כבר נפסק כי "בישראל, הכירו בתי המשפט באפשרות לחייב בפיצויים עונשיים בנזיקין (ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פד"י ט 1331, 1335; ע"א 670/79 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169, 205; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225, 237; ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פד"י יב(2) 1261, 1277). אולם בפועל, בתי המשפט אינם מרבים לעשות שימוש באמצעי הפיצויים העונשיים (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת נירות ערך (2000) בע"מ, פד"י נג(3) 385, 406). הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין לצורך עיגון הסדר פיצויים עונשיים נדחתה (הצעת חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (תיקון - פיצויים עונשיים), התשס"ב-2001). גם במקרים בהם נפסקו פיצויים עונשיים, הם יוחדו למקרים נדירים הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד, שנילווה לה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי. " (ע"א 9225/01 - רונית זיימן נ' גד קומרן, תקדין עליון 2006(4), 3941). חיוב בפיצויים עונשיים בנזיקין מוצדק "במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. בפיצויים עונשיים", כך נפסק, "יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות", ופסיקתם "מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי" כך כאשר מדובר "במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד". (ר' ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ואח' נ' ד"ר זינגר ואח', תקדין עליון 2005(2), 125, והאסמכתאות שם). ##הצעת חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (תיקון - פיצויים עונשיים), התשס”ב-2001## המצב המשפטי הקיים: הגישה המקובלת בדיני הנזיקין גורסת כי מטרת דיני הנזיקין הנה: "השבת המצב לקדמותו". בהתאם לעיקר זה, מטרתם של הפיצויים הנזיקיים היא להעמיד את הניזוק באותו מצב בו היה עומד לולא ארע מעשה הנזק. פיצויים עונשיים הם פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי העוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה, ובכך גם לבטא סלידה מהתנהגות זו. המזיק מחויב לשאת בנטל כספי נוסף, מעבר לפיצוי בגין הנזק הממשי. פיצויים אלה ניתנים איפוא, רק לאחר שכבר הוערכו הנזקים הרגילים ואין מטרתם להשיב את המצב לקדמותו. עד עתה, פסקו בתי המשפט בישראל פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, בגין עוולות המצריכות כוונה או זדון (לדוג' תקיפה). סמכות בתי המשפט בישראל לפסוק פיצויים עונשיים: בהזדמנויות שונות הטילו מלומדים ספק בעצם סמכותם של בתי המשפט בישראל לפסוק פיצויים עונשיים, זאת לאור העדר הסמכה מפורשת, לדעתם, לפסיקת פיצויים עונשיים בפקודת הנזיקין (ראו לעניין זה: י' אנגלרד, א' ברק, ומ' חשין, דיני הנזיקין-תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, תש"ל), בעמ' 583; ד"ר דניאל מור, "פקודת הנזיקין בראי ארבעים שנות פסיקה", הפרקליט לט 355). פסיקת בתי המשפט בישראל בשאלת הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים איננה אחידה. ברוב המקרים בהם הכיר בית המשפט בסמכותו לפסוק לטובת הניזוק "פיצויים עונשיים", היה זה במסגרת עוולת לשון הרע, ולמעשה היו אלו פיצויים מוגברים, שמטרתם (להבדיל מזו של פיצויים עונשיים) הנה: להיטיב נזק אשר שיעורו אינו ידוע. ואכן, בשנת תשנ"ט הוסף תיקון לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אשר במסגרתו עוגנה בחקיקה הראשית סמכותם של בתי המשפט להשית על המעוול פיצויים עונשיים, מקום בו הוכח כי "לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע", וזאת גם ללא הוכחת נזק. היסוד הנפשי הנחוץ לצורך פסיקת פיצויים עונשיים: השאלה בדבר פסיקת פיצויים עונשיים התעוררה ככלל בעוולות בהן קיים אלמנט של כוונה או זדון. המגמה הבולטת, כפי שעולה מפסיקה זו, היא הדגש שהושם על האלמנט הנפשי הכרוך במעשה העוולה של המזיק. היסוד הנפשי של כוונה הוא אשר הניע את בית המשפט לסטות מן היסוד התרופתי הטהור של הפיצוי, ולעבור לאלמנט עונשי הנמדד לפי מידת הזדון של המזיק. כפי הנראה, בשל דרישת היסוד הנפשי של כוונה, לא נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם הוכחה רשלנות "בלבד", ואף אם זו הייתה חמורה. ואכן, בתי המשפט נמנעו באורח עקבי, מלפסוק פיצויים עונשיים במקרים של פגיעה עקב רשלנות. בעקבות פסיקה זו, במסגרתה נמנעה האפשרות להשית על הנתבע פיצויים עונשיים במקרים בהם לא הוכחה כוונת זדון, ומקום בו הנזק נגרם כתוצאה מרשלנות, נערכו ניסיונות, במספר מקרים, לתבוע מן הנתבע פיצויים עונשיים במסגרת הפיצוי בגין אובדן תוחלת חיים. שיעור הפיצויים העונשיים שנפסקו עד כה בפסיקה: במקרים המעטים שבהם ניאותו בתי המשפט בישראל להשית על נתבעים פיצויים עונשיים (כאמור, בעיקר במסגרת תביעות לשון הרע), נקבע שיעורם על הצד הנמוך. בתי המשפט בארה"ב, לעומת זאת, נוהגים להשית על מזיקים פיצויים עונשיים בשיעורים גבוהים ביותר, המגיעים לעתים עד לסכומים של עשרות מיליוני דולרים ארה"ב. נמצא כי נכון להיום אין בפקודת הנזיקין הסדר ברור לפסיקת פיצויים עונשיים ואף בפסיקת בתי המשפט בעניין זה אין מדיניות אחידה. הצורך במנגנון לפסיקת "פיצויים עונשיים": כאמור, כיום אין במשפט הישראלי סנקציה אזרחית עונשית ברורה, כדמותם של הפיצויים העונשיים. על השלכותיו של העדר מנגנון מסודר כאמור נכתב זה מכבר, בין היתר, על ידי פרופ' קנת מן. פרופ' קנת מן הצביע על כך שבלא סנקציה אזרחית עונשית מתקיימות שתי תופעות שליליות כמפורט להלן: ראשית, לעיתים מוטלת על העבריין-המזיק סנקציה חמורה מדי במסגרת ההליך הפלילי, דבר הפוגע בציפייה הלגיטימית של פרטים ושל גופים כלכליים בחברה, שלא להיענש בפלילים, אלא אם התנהגותם חמורה ובלתי מקובלת. שנית, המערכת המשפטית נמנעת מלהטיל כל סנקציה עונשית, כאשר זו נדרשת, דווקא משום שקיים חשש להפריז בשימוש בסנקציות פליליות, פן ייגרם עוול לאדם או לגוף, אשר למרות שעבר עבירה אין זה מן הראוי שיישא את הסטיגמה הקשה של הרשעה בפלילים (ראה לעניין זה: קנת מן, "סנקציות אזרחיות-עונשיות", עיוני משפט טז, התשנ"א-1991, בעמ' 243) . שתי תופעות נוספות שהן תוצאה ישירה של העדר עיגון מפורש בחוק של סנקציה אזרחית כאמור, הנן פסיקה בלתי אחידה בכל הנוגע לסנקציה מעין זו, ושימוש במכשירים קיימים שלא לתכליות לשמם נועדו (כגון: הגדלת הפיצויים הניתנים בעבור ראשי נזק אחרים). למותר לציין, כי בדרך זו לא ניתן להשיג את המטרות הניצבות ביסוד הפיצויים העונשיים, מקום בו הטעם שבגינו הוגדלו הפיצויים בגין ראשי נזק אחרים אינו נגלה ברבים. המערכת המשפטית צריכה להתמודד פעמים רבות עם אירועים בהם קיים צורך עז להביע שאט נפש מדרך התנהגות מסוימת של מזיק, בעיקר במצבים בהם נגרם נזק כתוצאה מרשלנות חמורה של המזיק. אולם, מלבד הסנקציות הקבועות במשפט הפלילי, אין בנמצא כל דרך להעביר מסר לציבור. ויצוין כי הכלים הפליליים לא תמיד הולמים את האירוע המצריך טיפול. הצורך בסנקציה אזרחית עונשית מתעורר שוב בימים אלה. כידוע, בחודש יולי 2000 הוקמה ועדת חקירה בעניין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום. ביום 25.7.01 התפרסם דו"ח הביניים של הועדה. מן הדו"ח עולה, בין היתר, כי המפעלים השונים במפרץ חיפה הזרימו למי הקישון, במשך שנים רבות, שפכים תעשייתיים וביוב "כאילו אין נחל הקישון אלא צינור המשמש להובלת חומרים כימיים וביולוגיים לסוגיהם.. אל תוך בור סופג מרכזי, כביכול. ההזרמה המתוארת בוצעה על-ידי מפעלים תעשייתיים ורשויות סניטציה מוניציפליות, כאשר לא יכול להיוותר ספק סביר בכך שלפחות הגורמים המקצועיים בתעשייה ובמערכות המוניציפליות היו צריכים להיות מודעים לכך מה מוזרם לתוך הנחל, לאחר מכן מן הנחל לתוך נמל הקישון, ומעבר לכך לנמל חיפה, ומה השפעת הדבר על המים. הגורמים התעשייתיים ידעו או חייבים היו לדעת מה מכילים השפכים המוזרמים על ידי מפעלם לנחל ומשם לנמל.." עוד נקבע כי "..אין לאיש זכות משפטית, חברתית או מוסרית ליצור מציאות המסכנת את הציבור ואת יחידיו על ידי הזרמת חומרים מסרטנים או מרעילים לרשות הרבים. העובדה שהחברות המזהמות לא נתנו פומבי למעשיהן מוסיפה נדבך נוסף של חומרה לפעולותיהן." (ראה עמ' 208-212 לדו"ח). המענה הקיים כיום בדין הישראלי לרשלנות חמורה מעין זו הנו: פלילי, היינו העמדה לדין של הגורמים האחראיים. ואזרחי, היינו פיצוי הנפגעים ושאריהם על נזקיהם. יחד עם זאת, ספק אם ניתן יהיה, במצב המשפטי הקיים היום בישראל, להטיל על החברות המזהמות פיצויים עונשיים בשיעור משמעותי, אשר ירתיע חברות דומות מלנהוג כך בעתיד. היתרון של הסנקציה האזרחית-עונשית כמענה לרשלנותם של המזהמים, טמון כאמור, בכוח ההרתעה הרב אשר בה. נוסח התיקון - הסבר: סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין קובע את הזכות לקבל פיצויים בעבור "נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". מלבד המטרה העומדת ביסוד דיני הנזיקין, היינו, השבת המצב לקדמותו, מעורר נוסחו של סעיף זה ספק בדבר סמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים שתכליתם להרתיע את מעוולים ולהביע שאת נפש מן המעשה. סעיף 76א(1) המוצע מעגן איפוא, באורח מפורש ובחקיקה ראשית, את סמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים במצבים בהם הביא המזיק לנזק במטרה לגרום את הנזק, תוך התעלמות מכוונת ומודעת מזכויות האחר או מבטחונו או תוך רשלנות חמורה. סעיף 76א(2) מביא בפני בתי המשפט רשימה לא סגורה של שיקולים אותם יכולים הם להביא בחשבון, בקובעם את שיעורם הראוי של הפיצויים העונשיים בנסיבות העניין. השיקולים המפורטים בסעיף האמור, הינם פרי פסיקה עניפה של בתי המשפט במדינות ארה"ב בקשר עם קביעתם של פיצויים עונשיים כאמור. הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ד' בכסלו התשס"ב - 19.11.2001 1. בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחרי סעיף 76 יבוא: 76א. (א) על אף האמור בהוראות סעיף 76 בית המשפט רשאי להשית על הנתבע פיצויים, נוסף על הפיצויים הניתנים לפי סעיף 76 וזאת אם נקבע כי הנתבע נהג באורח הראוי לגינוי, ובאחד מאלה: (1) מתוך מטרה לגרום נזק לאחר; (2) מתוך התעלמות מכוונת ומודעת מזכויות האחר או מביטחונו; (3) תוך רשלנות חמורה. (ב) בקביעת גובהם הראוי של פיצויים לפי סעיף קטן (א), יהא בית המשפט רשאי לשקול בין היתר, שיקולים אלה: (1) האם היה על הנתבע לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו או מחדליו שבגינם נתבע; (2) האם הנתבע צפה בפועל את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו או מחדליו שבגינם נתבע; (3) משך הזמן בו ביצע הנתבע את המעשים או המחדלים אשר גרמו לתובע את הנזקים שבגינם הוגשה התביעה, וזאת בהתחשב גם בסוג המעשים או המחדלים כאמור; (4) תדירות ביצועם של המעשים או המחדלים אשר גרמו לתובע את הנזקים שבגינם הוגשה התביעה, לרבות ביצועם על-ידי הנתבע של מעשים ומחדלים דומים בעבר, והכל בהתחשב גם בסוג המעשים או המחדלים כאמור; (5) חומרת המעשים או המחדלים של הנתבע ומידת חריגתם מהתנהגות סבירה; (6) מידת הרווח שהפיק הנתבע כתוצאה מביצוע המעשים או המחדלים אשר גרמו לתובע את הנזקים שבגינם הוגשה התביעה; (7) מידת חוזקו הכלכלי של הנתבע; (8) הליכים פליליים או אזרחיים נוספים שננקטו או צפויים להינקט כנגד הנתבע בגין המעשים או המחדלים שביסוד התביעה, לרבות פיצויים עונשיים וקנסות שנפסקו או צפויים להפסק כנגד הנתבע בגין אותם מעשים ומחדלים כאמור; (9) כל שיקול נוסף שיראה בית המשפט לנכון ולצודק בנסיבות העניין. פיצוייםשאלות משפטיות