בפני תביעה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפיצויים"). נוכח טענת התובע כי נפגע בתאונת פגע וברח והנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע, בהתאם לסעיף 12 לחוק הפיצויים נתבעה הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית" או "הנתבעת"). הצדדים וטיעוניהם טענות התובע התובע יליד 31.12.1975. בעל חברה למשאיות להובלת עפר ועבודות פיתוח, נפגע לטענתו כהולך רגל מטרקטור (להלן: "הטרקטור") בתאונת דרכים. ביום 17.08.03 בשעות הבוקר (להלן: "יום התאונה"), עת הגיע התובע לאזור גדר ההפרדה בסמוך ליישוב נירית, אירעה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, עת נפגע התובע מטרקטור אשר פגע בו בעוצמה רבה, וברח ממקום התאונה. התובע איבד את הכרתו והובהל באמבולנס למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "בלינסון" תוך שהוא חבול בכל חלקי גופו, בין היתר, בפלג גופו הימני ובמיוחד ברגל ימין אשר נקטעה כתוצאה מהתאונה (להלן: "התאונה"). טענות הנתבעת הנתבעת הכחישה את עצם קרות האירוע כפי שתואר על ידי התובע, כך גם הוכחשו על ידה נסיבות התרחשותו. וביתר פירוט טוענת הנתבעת כי תובענה זו הינה "סיפור בדים" אותו בדה התובע בניסיון להקים לעצמו מקור לפיצויים שעה שהוא עצמו נהג במשאיתו שלו, ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח. לטענת הנתבעת התובע בחר לעצמו עיסוק של נהג ובעל עסק למשאיות כבדות, בהן הוא נוהג, כשהוא נכה מלידה וכאשר הוא יודע שאין לו ולעולם לא יהיה לו רשיון נהיגה למשאית וכל נסיונותיו לקבל רשיון כזה, נכשלו עקב מומים מלידה. מעת לעת נתפס התובע נוהג על משאיות כבדות שבבעלותו, ללא רשיון ובחלק מהמקרים הוא בודה סיפורי "אלף לילה ולילה" בניסיון להימלט מאימת הדין. לאסונו של התובע, הפעם הסתיימה נהיגתו באסון גדול מבחינתו, שעה שהמשאית אותה נהג התהפכה והידרדרה לתהום ובתאונה זו איבד התובע את רגלו. לטענת הנתבעת, התובע נהג על משאיתו ובאותה העת התדרדרה המשאית ו/או התובע איבד את השליטה עליה ובעת הזו ניסה התובע למלט את נפשו מהמשאית המתדרדרת אל התהום, ואיבד את רגלו. לא טרקטור ולא שופל היו מעורבים בתאונה והמדובר בבדייתו של התובע בניסיון להגיע אל קופת הציבור שעה שעליו לשאת באסונו מכיסו. דיון והכרעה: לצורך הכרעה בתובענה דנן, נדרש בית המשפט לשאלות משפטיות ולשאלות עובדתיות בדבר קרות התאונה. אדון תחילה בטענות המשפטיות. תחולת חוק הפיצויים לטענת התובע, התאונה אירעה בשטח C, כאשר מקום התאונה הופקע לטובת מדינת ישראל באמצעות צו תפיסה. לטענת הנתבעת, הנטל לפצות נפגע מרכב חסר ביטוח בתאונת דרכים שארעה בשטח C מוטל על הצד הפלסטיני. הכרעה אין מחלוקת בין הצדדים שהתאונה התרחשה בשטח C. השאלה על מי הנטל לפצות נפגע מרכב חסר ביטוח בתאונת דרכים שארעה בשטח C נדונה והוכרעה בע"א 4195/01, חוסיין ברג'ית נ' קרנית, (ניתן ביום 7.11.01 "להלן: "עניין חוסיין"). שם התייחסה כב' השופטת דורנר, בין היתר, להוראות הסכם הביניים בדבר העברת ענייני ביטוחם של כלי-רכב ומתן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בזו הלשון: "הוראות מפורשות בהסכם הביניים בדבר העברת הסמכות הנ"ל (סעיף 19 לתוספת I לנספח III להסכם הביניים; סעיף XI לנספח V להסכם הביניים), הקובעות שקרן פלסטינית, שתפקידה מקביל לזה של קרנית, תקבל על עצמה את החבויות המקבילות לאלו שחבה בהם קרנית לגבי תאונות דרכים שאירעו בשטחים, שהועברו ויועברו לאחריות אזרחית של הרשות הפלסטינית, ושאינם שטח של התיישבות ישראלית או אתר צבאי. באותן הוראות שבהסכם הביניים נקבע גם, כי תאריך העברת הסמכויות לגבי שטחי הגדה המערבית הוא 10.9.95". על הרקע בדבר החרגת תושבי האזור מחוק הפיצויים, כתב כב' השופט י.שפירא בהחלטתו במסגרת ת.א (י-ם) 8433/06 שושה סהאם (קטינה) נ' נתשה מרשד, (ניתן ביום 25.1.09 להלן: "עניין שושה"), כי: "במקביל לחוק, הוציא המושל הצבאי באיזור צווים בדבר הסדרת חבות המבטח בתאונות דרכים שאירעו באזור (צו לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון) (מס' 677) התשל"ו-1976, וכן צו לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חבל עזה) (מס' 544) התשל"ו-1976, אשר החיל הוראות דומות. על הדומה והשונה בין הצווים לחוק הפיצויים ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תש"ן-1990) ע' 9 ה"ש 36; א' ריבלין תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית) עמ' 310-312). משנחתמו ההסכמים עם הרשות הפלסטינית, הוענקו לה אף סמכויות בעניין ביטוח ופיצוי בגין תאונת דרכים. ביום 4.5.94 נחתם "הסכם קהיר" שהסדיר את היחסים בין מדינת ישראל והרשות. ההסכם כלול אף ב"הסכם הביניים" הישראלי פלסטיני בדבר הגדה המערבית ברצועת עזה (כתבי אמנה 1071 כרך 33). חוט מקשר בין הסכם קהיר והדין הישראלי, מצוי בחוק יישום הסכם בדבר רצועת עזה באיזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) התשנ"ה-1994, הקובע בסעיף 1 כדלקמן: 'ליישם את ההסדרים הכלכליים שבהסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם בקהיר בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום כ"ג באייר התשנ"ד (4 במאי 1994), והמסמכים שנלוו אליו, וכן להסדיר עניינים הכרוכים ביישום כאמור ובהעסקת עובדים פלסטינים בישראל'. תכליתו של סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים, כפי שצוטט לעיל, הובע אף בהצעת החוק ליישום הסכם קהיר, וכך נאמר בהצעת החוק: 'לקבוע את אחריותו של נוהג ברכב ישראלי לפצות נפגע ישראלי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים), אף אם התאונה אירעה באיזור יהודה ושומרון או בשטחי עזה ויריחו'. (הצ"ח 2299 התשנ"ד (25 ביולי 1994) עמ' 588, 621 בסעיף 64). כמו כן ראה את ההסבר לתחיקה במבוא לפרק י"ב, שם בעמ' 619). ביום 29.7.1998 הותאמו חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי לאמור בהסכם הביניים והעברת הסמכויות באזור לידי הרשות הפלסטינית (חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות הפלסטינית (תיקוני החקיקה) התשנ"ח 1998) ספר החוקים 1678 התשנ"ח (29.7.1998); הצעת החוק ודברי ההסבר פורסמו בהצ"ה 2725 התשנ"ח (29.6.1998))." יש לציין שבעניין שושה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בר"ע 5635/07. בית המשפט העליון החזיר את התיק לדיון מחודש בבית המשפט המחוזי בשאלה העובדתית האם מדובר בתאונה שארעה בשטח C אם לאו. בית המשפט המחוזי נתן החלטה מחודשת שגם עליה הוגשה בקשת רשות לערער שטרם נדונה. עולה אפוא כי ההחלטה בעניין שושה טרם הפכה לחלוטה. לענייננו ובהסתמך על פסק הדין בעניין חוסיין דלעיל על-פי הסכם הביניים, ביחס לשטח שבו אירעה התאונה, הועברה הסמכות להסדיר את ביטוחם של נפגעי תאונות דרכים אל הרשות הפלסטינית וזאת עוד ביום 10.9.95 וזאת כשמדובר בתאונת דרכים שארעה בשטח "C" שנגרמה מרכב חסר ביטוח. שאלת היות הרכב רכב מנועי ורכב ישראלי לטענת התובע, הוא נפגע מטרקטור מסוג JCBשהינו כלי רכב מנועי כמשמעו בחוק הפלת"ד, לפיכך עסקינן בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. מחפרון מסוג JCB רשום בישראל בהתאם לחוק רישום ציוד הנדסי, תשי"ז- 1957, במשרד התחבורה. כן טוען התובע כי באשר למרכיב של "רכב ישראלי", על פי הגדרתו בחוק הפלת"ד, עסקינן ברכב הרשום בישראל או חייב ברישום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברישום שבעליו הוא ישראלי. באשר לשאלת היות הרכב רכב מנועי, טענה הנתבעת כי "מחפרון" הוא מכונה ניידת המשמשת לעבודות עפר שונות, עבודות אשר מבוצעות באמצעות כף חפירה המותקנת באחורי הכלי ובאמצעות כף העמסה המותקנת בקדמת הכלי. כדי שמכונה ניידת בכלל, והמחפרון במקרה דנן בפרט ייכנסו לד' אמות הגדרת "רכב מנועי" שבחוק הפיצויים - על אותה "מכונה ניידת" להיות "כשירה לנוע בכביש". לטענת הנתבעת, אין בפני בית המשפט כל ראייה כי המחפרון שדרס את התובע לדבריו הוא בעל כשירות (משפטית) לנוע בכביש, כלומר כלי-הנדסי אשר מהירותו היא מעל 30 קמ"ש; התובע מפנה את בית המשפט הנכבד לתע"צ שצורפה לסיכומיו וסבור כי מאחר והמחפרון עונה להגדרת "רכב מנועי" על פי פקודת התעבורה ותקנותיה הוא גם "רכב מנועי" לעניין חוק הפיצויים: זו טעות, בכל הכבוד; ההגדרה של "רכב מנועי" בחוק הפיצויים שונה (לחלוטין) מזו שבפקודת התעבורה, ואין צורך להכביר מילים. עוד טוענת הנתבעת כי "מחפרון" - אינו ניתן לסיווג בחלופה "טרקטור" שבחוק הפיצויים. לשיטתה, השאלה מהו "טרקטור" לעניין חוק הפיצויים הוכרעה בפסיקה ונקבע כי המונח "טרקטור" כמשמעותו בחוק הפיצויים, הוא כלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים, אשר עיקר שימושו בחקלאות. באשר לשאלת היות הרכב רכב ישראלי טענה הנתבעת כי מפי עדי התובע עולה כי באזור בו ארעה התאונה נעו תדיר גם רכבים וכלים-מכניים פלשתינים, כך שאין "חזקה לכאורה" כי מדובר ברכב ישראלי דווקא. הנתבעת המשיכה וטענה כי התובע מבקש מאת בית המשפט לקבוע כי מדובר היה במחפרון ישראלי דווקא, שכן לפי עדותו בעת התאונה הוא הבחין כי למחפרון שפגע בו הייתה לוחית זיהוי צהובה. לדידה, זו טענת כזב שלא נזכרה ולא הועלתה כלל, גם לא בכתב התביעה, אלא הועלתה לראשונה בתצהיר התובע, לאחר שזה למד על החריג של סעיף 2 (א1) לחוק הפיצויים, אשר על פיו כדי להקים עילת תביעה כנגד "קרנית" - היה על התובע "לאזרח" את אותו מחפרון-נעלם, כדי לא לאבד מראש את סיכויי תביעתו על פי חוק הפיצויים. הכרעה ההכרעה לעניין היות הרכב מנועי, תיגזר מהשאלה האם מחפרון הוא "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק, אם לאו? תחילה יש להידרש לשאלה באיזה כלי מדובר טרקטור או מחפרון? האבחנה בין טרקטור לבין מחפרון חשובה לצורך סיווג התאונה כתאונת דרכים. התובע נוקט בשני לשונות. מחד גיסא בכתב התביעה נוקט בלשון טרקטור. מאידך גיסא במסגרת הסיכומים נוקט בלשון מחפרון. טרקטור ומחפרון, אינם זהים במהותם. על האבחנה בין שני הכלים עמד כב' השופט אור בע"א 5757/97, אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמדה ואח', פ"ד נג(5), ובלשונו: "לא נראה כי ניתן להגדיר את המחפר כטרקטור. על פי מובנו הלשוני הרגיל, טרקטור הוא כלי שייעודו נשיאת מטען כבד, בדרך כלל מטען המשמש בחקלאות. המחפר בו עסקינן אינו סוחב אחריו מטען כבד מכל סוג שהוא, ובוודאי לא לצרכים חקלאיים. ייעודו הבלעדי הוא ביצוע עבודות עפר. יתר על כן, המחפר הנדון מצוייד במנוף, רכיב אשר אינו מאפיין טרקטור. באופן כללי, גם מתיאור תכונותיו כפי שתוארו לעיל וגם מהתרשמות כללית מתמונותיו, המחפר נראה יותר כעגורן". בכל מקרה, בעניין דנן, התובע לא ביצע את האבחנה בין טרקטור למחפרון ובהתאם לעדויות כפי שהובאו לפני, ביניהם תצהירו של התובע לפיו, "... בהמשך ראיתי טרקטור מסוג JCB עם כף גדולה מקדימה וכף לחפירה מאחורה, שעבד על הכביש..." וכן נ/3 ו-נ/24 אני קובע כי המדובר במחפרון. עתה יש לבחון האם מחפרון הינו נכנס להגדרת "רכב" כפי שקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975, אם לאו? לאחרונה נדונה השאלה שלפני בשלוש ערכאות משפטיות. בית משפט השלום במסגרת פסק דינו בת.א (י-ם) 1277/98, המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית, ניתן ביום 27.6.06, מפי כב' השופט מילנוב, קבע כי המחפרון אינו "רכב" לפי הגדרתו בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. עם זאת, קבע בית המשפט כי מתקיימת בעניין זה החזקה המרבה של "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". לפיכך, קבע בית המשפט כי מדובר בתאונת דרכים וכי לפיכך קמה חבותה של המשיבה לשפות את המבקש. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים שנדון בפני כב' השופטים שידלובסקי-אור, ענבר וכנפי-שטייניץ, במסגרת ע"א 9127/06. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אך קבע כי האירוע נשוא הערעור אינו "תאונת דרכים". בית המשפט המחוזי קבע כי החזקה המרבה עשויה לחול רק מקום בו מעורב באירוע "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק וכי הוכחת קיומו של "רכב מנועי" מהווה "כרטיס כניסה" לתחולתו של חוק הפיצויים. לאור זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור של המשיבה, וביטל את פסק דינו של בית המשפט השלום. לבית המשפט העליון הוגש רע"א 5742/06 מטעמים שונים כאשר לענייננו חשובה הטענה המשפטית, לפיה יש לקבל את גישתו של בית משפט השלום כי החזקה המרבה של "שימוש בכוח המיכני" עשויה להתקיים גם כאשר לא מדובר ב"רכב מנועי". בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ריבלין, דחה את הבקשה, בקובעו, בין היתר, כי כאשר מעולם לא היה מדובר ב"רכב" בעל ייעוד תעבורתי, המסקנה המתחייבת היא שאין תחולה לחזקה המרבה של "שימוש בכוח המכני", ואין המדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, מקום בו לא מתקיימת הדרישה המקדמית בדבר "רכב מנועי". במקרה דנן, המדובר, בציוד מכני הנדסי, שעיקר ייעודו הוא לשמש ככלי עבודה. המחפרון מורכב מתא נהג, אשר מהווה גם תא מפעיל, הנושא יעה קדמי בחזית ומחפר קטן בירכתיים (כף ארוכה בעלת שיניים). שימושו של המחפרון הוא לביצוע עבודות עפר וחפירה. לכלי עבודה, מעצם טיבו, ישנו גם ייעוד תחבורתי, שכן הוא מיועד לשאת את האדם הנע איתו ולעיתים הוא יכול אף לשאת מטען ולעבור ממקום יבשתי למקום יבשתי אחר, תוך יצירת סיכון תחבורתי. עם זאת, אין די בכך כי אחד מייעודיו הינו ייעוד תחבורתי ויש הכרח שייעוד תחבורתי זה יהיה עיקר ייעודו. ראו לעניין זה ע"א 9474/02, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ ואח', פ"ד נח(1) 337. בענייננו, התובע לא הביא כל ראיה על מנת להוכיח כי עיקר שימושו של המחפרון דנן הוא שימוש תחבורתי. המחפרון אינו נופל להגדרה הבסיסית של "רכב מנועי", באשר ייעודו המרכזי אינו לשמש להעברת אנשים או הובלת מטען ממקום למקום. יתרה מזאת, לא ניתן לראות במחפרון משום "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". מכונה ניידת נכללה על ידי המחוקק בגדר "רכב", אף אם איננה עונה על ההגדרה הבסיסית של רכב מנועי וזאת אם היא "כשירה לנוע בכוח מכני בכביש" ובמקרה דנן, התובע נמנע מלהתייחס לחלופה זו ומשכך, לא נטען ולא הוכח מהי מהירותו המקסימלית של המחפרון, מהן מידותיו והאם הוא כשיר לפי דיני התעבורה לנוע בכביש. אף אם אפנה לחזקות המרבות שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, לא יעלה בידי לקבוע כי המדובר בתאונת דרכים. כאשר בענייננו רלוונטית החזקה המרבה בדבר "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב". יפים לעניין זה דבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, אשר קבע בעניין רע"א 5742/06 הנ"ל, בין היתר, בזו הלשון: "... החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים: מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. מלשון ההגדרה אנו למדים כי דרישת מעורבותו של "רכב" בתאונה היא דרישה בסיסית לצורך תחולת החזקה המרבה (והחוק בכלל). כפי שנקבע בעבר על ידי בית משפט זה, החזקה המרבה של "שימוש בכוח המיכני" חלה כשמדובר ברכב "רב תכליתי" אשר יש לו ייעוד נוסף-שאינו תעבורתי-מעבר לייעודו התעבורתי כ"רכב" (ראו רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 532). פסקי הדין בעניין עוזר הנ"ל ורע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל, עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721 - המובאים על ידי הצדדים והערכאות דלמטה - אינם יכולים לבסס תוצאה לפיה החזקה המרבה עשויה להתקיים אף מקום בו לא מדובר ב"רכב". פסקי דין אלו עסקו בין השאר בשאלות האם נדרש שהשימוש בכוח המיכני לעניין החזקה המרבה יהיה "למטרות תחבורה", והאם נדרש כי הכוח המיכני לעניין החזקה המרבה יהיה אותו הכוח המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. דבריו של הנשיא א' ברק בעניין מנופי יהודה הנ"ל כי "ייעוד אחרון זה, שאינו תעבורתי, אינו קשור בהגדרתו של הרכב כ'כלי רכב' על פי 'ההגדרה הבסיסית'", עוסקים ביחס שבין "הכוח המיכני" בהגדרת "רכב" לבין "הכוח המיכני" בחזקה המרבה. נקבע שם כי לא נדרש שהכוח המיכני לצורך קיום החזקה המרבה יהיה אותו הכוח המיכני המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. כמובן, לא ניתן להקיש מדברים אלו את התוצאה לה טוען המבקש בענייננו. כאמור, תוצאה זו סותרת את לשון החוק הדורשת במפורש קיום "רכב" לעניין קיום החזקה המרבה, כמו לתחולת חוק הפיצויים בכלל. תוצאה זו אינה מתיישבת גם עם הדרישה "שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". כפי שנקבע בפרשת עוזר הנ"ל:  החזקה החלוטה אינה חלה בגין מאורע - שאינו נופל בגדריה של ההגדרה הבסיסית - שנגרם אמנם תוך ניצול הכוח המיכני של הרכב ליעודו המקורי הלא תעבורתי, אך אותה עת חדל הרכב דרך קבע מלהיות בעל יעוד תעבורתי. קל וחומר כך כאשר מעולם לא היה מדובר ב"רכב" בעל יעוד תעבורתי. לאור כל אלה, המסקנה המתחייבת היא שאין תחולה לחזקה המרבה של "שימוש בכוח המיכני", ואין מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, מקום בו לא מתקיימת הדרישה המקדמית בדבר "רכב מנועי". לאור הראיות שהובאו לפני, החוק וההלכות הפסוקות, אני קובע כי אין המדובר ברכב מנועי. משקבעתי כי אין המדובר ברכב מנועי, די בכך כדי לדחות את התביעה. עם זאת, ומעבר לנדרש אני מוצא להיזקק לשאלה בדבר היות הרכב ישראלי. סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים קובע כדלקמן: "2(א1). הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים, שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באיזור או בשטחי עזה ויריחו או באזורים או בשדה התעופה, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל; לעניין סעיף זה - "רכב ישראלי" - רכב הרשום בישראל או החייב ברישום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברישום שבעליו הוא ישראלי". בדברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים נאמר, כי התיקונים לחוק הפיצויים נועדו ליישם את ההסכמות שהתקבלו בפרוטוקול הכלכלי של הסכם הביניים, לפיהן התחייבה הרשות הפלסטינית להנהיג שיטת ביטוח חובה באחריות מוחלטת לנפגעי תאונות דרכים, ולהקים קרן לפיצוי נפגעים, שאינם יכולים לתבוע את המבטח בשל העדר ביטוח או פירוק המבטח או כשהנהג אינו ידוע, דוגמת הקרן הישראלית. עוד נאמר בדברי ההסבר, כי מטרת חקיקת סעיף 2(א1) היא להבטיח, כי נוהג ברכב ישראלי יפצה נפגע ישראלי אף אם התאונה ארעה באזור שטחי הרשות הפלסטינית (הצ"ח, 2299, תשנ"ד, עמ' 619 - 621). ללמדנו, כי מטרת חקיקת סעיף 2(א1) הינה להרחיב את תחומי אחריותו של מבטח רכב מנועי אף לתאונות המתרחשות בשטחי הרשות הפלסטינית, אך זאת בכפוף לתנאי היסוד כי מדובר ברכב ישראלי ובנפגע שהינו ישראלי (או תייר חוץ). מקום בו אין הנפגע בתאונה יכול להיפרע מהמבטח בשל העילות הנקובות בסעיף 12 לחוק הפיצויים, נכנסת קרנית לתמונה והיא אחראית לפצות את הנפגע בסכומים אותם היה אמור המבטח לשלם לנפגע. על פי סעיף 12(א) לחוק הפיצויים, חייבת קרנית "לפצות נפגע הזכאי לפיצויים על פי חוק זה". זכאותו של הנפגע נקבעת, בין היתר, גם על פי סעיף 2(א1) שם נדרש כתנאי לפיצוי מאת המבטח, כי מדובר בנפגע ישראלי וברכב ישראלי. לעניין סיווג הרכב כישראלי, הובאו לפני שורה של ראיות. הוגשה לפני תעודת עובד ציבור מיום 14.4.08, מאת מר דוד גרינברג, ממונה גף ציוד מכני הנדסי במשרד התחבורה, אשר סומנה כ-נ/39. בהתאם לאמור בתעודת עובד הציבור, מחפרונים מתוצרת J.C.B וכן מתוצרים שונים אחרים וכל כלל הציוד ההנדסי נרשמים לפי חוק ציוד הנדסי, תשי"ז- 1957, במרשם משרד התחבורה ומקבלים לוחית זיהוי בצבע שחור עליה מוטבעות ספרות בצבע לבן. כן צויין בתעודת עובד הציבור כי מחפרון אופני אינו נושא לוחית רישוי צהובה בדומה לרכב הנרשם על פי פקודת התעבורה, אלא מצויד בלוחית רישוי שחורה. בנוסף צויין כי מעולם לא אירע, כלשונו של מר גרינברג, שמחפרון J.C.B או כל מחפרון מתוצר אחר (של יצרן מקביל) קיבל לוחית רישוי צהובה. עוד הוגש לפני מסמך מיום 14.4.08 מאת קוסמו בע"מ, חברה לציוד מכני ושיטות בניה, המייצגת את חברת J.C.B מאנגליה. המסמך חתום על הסמנכ"ל, מר מר דנון ערן. המסמך סומן כ-נ/37. עיון במסמך מעלה כי חברת J.C.B מייצרת ציוד מכני הנדסי מסוגים שונים, ביניהם מחפרון אופני. כאשר הציוד המכני הנדסי, לרבות המחפרון המיובאים לארץ נרשמים במשרד התחבורה אגף צמ"ה ונושאים לוחית רישוי שחורה בלבד. עוד צויין כי מחפרון תוצרת J.C.B הנושא כף קדמית וכף חפירה אחורית הינו בעל לוחית רישוי שחורה. מר דנון נחקר חקירה ראשית על מסמך זה וחזר על האמור בו, לרבות כי מחפרון אינו נושא לוחית רישוי צהובה. בהמשך נחקר מר דנון בחקירה נגדית והעיד, בין היתר, כי: "ש: ואתה יודע אולי מהנסיון שלך איזה חברות או איזה כלי צמ"ה פועלים ברשות הפלשתינית? ת: אני מניח, אני גם יודע, שכל הכלים האלה שמניתי, רובם עובדים גם ברשות הפלשתינית. ב-JCB אנחנו מכרנו לשטחים כלים. מחפרוני JCB הרבה מאד נמצאים בשטחים. כמו שראיתי בתמונה. ש: ומהנסיון שלך אתה גם יודע איזה סוגי צבע ומספר, לוחיות מספר שנושאים ברשות הפלשתינית? ת: אם זה מחפרון זה לוחית שחורה. ש: גם ברשות הפלשתינית? ת: גם ברשות הפלשתינית". (עמוד 222 לפרוטוקול מיום 4.6.08) ובהמשך העיד כי: "ש: ואם אני אראה לך שבעיריות או במועצות המקומיות ישנם סוגים כאלה של מחפרונים שבאמת מחליפים את הכלי מאחורה או מקדימה לצרכי השימושים, והן נושאות מספר צהוב. מה יש לך לומר על זה? ת: אם זה מחפרון הוא לא יכול בשום פנים ואופן לשאת מספר צהוב. היחידי שיכול לשאת מספר צהוב ומספר כלים כאלה נקרא כלי תעשייתי. כלי תעשייתי מגיע מהמפעל אורגינלי, ללא זרוע חפירה אחורית, במקום זרוע חפירה אחורית והשולחן כמו שתארתי והמסילות, מגיעה משקולת אחורית יצוקה, ומתחתיה יש וו גרירה הידראולי. זה נקרא כלי תעשייתי, שתפקידו לגרור עגלות. ואת זה אפשר לראות מדי פעם מתוצרת JCB ומתוצרות אחרות, נוסע ברשויות המקומיות כמו שאתה מתאר. כלים כאלה שהגיעו ככלים תעשייתיים, עם רשיון לגרור עגלות עד 10 טון, הם עם מספר צהוב". (עמוד 223-224 לפרוטוקול מיום 4.6.08) בנוסף, העידו לפני העד מר מוחמד בן יוסף מחמוד עומר מטעם התובע, אשר מוכר לתובע שעה שתיקן את רכבו. מר עומר העיד, בין היתר, כי: "ש. ... אני אומר לך שבזמן הזה של התאונה אף טרקטור פלשתיני לא מתקרב למקום. ת. לא נכון מה שאתה אומר. כולם עוברים. השערים לא היו סגורים. ש. בעיניים שלך ראית טרקטורים פלשתינים. ת. כן ראיתי. ש. איזה סוגים של טרקטורים ראית. ת. גי.סי.בי; פורד; פיאט. זהו". עדויות וראיות אלו עומדות בניגוד לעדותו של התובע. התובע הצהיר כי הבחין שלמחפרון שפגע בו הייתה לוחית זיהוי צהובה, סעיף 12 לתצהיר, ובלשונו: "בהמשך הדרך ראיתי טרקטור מסוג GCB (צ"ל- JCB- א.ס) עם כף גדולה מקדימה וכף חפירה מאחורה, שעבד על הכביש עם לוחית זיהוי צהובה". כן נחקר התובע על תצהירו והעיד כי: "ש: אחד הדברים המעניינים במשפט זה שאתה אומר של- GSB (צ"ל- JCB- א.ס) שראינו היה מספר ישראלי. אתה אומר זה בתצהיר או לא אומר בתצהיר? ת: ישראלי, כן". (עמוד 124, ש' 15-18, לפרוטוקול מיום 3.3.08). יש לציין כי טענתו זו הועלתה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית, בעוד שטענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה או בהודעות שונות אשר ניגבו מהתובע, אם במסגרת הליכים בביטוח לאומי ואם במסגרת חקירתו במשטרה. עיון בתיק ביטוח לאומי מעלה כי התובע נתן גרסתו, על-פיה: "... אני ראיתי טרקטור ג';סי;בי. לא שמתי לב אם יש לטרקטור מס'. קראתי לטרקטור שיבוא אליי...". (עמוד 3, ש' 20 לרישום הודעה בביטוח לאומי מיום 23.2.05). לאור העדויות והראיות שהובאו לפני אני קובע, שככל שהיה מחפרון מעורב בארוע, כי אז הוא נושא לוחית זיהוי שחורה ואין וודאות כי המדובר ברכב ישראלי. שכן גם המחפרונים הישראלים וגם הפלשתינים נושאים לוחיות רישוי שחורות. מקום קרות האירוע הינו ציר בו חולפים רכבים, לרבות כלים מסוג מחפרונים ישראלים וזרים, יוצא כי, לא עלה בידי התובע להוכיח כי המדובר ברכב ישראלי. בנוסף אין ממש בטענת התובע שמדובר במחפרון הנושא לוחית זיהוי צהובה שכן מחפרונים ישראליים ופלשתינים כאחד, נושאים לוחיות זיהוי שחורות. עולה מהמקובץ שהתובע לא הוכיח כי נפגע בתאונת דרכים על ידי רכב מנועי ישראלי. מטעמים אלה לבדם היה זה מן הראוי לדחות את התובענה. לאור העדויות, הגרסאות והראיות השונות שבאו לפתחי ראיתי להתייחס לשאלת נסיבות פציעתו של התובע, מהימנות העדים בכלל ושל התובע בפרט. הוגש לפני מארג מסמכים, אשר יש בו כדי להפריך את טענות התובע בדבר התרחשות התאונה נשוא התביעה. המדובר במסמכים אשר נערכו בזמן אמת ולפי הנראה, לא נערכו לצרכי משפט. עיון במסמכים-כולם- מעלה גרסה שונה מזו אשר הוצגה על ידי התובע. נ/11, הינה הקלטת שיחת טלפון שהתקבלה ביום 17.8.03 במד"א, שם נשמע אדם פלוני אשר מדווח על משאית שהתהפכה על מישהו. כך גם עיון בנ/12, מסמך מאת מד"א, דו"ח אירוע מוקד ירקון, מעלה כי מדובר בתאונת דרכים עם פציעה רב - מערכתית כאשר התלונה העיקרית הינה "משאית שהתהפכה על אדם חורשים לכיוון נירית...". פרטי המשאית אשר מצויינים בדו"ח מד"א הינם הפרטים אשר מצויינים בזיכרון הדברים של רכישת המשאית על ידי התובע, מיום 3.6.03. בהמשך, ביום 26.12.07 העיד לפני מר היימן אל קרנאווי. מר היימן קרנאוי עבד עם התובע בחב' נדיר. בעדותו אישר כי הוא זה אשר התקשר למד"א ודיווח על קרות התאונה וזאת מהמכשיר הנייד שלו. במסגרת עדותו לפני, טען מר היימן כי הוא אינו זוכר את הפרטים וכי לא זוכר מה הודיע למד"א. כן העיד כי לא ראה את המשאית שהתהפכה מן הטעם שלא הסתכל לצדדים. כן הוגש לפני נ/38. המדובר בהודעת פקס מאת חב' נדיר, קבלנות והנדסה בע"מ, ביום 18.8.03, למחרת יום התאונה. ההודעה שוגרה למר ישראל בלום, אשר כיהן במועדים הרלוונטים כחשב החברה. עיון בנ/38 מעלה כי חב' נדיר מודעת לתאונה אשר התרחשה: "בזמן נסיעה בשטח חתך 2027-2040 קטע נירית אורנית התהפכה משאית של עבד אלגרנוי לתהום בצד R של התוואי". במסגרת ההודעה אף צוין מ.ר המשאית. מסמך זה נערך לפי דיווח שמסר העד מר עודד וולפו לפקידתו אליס, החתומה על המסמך. מר וולפו העיד לפני. במסגרת עדותו הסתייג מרישומיה של פקידתו, אליס. עדותו של מר וולפו לפני בית משפט הינה עדות הפוכה לזו אשר נתן במשטרה. בעדותו במשטרה טען מר וולפו כי הגיע למקום קרות האירוע וראה שם את התובע שוכב והמשאית הפוכה מימין. במסגרת בירור שערך, כך העיד במשטרה, נאמר לו כי התובע הדרדר עם המשאית וניסה לחלץ עצמו ממנה, תוך שקופץ ממנה. כן ציין בעדותו במשטרה כי לא אוזכר כל טרקטור שהיה במקום וכי התובע היה הנהג בעצמו. עדות זו, הינה בניגוד לתצהיר אשר הגיש במסגרת עדותו הראשית לבית משפט, שם הצהיר, בין היתר, ש"זכור לי, כי בסמוך לאחר התאונה, הבחנתי במרחק של כ- 150 מטרים ממקום התאונה בפועלים עובדים על בניית ביסוס לאנטנה, ובמקום היה טרקטור מסוג מחפרון, דהיינו: בעל זרוע חפירה מאחור וכף קדמית מלפנים". עוד הוגש נ/2, כרטיס העבודה של המשאית. עיון בכרטיס זה מלמד כי ביום התאונה המשאית עבדה ברציפות משעה 6:30 ועד 9:30 ושם הנהג הוא אבד אלגרנווי (צ"ל: עבד אלקרנאוי- א.ס). בהתאם לעדויות אשר הובאו לפני, על כרטיס העבודה להיות מדויק שכן על פיו משלמים כסף לבעל המשאית ולכן כאשר המשאית אינה עובדת מכל סיבה שהיא חובה לרשום זאת במפורש (ראו עדות מר עודד וולפו, פרוטוקול מיום 26.12.07, עמ' 14, ש' 18; וגם עדותו של מר מוטי רגב, פרוטוקול הדיון מיום 17.12.07). לכרטיס העבודה, נ/2 חשיבות נוספת. על גביו נרשם שמו של התובע בתיבה "שם העובד". מן העדויות שהובאו לפני, הרישום משקף את שמו של העובד על אותה המשאית (ראו עדות מר רגב פרוטוקול מיום 17.12.07; וגם מר וולפו בעדותו ביום 17.12.07, עדות מר וולפו במשטרה - נ/4). כרטיס העבודה- נ/2- נוגד את עדות התובע ושל העד מר עבד-אל-נאצר. מר עבד-אל-נצר, הצהיר כי הוא נהג במשאית ביום קרות האירוע וזאת בניגוד לראיות המוזכרות לעיל. יתרה מזאת, העידו, התובע ומר עבד אל נאצר, כי התאונה ארעה כ-10 דקות לאחר תחילת העבודה וסיום תיקון המשאית באותו בוקר (ראו עדות מר אל נאצר ביום 17.12.07; וגם עדות התובע ביום 3.3.08). יצוין כי התובע התנגד להגשת המסמך נ/2 מהטעם שאין המדובר בכלל הראיה הטובה ביותר. עם זאת, מצאתי לקבל את נ/2 - כרטיס העבודה, כראיה. בהתאם ל"כלל הראיה הטובה" שומה על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה, להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח. החלת כלל זה לעניין הוכחת מסמכים, מורה כי תוכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית-המשפט. כלל זה יכול שיגרום לעיוות דין בנסיבות מסוימות, ולכן נקבעו בצדו חריגים המתירים הבאתה של ראיה משנית בנסיבות מסוימות. החריגים וחריגי החריגים שנערמו עליו התישו את כוחו של הכלל, וכיום מספק עצמו הכלל בדרישה כי בעל-דין ייתן טעם ראוי לאי-הצגתו של המסמך המקורי. מגמה זו של הקלה בדרישה להצגת מקורו של מסמך מתחייבת במציאות הטכנולוגית של היום. הדעה המקובלת בחקיקה החדשה היא שיש להצמית את כלל הראיה הטובה ביותר, ככלל של קבילות, התובע הצגתו של "מקור", ולשתול תחתיו כלל הנדרש למהימנות המסתברת של הראיה המוגשת לבית-המשפט - מסמך או כל ראיה אחרת - ולרקע של אותה ראיה. במקרה דנן, כפי שהובהר לעיל ועוד יובהר להלן, מסכת הגרסאות של העדים, יש בה כדי לחזק את המהימנות המסתברת של הראיה המוגשת לבית-המשפט ואני מוצא ליתן משקל לנ/2 וכן לנ/40 יומן המבצעים של צה"ל. נ/40 הוא העתק מתוך יומן מבצעים/ אירועים של צה"ל מיחידת אפריים, אשר תיעד כי ביום 17.8.03 אירעה תאונה דרכים בה מעורבת משאית וכי יש פצוע. באותו יומן, תועד רישום בשעה 10:26, לפיו: "משאית התהפכה לתוך ואדי, כנראה, פצוע עם שבר פתוח". בהמשך העיד לפני מר מוטי רגב, מנכ"ל חב' נדיר. מר רגב העיד כי הוא זה שדיווח אודות קרות האירוע. כאשר נחקר נגדית אודות הדיווח העיד כי "... אני לא אשם במה שפקידונת רשמה" (פרוטוקול הדיון מיום 17.12.07). כאמור לעיל, גם לעניין נ/40 טען התובע לכלל הראיה הטובה ביותר. כן טען כי לא הוצג המקור של יומן המבצעים וכי החיילת רננה שרשמה את הדברים בשנת 2003 לא זומנה לעדות ב- 2008. לא מצאתי ממש בטענת התובע. המגמה בפסיקה מצביעה על מעבר משלילת קבילות הראיות לבדיקת משקלם וראה לעניין זה רע"א 423/83, מדינת ישראל נ' ורד סילברמן, פ"ד לז (4) 281: "... יש לזכור כי המגמה הכללית בתחום הראיות היא מעבר מקבילות למשקל, כדי לאפשר לבית המשפט תמונה ראויה, והוא שיקבע בהמשך את משקלה של כל ראיה". בענייננו, יש לשאול מתי נערכה הראיה, ע"י מי נערכה הראיה והאם נסיבות עריכתה מלמדות על רישום מדויק אשר ניתן להסתמך על מהימנותו כראיה במשפט. התשובה על כל השאלות הללו היא חיובית, שכן חזקה על פקידת-מבצעים שתקפיד לרשום את פרטי האירוע במדויק ביומן-מבצעים צה"לי. אשר על כן, מצאתי ליתן משקל לנ/40. מתוך מאסף המסמכים, שהינם מסמכים מגורמים רשמיים שונים ובלתי תלויים זה בזה שאוזכרו לעיל, נראה כי התאונה התרחשה שעה שמשאיתו של התובע התהפכה, ובניסיון להיחלץ מהמשאית המתהפכת לואדי - נפגעה קשה רגלו הימנית של התובע. לצד המסמכים אשר הובאו לעיל, הובאה לפני עדותו של מר דוד נוימאייר, פראמדיק של מד"א. מר נוימאייר מסר בעדותו את הפרטים אשר מסר התובע בדבר נסיבות פציעתו וזאת בזירת התאונה. בשל חשיבות הדברים אביאםבמלואם : "ירדתי מהאמבולנס וניגשתי לפצוע. הפצוע היה בהכרה מלאה. שאלתי את הפצוע מה קרה והוא ענה לי כי המשאית בה נסע הידרדרה, הוא הספיק לקפוץ מהמשאית אבל תוך כדי כך הוא נפגע ברגל. הקפדתי לקבל פרטים אלו מפי הנפגע, שכן חשוב מאוד לקבל מידע על נסיבות התאונה ואופן הפגיעה, כדי להעניק טיפול נכון ולאתר בעיות רפואיות שלפעמים לא נראות במבט ראשון. אציין כי הבחנתי במשאית ההפוכה למטה בוואדי, מתחת למקום בו שכב הפצוע. המשאית היתה למטה, במרחק של כמה עשרות מטרים והיה קשר עין עמה מהמקום בו טיפלתי בפצוע. אציין כי הפצוע היה בהכרה ורגוע למרות הפגיעה הקשה ברגל ימין. זה לא מפתיע, שכן בזמן הקרוב ממש לפציעה חמורה - הנפגעים אינם סובלים עדיין מכאבים עזים אלא הכאבים מתפרצים לאחר מכן". (ר' נ/25 - תצהירו של מר נוימאיר אליו צורף דו"ח נפגע). בחקירתו הנגדית של מר נוימאיר ע"י ב"כ התובע, נמסרו ע"י העד פרטים נוספים שיש בהם כדי לחזק את עדותו, ביניהם כי התובע היה בהכרה מלאה (לעניין זה ראה דו"ח חולה/נפגע, נ/12 ונ/25 על תצורפותיו) והמידע התקבל מפי התובע כנדרש במהלך טיפול רפואי בנפגע תאונה. מר נוימאיר העיד כי: "אמר לי שקפץ מהמשאית המשאית התהפכה לו על הרגל... שאלתי אותו שתי שאלות פשוטות: איך זה קרה לך. הוא אמר לי המשאית התהפכה, קפצתי מהמשאית, המשאית נפלה לי על הרגל, זה כל המשפט" (פרוטוקול מיום 15.4.08,עמ' 141). מר נוימאיר אף ציין את העובדה שהתובע שכב בצלה של משאית (ראה דבריו בעמ' 141 ש' 15), דבר שגם אושר ע"י עדיו של התובע, ביניהם מר מוטי רגב, בסעיף 7 לתצהירו. דברים אלו של העד, מר נוימאייר, מנוגדים לעדויות התובע והעדים מטעמו, אשר העידו כי התובע היה מעורפל בהכרתו. לטענת התובע לא היה מסוגל למסור לעד את שטען העד, שכן מצבו הרפואי של התובע היה בהכרה מעורפלת: טענה זו סותרת את התיעוד הרפואי, לא רק את התיעוד שערך הפראמדיק במקום האירוע, שם נרשם "בהכרה מלאה", אלא גם את רישומי בית-החולים בלינסון בחדר-הטראומה (נ/19) שם נרשם כי לא היה אבדן הכרה, התובע התקבל בהכרה מלאה (ראה גם מדד G.C.S 15) ומפי התובע נרשמו בגיליון הקבלה הפרטים אותם יכול למסור מי שבהכרה מלאה. יש לתת את הדעת לסתירות אשר הועלו במסגרת עדויות העדים מטעם התובע בעצמו, ביניהם: עימאד אלקרנאוי, קרוב משפחתו של התובע ואשר עבד בח' נדיר, הצהיר כי חש למקום פגיעתו של התובע, ראה אותו שוכב על הדרך וכי לא זכור לו שראה באותו זמן את המשאית של התובע זאת בניגוד לדברי העד עודד וולפו לחוקר הנתבעת כי "מי שהגיע מקילומטר לאזור כבר ראה את המשאית שוכבת בצד" (ראה נ/6, בעמ' 7). מטעם התובע העיד תושב השטחים מר עבד אל-נאצר אבו-דיב שטען כי הוא היה זה שנהג את משאיתו של התובע בעת התהפכותה. לשם סיוע לגרסה זו הובא לעדות מטעם התובע תושב שטחים נוסף, מכונאי במקצועו, מר מוחמד עומר. מר עבד אל נאצר אבו-דיב, ציין בעדותו כי הוא הזדמן במקרה למקום באותו בוקר וקפץ על ההזדמנות לעבוד עבור התובע תוך הדגשה כי הוא בכלל לא היה מתוכנן לעבוד אצל התובע (פרוטוקול הדיון מיום 17.12.07, עמ' 17). בן-דודו של התובע העד מר עימאד אלקרינאוי סתר את הדברים כאשר מסר בחקירתו הנגדית כי באותו בוקר כשנסע עם התובע לעבודה - מסר לו התובע כי היום מתוכנן נהג מהשטחים לנהוג את המשאית (פרוטוקול הדיון מיום 17.12.03, עמ' 21). יש להדגיש כי עדותם של העדים לא תואמת את לוחות הזמנים אשר נטענו. מר עבד אל-נאצר אבו-דיב מסר שהתיקון של המשאית באותו בוקר ערך בסביבות השעתיים- שעתיים וחצי, דהיינו משעה 07:30 עד 09:00 או 09:30 (עמ' 17-18, פרוטוקול מיום 17.12.07) ואילו מר מוחמד עומר מעיד כי התיקון החל בשעה 05:30-06:00 ולקח שעה, כלומר: לגרסת זה האחרון לכל המאוחר הסתיים התיקון בשעה 07:00 ואז המשאית יצאה לדרכה (פרוטוקול הדיון מיום 12.3.07, עמ' 5 ש' 22). עדויותיהם של השניים בסתירה לכרטיס העבודה נ/2, ממנו כאמור עולה כי בבוקר יום התאונה המשאית עבדה ברציפות משעה 06:30 ועד אירוע התאונה, משך 3 שעות רצופות, כאשר מר עבד אל-נאצר אבו-דיב, כאמור טוען שהמשאית עבדה באותו יום רק 10 דקות עד התאונה (פרוטוקול הדיון מיום 17/12/07, עמ' 14). התובע עצמו בעדותו במשטרה (נ/27), לא נקט באף שם המוזכר לעיל וציין כי את משאיתו שהתהפכה נהג אדם בשם אבו-סמיר מכפר חבלה. הסברו של התובע בעמ' 102: "ש: ... כל נהג בשטחים זה אבו-סמיר? ת: בשבילי כולם בדיוק כאלה". את הסתירות ניתן אף למצוא בדגם המשאית. מר מוחמד עומר, מי שתיקן את המשאית על פי הטענה, הדגיש בחקירתו הנגדית כי המשאית שתיקן הייתה משאית מתוצרת "מק" ולא יתכן כי הוא תיקן משאית מתוצרת אחרת (פרוטוקול מיום 17.12.07, עמ' 9, ש' 4): "ש. אני אומר לך שאתה מתבלבל בסוג של משאית. הדריישפט ששמת הקטן זה לא של מאק. שמת של משהו אחר. ת. אם היה של משאית אחרת, לא היה ניתן להרכיב אותו" זאת כאשר אין מחלוקת כי המשאית הייתה מתוצרת "אינטרנשיונל" (ראו זכרון- הדברים נ/26). העדים מר מוטי רגב ומר עודד וולפו במועדים שונים ובמקומות שונים, מסרו לחוקרי-המשטרה עדויות, שיש בהן כדי לפגוע בגרסת התובע, כאשר העידו, כי עוד בשטח, טרם פינוי התובע באמבולנס, מסר להם התובע בעצמו, כי פציעתו נגרמה ממשאיתו כאשר הוא קפץ ממשאיתו המידרדרת בניסיון לחלץ את גופו ממנה. בבית משפט, על דוכן העדים העידו עדות ההפוכה לעדותם במשטרה ואף נוגדת לעדות שהם מסרו לחוקרי הנתבעת. מוטי רגב הגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה, עוד לפני אמבולנס מד"א והוא היה זה שדיווח על פרטי האירוע לצה"ל ( פרוטוקול מיום 17.12.03, עמ' 3). כשנה לאחר התאונה, התבקש מוטי רגב למסור עדות לחוקר המשטרה רס"ר גנאדי לכטמן, וביום 20.9.04, נגבתה עדותו של מר מוטי רגב, נ/1. עיון בעדות מעלה כי המדובר בעדות מפורטת ביותר ומר רגב מדגיש פעם אחר פעם את אשר סיפר לו התובע בזירת האירוע ועל נסיבות פציעתו, ובלשונו: "הסכים לספר לי שקפץ ברגע האחרון מהמשאית ...הוא אמר לי כאשר היה בהכרה מלאה, שקפצתי מהמשאית ברגע האחרון... לא היה מצב לדבר וגנח אך הוא אמר לי בבירור שקפץ ברגע האחרון מהמשאית". בעדותו בבית-המשפט טען מר רגב כי התובע לא אמר לו דברים אלו וכל עדותו במשטרה שגגה. מר רגב ניסה לטעון כי עדותו נגבתה ממנו בשעת-לחץ (פרוטוקול הדיון מיום 17.12.03, עמ' 6). לא מצאתי לקבל טענה זו בעיקר נוכח עדות חוקר-המשטרה, גובה העדות, כי העדות נגבתה לאחר תאום מראש, ללא הפתעה או לחץ ולאחר שהנחקר קרא את העדות וחתם עליה ללא כל הסתייגות (עדות רס"ר גנאדי לכטמן בעמ' 179 ש' 7-20). הנה כי תוכן הדברים בעדותו של מר רגב בקשר לגרסה ששמע מפי התובע, אשר ניתנה במשטרה - תואמת את עדותו של הפראמדיק מר נוימאייר. מר רגב לא יכול היה להציע הסבר כיצד קרה כדבר הזה ( ראה עמ' 9). מר רגב העיד בבית-המשפט כי הוא לא ראה את המשאית ההפוכה במקום (ראה עמ' 8) ואילו בעדותו במשטרה (נ/1) ציין כי "ראיתי את המשאית אשר התהפכה מהסוללה לואדי". עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של חוקר המשטרה שהעיד על שראה במו עיניו "המשאית הייתה בולטת, כשהגענו לשם מיד הבחנו בה ראה עמ' 172 ש' 18). במסגרת תצהירו הראשי של מר וולפו, הוא העלה טענות בדבר הפער בין עדותו במשטרה לבין זה בפני בית המשפט ושניתנה בתצהירו. אין בטענות אלו ממש. עיון בתיק בית המשפט מלמד כי קיימות שלוש גרסאות קודמות שמסר מר וולפו בעניין נסיבות התאונה. הראשונה, עדותו במשטרה מיום 26.8.04 (להלן:"העדות במשטרה"), השניה, עדותו-בכתב לחוקר הנתבעת מיום 25.8.04 (נ/7) והשלישית, שיחה שקיים העד עם חוקר הנתבעת ביום 11.6.04 (נ/6). העדויות, שנגבו במועדים שונים, תואמות את עדותו של הפראמדיק מר נוימאייר, את עדותו של מר רגב במשטרה, ואת עדותו של עודד וולפו עצמו במשטרה. מהעדויות שמסר מר וולפו עולות עובדות המחזקות את הגירסה לפיה התרחשה תאונת משאית שהתהפכה. נראה כי התובע עבד באופן סדיר כנהג של אותה משאית אינטרנשיונל (העדות במשטרה, עמ' 2 ש' 28), על כרטיס העבודה מופיע שמו כנהג, (שם, עמ' 3, ש' 22). בהמשך, מר וולפו אף הוא זה שמסר לפקידתו אליס את שנרשם בדיווח להנהלת "נדיר" (נ/38). פרטים התואמים את עדותו במשטרה וסותרים את עדותו בבית-המשפט. מנ/7, היא עדותו הכתובה של מר וולפו לחוקר הנתבעת מיום 25.8.04 עולה כי: "כבר בשטח, בדקות שהיינו שם, הם דיברו ביניהם, הנפגע ומוטי, שיאמר שטרקטור פגע בו ונעלם". (עמ' 2, ש' 7). בעדות במשטרה, ציין מר וולפו כי "המשאית בלטה היטב בשטח" וכי התובע "עבד היה הנהג בעצמו". בעדותו במשטרה ובעדותו הכתובה לחוקר הנתבעת (נ/7) הדגיש עודד וולפו כי התאונה ארעה באזור בו העבודות כבר הושלמו ושום טרקטורים לא פעלו במקום "אין תנועת טרקטורים במקום כי אין להם מה לחפש שם" (העדות במשטרה, שורה 7). בעדות העדים מטעם התובע קיימות סתירות בין דבריהם בעדותם ובין להודעות שמסרו בחקירתם. כאן יפים דברי המלומד י. קדמי בספרו "על הראיות- הדין בראי הפסיקה", חלק שלישי, תשס"ד- 2003, עמ' 1618, ובלשונו: "לעניינן, של סתירות אלו חל העיקרון הכללי לפיו, סתירות שאינן מהותיות ואינן יורדות לשורשו של עניין- לא יהיה בכוחן ליטול מידה של ממש ממהימנותו של העד. לעומת זאת, סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין עשויות ליטול ממהימנות העד עד לביטולה והכל, כשאין הסבר לקיומה של הסתירה. טיבה של הסתירה וכוחה לפגום במהימנות העד נקבעים על ידי בית המשפט בכל עניין על פי נסיבותיו, ובהתחשב בכוחו של ה"הסבר" המוצג לקיומה". במקרה דנן, לאור האמור לעיל, המדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ואשר נוטלות במידה רבה ממהימנות העדים מטעם התובע. יתרה מזאת, סבורני כי לאור האמור לעיל יש בעדויות כפי שהוצגו לפני כדי להטות ולשבש את האמת דבר אשר יכול היה להביא להטיית האמת תוך מתן פסק דין מוטעה. בענייננו, מקבץ המסמכים האוטנטיים שנערכו בזמן אמת ולפי הנראה, לא נערכו לצרכי משפט, בצירוף ההודעות הראשוניות של העדים הם אלו אשר הביאו את בית משפט זה לכדי גילוי האמת. עד כאן לעניין העדים אשר העידו מטעם התובע. בשלהי דברי אני מוצא להתייחס לתובע בעצמו. עיון מעמיק בראיות והעדויות אשר הוצגו לפני מעלה כי התובע אינו נוקט לשון אחת. שעה שהגיע התובע לבית החולים ולאחר שעל פי העדויות שוחח עם מר נוימאייר ומר רגב, טען כי "הידרדר לואדי בעומק 3 מ' עם שופל שנפל לו על רגל ימין" (נ/19). בעדותו הראשונה במשטרה, ביום 15.2.04 (נ/27, ש' 10) התובע מסר כי התאונה ארעה "כאשר הכוונתי את הטרקטור למשאית" על מנת שיעזור לו להפוך את המשאית. כאן המקום להדגיש כי בעדותו בביהמ"ש טען התובע כי לא ראה אותה בשטח, בעת שנפגע. גרסה שונה מתועדת בטופס התביעה שהגיש התובע למל"ל ב- 18.11.03, לפיה, "תוך כדי נסיעת המשאית לאחור פגעה בי...". יצוין כי התובע טען שהחתימה על הטופס אינה חתימתו, אולם מתע"צ פקיד המל"ל (נ/41) עולה כי מדובר בתביעתו של התובע עצמו. תביעה אשר הוגשה על-ידי פרקליטו הקודם (ראה מכתב עו"ד מ' אלטרמן מיום 10.2.04, במסגרת נ/41). לתובע לא היה הסבר כיצד שורבבה גרסה זו לתביעתו שלו. התובע האשים את עורך-דינו, שזה האחרון חתם בשמו (עמ' 101 ש' 10). כאן המקום לציין כי התובע עשה עלי רושם שלילי ביותר ומהימנותו קלושה בעיני. עם תחילת עדותו נשאל התובע לגבי מצבו הבריאותי. התובע העיד כי מצב בריאותו תקין לחלוטין (עמ' 66 ש' 1) וללא כל תאונה בעבר (עמ' 72, ש' 8), עדות הנוגדת לחלוטין את מצבו האמיתי. התובע סובל מנכות של 30% עקב אובדן עין כתוצאה מתאונת-דרכים. התובע הגדיל לעשות שעה שהעיד כי לא זוכר את פרטי האירוע בו איבד את עינו (עמ' 72-73). התובע טען שרק בשנת 2002, בסמוך למועד התאונה נשלל רישיונו.עיון בנ/16 מעלה כי מאז 1999 לא היה לתובע רישיון נהיגה (ראה נ/16). בפני התובע הוצג פסק-הדין מיום 30.12.02 ששלל את רישיונו עקב נהיגה חוזרת ונשנית ללא רישיון נהיגה בר-תוקף. התובע הסביר כי למד לקח ובלשונו, "אחרי זה לא נהגתי, אחריו השופט לנדמן... לא נהגתי לחלוטין"(עמ' 81 ש' 2-26). עם זאת, הוכח כי התובע נתפס בעת פסילה ביום 7.2.03 וביום 26.1.03 ( ראה נ/17- נ/18). התובע טען כי רק לאחר התאונה הוא הגיש לחב' "נדיר" חשבוניות עבור עבודת-המשאית (עמ' 67- 71, לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.08), כאשר בפועל הדבר היה כחודש לפני התאונה (ראה החשבונית נ/14). כך גם כאשר הוצג בפני התובע זיכרון-הדברים לרכישת אותה משאית (נ/26) הכחיש התובע את חתימתו-שלו (עמ' 85, ש' 10), עובדה שהוכחה בעדותו של מתווך הרכב, מר מימון שיטרית (עמ' 159 ש' 15). עוד טען התובע כי הוא חשב שהוא קונה משאית-עם-ביטוח (ראו דברי התובע בעמ' 85, ש' 6) כאשר בזיכרון-הדברים נ/26 הודגש במפורש כי ההיפך הוא הנכון. התובע נתבקש להסביר מדוע לאף אחת ממשאיותיו הוא לא רכש ביטוח חובה, ותשובתו הייתה כי: "ש: יש לך שלוש משאיות ת: כן. ש: ואני בדקתי ולאף משאית אין ביטוח חובה, אמת או לא? ת: למה אין ביטוח חובה? יש ביטוח שטח, יש ביטוח שטח בשטח. ש: מה זה ביטוח שטח? ת: ביטוח שטח זה קבלן, כל קבלן כמו נדיר שלקח את המכרז עם משרד הביטחון, לפני שהתחיל את המכרז חייב לעשות ביטוח שטח. ש: ביטוח אחריות? ת: אני אומר לך יש ביטוח שטח והמשרד של נדיר אמר לי יש ביטוח שטח. ... ש: אתה בעל משאיות ולא מחזיק ביטוח חובה? ת: יש ביטוח שטח". (פרוטוקול מיום 3.3.08, עמ' 87, ש' 4-26). עניין נוסף הממחיש והמעיד אודות חוסר המהימנות של העד הינו עדותו בדבר המכשיר הסלולארי מסוג "סטרטק" שהיה בבעלותו. המכשיר השייך כאמור לתובע נמצא על ידי חוקרי המשטרה ליד המשאית ההפוכה. חוקר-המשטרה שאל את התובע היכן הפלאפון שלך והתובע ענה "הפלאפון שלי היה עליי כשהשופל פגע בי" (נ/28, עמ' 5 ש' 23). בהמשך, בחקירה הנוספת (נ/29) הוצג לתובע הפלאפון שלו והוא נדרש להסביר כיצד יתכן שהפלאפון שלו נמצא ליד המשאית אם הוא לא נהג בה בעת ההתהפכות, על כך השיב התובע כי "לא יכול להיות שהיה ליד המשאית, אולי היה אבל 99% היה עלי, לא בטוח". עם הגשת הראיות לפני בית המשפט שונתה הגרסה ועתה המכשיר הנייד היה ברשותו ובשימושו של מר נאצר אבו-דיב ( עדות אבו דיב בעמ' 14, פרוטוקול הדיון מיום 17.12.07; תצהיר התובע בסעיף 9). כאמור לעיל, לאור העדויות והראיות אשר הובאו לפני, נראה כי לאורך ההליך התובע נהג שלא בדרך הישר תוך ניסיון "לבנות" מסכת עובדתית שונה כדי לזכות בתביעתו שלא כדין. סוף דבר הן מן הפן המשפטי והן מן הפן העובדתי דין התביעה להידחות. מהפן העובדתי שוכנעתי כי התובע נפגע עקב התהפכות משאית שבבעלותו שעליה נהג ללא רישיון נהיגה וביטוח. התובע בדה מליבו תרחיש לפיו נפגע בתאונת פגע וברח ממחפרון שעבר בדרך. מהפן המשפטי גם אם הייתה מתקבלת גירסת התובע שנפגע ממחפרון כי אז אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. מחפרון אינו רכב מנועי וכן לא הוכח כי המחפרון הנטען היה רכב ישראלי. לא זו אף זו, השטח שבו ארעה התאונה הנטענת הוא שטח C, שלפי הסכם הביניים הסמכות המקבילה לזו של קרנית היא קרן פלשתינית ולכן לא היה מקום כלל ועיקר לתבוע את קרנית. התובע והעדים מטעמו הותירו עלי רושם שלילי ביותר. הן העדים והן התובע שינו גירסתם במהלך חקירתם והודעותיהם אם בפני המשטרה, אם בפני חוקרי הנתבעת ואם לפני בית המשפט. המדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ואשר נוטלות במידה רבה ממהימנות התובע ועדיו. יתרה מזאת, סבורני כי לאור האמור לעיל היה בעדויות כפי שהוצגו לפני כדי לנסות להטות ולשבש את הליכי המשפט ולהביא לפסק דין מוטעה. בענייננו, מאסף המסמכים האוטנטיים שנערכו בזמן אמת היה בהם כדי להציג את התמונה האמיתית לאשורה ולגילוי האמת. לאור האמור לעיל אני מוצא להעביר את פסק הדין אל מנהל בתי המשפט, כב' השופט גל, אשר ישקול האם יש להעביר את פסק הדין לרשויות החקירה על מנת שיבדקו את הסתירה המהותית בין הראיות שמסרו התובע ועדיו, אל מול הרישומים שנעשו על ידי צה"ל ומד"א בזמן האמת, כנגד עדויות התובע ועדיו בפני (מבלי לפגוע בכלליות האמור ראה בעיקר הסעיפים המתייחסים למר עודד וולפו- 49-53; 66; 72; 76-80; הסעיפים המתייחסים למר מוטי רגב- 52-53; 58; 72-75. וסעיפי פסק הדין המתייחסים לתובע 84-96). התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 30,000 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ סכומים אלה יהיו צמודים למדד וישאו ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל. ניתן היום, י' באייר, תשס"ט (4 במאי 2009), בהעדר הצדדים. ד"ר אחיקם סטולר, שופט טרקטורהולך רגלציוד מכני הנדסי (צמ"ה)