הצעת חוק חינוך ואהבת ילדים, התש"ס - 2000 חינוך הילדים הינו יסוד מוסד באומה הישראלית. מצוות חינוך הילדים היא אחת מהמצוות שחכמנו ז"ל נתנו לה חשיבות מיוחדת. את דרכי החינוך, ויש אומרים אף את חלק ממצוות החינוך, למדו חכמינו הקדמונים ז"ל מספר משלי אשר כתב שלמה המלך, עליו העיד בורא העולם שהוא החכם מכל אדם. בפסוקיו בספר משלי אף קישר שלמה המלך בין חינוך לאהבה, באשר בורא העולם טבע באדם את אהבת אב ואם לילדיהם והם עושים כל אשר לאל ידם, מעצם בריאתם, לסייע בהצלחת ילדיהם. דרכי החינוך שנויות במחלוקת בין דתות, מדינות, מנהגים ואף בין אנשי מקצוע, פדגוגים ופסיכולוגים. ההיסטוריה הוכיחה כי הגישה הטבעית שבה נוקטים ההורים בחינוך ילדיהם, לפיה שופטים ההורים כל מקרה ומקרה בראיה כללית ופרטנית כאחד, היא דרך החינוך הראויה ביותר. לאחרונה, נעשו מעשיים פלילים של התאכזרות הורים כלפי ילדיהם, בניגוד לטבע האדם. עקב מקרים מצערים אלה, נדרש בית המשפט העליון לסוגית חינוך הילדים בידי הוריהם. בפסק הדין (ע"פ 4596/98) קבע בית המשפט העליון מספר קביעות: שתי דרכים בחינוך. אחת - מצדדת בעונש גופני סביר למטרות חינוך, בהתאם לגיל הילד, הבנתו, בגרותו, מצבו הפיזי ופרמטרים נוספים. השניה - שוללת מן ההורה סמכות לענישה גופנית כלפי ילדו, שכן הענישה הגופנית אינה משגת את מטרות החינוך. בית המשפט קבע בפסק דינו שהדרך השניה היא הדרך החינוכית הרצויה ושלל מכל וכל את הלגיטימיות של הדרך הראשונה, על אף שהיא אוסרת ענישה גופנית כלפי הילד, כשהעונש ניתן מתוך כעס ואיבוד עשתונות. הוסיף בית המשפט וקבע, כי ענישה גופנית היא שריד לתפיסה חברתית חינוכית שאבד עליה הכלח. הילד אינו רכוש הורהו. כבוד האדם וחירותו עומד לאדם באשר הוא אדם, אף אם הוא קטין. הילד הוא אדם אוטונמי וזכויותיו לכבוד, לשלמות הגוף ולבריאות הנפש אוסרות על ההורים להענישו בענישה גופנית. מתיר בית המשפט להורה לפעול בענישה גופנית לצורך מניעת נזק לילד או לזולתו, ואף מאפשר קיום מגע קל, גם אם תקיף, בגופו של הילד לשם שמירה על הסדר. בית המשפט מרגיע את ההורים ה"פלילים" כי אינם צפויים לעמוד לדין, כי בסדר הדין הפלילי קיימות הגנות ומסננות המאפשרות למנוע העמדה לדין בגין העדר ענין לציבור או זוטי דברים, כך שמגע פיזי שגרתי בין הורה לילדו לא יהווה בסיס לעבירה פלילית. אין בכוונתי לדון לגופם של דברים, אולם קיים חשש שכתוצאה מפסיקה זו יצומצמו הדרכים בהן יכולים הורים לחנך את ילדיהם, וכי הורה המחנך על פי דרכו ועל פי תורת אבותיו, יהפוך, חלילה, לבלתי לגיטימי, אף אם לא תוטל עליו אחריות פלילית. נוסף על כך, ניסיון התערבות הרשויות בגישת החינוך המשפחתית מביא לפגיעה בחופש הפרט ובחופש הבחירה של ההורה לבחור את הדרך בה יחנך את ילדיו ובאיזו דרך חינוכית ינקוט. ענין חינוך הילדים הינו אינדיוידואלי לכל הורה, והוקנה לו מיום בריאת האדם, לחנך את ילדיו בדרכו הוא. לא יתכן שגישה אינדיוידואלית של מאן דהוא תקבע את גישת החינוך האישית לילדיו של אחר. התערבות הממסד עלולה להביא לעיוותים אצל ילדים אשר יתקוממו נגד הוריהם ויסירו מעצמם כל עול חינוכי. בנוסף, הגישה הדוגלת ב - "זכויות הילד" ורואה את הילד כמי שבכוחו להתייצב באופן שוויוני מול הוריו, עלולה להביא לאנרכיה חינוכית. לפיכך, יש לצמצם את המעורבות הממסדית בדרך החינוך למינימום הנדרש, ולייחדה למקרים חריגים שבהם פעל ההורה מעבר לגדר הסבירות, ללא הצדקה חינוכית ובגישה אכזרית ומתנכרת. אשר על כן, מוצע לעגן בחקיקה הצהרתית זו את חשיבות חינוך הילדים מתוך אהבה ומורא, תוך הוצאת המקרים הפליליים מכלל זה. הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום כ"ד בשבט התש"ס - 31.1.2000 מטרת חוק זה לעגן את חשיבות חינוך הילדים, הקשר בין חינוך הילדים לאהבתם, והזכות הגדולה שיש להורים בעצם חינוך ילדיהם. חובתו של הורה לחנך את ילדיו מתוך אהבה. להורה הזכות לקבוע את דרכי חינוך ילדיו, למעט אמצעי ענישה החורגים מן הנהוג, הסביר או המקובל, או שנעשים ללא הצדקה חינוכית. הורה השולח את ילדיו למוסדות חינוך אינו פטור מחובת חינוך ילדיו ומאחריותו כלפיהם. הורה חייב ליידע את המוסד החינוכי בו מתחנך ילדו על כל בעיה חינוכית אצל ילדו, במידה והמוסד החינוכי יכול לסייע בכך. המדינה לא תכפה על הורה דרך חינוכית שבה יחנך את ילדיו ולא תמנע מהורה לחנכם על פי כל דרך נוהגת או מקובלת; הוראה זו אינה באה לגרוע מהאמור בחוק לימוד חובה, התש"ט - 1949. הצעות חוקדיני חינוךקטינים