חובת המעביד לספק אמצעי מיגון לעובד 1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר הוגשה על ידי מר ארקדי קלנדריוב (להלן: "התובע") כנגד קרגל בע"מ (להלן: "נתבעת 1") וכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "נתבעת 2"). 2. א. על פי התביעה, במשך כ- 15 שנים עבד התובע, יליד 16.9.50, כמלגזן במפעל לייצור קרטונים אשר הוחזק ו/או הופעל על ידי נתבעת 1, כשהוא חשוף לרעש מזיק וכתוצאה מכך, נפגע בשמיעתו ונגרם לו טינטון קבוע בשתי אוזניו (להלן: "הפגיעה"). ב. לביסוס טענתו באשר לקיומו של רעש מזיק מסתמך התובע על תוצאות בדיקת רעש שנערכה במפעל על ידי המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית ביוזמתה ובהזמנתה של נתבעת 1 שלפיהן נמדדו מפלסי רעש מזיק גבוהים מ- 85 דציבל ברוב מחלקות המפעל, לרבות רעש מזיק הנגרם על ידי המלגזה עצמה. דו"ח הבדיקה מיום 22.6.04 צורף לכתב התביעה. ג. התובע טוען, כי בנסיבות העניין חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". לחילופין, טוען התובע, כי הפגיעה אירעה כתוצאה מרשלנותה של נתבעת 1 וכן, כי התובעת הפרה הוראות חובות חקוקות כמפורט בתביעה. ד. התובע טוען, כי נתבעת 2 חייבת לפצותו בגין הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מהפגיעה בהתאם לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, בהיותה המבטחת של נתבעת 1 לפי פוליסת חבות מעבידים שהוציאה לה. ה. התובע טוען, כי הפגיעה גורמת לו הפרעות קשות בתפקודו היומיומי. ו. לביסוס טענותיו באשר לנכות שנגרמה לו מסתמך התובע על חוות דעת ד"ר ראובן בן טובים, מומחה אף אוזן גרון אשר בדק את התובע וקבע, כי כתוצאה מהפגיעה נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 19% לפי תקנה 72(4)ד ותקנה 72(1)ג3. עותק חוות הדעת צורף לתביעה. 3. א. בכתב הגנתן טוענות הנתבעות, כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות. ב. הנתבעות מכחישות, כי מוטלת על נתבעת 1 ו/או מי מטעמה אחריות ו/או חבות כלשהי בגין הפגיעה. לטענתן, גם אם נפגע התובע, דבר המוכחש כשלעצמו, הרי שנפגע בשל רשלנותו הבלעדית ואין לו להלין אלא על עצמו. ג. הנתבעות טוענות, כי מגבלותיו של התובע, המוכחשות כשלעצמן, נובעות ממצבו עובר לפגיעה, וכי אם קיים קשר סיבתי בין עבודתו כמלגזן לפגיעתו, מדובר בתאונת דרכים. ד. עוד נטען, כי תנאי ושיטת העבודה היו בטוחים. לתובע ניתנו הוראות כיצד לבצע עבודתו, ואם נפגע היה זה מסיבה שאינה קשורה לנתבעת 1. ה. הנתבעות טוענות, כי הפגיעה אירעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית ו/או המכרעת של התובע. 4. התובע נבדק על ידי ד"ר משה חיימוף, מומחה אף אוזן גרון מטעם הנתבעות אשר קבע, כי ירידת השמיעה והטנטון אינם נובעים מחשיפה לרעש והמליץ לא להעניק לתובע נכות צמיתה כלשהי. 5. א. נוכח הפער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מינה בית המשפט את ד"ר נתן שלמקוביץ כמומחה מטעמו. ב. ד"ר שלמקוביץ פירט בחוות דעתו את משך החשיפה המירבי המותר ביום עבודה בהתאם לתקנות בטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות של העובדים ברעש) עדכון חוק ותקנות הרעש בתוקף מיוני 1995. בחוות הדעת נאמר: "מדובר באדם בריא בד"כ ללא גורמי סיכון לפגיעה בשמיעה שעבד כנהג מלגזה במפעל קרגל במשך 16 שנה כשהוא חשוף לרעש מזיק (על פי הנמדד - dBA91). גם בהנחה שהמלגזה אינה עובדת במלוא תפוקתה במשך כל שעות העבודה, לא ניתן לשלול שמר קלנדריוב היה חשוף לרעש שמייצרת אותה מלגזה יותר מהשעתיים המותרות בהסתמך על הטבלה לעיל. מכאן שניתן לומר שהנ"ל אכן היה חשוף במהלך שנות עבודתו לרעש מזיק שיכול היה לפגוע בשמיעתו. בשנים האחרונות החל להתלונן על טינטון זימזומי שהלך והתגבר עם הזמן עד שהפך תמידי. הטינטון משתפר כאשר יש רעש רקע. חש גם בירידה בשמיעה אך מסוגל לתקשר. בבדיקת שמיעה שנעשתה על ידי המכון לבריאות העובד (בדיקת סקר בלבד) ביולי 2004 נמצא סף שמיעה דו צדדי בתדירויות הדיבור של כ 30-35dB דו צדדי עם ירידה נוספת בתדירויות הגבוהות. בדיקת שמיעה שבוצעה כחודשיים מאוחר יותר במכון שמואל מראה אף היא סף של כ 40dB בתדירויות הדיבור עם ירידה נוספת בתדירויות הגבוהות ושנץ ב 6000 הרץ. בדיקת שמיעה שבוצעה באותו מכון (א"כ לא על ידי אותה בודקת) באפריל 2006 מראה ירידה שטוחה דו צדדית וסימטרית עם סף של כ 40dB לאורך כל התדירויות" (עמ' 6-5). ג. מחוות הדעת עולה, כי ד"ר שלמקוביץ בדק את התובע, ראיין אותו, בחן את בדיקות השמיעה שנערכו לו, בחן את חוות דעת הרופאים מטעם הצדדים ולאחר כל אלה חיווה דעתו, כי התובע היה חשוף במהלך שנות עבודתו לרעש מזיק שיכול היה לפגוע בשמיעתו. ד"ר שלמקוביץ שלל קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור. ביחס לטינטון ציין, כי משך החשיפה מתחילתה ועד הופעת התלונות הראשונות - מעט יותר מ-10 שנים - מתאים לידוע על אופי היווצרות פגיעת רעש. תיאורו של התובע את הטינטון שתחילה היה לסירוגין ועם הזמן הפך לתמידי, מתאים גם הוא. בסיכומה של חוות הדעת קבע ד"ר שלמקוביץ לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין טינטון לפי תקנות 72-(4)-ד (- II I) ונימק זאת כדלקמן: "... איני יכול להמליץ על מתן מלוא 10% הנכות בעקבות טינטוס כתוצאה מחשיפה לרעש. מאידך איני יכול לדחות לחלוטין את תביעתו, שכן למעט חוסר עקומת השמיעה אופינית - כל שאר הפרמטרים קיימים, ובמיוחד שהעדר עקומת שמיעה אופינית, במקרה ספציפי זה, אינה דוחה על הסף אפשרות של פגיעת רעש כאמור לעיל". 6. א. בסיכומיו עותר התובע לקבוע, כי נחשף לרעש מזיק במפעלה של נתבעת 1, וחוזר על טענתו, כי הפרה חובות חקוקות המוטלות עליה. ב. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי התובע לא הוכיח תביעתו משום שהראיה היחידה שהביא לביסוס טענתו בדבר החשיפה לרעש מזיק היא דו"ח ניטור סביבתי תעסוקתי של גורמים כימיים ומפלסי רעש מיום 17.10.06, כאשר בתקופה בה בוצעה הבדיקה כבר לא עבד במפעל ולחילופין, היו אלה ימי העבודה האחרונים שלו שם. הואיל והטענה היא, כי הנזק התגבש עוד קודם לכן, אין בדו"ח האמור להוכיח טענתו של התובע והואיל והתובע לא הביא ראיה אחרת כלשהי שתעיד, כי בזמן הרלבנטי לתביעתו נחשף לרעש מזיק, לא הוכיח טענתו. עוד נטען, כי אין בדו"ח כדי לתאר המצב הספציפי של התובע שכן המלגזה בה השתמש לא נבדקה כלל. 7. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, שקלתי טענות הצדדים ועיינתי בפסיקה רלבנטית, הגעתי למסקנה, כי הנתבעות אחראיות כלפי התובע בעוולה של רשלנות ובעוולה של הפרת חובה חקוקה, וזאת כדלקמן; א. בשורה ארוכה של פסקי דין חזר בית המשפט העליון וקבע קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו. בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו ואחר, תק-על 2009 (4), 3241 (2009), נאמר מפי כב' השופט עמית; "... חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225 (1993). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטת עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראו, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988), ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה, 823 (1999), ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991) (להלן: קרבון); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592 (1980); ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו1) 785 (1982); ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985); ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507(1989); ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, עמ' 604-603 (1982) ועוד פסקי דין רבים אחרים". בע"א 741/83 חנן גוריון ואחר נ' פרץ גבריאל ואחר, פ"ד לט(4) 266 (1985), נאמר מפי כב' השופט ד. לוין; "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה..." (עמ' 271). ב. הוכח להנחת דעתי, כי נתבעת 1 הפרה גם את חובת הזהירות הקונקרטית. בע"א 250/64 פרלה לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30 (1965), נאמר מפי כב' השופט ברנזון; "בכל מקרה חייב איפוא המעביד לנקוט אמצעי זהירות נחוצים כנדרש לפי הנסיבות כדי להרחיק כל סכנה אפשרית שניתן לצפותה, וככל שהעבודה מורכבת או מסוכנת יותר כן יהיו דרושים אמצעי זהירות מוגברים" (בעמ' 32). בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואחר, פ"ד נט(3) 66 (2004), נאמר מפי כב' השופטת ארבל; "...העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא  נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה ומטבעה...". ניתן ללמוד על חובתו של המעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת סיכונים קיימים וצפויים וכן לספק לעובדו אמצעי מיגון כדי להבטיח את ביצוע העבודה בבטחון גם מפסק הדין בע"א 10/88 עזרא מלכי נ' ויקטור אפללו וערעור שכנגד, פ"ד מד(4) 813 (1990). ג. תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד - 1984, מטילות על מעביד שורה של חובות כלפי עובדיו שמטרתן להבטיח את בריאותם של העובדים. תקנה 3 קובעת; "... (1) יערוך בדיקות סביבתיות תעסוקתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי, סמוך לאוזניים של העובדים, בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים, וכן מיפוי מפלסי הרעש, אחת לשנתיים לפחות אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי אחרת; את הבדיקות יבצע בודק מעבדתי מוסמך; (2) יפרסם בתחנות העבודה השונות את תוצאות הבדיקות הסביבתיות התעסוקתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי המתייחסות לאותו מקום עבודה, כדי שיובאו לידיעת העובדים וימסור להם, לפי בקשתם עותק של התוצאות. (3) ירשום את תוצאות הבדיקות הסביבתיות התעסוקתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי ביומן מעקב, בציון התאריך, השעה ומקום הדגימה, וישלח מיד העתק מתוצאות אלה למפקח עבודה אזורי למעבדה לגיהות תעסוקתית של משרד העבודה והרווחה ולשירות הרפואי המוסמך המבצע את הבדיקות הרפואיות לעובדים; על תוצאות הבדיקות כאמור ישמור המעביד במשך 20 שנים לפחות. ...". תקנה 4 מורה, כי על המעביד לנקוט אמצעים להפחתת מפלסי הרעש הקיימים במקום או בתהליך העבודה; "... (1) יפחית באמצעים טכניים-הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי העבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המרבית המותרת; (2) יפחית את משך השהיה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המרבי המותר; (3) יבודד כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המרבית המותרת באופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום: (4) יספק לעובדים ברעש מזיק מגיני אוזניים מתאימים ותקינים שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם; השימוש במגיני אוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקח עבודה אזורי אחרת. (5) יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר: "אזור רעש מזיק - חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים; העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך". תקנה 5 קובעת; "המעביד ידריך את העובדים ברעש מזיק, הן בכתב והן בעל פה, אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט להשגת גיהות תעסוקתית מתאימה להגנה מפני רעש מזיק". תקנה 6 קובעת בין היתר, כי על המעביד לדאוג לקיום בדיקות רפואיות קודם לתחילת העבודה ברעש לצורך קביעת התאמה לעבודה ברעש מזיק, וכן קיימת חובה להיבדק בדיקה חוזרת אחת לשנה לשם קביעת התאמה להמשך עבודה ברעש מזיק. תקנה 10 מטילה על המעביד את החובה ליזום ולתאם את הבדיקות הרפואיות לעובד. בנוסף, מפרטות התקנות סוגי רעש שונים, ומגדירות מהו רעש מזיק ומהו משך זמן החשיפה המרבי המותר. בטבלה בתוספת השניה לתקנות נקבע, כי במפלס רעש של 85 דציבל ניתן לעבוד במשך 8 שעות, וברעש שעוצמתו 88 דציבל ניתן לעבוד ברציפות במשך 4 שעות בלבד. תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז - 1997, מחייבות מעביד במקום עבודה שלא ניתן למנוע בו סיכונים בטיחותיים על ידי בניה או התקנה לספק ציוד מגן אישי באיכות טובה ובהתאם לתקן לשם מניעת סיכוני בטיחות לעובד, וכן מטילות על המעביד חובה לפקח ולוודא שהעובד משתמש בציוד האמור כראוי. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1990, קובעות את חובותיו של המעביד באשר לעדכון העובד אודות הסיכונים במקום העבודה, מתן הוראות עדכניות לשימוש, הפעלה ותחזוקה בטוחים של הציוד וכן הדרכה בדבר מניעת סיכונים ופיקוח במקום, כי ההדרכה הובנה וכי העובדים פועלים על פיה. (צילומי התקנות צורפו לסיכומי התובע). 8. א. כאמור לעייל, לכתב התביעה צירף התובע דו"ח מסכם של בדיקות רעש של המכון הארצי לבריאות תעסוקתית - האגף לגיהות תעסוקתית ומיפוי סיכונים, מיום 22.6.04, אשר הוזמן על ידי נתבעת 1 והוכן עבורה. עיון בדו"ח מעלה, כי במחלקות רבות במפעל נמדדו מפלסי רעש מזיק גבוהים מ-85 דציבל, הוא השיעור המירבי המותר. לגבי נהג מלגזה מסוג לינדה באולמי הייצור נמדד מפלס רעש של 91 דציבל בעוד שמפלס הרעש המירבי המותר ללא מגיני אוזניים הוא 85 דציבל. עוד צויין, כי משך החשיפה המירבי המותר במפלס רעש של 85 דציבל הוא 8 שעות ובמפלס רעש של 91 דציבל הוא שעתיים. ב. עיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מעלה, כי הדו"ח האמור היה בפניו עובר למתן חוות הדעת (ראו עמ' 1 בפרק פרטים אנמנסטים), וכי בין היתר הסתמך עליו לביסוס מסקנותיו. הנתבעות, לא התנגדו לכך בכל צורה ואופן. כפי שניתן לראות, ב"כ הנתבעות שאל את המומחה אם היו בפניו נתונים של חשיפה לרעש. המומחה השיב בחיוב ואמר, כי התייחס לכך בחוות דעתו (עמ' 8, ש' 16-15). ב"כ הנתבעות הסתפק בתשובה זו ולא שאל כל שאלה נוספת. ג. כאמור לעייל, מדובר בדו"ח אשר הוזמן על ידי נתבעת 1 (שמה מצויין על הדו"ח כשם הלקוח) ובוצע עבורה, כך שאין מדובר במסמך חדש או מפתיע, אלא בדו"ח אשר סביר להניח, כי היה בידיעתה. ד. בנוסף, צירף התובע לתצהירו דו"ח ניטור סביבתי תעסוקתי של גורמים כימיים ומפלסי רעש מיום 17.10.06. בעמ' 4 בסעיף 2 של הדו"ח נאמר; "מפלסי הרעש בכל המדידות הדוזימטריות שבוצעו ביום הבדיקה, היו גבוהים מ-85 דציבל A - מפלס הרעש המירבי המותר, המתייחס למשמרת עבודה בת 8 שעות. מפלסי הרעש במדידות השטח שבוצעו באזורי הייצור השונים באולם הייצור, במחלקת גמר ובמח' משטחים, היו במרביתם גבוהים מ-85 דציבל A. מפלסי הרעש שנמדדו בעת הפעלת ציוד העבודה במסגריה ובמוסך, היו גבוהים אף הם מ-85 דציבל A, אך רמת חשיפתם של עובדי מחלקות אלה, עשויה להשתנות באופן קיצוני מיום ליום בהתאם לסוג המכשור המופעל ומשך זמן הפעלתו". בסעיף 3, נאמר; "על פי הממצאים המפורטים בסעיף 2, אנו ממליצים להתייחס אל כל עובדי הייצור והאחזקה במפעל כאל עובדים ברעש מזיק. בהתאם לכך, אחריות המעביד הינה למלא אחר כל הדרישות המפורטות בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד- 1984, כלשונן". יש לציין, כי לגבי שני עובדים, מפעיל מלגזה ונהג מלגזה העובדים בתהליכי עזר-שינוע, נמדדו מפלסי רעש גבוהים מ-85 (ראו סעיפים 7 ו- 8 באולם הייצור). במרכז המחסן (רעש רקע של מלגזות בעבודה) נמדד מפלס רעש של 84 דציבל. במרכז המחסן (רעש רקע תהליכי עזר-אחסון) מחלקת משטחים, נמדד מפלס רעש של 86 דציבל (סעיף 24). ה. נתבעת 1 לא חלקה על מימצאי הדו"ח ולא הביאה ראיה כלשהי לסתור אותם. טענתה, כי במועד הבדיקה התובע לא עבד עוד במפעל, לא הוכחה. על פי מכתב הפיטורין, מוצג 7 למוצגי התובע, יום העבודה האחרון של התובע במפעל היה 31.10.06, כך שסביר להניח, כי במועד הבדיקה התובע עבד עדיין במפעל. העובדה, כי בבדיקה מיום 17.10.06 נמדדו במרבית מחלקות המפעל מפלסי רעש גבוהים מ- 85 דציבל מאששת את מימצאי הבדיקה מ- 22.6.04 ויש בה כדי לבסס את המסקנה, כי מפלסי הרעש במפעל נתבעת 1 חורגים מהמפלס המירבי לאורך שנים ואין מדובר במצב אקראי או נקודתי. ו. מר מנשה בלס, סמנכ"ל משאבי אנוש של נתבעת 1 אמר בחקירתו, כי התובע לא היה חשוף לרעש מזיק (עמ' 24, ש' 7-6), וכי נתבעת 1 מבצעת בדיקות סביבתיות בהתאם לחוק אחת לתקופה (שם, ש' 10-9, 12, 16-15). למרות זאת, לא הציגה נתבעת 1 ולוּ גם דו"ח אחד המעיד, כי מפלסי הרעש אשר נמדדו במפעלה לא חרגו מהמותר. הזדמנות שניתנה למר בלס להסביר מדוע לא הביא דו"ח כלשהו לתמיכה בטענת נתבעת 1, כי התובע לא נחשף לרעש מזיק, לא נוצלה על ידו. מר בלס לא מסר כל הסבר מניח את הדעת למחדלה של נתבעת 1 (עמ' 25). הימנעות נתבעת 1 מלעשות כן, מקימה חזקה שבעובדה, כי היה בדו"חות האמורים כדי להזיק לה, פועלת לחובתה ומחזקת את טענת התובע (ראו ספרו של המלומד, י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס"ד - 2003, עמ' 1649). ז. כזכור, הנתבעות טענו, כי התובע לא הוכיח תביעתו שכן המלגזה בה השתמש לא נבדקה כלל. אני דוחה הטענה. כאמור לעייל, בדו"ח מ- 2004 יש התייחסות ספציפית לנהג מלגזה מסוג לינדה באולמי הייצור. בתביעתו טען התובע לרעש מזיק גבוה מ-85 דציבל ברוב מחלקות המפעל לרבות רעש מזיק הנגרם על ידי המלגזה עצמה (סעיף 5 לכתב התביעה). בתצהיר עדותו הראשית הצהיר, כי עבד במפעל במשך 16 שנים, בשנה הראשונה כפועל ייצור ולאחר מכן כמלגזן במחלקות לייצור קרטונים (סעיף 3), וכי נחשף לרעש מזיק גבוה מ-85 דציבל הקיים ברוב המחלקות במפעל, לרבות הרעש אשר נגרם על ידי המלגזה עליה עבד (סעיף 4). ח. בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי מתחילת עבודתו נסע על מלגזה וכי המלגזה הרעישה מאוד. ב"כ הנתבעות לא חקר את התובע ביחס לשטחים בהם עבד וביחס לרעש המזיק הקיים בהם לגירסתו. ט. מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדות ראשית על ידי מר בלס הנ"ל. מר בלס הצהיר, כי התובע עבד במפעל מיום 30.9.90 בתפקיד מלגזן במחלקת משלוחים וכי לא היה חשוף לרעש הואיל ובמחלקה האמורה אין ולא היו מכונות (סעיפים 2, 3). בחקירתו הנגדית נשאל מר בלס; "אני מצטט מסעיף 2 למסקנות הדו"ח. אני אומר לך שמתוך זה עולה שבכל המחלקות כמעט היה רעש מזיק". והשיב; "ת. הייתי מבקש רק שכשאני עונה אני רוצה לענות תשובה שתבהיר את תמונת המצב. המפעל משתרע על שטח של 110 דונם, שטח העיבוד והמכונות הוא 25 דונם בערך. האזור שהעובד עבד הוא מחוץ לאותם 25 דונם שישנם מכונות. לעתים, צריכים להיכנס לקחת באלות-מארזים של קרטונים, להוציא אותם, אבל זמן השהייה הוא של שניות, באופן עקרוני זה לא זמן שהייה שבהתאם לחוק אנו נדרשים לסמן גם את המקום של מחלקת המשלוחים שזה מחסן תוצ"ג (תוצרת גמורה) שהוא איזור ללא מכונות ואזור שקט ורוב השהייה מבחינת סדר המארזים היא בשטח הזה". (עמ' 26, ש' 26-18). בהמשך אמר מר בלס, כי התובע עבד על מגלזה מסוג לינדה וכי זו מלגזה ללא רעש. לדבריו, המלגזות המרעישות הן מלגזות מיושנות מסוג הייסטר (עמ' 27, ש' 26-28). י. אינני מקבלת את עדותו. כזכור, התובע הצהיר בתצהירו, כי עבד כנהג מלגזה במחלקות לייצור קרטונים (סעיף 3). בחקירתו אמר מר בלס, כי התובע עבד על מלגזה והוציא מארזים משטח הייצור למחסן תוצרת גמורה (עמ' 27, ש' 1-3). לא מצאתי בדו"חות הניטור התייחסות כלשהי למחלקת "משלוחים" כפי שהגדירה מר בלס. אם קיימת מחלקה כזאת, מה פשוט וסביר היה מאשר להוכיח זאת במסמכים או להעיד עובדים אחרים במחלקה. נתבעת 1 מטעמיה נמנעה מלעשות כן והדבר פועל לחובתה. יא. אני מעדיפה את עדות התובע על פני עדות מר בלס. אני מקבלת הצהרת התובע, כי עבד כמלגזן באולמי הייצור. טענת מר בלס לפיה מלגזה מסוג לינדה אינה מרעישה, לא רק שנטענה לראשונה בחקירתו הנגדית בבית המשפט, אלא שאינה מתיישבת עם מימצאי הדו"ח מ-22.6.04. לוּ היה ממש בטענה זו, מה פשוט וסביר היה מאשר לתמוך אותה בחוות דעת מומחה או למצער בעדויות עובדים במקום. נתבעת 1 לא עשתה כן. הסברה לכך, אינו מקובל עלי. יב. יש לציין, כי מר בלס התבקש להבהיר כיצד זה אין בדו"ח הניטור מ- 2006 ציון כלשהו של מלגזות מסוגים שונים ולא נתן כל תשובה עניינית (עמ' 28, ש' 7-5). זאת ועוד, מר בלס אמר, כי הבדיקות של המלגזות בוצעו רק בשנים האחרונות, כי הנתבעת הרחיבה הפעילות והנהיגה תקני בטיחות גבוהים (עמ' 28, ש' 16-14). מעבר לכך, שלא ברור מהן בדיוק "השנים האחרונות" גם בעניין זה לא הציגה הנתבעת ראיות כלשהן. יג. אינני מקבלת את טענתו הסתמית והבלתי מבוססת של מר בלס אשר גם היא נטענה לראשונה בחקירתו, כי שהייתו של התובע באולמי הייצור היא שהייה של "שניות". אינני סבורה, כי יש צורך במומחיות מיוחדת כדי לדעת, כי עבודת העמסה ופריקה של מטענים באמצעות מלגזות נמשכת יותר משניות, מה עוד שאין מדובר בכניסה חד פעמית. גם הטענה, כי נהיגה על מלגזה אינה נהיגה רצופה של 8 שעות וכי הנהגים אינם חשופים לרעש במשך כל 8 השעות, נטענה לראשונה על ידי מר בלס בחקירתו הנגדית (עמ' 27, ש' 30, עמ' 28, ש' 1-2). הוא הדין בטענתו, כי אין חובה לסמן את השטח משום שמדובר בשטח "שקט" אשר בו נמצא העובד רוב הזמן. הטענה לא הוכחה כדבעי ואינה מתיישבת עם תוכן ומימצאי הדו"חות מ- 2004 ומ- 2006. התרשמתי, כי מר בלס ניסה להמעיט ולמזער את חשיפתו של התובע לרעש מזיק במהלך ביצוע עבודתו. מר בלס התחמק ממתן תשובות ענייניות. עדותו היתה מגמתית. תשובותיו היו בלתי מבוססות למרות שהתיעוד והידע היו ברשות נתבעת 1. לא קיבלתי את עדותו. יד. לאור כל האמור לעייל, אני קובעת, כי התובע נחשף לרעש מזיק בתקופת עבודתו אצל הנתבעת. טו. עתה יש לבחון האם קיימה הנתבעת חובתה להגן על התובע כעוֹבדהּ מפני הסיכון המצוי במקום העבודה, והאם קיימה החובות אשר הוטלו עליה בתקנות הבטיחות בעבודה לרבות לעניין ההדרכה והפיקוח; (1) התובע טען בכתב התביעה והצהיר בתצהירו, כי נתבעת 1 לא סיפקה לו אמצעי בטיחות סבירים וציוד מגן אישי מתאים אשר עשויים היו למנוע הפגיעה וכן לא הדריכה אותו כראוי. בחקירתו אמר התובע, כי לא קיבל אוזניות גדולות אלא רק שנה לפני שעזב (עמ' 20, ש' 22-9). בהתייחס לשנות עבודתו במפעל אמר, "לא ידענו מה זה אוזניות". לדבריו, לא ביקש ו"הם" לא נתנו אוזניות (שם, ש' 31-23 וכן עמ' 21, ש' 18-17). ד"ר שלמקוביץ ציין בחוות דעתו, כי התובע אמר לו, כי רק לאחרונה נופקו עזרי מיגון מרעש כך שבפועל בעבר לא השתמש בהם (פרטים אנמנסטים, עמ' 1). (2) מר בלס הצהיר בתצהירו, כי במפעל נעשה שימוש בציוד מגן אישי הכולל אוזניות ואטמים, ניתנו הדרכות שוטפות בנושא בטיחות והנחיות בלוחות מודעות ובחתימה על נהלים (סעיף 4) וכן, כי התובע השתתף בהדרכות, היה מודע לכל ההנחיות וקיבל אוזניות ואטמי אוזניים לשימושו (סעיף 5). (3) בחקירתו אמר, כי העובדים שעובדים על המלגזות, כולל מלגזות מסוג לינדה, קיבלו הנחיות והם חתומים שקיבלו אטמי אוזניים לשימושם (עמ' 27, ש' 30-27). בהמשך אמר; "אני בתפקיד של סמנכ"ל משאבי אנוש במשך 15 שנים, לאורך כל התקופה... אני סמנכ"ל, אני דואג לספק באופן רצוף, במסגרת חלוקת בגדי עבודה שמתבצעת בכל תחילת שנה, אנו מציידים את העובד באטמי אוזניים והוא חותם עם קבלת הביגוד שהוא ישתמש באטמי אזניים. באופן קבוע על הדלפק במחסן מופיע ארגז, בלי חתימה, בלי כלום, כל עובד רשאי לקחת מהקופסה אם היה לו בלאי או אם שכח בבית או שרוצה עוד אחד בכיס, אין בעיה עם זה" (עמ' 30, ש' 24-20). למרות זאת, לא הגישה הנתבעת מסמך כלשהו לביסוס טענותיה. מר בלס התבקש להסביר הימנעות זו, אך לא היה בפיו הסבר סביר כלשהו (עמ' 30, ש' 30-25, עמ' 31, ש' 3-1). (4) מר בלס עומת עם עדותו של התובע, כי לראשונה סיפקה הנתבעת אוזניות לעובדים שנה לפני שהפסיק לעבוד ושוב לא נתן כל תשובה עניינית (עמ' 31, ש' 10-4). יש לשים לב, כי מר בלס לא פירט בתצהירו מתי לטענת הנתבעת קיבל התובע אוזניות ואטמי אוזניים לשימושו ומתי קיבל הדרכות. חוסר הפירוט מקים ספק באשר לאמינות ההצהרה. (5) אינני מקבלת את הצהרת מר בלס ועדותו באשר למתן הנחיות לעובדים להשתמש באוזניות ובאטמים ובאשר לפיקוח על ביצוע ההנחיות האמורות. הצהרותיו בתצהירו בנושאים אלה כהצהרתו בנושא אספקת אוזניות ואטמים היו כלליות וסתמיות ולא נתמכו בראיה כלשהי. יש לשים לב, כי בתצהיר עדותו הראשית לא הזכיר מר בלס בכל צורה ואופן את נושא הפיקוח. בחקירתו פירט מר בלס שורה של צעדים בהם נוקטת הנתבעת להבטחת קיום הוראות הבטיחות ובין היתר, קיומה של ועדת בטיחות הקונסת את מפירי ההנחיות וכן קיום כנסים (עמ' 31, ש' 29-21). גם בעניין זה לא הציגה נתבעת 1 ראיות חיצוניות כלשהן לביסוס טענותיה. לראשונה בחקירתו אמר מר בלס, כי נתבעת 1 מעסיקה חברה חיצונית המפקחת על ביצוע הוראות הבטיחות. מעבר לכך, שאין לטענה זו זכר בתצהיר עדותו הראשית, גם בעניין זה לא הוצגו מסמכים כלשהם לביסוס הטענה ולא הועדו עדים. (6) למען הסר ספק, לא התעלמתי מכך שהתובע לא הביא עדים כלשהם לתמיכה בגירסתו. עם זאת, הימנעותה של נתבעת 1 מהעדת עדים במיוחד כשמדובר בעובדיה ובגורמים המועסקים על ידה בשכר, כהימנעותה מהצגת מסמכים אשר לפחות לגבי חלקם מוטלת עליה חובה על פי דין לתעדם ולשומרם משך שנים, פועלת לחובתה ומחזקת עמדת התובע. (7) אני קובעת, כי הנטל להוכיח טענותיה בדבר אספקת אוזניות ואטמים, ביצוע הדרכות, ביצוע פיקוח ואכיפה של השימוש באוזניות ובאטמים מוטל על נתבעת 1, וכי נתבעת 1 לא הרימה אותו. בנוסף, לא הוכיחה נתבעת 1 תקינותם של אמצעי המיגון האמורים. טז. בעניין גוריון הנ"ל מביא כב' השופט לוין את קביעת בית המשפט בע"א 335/80 מוני בריגה נ' מוחמד בן מחמוד מוסטפה ואח', פ"ד לו(3) 32, 39-38; "...כאשר המחוקק רואה לנכון לצוות על נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים בקשר לביצועה של עבודה מסויימת בעלת אופי מסוכן, הריהו מציב בזה נורמה של זהירות בעבודה המחייבת באופן אבסולוטי וכל מי שאחראי לניהולה של עבודה כזאת חייב אזי להגיע אל הנורמה הנדרשת של הזהירות... אי קיומה של חובה כזאת מהווה חוסר זהירות, הגורר אחריו את אותה התוצאה כמו אשמת רשלנות רגילה...". בהמשך נקבע מפי כב' השופט לוין; "...תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) הותקנו במטרה לקבוע סטנדרטים מינימליים של בטיחות בעבודה, שבהתקיימם מקנים לעובדים הגנה סבירה מול תאונות צפויות ושכיחות...". יז. לאור כל האמור לעייל, משהוכח, כי התובע נחשף בעבודתו לרעש מזיק, בשים לב לכשלונה של נתבעת 1 להוכיח, כי סיפקה אוזניות ואטמים, ביצעה הדרכות בדבר השימוש בהם וכן פיקחה ואכפה את השימוש בהם, מסקנתי היא, כי נתבעת 1 התרשלה כלפי התובע. יח. בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' סימון אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980), נקבע מפי כב' השופט (כתוארו אז) ברק; "...הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע: ע"פ 876/76...". הנתבעות לא הוכיחו, כי נתבעת 1 קיימה חובה כלשהי מהחובות אשר הוטלו עליה כמעביד בתקנות הבטיחות. יט. לאור האמור לעייל, אני קובעת, כי נתבעת 1 הפרה את החובות המוטלות עליה בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד - 1984, אשר הותקנו להגנת עובדים מסוגו של התובע. לפיכך, אחראית נתבעת 1 כלפי התובע גם בעוולה של הפרת חובה חקוקה. 9. לנוכח מסקנתי האמורה, אין צורך לדון בטענת התובע, כי בנסיבות העניין חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". 10. א. בסיכומיו עותר התובע לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הפגיעה הן ביחס לירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור והן ביחס לטינטון בהפנותו לחוות דעת ד"ר שלמקוביץ וכן לחוות דעת ד"ר דן ניר אשר הוגשה במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה ואינה מהווה ראיה בתיק זה. ב. הנתבעות מפנות בסיכומיהן לקביעת ד"ר שלמקוביץ בחוות דעתו, כי לא ייתכן שחשיפה לרעש היא הגורם לירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור וכן מפנות לתשובותיו בחקירתו במסגרתן חזר על עמדה זו. בנוסף, עותרות הנתבעות לקבוע, כי אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הטינטון ומפנות לספק שהביע המומחה בחקירתו אם ניתן לייחס את הטינטון כמדד של החמרה לרעש (עמ' 15, ש' 28-25). 11. כאמור לעייל, ד"ר שלמקוביץ ציין בחוות דעתו, כי בבדיקות מפלסי רעש שנעשו במפעל נמצא, כי התובע עובד באיזור רעש של 91 דציבל וחיווה דעתו, כי; "... גם בהנחה שהמלגזה אינה עובדת במלוא תפוקתה במשך כל שעות העבודה לא ניתן לשלול שמר קלנדריוב היה חשוף לרעש שמייצרת אותה מלגזה יותר מהשעתיים המותרות בהסתמך על הטבלה דלעייל..." בהמשך ציין עמדתו, כי; "מכאן שניתן לומר שהנ"ל אכן היה חשוף במהלך שנות עבודתו לרעש מזיק שיכול היה לפגוע בשמיעתו...". עוד ציין, כי פרק הזמן שחלף מתחילת החשיפה לרעש ועד לתלונות הראשונות וכן תיאורו של התובע את הטינטון מתאים לידוע על אופי היווצרות פגיעת רעש (עמ' 8). בחקירתו חזר המומחה ואמר, כי לפי מדדי מפלסי הרעש כפי שפורטו בדו"ח, היה התובע חשוף לרעש המלגזה מעבר לשעתיים (עמ' 12, ש' 29-18) וכי פגיעתו הראשונה היא כתוצאה מחשיפה לרעש (עמ' 13, ש' 2-1). המומחה חזר על קביעתו בחוות הדעת, כי אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור (עמ' 9, ש' 23-22, 31-30, עמ' 10, ש' 20-19, עמ' 18, ש' 5-3), וכן חזר על קביעתו באשר לקיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש מזיק לבין הטינטון (עמ' 13, ש' 24-14). לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני, נראית לי מסקנתו של ד"ר שלמקוביץ מבוססת כדבעי. אני קובעת, כי קיים קשר סיבתי בין רשלנותה של נתבעת 1 והפרתה את החובה החקוקה לבין הטינטון שנגרם לתובע. מקובלת עלי קביעתו של ד"ר שלמקוביץ, כי אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור. מקובלים עלי נימוקיו לקביעה זו כמפורט בחוות הדעת וכפי שאמר בחקירתו. למען הסר ספק, דעתי היא, כי התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור. 12. כאמור לעייל, לא התעלמתי מהעובדה, כי התובע לא הביא עדים לביסוס טענתו, כי נתבעת 1 סיפקה אוזניות שנה אחת בלבד לפני הפסקת עבודתו. תקנה 4 לתקנות הבטיחות האמורות, מטילה חובה על העובדים להשתמש במגיני האוזניים שסופקו להם על ידי המעביד. אינני מקבלת את טענת הנתבעות בסיכומיהן, כי במפעל כה גדול אשר בו מכונות ענק מרעישות "קשה לומר כי מאן דהוא לא ידע "מה זה אוזניות" (ס' 37). עם זאת, התובע אדם בגיר, המוחזק כמסוגל לדאוג לעצמו. אם כטענתו, עבד ברעש כה גדול, מה סביר היה מאשר לפנות לנתבעת 1 בבקשה לקבל אוזניות או אטמים או למצער לרכוש אותם בעצמו. בחקירתו אמר התובע, כי לא ביקש מנתבעת 1 אוזניות. לא שמעתי ממנו הסבר מניח את הדעת למחדלו לעשות כן. במצב דברים זה, לאחר ששקלתי את מכלול הראיות ולאחר שלקחתי בחשבון, כי נתבעת 1 לא הוכיחה ביצוע הדרכה ופיקוח ראויים, מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. 13. א. ב"כ התובע עותר בסיכומיו לקבוע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 14.5%, וזאת בגין הפגיעה בשמיעת תדירויות הדיבור- 10% ובגין הטינטון - 5%. ב. ב"כ הנתבעות מנגד עותר לקבוע, כי לא נותרה לתובע נכות כלשהי כתוצאה מחשיפה לרעש. ג. בחקירתו הסביר המומחה, כי הואיל והתובע התלונן על טינטון ויש הוכחה לירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש אך התלונות על טינטון הופיעו אחרי בדיקת השמיעה הראשונה מ- 2004, שאז יש כבר דינמיקה שיכולה להעיד על תחלואה טבעית, דעתו היא, כי לא ניתן לייחס את מלוא הנכות בגין הטינטון לחשיפה מרעש. לפיכך קבע המומחה, כי מחצית משיעור הנכות בגין הטינטון היא כתוצאה מהחשיפה לרעש (עמ' 15, ש' 6-2, 30-23). ד. לאחר שקראתי את חוות דעת ד"ר שלמקוביץ ושמעתי חקירתו, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים, מקובלת עלי קביעתו של ד"ר שלמקוביץ. חוות דעת ד"ר ניר לא הוגשה כראיה ולא ניתן להסתמך עליה. אשר לטענת הנתבעות בסיכומיהן, כי על פי התיעוד הרפואי התלונן התובע 3 תלונות בלבד בפני רופאי קופת חולים בטווח זמן של 3 שבועות ולא חזר על תלונה זו למרות שביקר אצל רופאים בתחום, מקובל עלי הסברו של ד"ר שלמקוביץ לפיו, רופאים נוהגים לומר למתלוננים על טינטון, כי אין מה לעשות, ולכן אין לזקוף היעדר תיעוד נוסף לחובת התובע (עמ' 14, ש' 4-1). אשר לטענת הנתבעות, כי בפני הרופא המטפל התלונן התובע על טינטון לסירוגין בעוד שבפני ד"ר חיימוף התלונן על טינטון קבוע, אינני סבורה, כי בהערה הקצרה והתמציתית אשר נרשמה באישור הרפואי של ד"ר יאיר אבנרי אשר צורף לחוות דעת ד"ר בן טובים, יש סתירה לתלונתו של התובע בבדיקתו אצל ד"ר חיימוף, בין היתר, בשים לב לחלוף הזמן, מה עוד שכאמור לעייל, בין היתר, הסתמך ד"ר שלמקוביץ על תוצאות בדיקת שמיעה שנערכה לתובע ב- 2004. 14. א. התובע הצהיר בתצהירו, כי כתוצאה מ"התאונה" הוא סובל מירידה בשמיעה וטינטון מעצבן ומטריד בשתי האוזניים הפוגע בריכוז ובערנות שלו, גורם לו קשיי שינה ועצבנות ופוגע בתפקודו, בעבודה ובבית (סעיף 8). התובע לא הביא עדים כלשהם שיעידו על הפגיעה בתפקודו, לרבות מי מבני משפחתו. הימנעות זו פועלת לחובתו. ב. מעבר לכך, שהצהרתו בתצהיר בעניין זה כללית וסתמית, הדימיון (כמעט זהות) שלה לתיאורו של ד"ר שלמקוביץ את השפעות הטינטון (עמ' 4 לחוות הדעת) מעורר ספק מסוים באמינותה. ג. התובע הצהיר, כי מאז הגיש את התביעה לבית המשפט ביום 1.12.05, השתנה כלפיו יחסה של נתבעת 1 לרעה עד לפיטוריו ביום 31.10.06, בתואנת שווא של צימצומים בכח אדם. לטענתו, הסיבה האמיתית לפיטוריו היה רצונה לסלקו מהעבודה בשל מוגבלות תיפקודו (סעיף 6). ד. מבלי שהתעלמתי מכך שמר בלס, העד היחיד מטעם הנתבעות, לא התייחס כלל לעניין זה בתצהירו, אני דוחה הטענה. התובע לא הוכיח, כי חלה ירידה בתיפקודו בעבודתו אצל נתבעת 1 מאז אובחנה הפגיעה בשמיעתו. יש לשים לב, כי למרות שהטינטון אובחן עוד ב- 2004 והתביעה הוגשה עוד ביום 1.12.05, המשיך התובע בעבודתו אצל נתבעת 1 עד אוקטובר 2006 ומתלושי השכר שלו עולה, כי עבד בתקופה זו גם שעות נוספות. אם כטענתו, הסיבה האמיתית לפיטוריו היתה מוגבלות בתיפקוד, מדוע פוטר רק ב- 31.10.06? לא שמעתי מהתובע הסבר כלשהו לתמיהה זו. ה. זאת ועוד, לראשונה בחקירתו אמר התובע, כי נאמר לו שהוא אינו מתאים משום שהלך לרופא (עמ' 21, ש' 23-21). הזדמנויות שניתנו לתובע בחקירתו לבסס טענתו בדבר הסיבה האמיתית לפיטוריו ולהסביר מדוע לא פירט בתצהירו, מי מטעם נתבעת 1 אמר לו שאינו מתאים לעבודה, לא נוצלו על ידו. התובע התחמק מתשובות ענייניות (עמ' 22, ש' 9-6, 18-12). ו. במכתב הפיטורין מיום 1.10.06, ת/1, נאמר, כי סיבת הפיטורין היא צמצומים בכח אדם בשל ירידה בהזמנות ובעבודה. זו אינה אפשרות בלתי סבירה. ז. זאת ועוד, התובע צירף לסיכומיו עותק פסק דין בתביעת פיצויים דומה אשר הגיש מר אלכסי פינחסוב, עובד נוסף של נתבעת 1 כנגד הנתבעת (ת.א. 3381/04 של בית משפט השלום בראשון לציון). מפסק הדין עולה, כי התובע שם המשיך לעבוד אצל נתבעת 1 גם לאחר שהגיש תביעתו ועובר למתן פסק הדין. עובדה זו אינה מתיישבת עם גירסתו של התובע לפיה פיטרה אותו נתבעת 1 בשל נקמנות. ח. בחקירתו אמר התובע, כי לאחר פיטוריו חתם בלשכת התעסוקה, ולאחר מכן החל לעבוד. בהמשך אמר, כי עובד 5 ימים בשבוע, 8 שעות מידי יום (עמ' 20-19). בסיכומיו טען התובע, כי חרף מאמצים רבים מצא עצמו נטול פרנסה ובהמשך נאלץ לעבוד בשכר נמוך בהרבה משכרו אצל נתבעת 1 (סעיפים 60-54). התובע לא פירט בתצהירו ניסיונות קונקרטיים שעשה כדי למצוא עבודה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי התובע היה מובטל במשך תקופה של מספר חודשים. לאחר פיטוריו חתם בלשכת התעסוקה, קיבל קצבת אבטלה במשך מספר חודשים, וכפי שעולה מתלושי השכר שהמציא, החל לעבוד באולמי לאונרדו רק בינואר 2008. ט. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי אין משמעות תפקודית כלשהי לנכות בגין טינטון בשיעור של 5% בהיותה זניחה ביותר, מה עוד שהתובע אמר למומחה, כי הטינטון נחלש כאשר קיים רעש רקע. כמו כן, מציינות את התמדתו בעבודתו הנוכחית. (סעיף 65 לסיכומים). י. בשים לב להשפעות הטינטון כפי שפירט המומחה בחוות דעתו, נראה, כי אין מחלוקת, כי מדובר במטרד מציק ומכביד על הלוקה בו הן בשעות בהן הוא ער והן בשעות הלילה ככל שסובל מנדודי שינה הגוררים אחריהם עייפות מצטברת ועקב כך גם עצבנות. לקחתי בחשבון את דברי התובע, כי הטינטון פוחת כאשר קיים רעש רקע. יא. מהראיות שהובאו בפני, לאחר ששקלתי מכלול השיקולים הרלבנטיים, אני קובעת, כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור נכותו הרפואית בגין טינטון כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, היינו, 5%. 15. א. התובע עבד במפעלה של נתבעת 1 במשך כ- 16 שנים. ב. מתלושי השכר אשר הגיש התובע בגין חודשים מאי-ספטמבר 2006 עולה, כי שכרו החודשי הממוצע אצל נתבעת 1 עובר לפיטוריו היה בסך של -.7,580 ₪. בשיערוך להיום -.8,393 ₪. (יצויין, כי התקשיתי לקרוא את נתוני השכר בשל איכות גרועה של הצילומים ויש להצטער על כך). ג. בסיכומיו עותר התובע לפסוק לו פיצויים בגין הפסדי שכר בעבר שנגרמו לו לטענתו בפועל בשל פיטוריו בגין מוגבלות בעבודה. כאמור לעייל דעתי היא, כי התובע לא הוכיח, כי נתבעת 1 פיטרה אותו בשל מוגבלות כלשהי בעבודה ו/או על רקע הגשת התביעה נגדה. כפי שצויין לעייל, התובע לא פירט בתצהירו על יסוד מה טען הטענות האמורות ולא הביא עדים כלשהם לתמיכה בגירסתו. יש לזקוף זאת לחובתו. למען הסר ספק, תשובותיו בחקירתו בעניין זה לא שכנעו אותי. לא התעלמתי משתיקתו של מר בלס בעניין זה בתצהירו, אין בה כדי לרפא את החסר. מסקנתי היא, כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה לבין פיטוריו. ד. התובע הצהיר, כי לאחר פיטוריו נאלץ להתקיים מדמי אבטלה שקיבל מהביטוח הלאומי במשך כ- 6 חודשים, ומסיום תקופה זו, נפלט ממעגל העבודה ואינו עובד, וזאת למרות כל נסיונותיו למצוא עבודה מתאימה (סעיף 7 לתצהיר). כאמור לעייל, מהראיות התברר, כי התובע התחיל לעבוד באולמי לאונרדו רק בינואר 2008, כך שהיה מובטל במשך שנה וחודשיים. בספרו של המלומד ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, דקל, הוצאה לאור, בעמוד 259 נאמר; "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב;". נוכח קביעתי, כי אין קשר סיבתי בין נכותו של התובע לבין פיטוריו, אין התובע זכאי לתשלום פיצויים בגין הפסדי שכר בעבר כפי שתבע בסיכומיו. עם זאת, סביר להניח, כי נכותו של התובע הקשתה במידה מסויימת על אפשרותו למצוא מקום עבודה חדש. לפיכך, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה של התביעה בסך של 9,000 ₪. ה. אשר להפסד השתכרות בעתיד, בספרו הנ"ל של המלומד קציר נאמר בהתייחס לשיעורי הנכות האמורים לעייל; "במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו" (שם). נוכח קביעתי בדבר היעדר קשר סיבתי ובשים לב לנכותו התפקודית האמורה, דעתי היא, כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לפי ההפרש שבין שכרו אצל נתבעת 1 לבין שכרו הנוכחי או לפי חישוב אריתמטי. אני סבורה, כי יש לקחת בחשבון את הקושי שעלולה לגרום לו נכותו האמורה למצוא עבודה חדשה אם חלילה יפוטר מהעבודה. לפיכך אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר העלולים להיגרם לו בעתיד על דרך האומדנא. בשים לב לגילו, נכותו ושכרו אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה של התביעה על סך של -.25,000 ₪. נוכח קביעתי האמורה, איני פוסקת לתובע הפסדי תשלומים עבור קופת גמל. ו. בשים לב לגילו ונכותו של התובע בגין הטינטון כתוצאה מחשיפה לרעש ובשים לב להשלכותיו של הטינטון על התובע כאמור לעייל, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של -.20,000 ₪. ז. בסיכומיו עתר התובע לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות עבור טיפולים חדשניים בטינטון שאינם כלולים בסל הבריאות ומבקש להסתמך על דברי ד"ר שלמקוביץ בחקירתו. ב"כ התובע לא חקר את המומחה על עלות הטיפולים, ולא הוכח, כי הטיפולים אינם כלולים בסל הבריאות. במצב דברים זה, איני רואה לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין רכיב זה של התביעה. 16. לאור כל האמור לעייל, אני מחייבת את הנתבעת 1 ו- 2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של -.48,600 ₪, וזאת כדלקמן; א. פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר -.9,000 ₪ ב. פיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד -.25,000 ₪ ג. כאב וסבל -.20,000 ₪ בסה"כ -.54,000 ₪ בסיכוי 10% בגין אשם תורם -.5,400 ₪ . סה"כ -.48,600 ₪ בנוסף, תשלמנה נתבעות 1 ו- 2 לתובע הוצאות משפט לרבות שכרו של המומחה ד"ר בן טובים, בסך של -.2,500 ₪ וכן מחצית שכרו של ד"ר שלמקוביץ בסך -.2,310 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מ.ע.מ. כחוק. 17. בסיכומיהן עתרו הנתבעות להקפיא סכום השווה לגמלת נכות בשיעור 19% שצפוי התובע לקבל מהמל"ל בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית לעררים שכן לטענתן, מצוי התיק בטיפול הלשכה המשפטית וטרם הסתיים (סעיף 79). לא צורף לסיכומי הנתבעות מסמך כלשהו אשר יש בו לבסס העתירה האמורה. בסיכומי התשובה אשר הוגשו מטעמו של התובע נאמר, כי אין כל הליך תלוי ועומד במל"ל והתובע לא קיבל ואינו צפוי לקבל תגמולים כלשהם מהמל"ל. על יסוד דברים אלה, אני דוחה עתירת הנתבעות. 18. לא ניתן לסיים פסק דין זה ללא התייחסות לטענת הנתבעות בסיכומיהן בדבר המצאת מכתבו של התובע לפיו ביקש הוא לסיים העבודה בחברה (סעיפים 70-68 לסיכומים). האמור שם אינו מדויק, לנקוט לשון המעטה. מעיון בתיק וברישומי המחשב, הנתבעות לא הגישו כל ראיה נוספת לאחר שלב ההוכחות ולא ביקשו להגיש ראיה כאמור. ממילא אין ממש בטענת הנתבעות בסיכומיהן בעניין זה, וטוב היה לולא נטענה כלל. חובת המעבידמיגון