הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש] (תיקון - אמרת נאשם מחוץ לבית המשפט), התש"ס-1999 סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), קובע: "הודייה 12. (א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה היתה חפשית ומרצון. (ב) בית המשפט רשאי לקבל כראיה, להוכחת הנסיבות שבהן ניתנה הודיית נאשם, גם תצהיר בכתב של מקבל ההודייה, שבו הוא מפרט את נסיבות גביית ההודייה ומצהיר כי ההודייה היתה חפשית ומרצון, והוא אם נתקיים אחד מאלה: (1) הנאשם מיוצג וסניגורו ויתר על חקירת מקבל ההודיה; (2) ההודייה היתה על עבירה שהיא עוון או חטא והנאשם, במענה לשאלת בית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את ההודייה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שההודיה היתה חפשית ומרצון וויתר על חקירת מקבל ההודייה." סעיף 15 לאמנה נגד עינויים, קובע: "מדינה חברה תבטיח כי הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם, בלתי אם נגד אדם המואשם בגרימת עינויים, בחזקת ראיה. כי ההצהרה נעשתה." מוצע כי כל הודיה שהושגה בעינויים, או באמצעים פסולים חמורים כדוגמתם, המפורטים בסעיף 12(ב) החדש (להלן- הודיה שהושגה בעינויים), לא תהיה קבילה כראיה. זאת, ללא כל קשר למהימנותה. כלל פסילה זה, חיוני הן ליישום חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והן ליישום האמנה נגד עינויים. מוצע כי ראיות עצמאיות לאשמתו של נאשם, שנתגלו כתוצאה מהודיה שהושגה ממנו בעינויים, לא תיפסלנה, א שההודיה עצמה תהיה, כאמור, פסולה כראיה (סעיף 12(ג) החדש). כך למשל, אם ציין נאשם בהודיה שהושגה ממנו בעינויים, היכן מצוי אקדח שבו, לפי דבריו, בוצעה העבירה, הרי עצם מציאת האקדח באותו מקום, לא תהווה ראיה קבילה, ואולם אם נמצאו על האקדח טביעות אצבעותיו של הנאשם, שהן בגדר ראיה עצמאית לאשמתו, הן יהיו ראיה קבילה נגדו. על פי הדין הנוהג כיום, הודיה בחקירה יכולה להיות בסיס להרשעה, בתנאי שקיים "דבר מה-נוסף" התומך באמינותה. דרישה זו, שמקורה בפסיקת בתי המשפט, באה למנוע הסתמכות על הודיית שוא שניתנה כתוצאה מנקיטת אמצעים פסולים, או ממניעים אישיים של הנאשם. סעיף 12(ד) החדש, מעגן בחוק החרות את הדרישה לתוספת ראיתית לשם הרשעת נאשם על סמך הודייתו בחקירה. עניין משקלה ודרגתה של תוספת זו - אם תידרש ראייה חיצונית שהיא בגדר ראית "סיוע" או שניתן יהיה להסתפק בראיה חיצונית שהיא בגדר "דבר לחיזוק" - יהא מסור על פי המוצע, לבית המשפט, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. הכרעה זו, מסורה לבית המשפט גם כיום, על פי פסיקת בית המשפט העליון. זה נאמר, בע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "אין משמעות הדבר כי המשקל הראוי ל"דבר מה" זה הוא תמיד כמשקלה של נוצה. בין משקל ההודיה ומשקלו של ה"דבר מה" קיימת זיקת גומלין, וככל שקטן המשקל העצמי של ההודיה כן גדל המשקל הנדרש ל"דבר מה", ויש שדרגתו המתחייבת אף תגיע לכדי ראיית סיוע". מוצע כי בית המשפט יכריע בענין התוספת הראיתית הדרושה לשם הרשעת נאשם על סמך הודיה שמסר מחוץ לכתלי בית המשפט, לא מתוך דרישה טכנית-פורמלית, הקבועה בחוק, אלא על פי מכלול הראיות והנסיבות בכל מקרה. בכלל זה גם אי קיום הוראות שבין או הוראות מחייבות אחרות בעת החקירה (סעיף 12(ה) החדש). לסעיף 12א המוצע סעיף 12א המוצע מכוון למקרים בהם מועלית בפני בית משפט טענה, או מתעורר בלבו של בית המשפט חשש, כי הודיה שמסר נאשם, בין בפני בית המשפט ובין שלא בפניו, היא הודית שוא, שמקורה אינו באמצעי חקירה פסולים, אלא בנאשם עצמו. לכשמתעורר חשש כי הנאשם הודה, עקב פגם בנפשו (הגם שאינו מגיע כדי מחלת נחפש), עקב ליקוי באישיותו, או עקב סיבה אחרת הקשורה באישיותו, או לכשמתעורר חשש שהנאשם הודה כתוצאה ממניע אחר הקשור בנסיבות המקרה המסוים, יתקשה בית המשפט להסתפק בהתרשמותו הבלתי אמצעית מן הנאשם, ומאופן מתן עדותו, לשם הכרעה בענין אמינות הודיתו. מוצע על כן לאפשר לבית המשפט לגבש את מסקנתו במקרה של חשש להודית שוא כאמור, בעזרת עדויות מומחים לדבר, שיניחו בפניו תשתית ראיתית לענין זה. לחוות דעתו של המומחה (או המומחים), תהיה השלכה על קביעת משקלה של התוספת הראיתית החיצונית הנדרשת במקרה המסויים, לשם הרשעת הנאשם על-פי הודייתו, לפי הוראות סעיף 12 (ד) החדש. הצעת חוק זו מבוססת על נוסח שהוכן במשרד המשפטים. נוסח זה יהווה שלד להמשך דיונים בחוק, לאחר ההצבעה עליו בקריאה ראשונה. הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום כ"ב בחשון התש"ס 1.11.99 1. בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 , במקום סעיף 12 יבוא: 12. (א) אמרה של נאשם מחוץ לבית המשפט תתקבל כראיה נגדו במשפט פלילי. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), לא תתקבל האמרה כראיה אם ניתנה לאחר שנקטו כלפי נותנה באחד האמצעים הפסולים האלה: יחס בלתי אנושי, אלימות של ממש, עינויים גופניים, עינויים נפשיים, השפלה קשה, או איום באחד מאלה. (ג) אין בהוראות סעיף קטן (ב) כדי לפסול ראיות עצמאיות אחרות לאשמתו של הנאשם, שנתגלו כתוצאה מאמרה. (ד) לא יורשע נאשם על פי אמרה שנתקבלה לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן יש בחומר הראיות ראיה חיצונית נוספת שהיא בגדר ראית סיוע, אשר יש בה, בנסיבות הענין, לדעת בית המשפט, להסיר ספק סביר בדבר אמינותה של האמרה בכל הנוגע לביצוע העבירה בידי הנאשם; ואולם, נוכח בית המשפט כי אין בפניו ראית סיוע, רשאי הוא להרשיע את הנאשם אם מצא כי יש בחומר הראיות ראיה חיצונית אחרת שהיא בגדר דבר לחיזוק ואשר די בה, לאור משקל האמרה, כדי להסיר ספק כאמור. (ה) לענין ראיה נוספת כאמור בסעיף קטן (ד), רשאי בית המשפט להביא בחשבון גם את אי קיומן של הוראות שבדין או הוראות מחייבות אחרות בעת חקירת הנאשם. (ו) טען נאשם שאמרתו הושגה באמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב) - (1) על התביעה להוכיח שהאמרה לא הושגה באמצעי כאמור; (2) רשאי הנאשם לבקש לדחות את ההחלטה בענין קבילות האמרה לשלב הכרעה הדין; בקש הנאשם כאמור - תתקבל האמרה על תנאי. 12א. (א) נתעורר חשש כי הודיה שמסר נאשם, בין בפני בית המשפט ובין מחוצה לו, היא הודיית שוא, רשאי בית המשפט ביוזמתו, או לפי בקשת אחד הצדדים, למנות מומחה מטעמו אשר יחווה דעתו בענין מצבו הנפשי והשכלי של הנאשם ובעניין אישיותו, ובלבד שהנאשם הסכים למינוי כאמור. (ב) נתמנה מומחה כאמור בסעיף קטן (א), יהיו הצדדים רשאים לחקור אותו, אולם לא יהיו רשאים להביא עדות של מומחה נוסף לענין הנדון, אלא ברשות בית המשפט." הצעות חוקמשפט פליליאמרת חוץ