מה העונש על חדירה לחומר מחשב ? להלן גזר דין בנושא מאסר על תנאי על פריצה למחשב: גזר דין הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות של חדירה לחומר מחשב בניגוד לסעיף 4 לחוק המחשבים התשנ"ה-1995 וכן ניסיון לחדירה לחומר מחשב בניגוד לסעיף 4 לחוק הנ"ל יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. כעולה מעובדות כתב האישום, בתקופה שבין חודש ינואר 2001 לחודש יוני 2002, עבד הנאשם 2, מטעם חברת המחשבים "הראל", כמנהל רשת המחשבים של חברת רואי החשבון ברייטמן אלמגור בע"מ (להלן: "החברה") ושימש אחראי על מערך התמיכה של החברה. במחשבי החברה הייתה מותקנת מערכת שאפשרה התחברות ממחשב חיצוני למחשב החברה באמצעות רשת האינטרנט. עובר לתאריך 15.7.02 קשרו הנאשמים קשר לחדור למערכת המחשב של החברה תוך שימוש בשמות המשתמש והסיסמאות שהיו ברשותו של הנאשם 2 ואכן, במספר הזדמנויות, הם ביצעו ניסיונות לבצע חדירות כאמור לעיל. בתאריך 31.7.02 הצליחו הנאשמים לחדור למערכת המחשב של החברה וסרקו אותה. הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון שנכרת בינם לבין התביעה (ראה ת/1), שעל פיו הוסכם, כי הנאשמים יורשעו בדין והצדדים יעתרו במשותף להשית על הנאשם 1 מאסר מותנה, קנס ושל"צ בהיקף של 360 שעות ואילו על הנאשם 2 מאסר מותנה, קנס ושל"צ בהיקף של 180 שעות. כפועל יוצא של הסדר הטיעון האמור והצורך לבחון אפשרות לשלב את הנאשמים בעבודות של"צ, התבקשו אודות הנאשמים תסקירי שירות מבחן. בתסקירים שהונחו בפני בית המשפט פורטו נסיבותיהם האישיות של הנאשמים ובסופם הומלץ, לגבי כל אחד מהנאשמים, להימנע מהרשעתם ולהשית על כל אחד מהם צו של"צ. ב"כ התביעה התייחס בטיעוניו לעונש לחומרת העבירות שאותם ביצעו הנאשמים . לדבריו, בעידן של ימינו, שבו תקשורת האינטרנט לסוגיה היא מעשה יומיומי והפכה כלי עבודה חיוני לתפעולם של גופים ומשרדים, יש חובה להגן על זכויותיהם של אותם משתמשים מפני המבקשים לפרוץ למחשביהם ולפגוע בנכסיהם ובפרטיותם. לדברי ב"כ התביעה, על בית המשפט להביע מסר עונשי תקיף בגנות המעשים אותם ביצועו הנאשמים, למען הרתעתם והרתעת הרבים. חומרה נוספת קיימת לדברי ב"כ התביעה, מעצם העובדה שהנאשם 1, למרבה האירוניה, הוא מומחה בנושא של אבטחת מידע, ואילו הנאשם 2, הוא מי שנשכר כדי לשרת את החברה והיה חייב לה חובת נאמנות. עוד נטען, כי לא היה זה מעשה חד פעמי שאולי ניתן לראות בו מעידה מקרית, אלא עסקינן בשורה של ניסיונות מתוכננים לחדור למערכת המחשוב של החברה, עד שהדבר צלח ביד הנאשמים. לדברי ב"כ התביעה, מעשים דוגמת אלה שביצעו הנאשמים מצדיקים בדרך כלל עתירה להשתת מאסר בפועל, ועם זאת, במקרה שלנו, לא יכלה התביעה להתעלם מחלוף הזמן הרב שעבר מאז המקרה והעובדה שהנאשמים הודו במיוחס להם עוד בהזדמנות הראשונה, בחקירתם במשטרה. שיקולים אלה הם שהביאו את התביעה להסכים לחרוג לקולא מרף הענישה המקובל ולהסתפק בעונש המוצע. עוד הוסבר, כי יש לאבחן בין חלקם של כל אחד מהנאשמים ולהחמיר יחסית עם הנאשם 1, שכן הלה הוא מי שביצע את המעשים בפועל בנצלו את ידיעותיו בתחום אבטחת המידע, בעוד שלנאשם 2 היה תפקיד קטן יחסית, כמי שסיפק לנאשם 1 את קוד הגישה שלו והסיסמה שהייתה ברשותו. ב"כ הנאשמים עתר אף הוא לאמץ את הסדר הטיעון המוצע, בהסיבו תשומת הלב לעברם הפלילי הנקי של הנאשמים וכן להודאתם וחרטתם. לדברי ב"כ הנאשמים, יש גם להתחשב בעובדה שלעצם ההרשעה יש במקרה הנוכחי משמעות עונשית לגבי הנאשמים. עוד התבקש, שלא להכביד בגובה הקנס שיושת על הנאשמים לאור החשש שיהא בהרשעה כדי לפגוע בפרנסתם. גזירת הדין: אין ספק, כי העבירות אותן ביצעו הנאשמים הן עבירות שאין להקל בהן ראש והן מצדיקות התייחסות עונשית ראויה ורצינית. הנאשמים, שהם מומחים לענייני מחשבים, ניצלו את ידיעותיהם ומומחיותם כדי לבצע עבירה פלילית ולפגוע בקניינה של המתלוננת, תוך שהם מפרים את האמון שניתן בהם. מעשיהם אינם שונים ממעשי התפרצות, הסגת גבול או גניבה, אשר מתבצעים, להבדיל, כלפי רכוש פיזי. צודק ב"כ התביעה בטענתו, כי בעידן של היום, כאשר השימוש ברשת האינטרנט הולך וגובר ובהתאם גם עולה תכיפותן של עבירות לפי חוק המחשבים, יש אינטרס להגביר את ההרתעה ולהביע מסר עונשי תקיף בגנות מעשים מסוג זה. מבחינה זו, יש בהסדר הטיעון המוצע כדי להקל בדינם של הנאשמים וכדי להתחשב בכל הנימוקים לקולא שפורטו על ידי הצדדים. לאור האמור לעיל, אין אלא לתמוה על המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת הנאשמים. לא רק שהמלצה זו אינה עומדת בקנה אחד עם נורמות הענישה המקובלות ועם הלכות בית המשפט העליון בהתייחס לסוגיית אי ההרשעה, הרי ששירות המבחן כלל לא התבקש להתייחס לאפשרות מעין זו, אשר אפילו לא עלתה על דעתם של הצדדים בטיעוניהם בפני בית המשפט. ראוי להבהיר פעם נוספת את שאמור להיות ברור וידוע: האופציה של אי הרשעה שמורה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר ככלל, על פי הדין הנוהג, מי שמבצע עבירה גם מורשע בגינה. אין בעובדה שנאשם מסוים הוא אדם משכיל, מנהל אורח חיים תקין, נעדר הרשעות ומביע חרטה, משום נימוק מספיק כדי להימנע מהרשעתו. כאשר בית המשפט נדרש לשאלת אי ההרשעה, הוא מניח על כפות המאזניים מצד אחד את טיב העבירה, חומרתה והאינטרס הציבורי הגלובלי בהתייחס אליה, ומצד שני, את הנזק שעתיד להיגרם לנאשם מעצם הרשעתו. רק באותם מקרים שבהם הנזק שייגרם לנאשם מהרשעתו אינו שקול כנגד טיב העבירה שביצע ושיקולים שבמדיניות עונשית- יימנע בית המשפט מהרשעה. עוד צריך לזכור, כי בעת שצדדים מגיעים להסדר טיעון, הם פועלים באופן מושכל בהכירם את המצב העובדתי והמשפטי בתיק, מתוך שיקולים של סיכוי וסיכון. יש להניח, שאם הנאשמים הסכימו להודות במיוחס להם על מנת שיורשעו ויושת עליהם העונש המוצע, הם העריכו כי זהו הסדר ראוי והוא הנוח ביותר מבחינתם. בית המשפט רשאי אומנם שלא לכבד את הסדר הטיעון המוצע, אך בעשותו כן הוא יחמיר בעונשם ולא יפחית ממנו. במצב דברים זה, כאשר קצין מבחן מציע להטיל על הנאשמים סנקציה עונשית קלה מזו שהם בעצמם הסכימו לה (בלא שמתקיימות נסיבות חריגות שבגללן, למשל, העונש המוצע אינו אפשרי או שהוא יגרום לנזק שהצדדים לא היו מודעים לו), הרי שהוא נוטל לעצמו מנדט שאינו מסור לו ואפילו יוצר אצל הנאשמים תחושה לא נוחה, שמא אולי ההסדר שאליו הגיעו מחמיר עמם שלא לצורך. במצב כזה אפילו נוצרת בעיה משפטית: הנאשמים בעצם מנועים מלבקש מבית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן, שהיא בניגוד להסכם המפורש שהם חתמו עם התביעה. במקרה שלנו, לא רק ששתי קצינות המבחן שהכינו את התסקירים אודות הנאשמים החליטו מיוזמתן להמליץ להימנע מהרשעתם, תוך חריגה מהסכמת הצדדים, אלא שאין בתסקירים כל נימוק רלוונטי, מאלה המוכרים בפסיקה, מדוע יש לנקוט בצעד זה. למען הסר ספק יובהר, כי גם אלמלא הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו הם יורשעו בדין, לא הייתי רואה מקום לקבל עתירה להימנע מהרשעתם. סעד כזה אינו עולה בקנה אחד עם חומרת העבירות, עם הצורך להביע מסר עונשי ברור וחד משמעי בגנותן ועם החובה להרתיע את הנאשמים ועבריינים בפוטנציה מביצוע מעשים דומים. כאמור, יש בהסדר הטיעון המוצע, כדי להקל עם הנאשמים ועם זאת, לאור נימוקי הצדדים בדבר הצורך לקחת בחשבון את עברם הפלילי הנקי של הנאשמים, הודאתם וחלוף הזמן שעבר מאז המקרה- הגעתי למסקנה לכבד את הסדר הטיעון המוצע. סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אני מטילה על הנאשמים את העונשים הבאים: לגבי נאשם 1: מאסר על תנאי למשך 7 חודשים שלא יעבור את העבירות בהן הורשע תוך 3 שנים מהיום. קנס בסך 4,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-4 תשלומים חודשיים שווים שהראשון שבהם ביום 15.8.06 אי עמידה באחד התשלומים תביא לפירעון מיידי של הקנס כולו. 3. הנאשם יבצע עבודות של"צ בהיקף של 360 שעות בהתאם לתוכנית שתגובש על ידי שירות המבחן ותועבר לאישור בית המשפט. שירות המבחן ידווח לבית המשפט עם סיום עבודות השל"צ או בכל מקרה שבו הנאשם לא יבצען. לגבי הנאשם 2: מאסר על תנאי למשך 7 חודשים שלא יעבור את העבירות בהן הורשע תוך 3 שנים מהיום. קנס בסך 2,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-2 תשלומים חודשיים שווים שהראשון שבהם ביום 15.8.06 אי עמידה באחד התשלומים תביא לפירעון מיידי של הקנס כולו. 3. הנאשם יבצע עבודות של"צ בהיקף של 180 שעות בהתאם לתוכנית שגובשה על ידי שירות המבחן במושב אלישיב. שירות המבחן ידווח לבית המשפט עם סיום עבודות השל"צ או בכל מקרה שבו הנאשם לא יבצען. מחשבים ואינטרנטעבירות מחשב ואינטרנטמאסר על תנאימאסרפריצה