בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור מר ולדמן ומר המר; עב' 5002/06) קבע כי תשעה עשר מדריכים, שהעבירו הדרכות בתחום הזהירות בדרכים לכיתות בבתי הספר היסודיים בהתאם לתוכניות לימוד של משרד החינוך, הינם עובדי משרד החינוך החל ממועד פנייתם לבית הדין. על פסיקה זו הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים, אשר נדונו במאוחד. התשתית העובדתית תשעה עשר המערערים בתיק ע"ע 604/09 (להלן מטעמי נוחות - המדריכים) הועסקו, משך שנים רבות, כמדריכי זהירות בדרכים לתלמידי בית הספר היסודי, ולימדו מערכי שיעור בתחום הזהירות בדרכים (להלן - הפרויקט או פרויקט החינוך התעבורתי). ה"צעיר" ביותר בוותקו מבין המדריכים החל עבודתו בשנת 2002, והוותיקה ביותר החלה עבודתה בשנת 1983. המדריכים לא היו צמודים לכיתה מסוימת, אלא הדריכו כיתות שונות שהתחלפו מדי יום. בשנים הראשונות לקיומו של הפרויקט הועברו ההדרכות גם במסגרת בתי הספר, בכיתות הלימוד עצמן, והחל משלב מסוים התקיימו רק במגרשי "זהירות בדרכים" ברחבי הארץ. בתחילת דרכו של פרויקט החינוך התעבורתי נעשתה העסקת המדריכים באמצעות המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים (להלן - המועצה), שהתאגדה כחברה ללא כוונת רווח. בחודש ספטמבר 1995, בעקבות חקיקתו של חוק חובת מכרזים, התשנ"ב - 1993 והנחיות של משרד האוצר, חל שינוי בכך, והאגף לזהירות ובטיחות בדרכים במשרד החינוך החל בפרסומם של מכרזים שנתיים ל"הפעלת תוכניות עבודה בנושא הדרכה לבטיחות בדרכים" (להלן - המכרז או המכרזים). עשרת המדריכים הוותיקים, שהחלו עבודתם עד שנת 1995, "הועברו" בשלב זה לספק שזכה במכרז - "טלדור מערכות מחשבים" בע"מ בשיתוף "רשת עמל" - והועסקו באמצעותו עד שנת 1998. בהמשך, הועסקו בשנים 1998 - 1999 באמצעות המכללה למינהל; בשנים 1999 - 2001 באמצעות חברת "אפק פרויקטים הנדסיים" בע"מ; והחל משנת 2001 - באמצעות המכללה האקדמית יהודה ושומרון, המשיבה בפנינו, ששמה הפורמאלי הינו "העמותה לפיתוח אקדמי של מדע ותרבות" (להלן - המכללה). זהות מעסיקם של המדריכים - הן עשרת המדריכים הוותיקים והן המדריכים שהצטרפו במהלך השנים שלאחר מכן - השתנתה אם כך בהתאם לזהות הזוכים במכרזים שפורסמו על ידי משרד החינוך מעת לעת (להלן - הספקים), ונמשכה רק למשך התקופה בה אותו ספק היה קשור בהסכם מול משרד החינוך מכוח המכרז. המדריכים חתמו על חוזי העסקה מול כל אחד מהספקים, והמדינה חתמה על חוזים עם הספקים, במסגרתם סוכם כי הספק הוא שאחראי כלפי העובדים על פי דיני העבודה והנזיקין. הספקים הם ששילמו למדריכים את השכר בפועל והנפיקו להם את תלושי השכר, אך הפעילות מומנה במלואה על ידי משרד החינוך. גובה השכר נקבע על ידי משרד החינוך, והועבר על ידו לספקים בצירוף עלויות הניהול כפי שנקבעו מול אותו ספק. לפחות עד שנת 1990 נעשה הפיקוח המקצועי השוטף על עבודת המדריכים על ידי עובדי משרד החינוך, והם אף אלו שראיינו את המדריכים החדשים וקיבלו אותם לעבודה. בהמשך נחשבו המפקחים המחוזיים או חלקם כעובדי הספקים, אך החל משנת 2003 - חזרו להיות עובדיו של משרד החינוך. המפקחת הארצית של הפרויקט, גב' אהובה גורין, החלה עבודתה בפרויקט כעובדת המועצה, ו"הועברה" במהלך השנים מספק לספק יחד עם המדריכים. תוכניות הלימוד, אשר על בסיסן הועברו מערכי השיעור - הוזמנו על ידי משרד החינוך, והוצגו כלפי כולי עלמא כחוברות של משרד החינוך. עבודת ההדרכה לא התבצעה במתקנים של משרד החינוך, אלא בחלקה - בשנים הראשונות - בכיתות הלימוד, ובשנים שלאחר מכן במגרשי הדרכה של הרשויות המקומיות, שבבעלותן נמצא גם הציוד הקשור לתפעול המגרש. יתר הציוד שנדרש לעבודתם של המדריכים סופק על ידי הספקים השונים. במגרשי ההדרכה לא עבדו עובדי מדינה כלשהם. בחירת המדריכים - גם בשנים במהלכן נחשבו המפקחים המחוזיים כעובדי הספקים - נעשתה תחת פיקוח משרד החינוך. לספקים אמנם ניתנה סמכות לפטר את המדריכים, אך ההחלטה על סיום עבודתו של מדריך או החלפתו התקבלה בפועל על ידי משרד החינוך. מעבר לפיקוח הפדגוגי, פיקח משרד החינוך על עבודת המדריכים גם מן ההיבט הארגוני. כך, ולמשל, בתקופה במהלכה הופעל פרויקט החינוך התעבורתי באמצעות המועצה - נדרשו המדריכים להגיש לה דיווח על שעות עבודתם, ורק לאחר שמפקחי משרד החינוך אישרו את דיווחיהם - שילמה המועצה את שכרם מתוך התקציב שקיבלה מהמדינה לצורך כך. גם לאחר שנת 1995, ועד זכייתה של המכללה במכרז בשנת 2001, בדקו נציגים של משרד החינוך את דו"חות הנוכחות של המדריכים באופן שוטף. ביום 1.1.2006 חל שינוי בשיטת התמחור שנקבעה על ידי המדינה מול המכללה. בעוד שעד אותו מועד, במכרזים קודמים, התבסס התמחור על שעות עבודה - במכרז החדש נקבעה שיטת תמחור המבוססת על תפוקות. הדבר חייב את המכללה לבצע הפחתה בשכרם של המדריכים, והם נדרשו לחתום על הסכם עבודה חדש המבהיר זאת (להלן - הסכם העבודה החדש). בחודש ספטמבר 2007 החליטה המדינה כי פרויקט החינוך התעבורתי יופעל מאותו מועד ואילך באמצעות מטות הבטיחות של הרשויות המקומיות, על בסיס תקציב המועבר בחלקו מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מכוח סעיף 6(6) לחוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הוראת שעה), התשס"ו - 2006 (להלן - השינוי המבני). בהתאם הופסקה, ביום 30.6.2007 או בסמוך לכך, העסקת המדריכים באמצעות המכללה, והם אמורים היו לקבל מהמכללה את הזכויות המגיעות להם כתוצאה מסיומם של יחסי עובד - מעביד. חלקם סיימו עבודתם כמדריכים כתוצאה מהשינוי, וחלקם האחר ממשיך לבצע את פעולות ההדרכה כעובדים של הרשויות המקומיות או מי מטעמן. כיוון שהשינוי המבני התרחש לאחר הגשת התביעה - ממילא לא נדונה ההחלטה המתייחסת אליו, כמו גם השלכותיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי. הגשת התביעה לבית הדין האזורי ביום 2.2.2006 עתרו חמישה עשר מהמדריכים בבקשה דחופה למתן צו מניעה זמני (בש"א 3730/06), אשר יורה למדינה ולמכללה שלא לשבץ מדריכים אחרים במקומם; להמשיך בהעסקתם בתנאי החוזה שהיה בתוקף עד יום 31.12.2005; ליתן סעד הצהרתי לפיו הינם עובדי מדינה; וליתן צו האוסר על המכללה לפטרם. הרקע לבקשה זו היה הודעת המכללה, כי תנאי להמשך העסקתם של המדריכים הינו חתימתם על הסכם העבודה החדש, אשר לטענת המדריכים גרם להפחתה של כ - 25% משכרם. בדיון שהתקיים בבקשה הזמנית הסכימו הצדדים, מבלי לפגוע בטענותיהם, כי עד ליום 15.1.2006 יקבלו המדריכים את שכרם לפי ההסכם שהיה בתוקף עד יום 31.12.2005, ולאחר מכן בהתאם להסכם העבודה החדש. עוד סוכם, כי הדיון בתביעה העיקרית יפוצל, באופן שבשלב הראשון תוכרע רק השאלה מי מעסיקתם של העובדים, ומה מעמדם. בהמשך, וככל שיינתן סעד הצהרתי התואם את דרישת המדריכים - תוגשנה על ידיהם תביעות כספיות מכומתות. בהתאם להסכמת הצדדים, הוגש ביום 8.5.2006 כתב התביעה, אליו הצטרפו ארבעה מדריכים נוספים. המדריכים עתרו לסעד הצהרתי, בו ייקבע כי הינם עובדי מדינה החל ממועד תחילת ההעסקה של כל אחד מהם, וכי יש להכיר בהם כעובדים קבועים של משרד החינוך. לחלופין ביקשו, לראות בהרעת התנאים במסגרת הסכם העבודה החדש כבטלה, ולהחזיר את זכויותיהם לקדמותן. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, לאחר סקירת הראיות והעדויות שהובאו בפניו, כי קיימים סממנים המצביעים על כך שהעסקת המדריכים באמצעות הספקים נעשתה במסגרת "מיקור חוץ", ומאידך - קיימים "סממנים לא מעטים המעידים על קשר אישי בין המדינה לבין התובעים, שיש בהם כדי להטות את הכף להכרה בקיומם של יחסי עובד - מעביד בינם לבין המדינה". בית הדין הדגיש בהקשר זה, כי "התובעים הועסקו כמדריכי זהירות בדרכים במשך שנים רבות, כאשר במשך השנים לא השתנה דבר מבחינת אופי עבודתם, מהותה, מיקומה והגורמים עמם עבדו וכל שהשתנה במהלך השנים הוא מיהות הספק אשר שילם להם את שכרם". בית הדין הוסיף כי המדריכים "הועברו" במהלך השנים מספק לספק, כאשר אף אחד מהספקים אינו חברת כוח אדם, ומלבד הספק הראשון - המועצה - "ליתר הספקים אף אין כל זיקה לתחום הזהירות בדרכים, ואף זיקתם של חלקם לתחום ההדרכה מוטלת בספק". בית הדין ציין, כי "העסקה זו במשך שנים רבות, באמצעות ספקים אשר תחום ההדרכה בנושא הזהירות בדרכים אינו מהווה חלק מפעילותם הרגילה, מחזקת בנו את התחושה כי מדובר בהעסקה פיקטיבית". בית הדין הוסיף וקבע, כי גם אם הספקים נהגו כ"מעבידים בפועל" של המדריכים במשך התקופה הרלוונטית לכל אחד מהם - לרבות אחריות במישור סדרי העבודה היום-יומיים ופיקוח - "עדיין, בנושאים המרכזיים ביותר לקשר האישי בין העובד ובין המעביד לא היה להם כל מעמד". בית הדין פירט בהקשר זה כי הספקים לא יכולים היו לקבוע אילו עובדים ישמשו בפועל כמדריכים, שכן "את העובדים קיבלו בירושה מהספק הקודם והשאירו אותם לספק שבא אחריהם עם תום המכרז". גם העובדים הספורים שנקלטו במהלך התקופה - צריכים היו לקבל את אישורו של משרד החינוך לקליטתם. באותו אופן, סיום העסקת המדריכים או החלפתם טעונים היו אישור של משרד החינוך, ובדרך כלל הסתיימה ההעסקה עם תום תקופת המכרז. הספקים אמנם שילמו למדריכים את שכרם, "אולם כוחם בעניין קביעת תנאי השכר אף הוא היה מצומצם ביותר, ומוגבל לסכום שהמדינה שילמה עבור אותו השירות". בית הדין ציין עוד, כי ""הקשר האישי" של התובעים, שהוא הבסיס ליחסי העבודה, כמעט ואינו קיים כלפי הספקים השונים, וקיים בעניינים המהותיים כלפי המדינה". בית הדין הוסיף בהקשר זה כי למדריכים לא הייתה ברירה אלא לקבל את אופן ההעסקה שנכפה עליהם ואת המעבר מ"מעביד" ל"מעביד" בהתאם לזכיית הספקים במכרזים. בנוסף, "כאשר פנו למדינה בבקשה להכיר בהם כעובדי מדינה נאמר להם כי אם המצב אינו נושא חן בעיניהם הם יכולים לפרוש". בית הדין ציטט בהקשר זה, בהסכמה, את דבריה של המדריכה גב' אסתר שני, לפיהם "מתווה העבודה לא השתנה מעולם. לפרקים הגיעו מכתבים מגורמים שונים בדבר היותנו עובדים שלהם. פתאום קיבלנו מגוף שאינו מוכר לי טפסים שונים למלא כעובדת חדשה שלהם. היו מקרים בהם כינסו אותנו והודיעו לנו מי המעסיק החדש שלנו... מעולם לא נשאלתי אם אני רוצה לעבוד אצל זכיין כלשהו, או להמשיך לעבוד אצל הזכיין הקודם". בית הדין סיכם וקבע, כי "העובדה, כי ההעסקה אצל כל אחד מהספקים הייתה זמנית בעוד העבודה במסגרת פרויקט הזהירות בדרכים - פרויקט שתוקצב ופוקח על ידי המדינה, הייתה קבועה יחסית ונמשכה שנים ארוכות, מטה את הכף להכרה בתובעים כעובדים של המשתמש". בית הדין הדגיש כי לכל הפחות, יש בעובדות שהוכחו כדי להעביר את הנטל למדינה להסביר מהו הנימוק אשר הצדיק את צורת ההעסקה החריגה, כאשר "המדינה לא סיפקה כל הסבר המניח את הדעת לצורת העסקה זו במשך שנים כה רבות". בית הדין הוסיף כי אין לקבל את הטיעון בדבר מיקור חוץ לגיטימי, וזאת "לאור סממני ההעסקה הרבים היוצרים קשר אישי של העובדים למדינה כמו גם תקופת העסקתם הארוכה במסגרת שירות שהמדינה ראתה לנכון לספק לציבור". בית הדין הדגיש, כי "השארתם של אותם מדריכים לאורך שנים בעוד הספקים מתחלפים, אינה כורח של חוק חובת המכרזים, אלא שיקול כלכלי-ניהולי של חיסכון בתקנים ובעלויות". באשר למועד ההכרה בקיומם של יחסי עובד - מעביד בין המדריכים לבין המדינה קבע בית הדין, כי יש לקחת בחשבון את השיהוי הרב בהגשת התובענה; את העובדה כי הכרזה רטרואקטיבית נוגעת גם לתקופות העסקה אצל ספקים קודמים, אשר כלל לא היו צד להליך ואשר ספק אם ניתן כיום לערוך עימם התחשבנות; וכן את העובדה כי לא נטען כי המכללה או הספקים הקודמים התחמקו ממחויבויותיהם כלפי המדריכים. לאור כל זאת, ובהתאם לנפסק בעניין חני אבני-כהן (עב' (ת"א) 911583/99 חני אבני כהן - מדינת ישראל, מיום 29.7.2001), נקבע כי יש להכיר ביחסי עובד- מעביד בין המדריכים לבין המדינה החל מיום הגשת הבקשה לצו מניעה זמני - 2.2.2006 - "הוא המועד בו בחרו התובעים לברר לראשונה את זהותו של המעביד". בתקופה שקדמה לכך, והחל משנת 2001, נקבע כי המכללה היא שתיחשב כמעסיקתם של המדריכים, כל אחד בהתאם למועד תחילת עבודתו. לסיום קבע בית הדין, כי אין להכיר במדריכים, חרף תקופות העסקתם הממושכות, כעובדים קבועים של המדינה. בית הדין ציין בהקשר זה כי ההליכים הנדרשים לצורך הפיכת עובד מדינה לעובד קבוע - כמפורט בתקשי"ר ובחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959 - לא התקיימו, באשר המדריכים "לא התקבלו לעבודה באמצעות מכרז, לא עבדו בתקן, לא עברו את ההליכים הפורמליים של קבלת עובד לשירות המדינה ולא קיבלו כתב מינוי כעובדי מדינה". התביעה כנגד המדינה התקבלה לפיכך באופן חלקי, כמפורט לעיל, והמדינה חויבה בהוצאותיהם של המדריכים בסך כולל של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בהעדר טענה כי המכללה לא שילמה למדריכים את זכויותיהם במהלך תקופת עבודתם אצלה עד יום 2.2.2006 - התביעה כנגדה נדחתה, ללא צו להוצאות. הערעור טענות הצדדים לטענת המדינה, נסיבות העסקתם של המדריכים באמצעות הספקים מלמדות על מיקור חוץ אותנטי, אשר הפסיקה הקנתה לו תוקף משפטי. המדינה מדגישה כי עבודתם של המדריכים לא התבצעה בין כתליו של משרד החינוך אלא בעיקר במגרשי הדרכה של הרשויות המקומיות, אשר בבעלותן נמצא גם הציוד הדרוש לתפעול המגרש. עוד ציינה כי המדריכים הועסקו כ - 8 חודשים בשנה בלבד, בהתאם ללוח חופשות בתי הספר, כך שלא היה "רצף תעסוקתי" לאורך כל שנות עבודתם ולא צריך היה ליתן משקל כה גדול למשך ההעסקה. המדינה מדגישה עוד כי שתיים מהמדריכות הגישו בעבר תביעות כנגד הספקים השונים, ובכך גילו דעתן כי הספק הינו המעביד ואין באפשרותן לטעון כיום אחרת. המדינה סבורה כי לא הייתה הצדקה לקבוע, כי העסקת המדריכים באמצעות הספקים הייתה פיקטיבית. המדינה מדגישה כי המכללה הינה מוסד חינוכי, המפעיל פרויקטים בתחומי הדרכה והנחיה עבור משרדי ממשלה שונים, ולא נטען כי התחמקה ממחויבויותיה כמעסיקה כלפי המדריכים. עוד היה על בית הדין לקחת בחשבון, כי הדרכת זהירות בדרכים אינה חלק מפעילות הליבה של משרד החינוך, כאשר "השיקול של העדר תקנים ותקצוב הולם הינו שיקול לגיטימי להסדרת מודל עבודה של מיקור חוץ - במיוחד כשמדובר בפעילות חינוכית אשר איננה פעילות ליבה". עוד נטען כי קיימים הבדלים מהותיים בין עבודת המדריכים לבין עבודתם של מורים בבתי ספר, וכי רק ל - 4 מתוך 19 המדריכים היה רישיון הוראה. המדינה סבורה כי לא הייתה הצדקה לקבוע כי המדריכים הינם עובדי משרד החינוך החל מיום 2.2.2006, כאשר הוברר כי בספטמבר 2007 בוצע שינוי מבני אשר כתוצאה ממנו חדלו חלק מהמדריכים לעבוד, וחלקם האחר ממשיך עבודתו באמצעות הרשויות המקומיות. לגישת המדינה, המדריכים מחויבים היו לצרף לתביעה את מטות הבטיחות של הרשויות המקומיות, אשר מעסיקים את חלקם החל משנת 2007. לחלופין, לא הייתה הצדקה לקבוע את יום 2.2.2006 כמועד החלתם בדיעבד של יחסי עובד - מעביד, גם לגבי אותם ארבעה מדריכים אשר הצטרפו לתביעה רק כשלושה חודשים מאוחר יותר. המדינה הוסיפה, כי הספקים או חלקם ביצעו מול המדריכים "גמר חשבון" מסודר בתום כל תקופת העסקה, לרבות תשלום פיצויי פיטורים, וכי הגשת התביעה על ידם לאחר שנים כה רבות נגועה בחוסר תום לב. לחלופין טענה המדינה, כי גם אם תוכר כמעסיקה החל מיום 2.2.2006 - מדובר בהעסקה במשותף יחד עם המכללה. המדריכים הגישו ערעור מטעמם, במסגרתו הינם תומכים בקביעתו העקרונית של בית הדין האזורי בדבר קיום יחסי עובד - מעביד בינם לבין המדינה, אך מלינים על מועד ההכרה בהם כעובדי משרד החינוך. המדריכים מדגישים כי לאורך כל השנים הועסקו באותו מקום עבודה, תחת הכשרה ופיקוח של המדינה, כאשר הדבר היחידי שהשתנה הוא "זהות המשלם". המדריכים סבורים כי אין כל הצדקה לשלול זכויות המגיעות להם כעובדים רק בשל שרצו לשמור על מקום עבודתם ולא הגישו תביעותיהם מוקדם יותר, ויש להכיר בהם כעובדי מדינה מהיום בו החלו עבודתם. המדריכים מדגישים כי "הימנעות מקביעת מועד תחולה ריאלי מרוקנת למעשה את התביעה מכל תכניה המוסריים, הכלכליים והמשפטיים", תוך מתן גושפנקא לשלילת זכויותיהם בעבר, וכאשר ממילא אינם מועסקים עוד על ידי המדינה לאחר השינוי המבני שבוצע בשנת 2007. המדריכים אף משייכים את השינוי המבני שבוצע בשנת 2007 לתביעה שהוגשה על ידם, ולניסיון המדינה לחמוק ממחויבויותיה כלפיהם כמעסיק. המדריכים מציינים כי צורת העסקתם הפיקטיבית גרמה לפגיעה ממשית בזכויותיהם, לרבות "פיטורים ושכירה מחדש מדי קיץ; העסקת המערערים כעובדים ארעיים על פני שנים ארוכות; ואי יכולת לצבור ותק, איפוס מונה החופשות, איפוס מונה ההבראה". בנוסף, לא קיבלו זכויות של עובדי הוראה, על אף עיסוקם בתחום החינוך, לרבות צבירה כלשהי של זכויות פנסיוניות, הזכות לשבתון וקרן השתלמות. המדריכים מדגישים כי אחת מהם, גב' אסתר שני, הפסיקה עבודתה בשנים האחרונות לאחר שהגיעה לגיל פרישה, כאשר נאלצה לפרוש ללא כל זכות פנסיונית או אחרת, לאחר עשרות שנות עבודה בפועל בשירות המדינה. המדריכים טענו עוד בערעורם, כי המדינה אינה יכולה "להתעלם מחטאה ולבוא לטעון שהם לא עברו הליכי קליטה מתאימים, שהיא זו אשר מנעה אותם מהם". עוד טענו, כי מנכ"ל המכללה הודה במפורש במהלך עדותו כי הוחלט על הפחתה חד צדדית של הזכויות ששולמו למדריכים במסגרת הסכם העבודה החדש, כך שלא ניתן היה לקבוע כי לא הוכחה פגיעה בזכויותיהם מצד המכללה. המדריכים הדגישו כי המדינה היא שדרשה מהמכללה לבצע את השינוי האמור, ואינה יכולה להסתתר מאחוריה. לשיטת המדריכים, המדינה העסיקה אותם משך כל התקופה "בדרך פיקטיבית, מקפחת, בלתי מכבדת ובלתי מכובדת". העמותה תמכה בעמדת המדינה, והדגישה כי העסקת המדריכים על ידה, החל מזכייתה במכרז הראשון בשנת 2001 ועד השינוי המבני בשנת 2007, לא הייתה פיקטיבית. העמותה ציינה כי גם כיום, לאחר ביצוע השינוי המבני, היא ממשיכה ליתן שירותים למשרד החינוך בתחום הבטיחות בדרכים, בביצוע מטלות שונות דוגמת הקמת אתר אינטרנט וניהול השתלמויות - למעט נושא ההדרכה שהוצא מידיה. ההתפתחויות לאחר הגשת הערעור שני הצדדים הגישו בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור. המדריכים ביקשו להגיש מסמכים המלמדים, לגישתם, כי מקצוע הזהירות בדרכים הינו חלק ממקצועות הליבה. המדינה מצידה ביקשה להגיש מסמכים שונים המלמדים על סטאטוס פרויקט החינוך התעבורתי בעבר ובהווה. בהעדר התנגדות לבקשות ההדדיות - שתיהן מתקבלות. במהלך הדיון שהתקיים במעמד הצדדים הובררו השינויים שחלו מאז הגשת התביעה לבית הדין האזורי ועד היום, לרבות העברת פרויקט החינוך התעבורתי להפעלה בידי הרשויות המקומיות והפסקת עבודתם של מרבית המדריכים. בהתחשב בכך, ולאור העובדה כי טרם הוגשו תביעותיהם הכספיות של המדריכים - נעשה מאמץ להביא את הצדדים לידי פשרה כספית כוללת, אשר תייתר הן את הצורך בהכרעה בערעור זה והן את הגשת התביעות הכספיות. על אף המאמצים שהושקעו, ונוכח סירובה של המדינה, ניסיון זה לא צלח ולכן אנו נדרשים ליתן הכרעתנו לגופה. לאחר הגשת הסיכומים ושמיעת הטיעונים בעל פה, ואף לאחר תזכורות הפשרה, הגישה המדינה בקשה לצרף להליך את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ואת מעסיקיהם הנוכחיים של אותם מדריכים שממשיכים בפעולות ההדרכה (עיריית חיפה, עיריית בת ים, רשת המתנ"סים של רמת השרון, קרן רמלה לחינוך ובית עמנואל), כ"בעלי דין רלוונטיים העלולים להיות מושפעים או להיפגע מתוצאות פסה"ד בערעור". לחלופין התבקשנו, שלא להכריע בסוגיית זהות המעסיק החל מיום 1.9.2007 ואילך, שכן נושא זה טרם נדון בפני בית הדין האזורי. יצוין כבר כעת כי לא מצאנו הצדקה כלשהי להיענות לבקשה לצירוף צדדים נוספים להליך בשלב מאוחר זה. באשר לבקשה החלופית - ממילא אין באפשרותנו להתייחס להתפתחויות עובדתיות שהתרחשו לאחר הגשת התביעה, ולא נדונו בפסק דינו של בית הדין האזורי. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה ולכלל הראיות, הגענו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות וראוי להתאשר, במרביתו, מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. מצאנו לנכון להתערב בנקודה אחת בלבד, והינה מועד תחילתם של יחסי העבודה בין המדינה לבין המדריכים, כפי שיוסבר להלן. המבחנים לקביעת זהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים שאלת זהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים, בפרט ובהתייחס למדינה כמשתמש בפרט, נדונה בהרחבה בפסיקתם הענפה של בתי הדין לעבודה. בעבר נקבע, כי נקודת המוצא הינה כי המשתמש הוא המעסיק, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית ולגיטימית בינו לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לעובד (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535 (1992); להלן - עניין כפר רות). לאחרונה הובהר, כי לחזקה זו אין עוד תוקף במצב המשפטי הנוכחי (ע"ע 472/09 זוהר גולן - או.אר.אס משאבי אנוש בע"מ, מיום 12.9.2010; ע"ע 237/09 מדינת ישראל, הטלוויזיה החינוכית הישראלית - אסתר קדם, מיום 14.9.2010; להלן - עניין קדם), ועם זאת הודגש כי אין משמעות הדבר, כי קיימת חזקה הפוכה (ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים, מיום 13.1.2011; להלן - עניין חסידים). בהעדר חזקה, זהות המעסיק בכל מקרה נתון תיקבע על סמך בדיקה מהותית וזהירה של כלל נסיבות המקרה, תוך היעזרות במבחני העזר שנקבעו בפסיקה ושקלולם. בהתאם להלכת כפר רות, יש לברר את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי שיבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את תנאי עבודתו לרבות שכרו; מי נושא בנטל של תשלום שכרו; בידי מי הכוח לפטרו; ועוד. מבחני עזר נוספים שעשויים לסייע בקביעת זהות המעסיק, הינם "האם העובד מפסיד ייצוג ארגוני כתוצאה ממיקור החוץ; האם משמעותו של מיקור החוץ היא הדרה של העובד מתחולת צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; האם מיקור החוץ פוגע בכבודו של העובד על ידי בידודו ופגיעה בתחושת השייכות שלו; האם מיקור החוץ פוגע באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית של העובד; והאם מיקור החוץ פוגע באפשרות העובד לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו, באופן סביר בהתאם לסוג העיסוק בו מדובר" (עניין חסידים). עוד הובהר בהלכה הפסוקה, כי יישומם של מבחני העזר לא ייעשה באופן טכני או פורמאלי, אלא תוך לקיחה בחשבון של תכלית דיני העבודה בכלל, והתכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה בפרט (דב"ע נד/3-96 מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ - חליל עבד אלרחמן עאבד, פד"ע כט 151 (1995)). היינו, לא די לוודא כי העובד קיבל את שכרו וזכויות מגן בסיסיות, אלא השאלה הינה "האם העסקת העובד נגועה ב"פיקציה" והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן" (ע"ע 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידינג בע"מ - הרבנות הראשית לישראל, מיום 12.7.2010; כן ראו את המבחנים שקבע חברי השופט שמואל צור בע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פאהום, מיום 2.11.2008; להלן - עניין פאהום). בהתבסס על בדיקתן המהותית של כלל נסיבות המקרה ושקלולן, ניתן תוקף בפסיקותיו של בית דין זה להתקשרויות אותנטיות שעניינן מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם (ע"ע 116/03 מדינת ישראל, משרד החינוך - משה חג'בי, מיום 2.2.2006; להלן - עניין חג'בי; ע"ע 273/03 דברת שוואב - מדינת ישראל, משרד החקלאות, מיום 2.11.2006; להלן - עניין שוואב; ע"ע 328/07 ישראל אטיאס - רשות שדות התעופה, מיום 10.8.2009; ע"ע 172/08 יצחק תורג'מן - רפא"ל רשות לפיתוח אמצעי לחימה, מיום 10.1.2011). עם זאת נקבע, כי "ככל שלפנינו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק - יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד - מעביד בין המשתמש לבין עובדיו" (עניין חסידים; ע"ע 300245/97 משה אסולין - רשות השידור, פד"ע לו 689 (2001); ע"ע 1189/00 אילנה לוינגר - מדינת ישראל, מיום 2.10.2000; להלן - עניין לוינגר; ע"ע 326/03 מדינת ישראל, משרד הבריאות - ילנה צ'פקוב, מיום 20.2.2006; דעת הרוב בע"ע 766/07 לימור בן חיים - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.2.2011; להלן - עניין בן חיים). יישום מבחני העזר בנסיבותיו של המקרה שלפנינו בנסיבותיו של מקרה זה, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי, המבוססת בעובדות המקרה, לפיה המדינה לא ביצעה מיקור חוץ אותנטי, וגם לא ביצעה "קניית שירותים" כפי שנטען לראשונה במהלך הערעור בפנינו, אלא שימשה מבחינה מהותית כמעסיקתם של המדריכים, במשותף עם הספקים המתחלפים אשר נבחרו על ידה. כפי שעולה מהעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, משרד החינוך - באמצעות אגף זהירות ובטיחות בדרכים - הוא שהחליט על הצורך בתוכניות לימודים בתחום הזהירות בדרכים; הוא שקבע את תכניהן; הוא שגייס את המדריכים לעבודתם; הוא שפיקח על עבודתם; הוא שקבע למעשה את שכרם ותנאי העסקתם; הוא שבחר - באמצעות מכרזים שפורסמו על ידו - את זהות הספקים שישמשו כמעסיקיהם הפורמאליים; הוא שהחליט על הפסקת ההתקשרות מול כל ספק בתום תקופת החוזה ו"העברת" המדריכים לספק חדש; הוא שהביא דה פקטו לשינוי שבוצע בשכרם בשנת 2006 וגרם להגשת הבקשה הזמנית לבית הדין; והוא שיכול היה להחליט על פיטוריהם, וגרם בפועל להפסקת עבודתם באמצעות הספק האחרון - המכללה - בשנת 2007. מיקור חוץ אותנטי של פונקציה מתרחש כאשר המשתמש מעביר את האחריות לביצוע תפקידים מסוימים לקבלן משנה, העובד בעצמו או מעסיק עובדים משלו, ואמור לספק למשתמש מוצר או שירות מוגמר בהתאם להנחיותיו (עב' 11/07 אל אור אילת תפעול ואחזקות בע"מ - מדינת ישראל, מיום 11.8.2008; עניין פאהום; עניין חג'בי). במקרה שלפנינו, העדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי לימדו כי משרד החינוך לא רק יזם את פרויקט החינוך התעבורתי אלא גם ניהל אותו בכל היבטיו המעשיים, כאשר מטעמי תקינה בחר להעסיק את המדריכים באמצעות המועצה. בהמשך הועברה העסקת המדריכים לספקים המתחלפים, כאשר גם אם המכרזים - וההסכמים מול הספקים שנחתמו בעקבותיהם - לא התייחסו לאספקת כוח אדם בלבד, מבחינה מהותית המשיך משרד החינוך לנהל בעצמו את היבטי כוח האדם בפרויקט החינוך התעבורתי, וזאת לא ברמת פיקוח על קבלת מוצר מוגמר אלא תוך מעורבות ישירה ואינטנסיבית. מלבד עדויותיהם של המדריכים ושל העדים מטעמם, לרבות מר שי גדיש אשר ניהל את פרויקט החינוך התעבורתי במשרד החינוך בין השנים 1982 - 1990, גם מסמכים שהוגשו לתיק בית הדין האזורי מלמדים על קשר מובהק וישיר בין משרד החינוך לבין המדריכים. קשר זה נמשך החל משלב הגיוס לעבודה; דרך קביעת תנאי השכר וההעסקה; המשך בפיקוח ישיר על עבודתם; וכלה בקבלת ההחלטה על סיום עבודתם. כך, ולמשל, הוגש "טופס למועמד לעבודה להדרכה בבטיחות בדרכים" משנת 1995, עם לוגו של משרד החינוך, אליו נלווה "שאלון אישי" המיועד לעובדי מדינה. עוד הוצג הסכם ההעסקה של אחת המדריכות - גב' אורה שטינמן - מול המועצה, בו צוין כי שכרה ישולם בהתאם לתעריפים השעתיים הנקובים בתקשי"ר כפי שיעודכנו מעת לעת על ידי נציבות שירות המדינה. עוד הוצג "דו"ח מפקח על ביקור בשיעור", מיום 8.10.1992, המלמד כי בוצע פיקוח על השיעורים ועל רמת ההדרכה מטעם המחלקה לבטיחות בדרכים במשרד החינוך. גם בתקופות שלאחר מכן, בהן הועברו המדריכים לספקים השונים בהתאם לתוצאות המכרזים, נותר על כנו הקשר הישיר מול משרד החינוך. כך, ולמשל, כאשר אחת המדריכות, גב' מאירה טל, פנתה בשנת 1999 בטענה כי לא קיבלה את מלוא דמי המחלה המגיעים לה - נמסר לה תחילה על ידי הספק כי "הדיון בנושא עבר ליועץ המשפטי של משרד החינוך", ולבסוף כי התשלום שקיבלה - בהתעלם מימי מחלה שצברה אצל ספקים קודמים - בוצע "בהתאם להנחיות משרד החינוך". כדוגמא נוספת, מסמכים בהתייחס לקליטתו של המדריך ה"צעיר" ביותר בוותקו, מר אשר פלד, מלמדים כי החל את עבודתו בשנת 2002 על בסיס מכתבים שכתבה סגנית מנהל תחום זהירות ובטיחות בדרכים במשרד החינוך, בהם הודע למכללה כי מר פלד "יעבוד במגרש הדרכה בת ים" במקום מדריכה אחרת, כאשר המכללה התבקשה "לשלוח אליו את הטפסים הנדרשים". מכתבים נוספים משנת 2002 - למנכ"ל המכללה מאת סגנית מנהל תחום זהירות ובטיחות בדרכים במשרד החינוך - הורו לו להמשיך את העסקתן של שתי מדריכות, שכן הן נדרשות לעבודה בחודשי הקיץ בקייטנות. יישום המבחנים שנקבעו בעניין כפר רות מלמד, לפיכך, כי בחירת המדריכים נעשתה הלכה למעשה על ידי משרד החינוך; הכוח לפטר היה, מבחינה מהותית, בידי משרד החינוך; וקביעת השכר ותנאי העבודה נעשתה, הלכה למעשה, על ידי משרד החינוך. המדינה היא שהעבירה את התקציב לצורך תשלום שכרם של המדריכים, והספקים היוו בעיקר - גם אם לא רק - "צינור" להעברת השכר. המדינה היא אף שקבעה את התכנים של עבודת המדריכים, העבירה להם השתלמויות ופיקחה על עבודתם - גם אם בחלק מהתקופה נעשה הפיקוח על ידי מפקחים ש"הועברו" אף הם לידי הספקים. לאמור לעיל יש להוסיף כי העסקת המדריכים בדרך זו נמשכה משך שנים רבות (חלקם - מעל 20 שנה), ללא שינוי במקום העבודה, בסוג העבודה ובזהות המפקחת הארצית, כאשר השינוי היחידי נעשה בזהות ה"מעסיק הפורמאלי". בהקשר זה כבר נקבע, כי "'העברת' עובדים מקבלן לקבלן מעלה חשד בדבר אותנטיות העסקת העובדים באמצעות הצד השלישי" (עניין חסידים; עניין לוינגר; כן ראו את פסק דינה של השופטת ורדה וירט-ליבנה בעניין חני אבני-כהן ופסק דינה של השופטת רונית רוזנפלד בעב' (י-ם) 2513/00 ענת זריפה - מדינת ישראל, מיום 21.12.2005). עוד עלה מהתשתית העובדתית שהובאה בפנינו, כי כתוצאה מדרך העסקתם באמצעות ספקים מתחלפים נחשבו המדריכים, על אף שרובם הועסקו כאמור משך שנים רבות, כעובדים "עונתיים" שהועסקו מדי שנה כשמונה חודשים בלבד, ובחודשי הקיץ - בהם בתי הספר בחופשה - נשלחו למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת דמי אבטלה. המדריכים כלל לא שותפו בתהליך הבחירה של הספקים, אלא "הועברו" מספק לספק מעת לעת בהתאם לזהות הזוכה במכרזים שפורסמו על ידי המדינה. המדריכים אף לא צברו זכויות סוציאליות דוגמת חופשה, הבראה ומחלה בעת המעבר בין הספקים השונים, אלא נחשבו כעובדים חדשים בכל "מעבר" מחדש. הספקים המתחלפים אף כלל לא הציעו למדריכים עבודה אחרת לאחר סיום ההתקשרות בינם לבין המדינה מכוח המכרזים, ולא יצרו קשר אישי כלשהו מולם. המדריכים אף הפסידו ייצוג ארגוני כתוצאה מ"מיקור החוץ"; הוצאו מגדר תחולתם של הסכמים קיבוציים; והיוו "בנים חורגים", המועסקים שנים רבות באותו מקום עבודה, מבלי שמעסיק אחד לוקח אחריות כלפיהם לרצף ההעסקה. המדינה חזרה והדגישה, כי למרבית המדריכים לא היה רישיון הוראה, וכי לא ניתן להשוות בין העבודה שביצעו לבין עבודתם של מורים שהיוו חלק קבוע מצוות בית הספר. גם אם טענות אלה נכונות, לא מצאנו כי יש להן רלוונטיות לצורך ההכרעה שבפנינו. השאלה שהועמדה בפנינו איננה אם יש להשוות את עבודתם ותנאי עבודתם של המדריכים לעבודתם ותנאי עבודתם של מורים מן השורה - שאלה שתוכרע, ככל שהדבר יידרש, במסגרת הדיון בדרישותיהם הכספיות של המדריכים - אלא אם יש להכיר ביחסי עובד - מעביד בינם לבין המדינה. המדינה הדגישה עוד, כי בית הדין האזורי יצא מנקודת הנחה כי עבודת ההדרכה לא היוותה חלק מ"פעילות הליבה" של משרד החינוך. מיקור חוץ אכן מופעל דרך כלל בהתייחס ל"פונקציות שאינן כלולות בגרעין העשייה של אותו המפעל" (עניין פאהום; עניין חג'בי). עם זאת, עצם העובדה כי אין מדובר ב"פעילות ליבה" אין בה משום סתימת הגולל על קיומם של יחסי עובד - מעביד ישירים, ויש לבחון את כלל נסיבות העניין בהתאם למבחני העזר שפורטו לעיל. מעבר לצורך, מצאנו כי דווקא המסמכים שהוגשו על ידי המדינה בהליך הערעור עומדים בסתירה לטענתה בדבר פעילות החורגת מ"פעילות הליבה". לפי מסמכים אלה, עוד ביום 8.9.1993 התקבלה החלטת ממשלה הקובעת כי "משרד החינוך והתרבות, בשיתוף עם משרדי התחבורה והאוצר, יפעלו ליישום תוכנית החינוך לבטיחות בדרכים כמקצוע חובה בבתי הספר החל מגן הילדים ועד לכיתות י"ב..." (החלטה מס' 1906). המדינה אמנם טענה כי החלטה זו לא יושמה מעולם במלואה לאור מגבלות תקציביות, אך עצם קבלת ההחלטה מלמדת כי המדינה ראתה בפרויקט החינוך התעבורתי כחלק מפעילות חינוכית מרכזית, שמשרד החינוך אמור היה לקדם. מסמכים נוספים התומכים בכך הינם חוזרים של מנכ"ל משרד החינוך, מהשנים 2003 - 2005, בהם הוכר נושא הבטיחות בדרכים באופן מפורש כחלק מתוכנית החובה (תוכנית הליבה), בחלק מכיתות הלימוד החל מגן הילדים ועד כיתה י"ב. בחוזרים אף מודגש כי נושא הבטיחות והזהירות בדרכים הינו "אחד הדגלים החינוכיים-ערכיים של הנהלת המשרד". להשלמת התמונה יצוין, כי הוגשה עתירה לבג"צ נוכח אי יישום החלטת הממשלה משנת 1993 (בג"צ 7811/09 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נ. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), וסוכם במסגרת הדיון בעתירה כי הממשלה תגבש החלטה חלופית, תוך ביטולה של ההחלטה הקודמת. בהתאם, התקבלה ביום 23.5.2010 החלטת ממשלה מס' 1721, במסגרתה נקבע כי משרד החינוך יגבש את תוכן ודרכי ההוראה בנושא "בטיחות בדרכים" ויפרסמם במסגרת הנחיות פנימיות למערכת, בדומה לכל מקצוע אחר הנלמד במערכת החינוך, תוך קבלת מימון חלקי לכך מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. ההנחיה הפנימית שפורסמה בהמשך לכך הינה חוזר מנכ"ל משרד החינוך תש"ע/10 מיום 1.6.2010, אשר קבע את מקצוע הזהירות בדרכים כמקצוע יסוד (ליבה) מחייב, בכיתות א' ו - ה', בהיקף של שעה לשבוע. המדינה הדגישה כי מכוח חוזר זה, אמור נושא הזהירות בדרכים להיכלל במערכת השעות השבועית של הכיתה ואמורים ללמדו מורים מצוות בית הספר - וזאת להבדיל משעות ההדרכה שביצעו המדריכים, באופן חד פעמי וכפעילות העשרה. עם זאת, גם אם קיימים הבדלים ניכרים בין פרויקט החינוך התעבורתי בו שותפו המדריכים, לבין מקצוע "בטיחות בדרכים" אשר נלמד באופן שבועי על ידי צוות בית הספר - אין בכך כדי לשלול את הקביעה בדבר יחסי עובד - מעביד בין המדריכים לבין משרד החינוך, נוכח כל הסממנים המעידים על כך ופורטו בהרחבה לעיל. לאור כל האמור לעיל, אנו מאשרים את קביעתו של בית הדין האזורי, בדבר קיום יחסי עובד - מעביד ישירים בין המדריכים לבין המדינה. משלא נטען אחרת, קשר משפטי זה התקיים במקביל ליחסי העבודה שהתקיימו בין המדריכים לבין כל אחד מהספקים, בתקופה הרלוונטית בה היה קשור כל אחד מהם בהסכם עם המדינה. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית הדין האזורי בדבר מעמדם של המדריכים. בהקשר זה - ובהתאם להלכה הפסוקה של בית דין זה (ע"ע 388/99 יעקב חסון - מדינת ישראל, פד"ע לט 358 (2003); עניין שוואב; עניין בן חיים) - אין לראות במדריכים עובדי מדינה קבועים אלא עובדים במדינה בלבד. מועד ההכרה במדינה כמעסיקתם של המדריכים השאלה שנותר לדון בה הינה מהו המועד הרלוונטי לקביעתם של יחסי עובד - מעביד בין המדריכים לבין המדינה. שאלה דומה נדונה על ידי בית דין זה בעניין קדם, ונקבעו בו - בדעת הרוב מפי חברי השופט שמואל צור - הדברים הבאים: "השאלה מתי בדיוק הפכו המשיבים להיות עובדי המדינה אינה פשוטה כלל ועיקר... בבית הדין האזורי לא הונחה כל תשתית עובדתית המצביעה על כך שמלכתחילה הייתה העסקתם של המשיבים באמצעות חברות כוח אדם לא אמיתית או לא חוקית. המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיבים למדינה (המשתמש) היא פועל יוצא של בחינת מערכת היחסים כפי שנוצרה בפועל והשתכללה במרוצת השנים. מכאן שהכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיבים למדינה מתחילת העסקתם אינה מתחייבת רק בשל כך שבמועד כלשהו לאחר מכן נוצרו נסיבות המצביעות על היותם עובדי המשתמש. מצד שני גם אין יסוד לטענת המדינה להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד ממועד הגשת התביעה ואילך דווקא. על פני הדברים מועד זה אינו רלבנטי כלל לשאלת תחילתם של יחסי העבודה בין המשיבים למדינה". בהתאם נקבע בעניין קדם, כי המועד הרלוונטי לקביעת יחסי עובד - מעביד בין המועסקים לבין המדינה ייגזר בהתאם לשאלה "מתי היה שינוי מהותי שחל במתכונת העסקתם של המשיבים במשך השנים אשר יש בו כדי לקבוע שהם שינו את מעמדם ממעמד של עובדי חברות כוח אדם למעמד של עובדי המדינה". עוד הובהר, כי "קביעה שכזו, על פי טיבה, אינה יכולה להיות מדויקת וחד משמעית... קביעת מועד מדויק בו חלה "מטמורפוזה" במעמדם של העובדים מעובדי חברת כוח אדם לעובדי המעסיק היא לעולם בעייתית שכן לעיתים - כמו בענייננו - התהליך יכול להיות הדרגתי ולא חד משמעי. הקביעה השיפוטית בנקודה זו יכולה להיות לא מדויקת כל צורכה ולכן הפסיקה במקרה נתון צריכה להיות זהירה ומאופקת". בהתבסס על עקרונות אלה, עלינו להתערב במקרה זה בקביעתו של בית הדין האזורי, אשר הכיר ביחסי עובד - מעביד בין המדריכים לבין המדינה החל ממועד פנייתם הראשונית לבית הדין במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני. כפי שהובהר בעניין קדם - מועד זה אינו רלוונטי, ובמקומו עלינו לאתר את המועד בו חדלה העסקתם של המדריכים באמצעות הספקים להיות אותנטית. בנסיבותיו של מקרה זה, על אף קיומן של ראיות בדבר קשר ישיר בין המדריכים לבין המדינה גם בתקופה הראשונה במהלכה הועסקו באמצעות המועצה - שוכנענו כי המועד הרלוונטי, לתחילת ההכרה במדריכים כעובדי המדינה, הינו מועד העברת הוותיקים מביניהם, בחודש ספטמבר 1995, לספק הראשון שנבחר באמצעות מכרז. שוכנענו כי לפחות ממועד זה, ונוכח כל האמור לעיל, התקיימו יחסי עובד - מעביד ישירים בינם לבין משרד החינוך. נזכיר בהקשר זה את קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, לפיה הספקים - החל מהספק הראשון - כלל לא יכולים היו לקבוע את זהות המדריכים, שכן קיבלו אותם "בירושה" מהספק הקודם (במקרה זה - המועצה), והשאירו אותם לספק שבא אחריהם עם תום המכרז. גם אותם מדריכים שנקלטו לאחר 1995 - נבחרו הלכה למעשה לתפקידם על ידי משרד החינוך. עוד נזכיר את קביעת בית הדין האזורי, לפיה לא היה בפועל "קשר אישי" כלשהו בין המדריכים לבין הספקים, החל מהספק הראשון, וכי למדריכים לא הייתה ברירה אלא לקבל את אופן ההעסקה שנכפה עליהם, ואת המעבר מ"מעביד" ל"מעביד" בהתאם לזכיית הספקים במכרזים. שוכנענו לפיכך, כי יש להכיר במדינה כמעסיקתם של המדריכים החל מהמועד בו החליטה לסיים את העסקתם באמצעות המועצה ו"להעבירם" לספקים מתחלפים, תוך שהינה שומרת על קשר אישי ישיר מולם כמפורט בהרחבה לעיל. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ערעור המדינה נדחה. אנו מאשרים את קביעתו של בית הדין האזורי בדבר קיום יחסי עובד - מעביד בין המדריכים לבין המדינה. מעמדם של המדריכים הוא של עובדים המועסקים במדינה שלא מונו בהתאם לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959, להבדיל מעובדי מדינה קבועים. ערעורם של המדריכים מתקבל בחלקו, ומוצהר כי מועד היווצרותם של יחסי עובד - מעביד בינם לבין המדינה הינו חודש ספטמבר 1995, או מועד קבלתו של כל אחד מהם לפרויקט החינוך התעבורתי, לפי המאוחר. להסרת ספק מובהר, כי איננו מתייחסים לשינוי המבני שבוצע בשנת 2007 והשלכותיו, שכן התרחש לאחר הגשת התביעה לבית הדין האזורי ולא היווה חלק מהמחלוקות מושא הכרעתו של בית הדין האזורי. קביעתנו בדבר קיום יחסי עובד - מעביד בין המדינה לבין המדריכים מתייחסת למועדים שנדונו בבית הדין האזורי בלבד, היינו עד שנת 2006. ככל שחל שינוי בכך לאחר מועד זה, כתוצאה מהשינוי המבני או בכל דרך אחרת, ייבחן הוא בהתאם לנסיבות הרלוונטיות ובכפוף לכל דין. 52. כיוון שהמכללה הייתה מעסיקה במשותף של המדריכים בתקופת הגשתה של התביעה לבית הדין האזורי - התביעה כנגדה לא תידחה בשלב זה, והמדריכים רשאים להכלילה במסגרת כתבי התביעה המתוקנים והמכומתים שיוגשו על ידם בהתייחס לדרישותיהם הכלכליות. 53. מומלץ לצדדים לפנות להליך הידברות או גישור לגבי משמעויותיה הכלכליות של הכרעתנו, על מנת לחסוך את הצורך בהגשת כתבי תביעה מתוקנים ומכומתים. ככל שלא יעלה בידם לעשות כן, בית הדין האזורי יזמין את הצדדים אליו ויקבע כיצד יתנהל המשך הדיון ביחס לדרישותיהם הכספיות של המדריכים. מובן כי במסגרת הליך ההידברות אשר מוצע לצדדים לקיים כאמור לעיל, ניתן ורצוי יהא להתייחס גם לשינוי המבני שבוצע בשנת 2007 והשלכותיו, ככל שיראו לנכון. 54. בהתחשב בתוצאה, המדינה תישא בהוצאות המדריכים בגין הליך הערעור, בסך כולל של 15,000 ש"ח. אין צו להוצאות כלפי העמותה. ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ב (24 ינואר 2012), בהעדר הצדדים וישלח אליהם. ----נילי ארד,נשיאה, אב"ד--שמואל צור,שופט--סיגל דוידוב-מוטולה, שופטתמר ראובן בוימל,נציג עובדים--מר זאב רפואה,נציג מעבידים 54678מיקור חוץ (אאוטסורסינג)