המשאית, בהיות עבודה בגובה מסוכנת באופן הינהרנטי לעבודת העובד וכשהצורך לעבוד בגובה הינו מחויב המציאות, ולפיכך יש לנקוט בשיטת עבודה בטוחה ובאמצעי בטיחות שימנעו נפילה, כפי העולה מתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997 המחייבת מעביד לספק לעובד, העובד מעל גובה של 2 מ' חגורת בטיחות (תקנה 3 לתקנות) וכן סעיף 14.1 לתוספת לתקנות, כך גם סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח - חדש], תש"ל-1970 המחייב התקנת מאחז יד או גידור מתאים בעבודה מעל גובה של 2 מ', לרבות התקנת סולם מתאים לטיפוס על הגג ולא טיפוס על אותם "רלסים" - סבכה - מאחורי הקבינה ולא באמצעות סולם מאובטח כפי הנדרש. מאחר והמעסיק לא התקין אמצעי בטיחות אלו לתובע ולא מנע לכן את נפילתו, כי אז הפר את חובתו החקוקה כעולה מסעיף 63 לפקודת הנזיקין. כך גם נטען שהמעביד חב ברשלנות בהיות שיטת העבודה להחלפת נורה, שיטת עבודה מסוכנת שבוצעה ללא ציוד מגן אישי ואמצעי בטיחות מתאימים. אפילו התובע נפל עקב טיפוס לקבינה, גם אז ביקש ב"כ התובע לראות בתאונה ככזו המתרחשת תוך כדי הפרת חובה חקוקה ותוך רשלנות המעביד, בהיות הכניסה לקבינה מורכנת מעשה מסוכן באשר מדרגות הקבינה נוטות על צידן ולכן אינן בטוחות לטיפוס, בעוד סעיף 54 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע כי כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון או מדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקוימו כראוי כאשר "יקוימו כראוי" הוגדר בסעיף 1 לאותה פקודה כקיים במצב יעיל, בכושר הפעלה יעיל ובמתוקן היטב, ובמקום המיועד למדרך אדם - במצב המונע החלקה. בהיות המדרגות מצויות בזוית עת הקבינה מורכנת לפנים, כי אז אינן מקוימות כראוי ואינן במצב המונע החלקה, אסור לטפס עליהן במיוחד במוסך המכיל חלקים העלולים להיצמד לנעל ולהביא להחלקה. במיוחד כך כאשר המעשה מתבצע מול עיני המעביד - עאמר - ככל שתתקבל כמובן הגרסה שהתאונה התרחשה מולו. 31. הנתבעת מצידה, מבקשת לדחות את התביעה בעצם אי הוכחת אופן התרחשותה. לטעמה, התובע אינו יכול להוכיח קיומה של תאונה שלא הוכחה תוך טענת טענות מתחום דיני הנזיקין. במילים אחרות, ככל שדוחה בית המשפט את הפן העובדתי בטיעוני התובע ככזה שאינו מוכח, אין אפשרות לבסס עליו טענה משפטית כלשהי. למרות זאת בחן ב"כ התובע את זכאות התובע לכיסוי ביטוחי לפי פקודת הנזיקין ולא מצא כזו. לטעמו, סעיף 1 לפוליסה, הדן ב"תחולת הביטוח", מחייב שתי אפשרויות לפיצוי: "א. את המבוטח בעבור כל סכום שיהיה חייב לשלמו על פי חוק נפגעי תאונות, בשל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים... ועל פי כל דין אחר בישראל עקב מותו או חבלת גופו של אדם שנגרמו על ידי השימוש בכלי הרכב המבוטח או עקב השימוש בו ושאירע תוך תקופת הביטוח. ב. את הנוהג בכלי הרכב בעבור נזק גוף שנגרם לנוהג בתאונת דרכים שמעורב בה כלי הרכב המבוטח ... על פי חוק נפגעי תאונות...". לגישת הנתבעת, האופציה הראשונה מחייבת אותה לפצות את המבוטח בעבור כל סכום שהוא יהיה חייב לשלמו על פי חוק הפיצויים או כל דין אחר, כלומר הפיצוי הינו על פי חוק הפיצויים או על פי דין אחר לתביעות נגד המבוטח על ידי צד שלישי לפוליסה ולא סכומים להם יהיו זכאים הם עצמם. האופציה השניה מחייבת את חברת הביטוח לפצות את הנהג עצמו שנגרם לו נזק גוף רק על פי חוק הפיצויים. בחלק זה של חובת הפיצוי לא מדובר על "סכום שיהיה חייב לשלמו" כאמור בחלק הראשון, אלא על פיצוי המשולם בגין נזק גוף שנגרם לנוהג עצמו. מאחר ובנסיבות העניין נפגע נהג הרכב ולא צד שלישי כלשהו, ומשקיים סעיף ספציפי העוסק בפיצוי לנהג, היינו הפיצוי אמנם חל, כי אז אין לפנות לסעיף העוסק בפיצוי המבוטח. מעבר לכך הסעיף מתייחס אך ורק לפיצוי על פי חוק הפיצויים ולפיכך לא עומדת לו לתובע עילת תביעה על פי הפוליסה כפי שמוצע על ידו. במיוחד כך, לאור לשון פקודת ביטוח רכב מנועי המבטחת בסעיף 3 לה את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים "ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לעניין זה נזק גוף ושימוש ברכב מנועי כמשמעותם בחוק". בנוסף, מורה סעיף 3(א)(2) למבטח לבטח את "בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו - מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק". חיוב זה כעולה מפקודת ביטוח רכב מנועי מחייב את המבטח לבטח את נהיגת הנהגים לפי חוק הפיצויים ולא את מעסיקיהם בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית. פרשנות שכזו סותרת את כל מהותה של פוליסת ביטוח החובה המכוונת לפצות נזקי גוף שאירעו בתאונת דרכים בעקבות שימוש ברכב, אחרת מה הטעם בכל ההלכות שנכתבו על ידי בתי המשפט בשאלת סיווג התאונה? עוד טענה הנתבעת כי בפוליסת הביטוח הוגדר בסעיף הפרשנות "המבוטח" כ- "בעל הפוליסה וכל אדם אחר הנכלל בין בני האדם הזכאים לנהוג בכלי הרכב על פי הרשום בתעודת הביטוח". מכאן, למדה הנתבעת שגם התובע, בהיותו נהג הרכב, הינו המבוטח, ולכן גם לא יכול להיות צד שלישי בפוליסה הרשאי לתבוע מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. עוד טענה הנתבעת לחלופין כי סעיף 4 לפוליסה קובע: "לעניין ביטוח זה, תראה פוליסת זאת כמוצאת על פי הוראות פקודת רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, בכפיפות לשינויים המצויינים בה והמותרים עפ"י חוק". מכיוון שלפי סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי, מכוחו הוצאה הפוליסה, הוגדרה התיבה "שימוש ברכב מנועי" כמובנה בחוק הפיצויים, ומשנקבע בסעיף 1(א) לפוליסה שהמבוטח ישלם "בעבור כל סכום... בשל... חבלת גופו של אדם שנגרמו על ידי השימוש בכלי הרכב...", כי אז משלא התרחש כל שימוש ברכב, גם אין תחולה לפוליסה בנסיבות. לבסוף, הנתבעת באה טרוניה עם התובע שלכל אורך ניהול התיק עמד מאחורי טענתו כי האירוע הינו בגדר תאונת דרכים כאמור בחוק הפיצויים, הגיש בקשות לתשלומים תכופים כאמור לחוק הפיצויים, הגיש בקשות למינוי מומחים רפואיים כעולה מחוק הפיצויים, ואין לכן לאפשר הכרה בתובענה ככזו המוגשת מכוח פקודת הנזיקין בשלב אחרון זה של הדיון בו "נזכר" התובע לטעון טענתו זו, תוך אחיזת החבל בשני קצותיו. ככל שבית המשפט יסבור אחרת, כי אז יש לבטל את כל הקביעות הרפואיות בהיותן בטלות מעיקרן משלא צרף התובע כל חוות דעת שברפואה לתביעתו לשם הוכחתן. לעצם טענות חבות המעביד לשיטת עבודה בלתי בטוחה ציין ב"כ הנתבעת, כי לא היתה כל מניעה להרכין את הקבינה ולהחליף נורה גם ללא צורך בטיפוס על הגג או על סולם לשם כך. כך גם בעת היות הרכב במוסך, אין צורך שהתובע יבצע את ההחלפה, במיוחד כשהתובע אינו לחוץ בזמנים בהיותו ממילא במוסך. מעבר לכך, חב התובע חבות תורמת משמעותית כשבחר לטפס על גג המשאית כשסוליות נעליו חלקות משמן בהיותו נהג משאית מנוסה ביותר ולפיכך אין לא להלין אלא על עצמו. 32. אכן, טענות ב"כ התובע הן טענות שובות לב, יחד עם זאת, לא מצאתי כי פוליסת הביטוח מבטחת התובע גם מפני נזקי גוף בנסיבות שאינן תאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים, ואסביר. פוליסת הביטוח מגדירה בסעיף הפרשנות מספר מונחים החשובים לצורך דיון זה כדלקמן: "המבוטח - בעל הפוליסה וכל אדם אחר הנכלל או רואים אותו נכלל בין בני האדם או סוגי בני האדם הזכאים לנהוג בכלי הרכב על פי הרשום בתעודת הביטוח. חוק נפגעי תאונות - חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. נזקי גוף כמשמעותם בחוק נפגעי תאונות. תאונת דרכים - כמשמעותה בחוק נפגעי תאונות". סעיף 1 לפוליסת הביטוח מגדיר את תחולת הביטוח ומציין כדלקמן: "בכפיפות לתנאים, לחריגים ולהגבלות שבפוליסה זו, יפצה המבטח: א. את המבוטח בעבור כל סכום שיהיה חייב לשלמו על פי חוק תאונות, בשל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים שמעורב בה כלי הרכב המבוטח ואשר אירעה בתוך תקופת הביטוח ועל פי כל דין אחר בישראל בשל מותו או חבלת גופו של אדם שנגרמו על ידי השימוש בכלי הרכב המבוטח או עקב השימוש בו ושאירעו בתוך תקופת הביטוח. ב. את הנוהג בכלי הרכב בעבור נזק גוף שנגרם לנוהג, בתאונת דרכים שמעורב בה כלי הרכב המבוטח ושאירעה בתוך תקופת הביטוח, בסכום השווה לסכום הפיצוי שהנוהג היה זכאי לקבלו על פי חוק נפגעי תאונות בשל נזק הגוף האמור אילו אירעה תאונת הדרכים האמורה שעה שכלי הרכב היה נהוג בידי אחר". סעיף 4 לפוליסה מציין כי: "לעניין ביטוח זה תראה פוליסה זאת כמוצאת על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל-1970, בכפיפות לשינויים המצוינים בה והמותרים על פי חוק". 33. פקודת ביטוח רכב מנועי, מכוחה הוצאה הפוליסה והמחייבת הוצאת פוליסה בכל מקרה של שימוש ברכב מנועי (סעיף 2 לפקודה), מציינת בסעיף 3 לה את דרישותיה מהפוליסה כדלקמן: "3. הדרישה לגבי פוליסה (א) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את - (1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לעניין זה 'נזק גוף' ו'שימוש ברכב מנועי' - כמשמעותם בחוק; (2) בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק". סעיף 12 לפקודת ביטוח רכב מנועי מציינת מהי "פוליסה מחייבת על אף כל דין", כדלקמן: "המוציא פוליסה לפי סעיף 3 יהא חב, על אף האמור בכל דין ובכפוף להוראות סעיף 3א', לשפות את המבוטחים הנקובים בה בשל חבות שהפוליסה מורה לכסותה, וכן לפצות את המבוטח הנוהג ברכב או את הנוהג בהיתר ממנו על נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק". (ההדגשות שלי א'ב') במילים אחרות, פוליסת ביטוח החובה מכסה הן את בעל הרכב והן את הנוהג בהיתר ממנו, במקרה המחייב אותם בפיצוי. כמו כן הפוליסה מכסה את המבוטח הנוהג או את הנוהג בהיתר ממנו על נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. פרשנות חקיקה מחייבת תחילה לפנות אל תוכן הכתוב ולפרשו על פי תכלית החקיקה. תכלית החקיקה לפי חוק הפיצויים, ולפי פקודת ביטוח רכב מנועי הינה לפצות את מי שניזוק בתאונת דרכים, כפי משמעותו של ביטוי זה בחוק הפיצויים. כך גם כשעסקינן במי שהינו נוהג ברכב. ככל שיוגדר לכן התובע כנוהג ברכב, ולמעשה כמשתמש בו, על פי חוק הפיצויים, וככל שהאירוע בו נפגע הינו תאונת דרכים, כי אז תחוב חברת הביטוח בתשלום נזקיו. ככל שאיננו נוהג ברכב, עדיין חייבת להתרחש תאונת דרכים על מנת שיהא מקום לפצות בין את המשתמש/נוהג/צד ג' בהיות כלי הרכב המבוטח מעורב בתאונת דרכים, בשל השימוש ברכב כפי משמעות המונח בחוק הפיצויים. לפיכך, אין לומר כי פוליסת הביטוח מבטחת מצבים שאינם בגדר תאונת דרכים מלכתחילה. ככל שהאירוע הינו תאונת דרכים כפי הגדרת המונח בחוק הפיצויים, הפוליסה תכסה את חבותו של בעל הרכב הנוהג בו או את מי שנוהג בו ברשות בעל הרכב (התובע בנסיבות) ככל שהאירוע בו היה מעורב נכנס לגדר חוק הפיצויים. ככל שהאירוע לא נכנס לגדר חוק הפיצויים, מאחר ולא נעשה בו שימוש המוכר במסגרת חוק הפיצויים, לא חלה הפוליסה ולפיכך גם אין מקום לחייב את הנתבעת בחיובים אותם לא נטלה על עצמה הנתבעת במסגרת הפוליסה. פוליסה המתאימה לתאונה בנסיבות הינה פוליסת חבות מעבידים שהיתה מכסה את המעביד בפני תאונה שהתרחשה לעובד במהלך עבודתו, ושאינה תאונת דרכים שכן זו כאמור מכוסה על פי פוליסת ביטוח החובה, או פוליסת תאונות אישיות, אך לא פוליסת החובה שהוצאה. 34. לא התעלמתי מפס"ד של כב' הש' ברון ציפורה בת"א (מחוזי-תל אביב) 530/95 זורדה נ' פינטו (לא פורסם 2.4.2004) בו אירע מקרה דומה לשלנו כאשר הניזוק נפל אף הוא ממשאית. כאמור, לא השתכנעתי כי פוליסת ביטוח החובה אמנם חלה בנסיבות דנן ולפיכך לא היה מקום לעשות בו שימוש. באשר לפס"ד של כב' הש' מיכל שריר בת"א (שלום תל-אביב) 35905/04 סרסור נ' הפניקס ואח' (לא פורסם 11.1.2010), נכתב לעניננו כאמרת אגב שכן ביהמ"ש קבע כי עסקינן בתאונת דרכים. למעלה מן הצורך אציין, כי אין במה שצויין בפסה"ד, ביחס לתחולת הפוליסה כמו גם על תחולה צולבת שלה, היינו היותה תקפה לא רק כלפי צד ג' אלא גם כלפי מבוטחי הפוליסה הם בעל הפוליסה והנהג, כדי לשנות את קביעתי כאמור לעיל. אמנם מקום בו ניתנת פוליסה לשני פירושים סבירים יש לקבל את אותה פרשנות הפועלת כנגד המנסח, יחד עם זאת לטעמי אין מדובר בשתי פרשנויות סבירות. פוליסת ביטוח החובה מוצאת מכוח חוק ביטוח רכב מנועי. זוהי פוליסה הכוללת את שמחייב החוק. החוק אינו מחייב הוצאת פוליסת ביטוח לאירוע שאינו תאונת דרכים וכפי המצוין בסעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי המחילה את חבות המבטח על "חבות אחרת" ביחס לנזקי גוף שנגרמו לאדם "על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו;לענין זה, 'נזק גוף' ו'שימוש ברכב מנועי'-כמשמעותם בחוק" (היינו חוק הפיצויים). החוק אם כן מחייב כיסוי ביטוחי לחבות אחרת רק מקום שמדובר על שימוש ברכב מנועי על פי הגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. משאין עסקינן בתאונת דרכים המתרחשת בשל שימוש ברכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים פקודת ביטוח רכב מנועי אינה חלה. גם הפוליסה עצמה בנסיבות מציינת כאמור ברחל ביתך הקטנה בסעיף 4 לה כי הינה מוצאת מכוח פקודת ביטוח רכב מנועי בכפיפות לשינויים בה ולמותר ולכן כך יש לפרשה ובעצם הגדרותיה כאמור בסעיף 1 לה היא מחילה עצמה על אירוע שנגרם "עקב השימוש" ברכב בדיוק כפי המצוין בפקודה. 35. מעבר לכך מובן, כי לצדדים נתונה החרות להסכים על הרחבת הפוליסה למקרים נוספים (לדוגמא פסה"ד בעניין ע"א 420/83 אשור נ' מגדל, פ"ד מד(2) 627 אליו מפנה ב"כ התובע אלא שגם שם קובע ביהמ"ש למעשה כי החרגת אירוע של פעולת האיבה אז מהפוליסה, אינו הולם את חוק הפיצויים ואת פקודת ביטוח רכב מנועי בהיותו (אז) ולמעשה תאונת דרכים, להבדיל מהמקרה דנן), אלא שלא מצאתי בפוליסה הרחבה מעבר לנדרש בפקודת ביטוח רכב מנועי. פוליסה שכזו יכול ותכסה אירוע שאינו תאונת דרכים ותונפק לפי הסכמת הצדדים כאשר מדובר כאמור בפריווילגיה של הפרט. בהעדר חובה מחד והסכמה מאידך, אין לומר כי התאמת החובה שבדין תהווה אף הסכמה להרחבת הכיסוי הביטוחי למקרים שאינם עולים מחובה זו. פירוש שכזה ירחיב את הכיסוי הביטוחי לתחומים שלא הוסכם עליהם, תוך ייצור חבויות שלא נלקחו בחשבון על ידי המבטח ותוך יצירת הוצאה שבסיכומו של יום יכול ותורחב שלא לצורך אל כלל הציבור בהעלאת הפרמיות. משרכש אדם פוליסה המבטחת נזקי גוף באירוע שמוגדר כתאונת דרכים, הוא אינו רוכש פוליסה המכסה נזקי גוף באירוע שאינו תאונת דרכים. זו לטעמי הפרשנות הראויה שיש ליתן לפוליסה, אפילו קיימת נטייה טבעית להכיר בקיום גורם שיפצה על נזק, במיוחד כשעסקינן בנזקי גוף ובודאי בנזקי גוף לא מבוטלים כמו אלה שנגרמו לתובע. בהעדר חבות ביטוחית כאמור, אין גם מקום לדון בחבות לפי פקודת הנזיקין משלא נתבע המעסיק, ויש לדחות לכן התובענה גם מטעם זה. הנזק 36. למרות שלכאורה יכולתי כבר בשלב זה לסיים הדיון לאור התוצאה אליה הגעתי, ככל שיהא מי שיסבור כי בתאונת דרכים עסקינן, או כי קיימת חבות ביטוחית לפי פקודת הנזיקין, כי אז מצאתי לבחון את שיעור הנזק שנגרם לתובע באירוע ובקצרה בלבד ככל הניתן. 37. בנסיבות התיק דנן מונו לתובע שלושה מומחים בתחום הרפואה. פרופ' אברהם גנאל כמומחה בתחום האורטופדי, פרופ' מוניץ חנן כמומחה בתחום הנפשי ואחרון פרופ' יוסף ריבק מונה כמומחה בתחום התעסוקתי. באשר לתחום הנוירולוגי הסכימו הצדדים כי קביעת המוסד לביטוח לאומי בשיעור 10% נכות על פי חוות דעתו של ד"ר רפפורט תחייב אותם. בכל הקשור עם הנכות בתחום האורטופדי, קבע פרופ' גנאל במסגרת חוות דעתו מתאריך 30.4.06 (במ/3) כי לתובע נגרמו בתאונה שברים במספר חוליות בעמוד השדרה הגבי וכן בחוליה הראשונה של עמוד השדרה המותני, התובע טופל שמרנית ולא נותח והתלונן על אי יכולתו לדרוך על רגל שמאל בשל כאבים בברך. כמו כן התלונן התובע על העדר תחושה ברגל שמאל, כאבים לכל אורך עמוד השדרה, קשיים לתפקד וצורך להשתמש במקבע חיצוני לעמוד השדרה ומקל הליכה. המומחה מצא אמנם הגבלה בתנועות עמוד שדרה גבי ומותני בחלק מכיווני התנועה, אך הגדיר את סך ההגבלה כ"קלה" וציין כי צילומי הרנטגן מראים שברים בחוליות עמוד שדרה גבי 7D (בספק), 8D, 9D, 10D וכן 1L. המומחה העריך את הנכות בשל השברים בחוליות שהותירו הגבלה בתנועות עמוד השדרה הגבי ב- 5%, בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני 10% ובסך הכל 15%. כמו כן המליץ על נכויות זמניות של 100% למשך חודשיים ו- 30% למשך 3 חודשים נוספים כשלטעמו תיאורטית יתכן ותחול החמרה בעתיד עקב דחיסה נוספת של החוליות שנשברו. עוד המליץ לתובע שלא לעבוד בעבודה פיזית הכרוכה בהרמת משאות או בישיבה או עמידה רצופה. למומחה הופנו שאלות הבהרה על ידי ב"כ התובע (במ/3א) בתאריך 5.9.06, ובתשובותיו מתאריך 10.9.06 (במ/3ב) אינו משנה את חוות דעתו. שאלות הבהרה נוספות הפנה ב"כ התובע בתאריך 18.12.07 (במ/3ג) וגם בתשובות המומחה מתאריך 13.1.08 (במ/3ד) הוא אינו משנה מחוות דעתו. בסיכומיו הפנה ב"כ התובע לתקנה 37(8) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה),תשט"ז-1956 (להלן:"תקנות המל"ל") הקובעת ביחס לשבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ובלי הגבלת תנועה 5% נכות ועם תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה 10%. מאחר וכך, ומאחר ומדובר ב- 5 חוליות שבורות בעמוד השדרה, כי אז יש לטעמו להעמיד את הנכות המשוקללת בעניין זה בלבד על 22.6% נכות. הסבריו של פרופ' גנאל כעולה מתשובות לשאלות ההבהרה ולפיהן יש לפסוק נכות בגין הגבלה בלבד ולא בגין החוליות השבורות, מהווה לטעמו טעות. לפיכך, ובשל הגבלת עמוד השדרה המותני יש לקבוע כפי קביעת פרופ' גנאל 10% נכות, בשל השברים ב- 5 החוליות הגביות 22.6% ובשל המגבלה בעמוד השדרה הגבי 5% נוספים. סך הכל 33.8% בשל הנכות בתחום האורטופדי. 38. הנתבעת מצידה אינה מסכימה עם התובע לעניין זה. לטעמה, מתקין התקנות החליט להעניק נכות בתקנה 37(8) רק למי שסבל משבר בגוף החוליה שאין עמו הגבלה בתנועות וכך ציינה באופן מפורש. בסעיפי המשנה הקודמים לס"ק 8 בתקנה 37 הדנים במגבלות תנועה בעמוד השדרה מאפשר קביעת נכויות נרחבות עד 100% ללא נפקות לסיבת המוגבלות בתנועה. הצורך בהתקנת תקנה 37(8) לטעם הנתבעת נובע מהצורך להביא לכלל ביטוי את השבר המצוי בגבו של הניזוק והענקת הנכות הינה בגין השבר בלבד על מנת שלא להותירו ללא נכות כלל למרות השבר. הענקת נכות הן בשל השבר והן בשל המגבלה זהה להענקת נכות הן בשל הסיבה והן בשל התוצאה ובמדובר לכן בכפילות מיותרת שמנוגדת ללשון התקנה הברורה. 39. פרופ' גנאל נשאל ביחס לטעמים שהביאו אותו לקביעת שיעור הנכות כפי שקבע במסגרת חקירתו בבית המשפט מ- 2.2.2010. לטעמו, ובהתייחס לתקנה 37(8), ולפיה מי שאין לו מגבלה יכול ויקבל נכות גדולה יותר מזה שיש לו מגבלה השיב: "כביכול זה נשמע לא הגיוני. המבנה המיוחד של עמ"ש גבי בו החוליות מיוצבות על ידי עצם בית החזה וקשת הצלעות. תיאורטית עם כל חוליות עמוד השדרה נשברו, אפילו במידה זהירה (צ"ל זעירה- א.ב.) היית קובע נכות משוקללת של 60%, אך אם תסתכל בתקנות מהי הנכות עם הגבלה קשה בעמ"ש גבי, המירב זה 10%. כך שלא יכול להיות שזו טעות ושהתייחסו בצורה שונה לעמ"ש גבי בהשוואה לצווארי או מותני. לכן הפרדוקס הוא מתמטי אך לא רפואי. ש. לפי שיטתך ככל שאין הגבלה ניתן על 12 חוליות שבורות ללא מגבלה, ליתן 5% בגין כל שבר. ת. נכון. אם כי הצד הרפואי אומר שכלל זה נכון לעמוד שדרה צווארי ומותני בגלל המבנה האנטומי ולא לגבי עמ"ש גבי. ש. היכן אתה רואה את זה בתקנות? ת. אני לא רואה זאת בתקנות. ש. אני אומר לך שבתי המשפט נותנים לזה פרשנות אחרת לגמרי. ת. ביהמ"ש זכאי לעשות מה שהוא חושב לנכון אך לי מותר להביע את עמדתי הרפואית". עיון בתקנות המל"ל מלמד, כי מתקין התקנות בחר שלא לאבחן בין מיקומי החוליות השונות לאורך עמוד השדרה. תקנה 37 מתייחסת לעמוד השדרה. תקנות משנה 37(1), 37(2), 37(3) ו- 37(4) מדברות על מצבי קיבוע שונים בעמוד השדרה. תקנות משנה 37(5), 37(6) ו- 37(7) מתייחסות להגבלות בתנועות עמוד השדרה (צווארי, גבי ומותני). תקנה 37(8) מתייחסת לשבר של גוף חוליה שהתרפא וכלשונה: "א. בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו 5%. ב. עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו 10%. ג. עם תזוזה ניכרת ושינויים ארטרוטיים, אבל בלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו 20%". במילים אחרות, מתקין התקנות מבחין בצורה מפורשת בתקנות בין מצבים בהם קיימת מגבלת תנועה, למצבים בהם קיים שבר אך אין מגבלת תנועה. מרגע שמתקין התקנות התייחס במובחן לשני מצבים אלה, אין לומר כי במקרים בהם התקנות יכולות ללמד על שני מצבים אפשריים, כי אז יש לפנות דווקא למצב המחמיר עם הניזוק והמעניק לו פחות אחוזי נכות. יש לטעמי להעניק לניזוק את אותם אחוזי נכות המאפשרים לו מיצוי מיטבי של התקנות לפי נכותו והכול בתנאי שאין בכך כדי לסטות מתקנות המל"ל. לפיכך, מקום שבו עוסקות התקנות בהגבלה מחד ובשבר מאידך ובגין כל אחד מהם מעניקות נכויות בנפרד, וכאשר אין סעיף אחד הכולל בחובו את שניהם, כי אז יש להעניק את כלל הנכות המגיעה לניזוק, ומכאן שיש להוסיף לניזוק את אותם אחוזי נכות המגיעים לו על פי תקנה 37(8) בגין 5 חוליות שבורות ובסך הכול יש לקבוע נכותו בשיעור של 15% כפי קביעת המומחה בגין מגבלות התנועה ובתוספת 22.5% נכות רפואית בשל השברים ב- 5 חוליות, כאשר מובן מאליו כי ההיבט התפקודי של נכותו יתברר בשלב מאוחר יותר, ובשברים אלה אין כדי להוסיף למגבלותיו התפקודיות של התובע. אם כך, סך כל נכותו האורטופדית עומדת על 33.8%. הנכות הפסיכיאטרית 40. פרופ' חנן מוניץ קבע בחוות דעתו שנמסרה ב- 6.9.06, כי לתובע 30% נכות לצמיתות לפי תקנה 34ד' לתקנות המל"ל בעקבות תסמונת פוסטראומטית המתאפיין בחוויות חוזרות של התאונה, התנהגות הימנעותית, סף גירוי נמוך וניתוק חברתי והכול בהקשר לתאונה בה עסקינן. עוד קבע, כי עקב מצבו הנפשי ואולי גם הפיזי לא יהיה מסוגל לחזור לעבודתו כנהג, וכנראה לא יוכל לעבוד בעבודה פיזית עקב מצבו הגופני, לאור זאת קבע כי יכולת העסקתו מוגבלת מאד. לבסוף ציין, כי התובע זקוק לטיפול מרפאתי פסיכיאטרי בתדירות של לפחות אחת לחודש ולטיפול תרופתי נוגד דיכאון. המומחה נחקר אודות חוות דעתו, לא חזר ממנה ולמעשה קיימת הסכמה בין הצדדים בסיכומיהם כי נכותו הפסיכיאטרית של התובע עומדת על 30%. הנכות הנוירולוגית 41. ד"ר רפפורט קבע לתובע 10% נכות לצמיתות לפי תקנה 32(1)(א)(1) לתקנות המל"ל בגין נזק שורשי 5L משמאל. הצדדים הסכימו כי חוות דעת זו כפי שנמסרה על ידי ד"ר רפפורט במל"ל (נספחים ט"ו ו- ט"ז לתצהיר התובע) תשמש גם בתיק זה וכך יש לנהוג. סך כל נכויותיו הרפואיות של התובע עומדות אם כן באופן משוקלל, על הסך של 58.3% במעוגל. הנכות התפקודית 42. לשיטת התובע, כפי העולה מסיכומיו, מאחר והתובע לא שב בעקבות התאונה ומגבלותיו לעבודתו, לא השתלב בכל עבודה אחרת, לאור רקע חייו, השכלתו וכפי העולה מחוות דעתו של פרופ' ריבק (במ/1) שמונה מטעם בית המשפט כמומחה בתחום התעסוקתי, הוא איבד את כל כושרו לעבודה ולפיכך נכותו התפקודית עומדת על 100%. 43. הנתבעת מצידה מבקשת שלא לקבל כלשונה את קביעת פרופ' ריבק, בהיות התובע אדם אינטליגנטי שידע לחשב במהלך השנים את חישוביו הכלכליים ואף רכש דירת מגורים נוספת על זו שלו. לטעמה של הנתבעת, יכול התובע לשמש שומר בחניון שאינו נדרש לנשק, או כמשבץ משאיות במסגרת עבודתו הקודמת, או סדרן תחנת מוניות ולפיכך יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 50%. אין חולק כי פרופ' ריבק העמיד את אובדן כושר העבודה של התובע על אובדן מלא, חוות דעתו למעשה לא נסתרה, למרות שנחקר עליה בבית המשפט, תוך שהוא מציין כי הינו סבור שהבעיה הנפשית ממנה סובל התובע היתה מפריעה לו לחזור גם שנה לאחר התאונה, אפילו יכול היה לחזור לעבודה מבחינה פיזית. אין אם כן מנוס, בהעדר סיבה אחרת לסבור כי המומחה טעה, מלקבוע שלתובע אובדן מוחלט של כושר עבודתו וזאת תוך מודעות לכך שבדרך כלל, בית המשפט אינו נוטה בשיעור נכויות רפואיות שכאלה לקבוע אי כושר עבודה מוחלט והקושי הפרילימינרי הנובע מקביעה זו ביחס לכל אדם בנכויות שאינן טוטאליות ובוודאי מתפרסות על פני מספר תחומים. יחד עם זאת, בית המשפט אינו יכול להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת מומחה בתחום התעסוקתי שבדק ובחן את מצבו התפקודי של התובע, ויכולות עבודתו בהתאם לכישוריו, עברו ויכולותיו כיום ובהעדר ראיה אחרת במהלך הדיון, כי התובע אמנם מסוגל לבצע עבודה זו או אחרת, בין כזו שהוצעה על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו ובין עבודות אחרות. מכאן שלמרות הקושי, יש לקבוע שהתובע אינו מסוגל לבצע עבודה כלשהי. בסיס השכר והפסדי שכר 44. במועד התאונה היה התובע כבן 44. לנוכח התמקצעותו בעבודה מוגדרת כנהג, והעדר יכולת לבחון פוטנציאל השתכרות בתחומי עיסוקים אחרים, יש להתייחס לבסיס שכרו ערב התאונה ככזה שישמש גם לבחינת הפסדי השתכרות לעתיד. מחומר הראיות עולה, כי ערב התאונה השתכר התובע סך של 7,318 ₪ לחודש (על פי תלושי השכר שצורפו כנספחים כ"ו ו- כ"ז לתצהיר התובע). סכום זה צמוד להיום ובניכוי מס הכנסה עומד על 8,170 ₪. ממועד התאונה ועד ליום כתיבת פסק הדין חלפו כ- 70 חודשים, במכפלת בסיס השכר ובצירוף ריבית מחצית תקופה עומד הפיצוי על הסך של 638,584 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד על פי אותו בסיס שכר ועד לגיל 67 עומדים על הסך של 1,307,200 ₪. 45. לא מצאתי כי יש מקום להגדלת בסיס השכר כפי דרישת ב"כ התובע בסיכומיו בסכומים הקשורים לדמי הבראה, הוצאות בסכום של 750 ₪ בגין אש"ל, הוצאות טלפון סלולארי והוצאות הלבשה והנעלה באופן שיעמיד את בסיס השכר נטו על 10,500 ₪ לעבר, ולעתיד על 12,000 ₪ לחודש. אמנם, התייחסות לאלה באופן חלקי מצאתי בתצהיר התובע ומעבידו, יחד עם זאת ראיות ברורות וחד משמעיות להוצאות אלה לא מצאתי. משהתקשיתי ליתן אמון בגרסת התובע ובמיוחד בגרסת מעבידו, ללא חיזוק ממשי לטענה, לא אוכל להכיר בסכומים נוספים על אלה המופיעים בתלוש השכר. הפסדי פנסיה 46. לטענת התובע יש לחייב הנתבעת לאור נכותו התפקודית בת 100% בסכום גלובלי של 200,000 ₪. הנתבעת סבורה כי אין מקום לכך בהעדר הוכחה. אמנם לא הוכח מהם הסכומים שהופרשו לטובת התובע, כאשר הנטל לעניין זה מוטל על התובע, וכאשר על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, שנכנס לתוקפו ב- 1.1.2008, החיל פנסיית חובה על המשק בישראל, ובהתייחס לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד יציאתו העתידית של התובע לפנסיה בגיל 67 באופן גלובאלי, יעמוד הסכום על הסך של 145,000 ₪ נכון להיום. ניידות והוצאות נסיעה מוגברות 47. לטעמו של התובע בסיכומיו, בהיות נכותו האורטופדית והנוירולוגית עולה כדי 40.4% ומאחר ונאלץ לנסוע רבות לטיפולים רפואיים וייאלץ לעשות כן גם בעתיד, ולכן הינו נזקק לרכב אך אין הממון מצוי בכיסו לעניין זה, וכאשר הוא אמור להשתמש ברכב עד לגיל 70 ולאחר מכן יעשה שימוש במוניות, כי אז עותר ב"כ התובע לחיוב הנתבעת בסך של 700,000 ₪. הנתבעת מצידה מציינת כי לתובע יש אמנם מכונית עליה הינו נוהג, וכי ליתר טענות התובע בעניין זה אין על מה לסמוך. לטעמי, התובע אינו מוכיח מהו שיעור ההוצאות העודפות לניידות ונסיעה "שנולדו" לו בעקבות התאונה, יחד עם זאת איני יכול להתעלם מהעובדה ולפיה חלק מנכותו האורטופדית הינו תפקודי, ואין הכוונה לנכותו בגין שברים בחוליות, באופן שמעמיד שיעור נכותו האורטופדי על 15% ויחד עם נכותו הנוירולוגית על 23.5%, כאשר בהיבט זה אין ספק כי מדובר בנכות תפקודית, ולפיכך, הן לעבר והן לעתיד יעמוד שיעור הפיצוי על הסך של 100,000 ₪ גלובאלית נכון להיום. דיור 48. לטענת התובע, הוא מתגורר בבניין שאינו מצויד במעלית ומתקשה בעלייה וירידה במדרגות, לפיכך הינו נזקק להחלפת דירתו לדירה עם מעלית ולהוצאות נלוות, לרבות מתווך, עו"ד והעברת הדירה. לשם כך עתר לסכום של 300,000 ₪. הנתבעת מצידה מתנגדת לכך נמרצות ומציינת כי אין לעניין זה כל הוכחה שהיא, במיוחד כשמומחה בית המשפט בתחום האורטופדי נחקר ולא נשאל דבר לעניין זה. אין מנוס בעניין זה להצטרף לדעת ב"כ הנתבעת באשר התובע, לו חפץ בכך, יכול היה לצרף חוות דעת מתאימה בעניין זה, כמו גם להפנות שאלות מתאימות למומחה הרפואי על מנת שיצדיק את הצורך מעבר לשיעור ההוצאה המתחייב. בהעדר ראיות כלשהן, הן לצורך והן לעלותו, היה מקום לדחות דרישה זו, יחד עם זאת לא יכולתי להתעלם מהבעיה התפקודית ממנה סובל התובע במסגרת נכותו ולפיכך באופן גלובאלי סברתי כי יש מקום להעמיד שיעור הפיצוי על 50,000 ₪ נכון להיום לעבר ולעתיד. עזרת צד ג' לאחר התאונה ולאחר הניתוח 49. בסיכומיו עתר התובע לפיצויים בראש נזק זה המתייחסים לשלוש תקופות, היינו לעזרת צד ג' לאחר התאונה לאחר הניתוח שעבר, וליתרת התקופה לעבר וכן עזרה לעתיד. לאחר התאונה ולאחר הניתוח מאחר והתובע נזקק ל- 9 חודשי עזרה מלאה, הוא עתר לסכום של 40,000 ₪. באשר ליתרת התקופה לעבר ולנוכח שיעור עלות החזקת עזרה בשכר העמיד דרישתו על 2,988 ₪ לחודש, ובסך הכל 173,304 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה. ביחס לעתיד עתר לאותו שיעור פיצוי חודשי עד גיל 80 ובסכום של 715,955 ₪. הנתבעת מצידה מקבלת את הטענה כי התובע נזקק לעזרת זולת אך לא את החישוב שערך התובע. בכל מקרה, אין מדובר בעזרה חריגה הנדרשת מבן זוג, והציעה להעמיד את הפיצוי על הסך של 5,000 ₪ לעבר, ולאור מצבו דהיום לא מצאה להציע סכום כלשהו לעתיד. אין חולק כי ראיות לעניין שיעור ההוצאה שנעשתה בעבר לא נמצאו במסגרת חומר הראיות בתיק. יחד עם זאת, גם אין חולק כי עזרת זולת ניתנה לו לתובע על ידי רעייתו, הן מהעולה בתצהירה (ת/4) בו היא מציינת כי עד התאונה סייע לה בעלה בשל בעיות רפואיות מהן הינה סובלת, כמו גם סייע בגידול הילדים ובקניות, אלא שלאחר התאונה נזקק התובע לעזרתה המלאה למרות הקשיים מהם היא סובלת, וכל הטיפול בבית ובילדים עבר אליה מאחר והתובע אינו מסייע בעבודות הבית ובעזרה. במצב דברים זה, ולאור נכותו התפקודית של התובע, כמו גם ההבנה כי מעבר לנכותו הפיזית קיימת לו נכות נפשית לא מבוטלת שאינה מותירה בו את כוחות הנפש לעשות דברים עבור משפחתו, שלא לומר לצאת לעבודה, כי אז סברתי שבנסיבות מן הראוי לפסוק פיצוי גלובלי בראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד שיעמוד נכון להיום על הסך של 200,000 ₪. הוצאות רפואיות 50. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה במיוחד לטיפולים פסיכיאטריים כפי המלצת פרופ' מוניץ - אחת לחודש, בסכום של 148,558 ₪ ולטיפולים רפואיים אחרים בסכום של 50,000 ₪ גלובאלית. הנתבעת מצידה מציינת כי אמנם הומלץ לתובע לקבל טיפול נפשי, אלא שהוא יכול לקבלו בחינם במסגרת מוסד בריאות הנפש ברמלה (עמ' 85 ש' 20 לפרוטוקול) ולא עשה דבר לקבלת טיפולים נפשיים אחרים למרות סכומי כסף שהועברו אליו כתשלומים תכופים וסכומי כסף ששולמו לו על ידי המל"ל. משהתובע יכול לקבל הטיפולים הרפואיים בחינם, לא מצאה ב"כ הנתבעת לדרישת התובע לפיצוי בראש נזק זה. אמנם התובע נזקק לטיפולים נפשיים פסיכיאטריים אחת לחודש, טיפולים שכאלה ניתן לקבלם באמצעות קופות החולים כשכיום קופות החולים מחויבות במלוא ההוצאות הרפואיות הנובעות מתאונות דרכים על פי החוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-2010),התשס"ט-2009, יחד עם זאת, וככל שיזדקק התובע לטיפולים רפואיים בהיבט של ההשתתפות העצמית, כי אז מן הראוי לפצותו בסכום גלובלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד בראש נזק זה. נזק לא ממוני 51. 58.3% נכות רפואית בתוספת שלושה ימי אשפוז על פי משערכת עומדים על 100,134 ₪. ניכויים 52. בסיכומיו מציין ב"כ התובע כי שיעור הניכויים עומד על הסך של 1,279,597 ₪ המתייחסים לתגמולי מל"ל ענף נפגעי עבודה, תגמולי מל"ל ענף נכות כללית, פיצויי פיטורין ותשלומים תכופים ששולמו לתובע. התובע מצידו מתייחס רק לתגמולי המל"ל על פי חוות דעתו של שי ספיר והתשלומים התכופים. משהתובע קיבל גם תגמולי מל"ל בגין נכות כללית, כמו גם פיצויי פיטורין ממעבידו בעקבות התאונה, אלא שאת הסכום האחרון לא ניתן לדעת במפורט, כי אז סכום הניכוי בגין נכות כללית יעמוד כפי השיעור המצוין בסיכומי הנתבעת, ושיעור פיצויי הפיטורין יעמוד באופן גלובלי בהעדר הוכחה נאותה על הסך של 50,000 ₪ והיתרה בסך 27,503 ₪ תנוכה מהסך של 1,279,597 ₪, וזאת לאחר שמצאתי כי פיצויי הפיטורין אותם קיבל התובע למעשה נובעים מהתאונה שארעה לו. סך כל שיעור הניכוי יעמוד אם כן על הסך של 1,252,094 ₪. סיכום 53. דין התביעה להדחות. ברורה לביהמ"ש התוצאה הקשה מבחינת התובע, יחד עם זאת ניתן להתנחם בעובדה ולפיה התובע זוכה לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי. בהיות מצבו הכלכלי של התובע בכי רע, סברתי כי על שיעור ההוצאות שיש להשית עליו בעקבות דחיית התובענה להיות על הצד הנמוך והוא יעמוד על הסך של 10,000 ₪, למרות שהיה מקום לחייב בהוצאות נוספות במיוחד לאור החריגה העצומה באורך סיכומיו הראשיים של ב"כ התובע, כמו גם באורך סיכומי התשובה תוך חריגה מהחלטות ביהמ"ש. מעבר להוצאות ישיב התובע לנתבעת סכומי הכסף אותם קיבל כתשלומים תכופים בסכום כולל של 240,146 ₪ (279,907 ₪ משוערכים להיום - לעניין זכות ההשבה ר' סעיף 5ז(א)(1) לחוק הפיצויים וכן א' ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999),627). הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין. המזכירות תישלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים. ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"א, 02 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהגגמשאיתנפילהנפילה מגובה / מסולם