הכלל הרחב הוא, שעל התובעים להוכיח את תביעתם ואת יסודותיה. כאשר התובענה מבוססת על עילה של רשלנות, על התובעים להוכיח, בין השאר, את הקשר הסיבתי בין מעשי ההתרשלות המיוחסים לנתבעים לבין הנזק הנטען. יש להבחין בין נטל השיכנוע לבין נטל ההוכחה. הנטל הראשון, שהוא העיקרי, מוטל על התובעים מתחילת המשפט ועד לסופו. הנטל השני, שהוא המשני, מוטל בשלב ראשון על התובעים; משהביאו ראיות לכאורה להוכחת טענותיהם, הוא עובר על הנתבעים, לסתירת הראיות שהוכחו על-ידי התובעים (ע"א 744/76ד"ר שרתיאל נ' קפלר פ"ד לב(1) 113, 121). אם הנתבעים אינם מרימים את הנטל שהועבר אליהם, אפשר שהראיות שהוכחו לכאורה על-ידי התובעים יהיו לראיות חלוטות. נטל השיכנוע אינו עובר אל הנתבעים אלא בנסיבות מיוחדות, כמו, למשל, קיומם של תנאים להחלתו של הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", לפי סעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ד"נ 4/69נוימן ובנין חברה לביטוח בע"מ נ' כהן פ"ד כד(2) 229; ע"א 73/86שטרנברג נ' עירית בני-ברק פ"ד מג(3) 343). העברת נטל ההוכחה אל הנתבעים הוסברה היטב בע"א 705/78פרופ' רמון נ' מאוטנר פ"ד לד(1) 550, 554, לאמר:
"... סעיף 41בפקודת הנזיקין אינו המקרה היחיד שבו עוברת חובת הראיה אל הנתבע. תובע יכול להוכיח מעשים או מחדלים של הנתבע שיש בהם כדי לגרום לנזק שנגרם לו, וכן יכול להוכיח שקיימת מידת סבירות גבוהה שלא היה נגרם הנזק אלמלא אותם מעשים או מחדלים. אם הוכיח התובע שני אלה, אזי על הנתבע
להוכיח שלא עשה את המעשים או המחדלים שהיה בהם כדי לגרום את הנזק, או עליו לסתור את הסבירות שהוכיח התובע לקשר הסיבתי הקיים בין המעשים או המחדלים לבין גרימת הנזק. ובסופו של דבר יוכרע הדין על-פי מאזן ההסתברויות לאור הראיות שהובאו לפני השופט". (ההדגשות הוספו).
נטל ההוכחה