##(1) מה הדין בסוגיית חשיפת זהות טוקבקיסטים ברשת האינטרנט ?## שתי המגמות בנושא חשיפת זהות טוקבקיסטים, מוצאות ביטוין בפסיקה הינן זו של כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון בבש"א (ירושלים) 4995/05 פלונית (קטינה) ואח' נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 11480, לפיה יש להורות על חשיפת פרטי הגולש האנונימי אם תוכן הפרסום יכול להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע. המגמה השנייה של כב' השופט יצחק עמית בבר"ע (חיפה) 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet - מערכות הפורומים תק-מח 2007(2), 1837). לפיה על המבקש להראות קיומה של עילת תביעה כנגד הכותבים, לו הייתה זהותם ידועה, וכי יתקיימו נסיבות נוספות המהוות "דבר מה נוסף" כדי לאפשר את הגילוי, הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי. שאלת חשיפת זהות גולשים ברשת האינטרנט, שטרם הוסדרה בחקיקה, נסקרה ע"י כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל בה"פ (ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), תק-מח 2008(1) 13530 מיום 20.3.08. לדעת השופטת פלפל מאזן ס' 13(ב) להצעת חוק מסחר אלקטרוני תשס"ח - 2008, "באופן מידתי בין שיח ציבורי שוטף וענייני תוך כדי הגנה על הפרטים ועל הכבוד. כוונתי היא, ביחד עם מתן אפשרות דיון אנונימי בכל תחום שהוא, לגרום לכך שהשיח הציבורי יהיה ענייני, תכליתי, בוטה אולי אבל נקי ללא ביצוע עבירות או עוולות. לכן, הפועל היוצא הוא שבית המשפט יתערב ויורה לגלות את שם מפיץ המידע, כך כאשר תעלה שימוש לרעה באנונימיות ברשת, שימוש המהווה לכאורה על פניו עוולה בנזיקין, ולא רק מקום בו קיים חשש ממשי לביצועה של עבירה פלילית, כפי שנקבע בפרשת פלונית" (ה"פ (ת"א) 1244/07, הנ"ל). ##(2) חיוב ספק אינטרנט לחשוף את זהותו של טוקבקיסט:## חיוב זה נתקל בשתי מהמורות – דיונית ומהותית. הקושי הדיוני טמון בהיעדרה של יריבות ישירה בין ספק האינטרנט לבין אדם שנפגע מלשון הרע, מתן צו עשה לספק, כצד שלישי חיצוני להליך. לדוגמא תקנות 105, 112-114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרות ליתן לבעל דין צו למענה על שאלון או לחשיפת מסמכים המצויים ברשותו או בשליטתו במהלך הליכי גילוי. אולם נקבע שאין להטיל חיוב גילוי ביחס למסמכים המצויים בחזקתו של צד שלישי זר להתדיינות (רע"א 4256/98 ה.ל.ס בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נג(1) 621 (1999); רע"א 11126/08 לבייב נ' רפאלי (07.05.09). ##(3) חשיפת זהות טוקבקיסטים - הלכת מור:## בפסק הדין שניתן ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3) 664 (2010) (להלן – " הלכת מור") דן בית המשפט העליון בשאלה אם יש להורות למפרסם לחשוף זהות גולש באינטרנט. בית המשפט קבע, בדעת רוב ( כבוד השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי), כי לא קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגדו בגין עוולה שביצע לכאורה, ואין ליצור מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית. מכאן קבע בית המשפט, כי בתי המשפט הנדרשים לבקשה לחשוף זהות של מפרסם לשון הרע באינטרנט, פועלים ללא הסמכה בדין. בדעת מיעוט ( כבוד השופט אליקים רובינשטיין) קבע בית המשפט, כי בשנים האחרונות הכירו בתי המשפט בעילת תביעה המחייבת ספקית למסור את זהות בעליהן של כתובות IP, ומכאן שניתן להכיר בזכות מכוח יצירה שיפוטית ( ראו גם: בג"צ 589/17 פלונית נ' הכנסת (26.1.17)). הפסיקה שלאחר הלכת מור, יישמה, ברובה הגדול את ההלכה ( ראו, למשל, ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' ברוקרטוב (1.7.10); ה"פ ( שלום חי') 7158-02-10 וידה משעור נ' Google inc (28.6.10)). לצד זאת, הכירו בתי המשפט, בנסיבות חריגות, במקרים בהם ניתן ליתן צו לחשיפת פרטים מסויימים או מידע מסויים שיש בו משום פגיעה מצומצמת בלבד. בפרט הדגישו בתי המשפט, כי אין מקום למתן צווים כלליים אלא אך בהקשר של חשוד מסויים, ובהינתן מידע בדבר החשד ( ראו למשל: תא"מ ( פ"ת) 14089-08-09 פאי נ' פנחס (26.5.11); ת"א ( ת"א) 42314-02-11 ליבנה נ' ליגמנט בע"מ (6.5.13)). בפסק הדין שניתן בענין 14089-08-09 פאי נ' פנחס, שם נקבע שהאנונימיות ברשת אינה חוסמת גורמים שונים מפני פרסום והפצת כל מסמך העולה על דעתם ונקבע שיש להמציא את פרטי הגולש. ## (4) שתי הגישות בסוגיית חשיפת זהות טוקבקיסטים:## פסיקה הקיימת, ניתן לזהות קיומן של שתי גישות; האחת (שמצאה ביטוי בהחלטת בית משפט השלום בת"א 145/00 שאול ויסמן נ. גולן ואח',, תק- של 2001(3)112) הגורסת כי ניתן להחיל סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, בדרך של פרשנות, על אתרי אינטרנט במקרים מסוימים, והשנייה שמצאה ביטויה בפסק דין בעניין בורוכוב (בת"א 7830/00 בורוכוב נ' אלישי, תק-של 2002(2) 1216 וכן במס' פסקי דין של בית המשפט השלום כמו: פרשת סודרי בת"א סודקי נ. שטלריד, תק-של 2005(3), 1629, 1635 וכן בפרשת דיסקין בת"א 51859/06 דיסקין נ. הוצאת עיתון הארץ בע"מ, תק-של 2008(4), 3300 ובפרשת פלח בת"א 14303/08 רבקה פלח נ. שירותי בריאות כללית) אשר גורסת כי לא ניתן, בהעדר חקיקה מפורשת, להטיל אחריות מכוח סעיף 11 במקרה ומדובר באתר אינטרנט מסוג "עיתון אינטרנט" והאבחנה סוכמה יפה בפסק דינה של כב' השופטת רות רונן בפסק דין סודרי: " בהקשר זה, אני סבורה כי קיים הבדל עקרוני בין "עורך עיתון" - הן עיתון ממשי, המודפס בדפוס והן עיתון וירטואלי, המתפרסם באינטרנט ואשר יש לו מאפיינים של "עיתון" כפי שפורטו לעיל, לבין מי שמפעיל אתר כגון האתר דנן. הפרסומים באתר דנן שונים, לכן, מפרסום ב"עיתון" בתכלית השינוי. מאחורי הפרסומים האתר, אין כל יד מכוונת, אין סינון, אין סלקציה, אין "מסגרת", אין עורך. מדובר בקובץ של דברים המושמעים באופן חופשי על דעת אומריהם ועל דעתם בלבד, כאשר כאמור ה"אתר" מספק לדוברים רק את הבמה, את הפלטפורמה, מבלי לסנן, לכוון או לחוות כל דעה שהיא על האמור והמתפרסם. מטעמים דומים, אינני סבורה כי ניתן לראות באתר גם כשידור רדיו או טלוויזיה. הטעמים לכך הם דומים - גם כאשר מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה, יש טעם להטיל אחריות רק במקרה שמדובר בשידור שהוא בעל אופי דומה ל"עיתון" - היינו שידור שמאחוריו עומד מאן דהוא הקובע את המסגרת של השידור, ויש טעם, לכן, להטיל עליו אחריות לדברים שהתפרסמו במסגרתו" ת"א (תל-אביב-יפו) 37692/03 - יצחק סודרי ואח' נ' ארנון שטלריד . תק-של 2005(3), 1629 ,עמ' 1635. ##(5) חשיפת זהות טוקבקיסטים בארה"ב:## בארצות הברית נהוגה ההבחנה בין חשיפת פרטיו של גולש בהקשר של לשון הרע, לבין חשיפת פרטיו של מפר זכויות יוצרים. כך, בגדר חוק ה-Digital Millennium Copyright Act 1998 (DMCA), נקבעה הוראה המאפשרת לבעלי זכויות יוצרים לדרוש מבית המשפט להוציא צו לחשיפת פרטיו של מפר-לכאורה, באמצעות ספק האינטרנט, בתנאים מקלים יחסית (סעיף 512(h) לחוק האמור). יישומו של סעיף זה נדון במקרים רבים בפסיקה האמריקנית (להרחבה ראו: David Gorski, The Future of the Digital Millennium Copyright Act (DMCA) Subpoena Power on the Internet in Light of the Verizon Cases, 24 Rev. Litig. 149, 151 (2005); Jeffrey M. Levinsohn, Protecting Copyright at the Expense of Internet Anonymity: The Constitutionality of Forced Identity Disclosure under 512(h) of the Digital Millennium Copyright Act, 23 Temp. Envtl. L. & Tech. J. 243, 259 (2004)). כך, בפסק-דין שניתן לאחרונה, למשל, נקבע כי חשיפת זהותו של מפר זכות יוצרים גוברת בהקשר הנדון על זכותו לאנונימיות (ראו: Maverick Entm’t Group, Inc. v. DOES 1-2,115, 2011 U.S. Dist. LEXIS 51653 (D.D.C. May 12, 2011)). אף בספרות אצלנו הובהר כי "לאור שוני זה בין המשקל היחסי של הערכים המתנגשים, אימצה הפסיקה בארצות-הברית מבחן מקל יחסית לצורך מתן צו לספק גישה לחשוף את פרטיו המזהים של מי שהפר, לכאורה, זכות יוצרים באינטרנט" (טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 687-677 (מהדורה שנייה, 2008) בעמ' 765). בתי משפט פדראליים בארה"ב התבססו על כלל§45(c)(2)(b) ל-Federal Rules of Civil Procedure לשם הוצאת צו subpoena duces tecum המאפשר לחייב צד שלישי להציג מסמכים רלוונטיים לתביעה אזרחית). ##(6) להלן החלטה בנושא חשיפת IP - חשיפת זהות טוקבקיסטים:## החלטה 1. לפני בקשה למתן צו עשה המורה למשיבה 1, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, לחשוף את כתובת ה-IP של כותבי התגוביות (טוקבקים) לכתבה שפורסמה באתר האינטרנט NRG (להלן "האתר"). 2. המבקשת 1 היא חברה פרטית העוסקת בתחום בניית בתי מלון והיא, בין היתר, הבעלים של קומפלקס מלונות הרודס באילת, שמר יואב איגרא הוא מנהלה. 3. המבקש 2, מר מיקי חברוני, הוא מנכ"ל קבוצות איגרא. 4. המבקש 3 מר זאב טהר לב, הוא מנהל פרויקטים בקבוצת איגרא, ואחראי, בין היתר, על פרויקט תמנע. 5. המבקשת 1 יוזמת פרויקט תיירותי ייחודי בבקעת תמנע (להלן "הפרויקט") שאושר בועדות התכנון. 6. לטענת המבקשים, בחודשים האחרונים החלה להישמע התנגדות לפרויקט של פעילים בודדים תושבי אזור הערבה, מתוך כוונה לבטל את האישורים וההיתרים שכבר ניתנו. מחאה זו הובילה לפרסום מספר כתבות בעיתונות ובאתרי האינטרנט בקשר לפרויקט. 7. ביום 22.2.08 פורסמה באתר כתבה המתארת את ביקורו של ח"כ אופיר פינס בבקעת תמנע. לדברי הכתב, מר בילי פרנקל, חברו סטודנטים מהמגמה הירוקה מ"מכון ערבה" לעמותת "אדם טבע ודין" בניסיון לטרפד את הפרויקט, או חלק ממנו. 8. התגוביות לכתבה שנשלחו לאתר (59 במספר) תמכו בחלקן בפרויקט ובחלקן תקפו אותו. בגין שתיים מהן הוגשה בקשה זו. האחת, נושאת שמו של המבקש 3, בה נכתב: "היה קל להשתלט - פשוט משחדים... אין לקבוצת איגרא בעיה של מזומנים אז פשוט קונים את מי שצריך - אודי גת, בני שלמון, מי שצריך קונים. כך משתלטים על הטבע". האחרת, נושאת שמו של המבקש 2: "הטבע שייך לקבוצת איגרא!!!". 9. למותר לציין, כי המבקשים 2 ו-3 לא כתבו את התגוביות ולפיכך עותרים הם לחשיפת כתובותיהם של הכותבים על מנת להעמידם לדין בגין התחזות והוצאת לשון הרע. 10. המשיבה נדרשה ליתן עמדתה לבקשה. בתגובתה טענה כי היא מהוה אכסניה לכותבים ואינה אחראית לתוכן התגוביות שנתקבלו אצלה. יחד עם זאת, מדיניותה של המשיבה היא לפעול להסרתם של מידע ותגוביות שהתלוננו כנגדם, ואשר יש בתוכנם כדי להוות עוולה כלפי המתלונן וכך נעשה גם במקרה דנן, לאחר שהמבקשים פנו אליה. 11. לטענת המשיבה שמירת חופש הביטוי מחייבת גם שמירת האנונימיות של כותבי התגוביות בחלק מן המקרים. 12. עוד נטען, כי התגוביות אינן מהוות פרסום פוגע העונה על דרישות ס' 1לחוק לשון הרע תשנ"ה - 1965 ולכן דינה של התביעה בגינן להיכשל. באשר למבקשת 1 נטען כי התגוביות לא התייחסו אליה כלל, ולכן אין לה כל עילת תביעה כנגד מי מהמשיבים. 13. המשיבה טענה בנוסף כי עפ"י ההלכה המשפטית הנהוגה היום, כמו גם עפ"י הצעת חוק מסחר אלקטרוני, לא מתקיימים היסודות המזכים את המבקשים בחשיפת פרטי שולחי הכתוביות. יחד עם זאת, הודיעה כי היא משאירה הבקשה לשיקול הדעת של בית המשפט. 14. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הנני דוחה את הבקשה. שאלת חשיפת זהות גולשים ברשת האינטרנט, שטרם הוסדרה בחקיקה, נסקרה ע"י כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל בה"פ (ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), תק-מח 2008(1) 13530 מיום 20.3.08. נכתב שם כי שתי המגמות, המוצאות ביטוין בפסיקה הינן זו של כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון בבש"א (ירושלים) 4995/05 פלונית (קטינה) ואח' נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 11480, לפיה יש להורות על חשיפת פרטי הגולש האנונימי אם תוכן הפרסום יכול להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע, ושל כב' השופט יצחק עמית בבר"ע (חיפה) 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet - מערכות הפורומים תק-מח 2007(2), 1837). לפיה על המבקש להראות קיומה של עילת תביעה כנגד הכותבים, לו הייתה זהותם ידועה, וכי יתקיימו נסיבות נוספות המהוות "דבר מה נוסף" כדי לאפשר את הגילוי, הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי. 15. לדעת השופטת פלפל מאזן ס' 13(ב) להצעת חוק מסחר אלקטרוני תשס"ח - 2008, "באופן מידתי בין שיח ציבורי שוטף וענייני תוך כדי הגנה על הפרטים ועל הכבוד. כוונתי היא, ביחד עם מתן אפשרות דיון אנונימי בכל תחום שהוא, לגרום לכך שהשיח הציבורי יהיה ענייני, תכליתי, בוטה אולי אבל נקי ללא ביצוע עבירות או עוולות. לכן, הפועל היוצא הוא שבית המשפט יתערב ויורה לגלות את שם מפיץ המידע, כך כאשר תעלה שימוש לרעה באנונימיות ברשת, שימוש המהווה לכאורה על פניו עוולה בנזיקין, ולא רק מקום בו קיים חשש ממשי לביצועה של עבירה פלילית, כפי שנקבע בפרשת פלונית" (ה"פ (ת"א) 1244/07, הנ"ל). 16. לטעמי, גם אם אלך בשיטה המקלה על מבקשי החשיפה, לא נתקיימו היסודות המצדיקים היעתרות לבקשה. 17. ביסוד הדילמה עומדת העליונות שניתנה לחופש הביטוי האנונימי: "האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". כל דיכפין ייתי ויאמן את דברו וכל דצריך ישאב מהרשת את המידע לו הוא נזקק. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה" (בר"ע (ח') 850/06 הנ"ל). 18. ההתייחסות לאנונימיות ברשת נצבעה בגוונים שונים בפסיקה. בין שנקבע כי היא "איננה משהו ערכי או אידיאולוגי - אלא נתון או תוצרים כשם שאין באנונימיות הזו כל ערך מוגן כאמור - כך גם אין להקים לה הגנות מלאכותיות יש מאין" (ת.א (כפר סבא) 7380/00 בורוכוב נ' בורן) ובין "ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר באינטרנט ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי" (בש"א (י-ם) 4995/05, הנ"ל). 19. ואולם, "האנונימיות שבשבחה הפלגנו, מאפשרת לכתב עלום השם להשתלח, לפגוע ולהשמיץ מתוך ידיעה שבחסות האנונימיות הוא לא ידרש ליתן את הדין או לשאת באחריות לתוכן הדברים... האנונימיות אינה שקולה לפרטיות, נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של האחרים." בין כך ובין כך מסכימים הכל, כי יש לאזן בין האינטרסים השונים, זה של הנפגע מחד גיסא , וזה של הכותב האנונימי מאידך גיסא: "גם מי שסבור שראוי להותיר את האנונימיות ברשת על כנה, עשוי להשכח כי אין להחילה על כל ביטוי, משקלה של הזכות להשאיר אנונימי נוכח התנהגות עוולה... מי שמפרסם באיטרנט נהנה מהגנת האנונימית, אך מי שמפרסם לשון הרע עלול לאבד את האנונימיות". (מדברי כב' הש' עמית בבר"ע (חיפה) 850/06 הנ"ל). 20. עפ"י גישתו של הש' עמית שם, על מנת שיתקיים "דבר מה נוסף" - להראות נחיצותה של החשיפה, יש להגיש תביעה, שהכותבים האנונימיים יהיו נתבעים בה, ללא שמותיהם ("פלוני"). ע"י כך יוכל בית המשפט לבחון את התביעה, עילתה, תום הלב של התובע וסיכויי תביעתו. כך עשו גם המבקשים בבקשה זו. 21. בענייננו, מרבית התגוביות, גם אלו שהמבקשים מתעלמים מהן, באו כנגד הפרויקט. כך למשל, כתב דור, מהערבה הדרומית: "מלון ירוק או דולרים ירוקים". "הדבר הירוק היחידי של איגרא - $$$"- כתב מיתר שמואלי מרחובות. "יופי של מקום!"- כתב מורי חן ונענה ב:"במה איגרא שיחד אותך" ע"י "מכיר אותך, אילת". 22. גם אם השיח אינו מנומס, יש בו משום הבעת דעה וביקורת במאבק ציבורי בתחום האקולוגיה. כשם ששיח פוליטי זוכה להגנת יתר, כך ישיג גם השיח המסחרי מפני השיח הפרטי. בענייננו, לא שוכנעתי כי אכן התגוביות שלגביהן נתבקשה החשיפה פגעו במבקשים 2,3, למעט העובדה שנכתבו לכאורה בשמם, ולעניין זה לא יכול להיות ספק בליבו של כל קורא - כי לא המבקשים הם שכתבון. 23. מובטחני, כי לו היה מר איגרא סבור שבכתובות הללו מייחסים לו מתן שוחד, היה הוא, ולא המבקשים, פונה ועותר לחשיפת השמות, לצורך הגשת תביעה כנגדם, ואם לא סבר כך מי ששמו הוזכר בתגוביות, מדוע יש להיזקק לכך כשהמבקשים הינם העותרים?? 24. עפ"י השופטת פלפל בה"פ (ת"א) 1244/07 הנ"ל, "ביטוי המפתח לקיום הדיון הציבורי הן בלשון החוק והן בדברי ההסדר החוזרים לעניין זה, הוא "חשש של ממש" לבצוע עולה או פגיעה בקניין רוחני... בדיקת עילת התביעה צריכה לעבור את הסף של "החשש הסביר", אך אינה נדרשת לענות על קריטריונים מחמירים של רמת וודאות קרובה, אלא עליה להיות ברמה השווה לאפשרות ממשית, על מנת לאמת את החשש הממשי של ביה"ש היושב לדין". 25. בכתב התביעה נטען, כי "ההתחזות לתובעים 2,3 שהינם נושא משרה ובעלי תפקידים מרכזיים בקבוצת איגרא ובפרויקט תמנע בפרט, כמו גם התייחסות לשמות הגורמים להם לכאורה שילם אחד, שהינם הגורמים במועצה המקומית של חבל אילות ובועדת התכנון המקומית, מעידות כאלף עדים כי כותבי התגוביות הדיבתיות פרסמו את הדברים בזדון, מתוך כוונה לפגוע... יטענו המבקשים כי, התגוביות הדיבתיות עלולות להשפילם בפני הבריות ו/או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, מצדם וכי הדברים החמורים שנכתבו בתגובית הדיבתית הראשונה בדבר מתן שוחד, עלולים לפגוע במשלח ידם ו/או במקצועם ו/או במקום פרנסתם". 26. כאמור סברתי, כי למעט השימוש בשמם של המבקשים, אין התגוביות עונות ולו אף לכאורה לדרישת ס' 1 לחוק לשון הרע, ולכן אין מקום לחשוף שמם של שולחיהן. 27. לפנים משורת הדין- אין צו להוצאות. מחשבים ואינטרנטחשיפת זהותדיני אינטרנט