הצעת חוק לתיקוני ענישה בעבירות תעבורה

הצעת חוק לתיקוני ענישה בעבירות תעבורה (תיקוני חקיקה), התשס”א-2001 הנחה בסיסית היא כי אדם המקבל קנס יציית לחוק ויפרע אותו. כאשר אזרח אינו משלם את חובו, רשות הרישוי אינה נוקטת כל אמצעי "אקטיבי" לאכיפת הקנס. לעיתים קרובות רק כשהולך האזרח לחדש את רשיונו נודע לו על קיום הקנסות נגדו. האזרח/נאשם מקבל תדפיס המורה לו את הסכום המלא שעליו לשלם יחד עם רשימת מספרים. מספרים אלה מהווים מספרי תיקים ובמידה ורוצה האזרח להבין ולדעת את מקור הקנס עליו לפנות לרשויות המתאימות (בתי המשפט השונים או המשטרה). מסע ארוך ומתיש אשר ברוב המקרים אינו מבטיח דבר. במקרים רבים, המערכת המטילה ענישה, בתי המשפט ובעיקר המשטרה אינה מנסה לאתר את האזרחים. במקרה וחוזרת ההודעה לאזרח הרי הם מסתפקים בדרך כלל בתיוק ההודעה שחזרה ולא יותר מכך. ושוב האזרח עלול ללמוד על קיום הקנס נגדו רק לכשיבוא לחדש את רשיונו. עד אז עלולות לעבור שנים במהלכן הקנס תופח לממדים אסטרונומיים. אחוז ניכר מהנאשמים בבתי המשפט לתעבורה נשפטים בהיעדרם, הדבר נובע מסיבות שונות ומגוונות כגון טעות מנהלתית או שינוי כתובת. זאת ועוד, ישנם אזורים רבים במדינה, כגון שכונות שונות במזרח ירושלים שבהם ברור, וגם בתי המשפט מודים בכך, כי הדואר לא מגיע ליעדו. לעניין אחוזי הפיגורים, המצב כיום הוא שברירת משפט (דו"ח משטרתי) מוכפלת בתום המועד הראשוני לתשלום ו50% כל ששה חודשים. קנס של בית המשפט מוכפל בתום המועד הראשוני ועוד 50% כל שישה חודשים. אחוזים אלה הם גבוהים ביותר ואזרח עלול למצוא עצמו נדרש לשלם סכומים שאין ידו משגת, הסיבות לכך הן שהחוק הוחק בראשית שנות השמונים אז היו אחוזי אינפלציה מרקיעי שחקים ואולם מאז השתנו הנסיבות והאינפלציה ירדה דרסטית אולם הריבית עודנה מרקיע שחקים. מחקרים רבים הראו כי קנסות עם שיעורי ריבית גבוהים לא דירבנו אנשים לשלם ואולי אף להפך. ראה לדוגמא מאמרה של תומר עינת " הקנס הפלילי: סוגיות בנושא שיטות היישום, הבעייתיות והפתרונות בהתאמת גובה העונש ליכולות העבריין, בישראל ובעולם המערבי", ממנה עולה כי שיעורי ריבית פיגורים גבוהים מהווים תמריץ שלא לשלם ובסוף נפגעת גם אמינותה של המערכת אשר מטילה את הקנס. מבחינה מעשית הרי שתקנות אלה של אי חידוש רשיון הנהיגה יחד עם ביטולו לאחר שנה גורמות לאחוז גבוה של נהגים "עבריינים" ומספרם רק עולה. על פי נתוני משרד הרישוי הרי שבשנת 1977 היו כ-1,186,718 נהגים שרשיונם עוכב מסיבה זו. באפריל 1999 המספר הגיע ל-219,869 כאשר מהם כשמונים אלף פג תוקף רשיונם ולא חודש. בשולי הדברים ומבלי להמעיט בחשיבות הסוגייה, קנסות של המשטרה אינם ניתנים להפחתה או פריסה בדרך כלשהי. נהגים רבים שפונים למשטרה לבטל את הפיגורים או לפרוס את החוב נענים בשלילה שכן אין למשטרה סמכות לעשות כן. לבסוף נאמר כי המטרה של התניית חידוש רשיון הנהיגה בתשלום הקנסות מטרתה לדרבן נהגים לשלם קנסות אולם התוצאה היא כי נהגים רבים מאבדים את רשיון הנהיגה בשל אחוזי הריבית הגבוהים ובשל אי יכולת לפרוס את הקנסות. יש כאן עונש חמור ביותר של שלילת רשיון הנהיגה על ידי רשות שלטונית כל זאת כשלא נשקפת סכנה תעבורתית כזו אולם בעניינו לא כך הם הדברים. נהגים רבים נמצאים במעגל שוטה: מחד הם רוצים לשלם את חובותיהם אולם לשם כך הם זקוקים לרשיון הנהיגה שהוא המקור לפרנסתם ומאידך אין הם יכולים לקבל את רשיון הנהיגה כל עוד לא שילמו את מלוא חובותיהם. הזמן פועל לרעת שני הצדדים הן המדינה והן האזרח. המדינה לא גובה את חובה והאזרח לא מקבל את רשיונו. לפיכך, מוצע לתקן את פקודת התעבורה, באופן שההסמכה לשר לקבוע בתקנות הוראות המאפשרות התנאת חידוש רשיון בתשלום קנסות תעבורה - תבוטל. כן מוצע לקבוע כי חוב הנובע מכפל קנס בשל קנס שהוטל בשל עבירת תעבורה לא ייחשב לחוב לענין חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995. הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ח' בסיון התשס"א - 30.5.2001 בפקודת התעבורה, בסעיף 70 (23), פסקת משנה (א) - תימחק. אחרי סעיף קטן (ב) יבוא: "(ב1) על אף האמור בסיפה להגדרה "חוב" שבסעיף 1, כפל קנס ותוספת פיגור בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לא ייחשבו כחוב לענין קנס בשל עבירה של בחירת משפט, כאמור בפסקה (3) להגדרה האמורה; ואולם, לענין חוב זה יתווספו על הקנס האמור ריבית והצמדה כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה. הצעות חוקמשפט פליליעבירת תעבורהמשפט תעבורה