להלן פסק דין בנושא העתקת עיצוב אופנה: פסק דין 1. התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") מעצבת אופנה בעיסוקה, עותרת לסעדים שעניינם הטלת איסור על הנתבעים לייצר ו/או לשווק פרטי לבוש דומים לאלה שהיא עיצבה ושיווקה באמצעות התובעת 2. לטענתה העתקת פרטי לבוש מסוימים מהקולקציה אותה היא עיצבה, ייצרה ושיווקה גרמה לה נזקים כספיים, אשר אף אותם היא תובעת מהנתבעים. הנתבעים, רשת חנויות לשיווק בגדי אופנה (הנתבעת 1) ובעליה (הנתבעים 3-4) ייצרו ושיווקו, כך לטענת התובעת, מכנסי ג'ינס אשר צורתם ועיצובם החיצוני דומה, אם לא זהה, למכנסיים שעוצבו ושווקו ע"י התובעת במסגרת קולקציית חורף 2004. המכנס בו מדובר הוצא למכירה ע"י התובעת בפברואר 2004, ועוצב על יסוד גיזרה קודמת שעוצבה על ידה (מכנס לולאות), אשר שונתה במספר אלמנטים, לקראת עונת 2004. מכנסיים בעיצוב זה נמכרו בכמויות גדולות והיוו הצלחה בשוק הישראלי. משראו הנתבעים כי טוב, החליטו להעתיק למכנסי הג'ינס שהם משווקים את האלמנטים העיצוביים הבולטים המופיעים במכנסיים שעוצבו ושווקו ע"י התובעת. באופן זה הם שיווקו מכנסי ג'ינס הזהים או דומים עד מאוד, בחוזי הכללי שלהם, למכנסי הג'ינס שעיצבה ושיווקה התובעת, במחיר נמוך באופן ניכר מהמחיר שננקב או נקבע על ידה. בכך ביצעו כלפיהן הנתבעים, כך לטענת התובעות, עוולות של גניבת עין והטעיה והפרו את זכויותיה לפי חוק זכויות יוצרים וחוקים אחרים. 2. הנתבעים דוחים את טענות התובעות וטוענים כי לא הוכח כלל כי התובעת היא שעיצבה את הדגם בו מדובר וכי השקיעה בעיצובו. אין כל חידוש או ייחודיות בדגם המדובר. האלמנטים העיצוביים נפוצים בשוק האופנה ושוק המכנסיים בפרט, ואין הם יחודיים לתובעות. מוסיפים וטוענים הנתבעים כי התובעת לא רשמה, אף לא ביקשה לרשום דגם זה של מכנסיים, אותו היא מבקשת לשייך לה, כמדגם רשום ומוגן. לא את המכנסיים ולא אלמנטים בודדים מתוכם. לטענתם הם "נחשפו" לדגם זה של מכנס ג'ינס בעת שביקרו בסין והזמינו מיצרן מקומי פריטי לבוש שונים ורבים. בנסיבות אלה, אין מדובר, לטענת הנתבעים, בהעתקה או בזיוף של מכנסיים אשר צברו מוניטין כמכנסי "סיגל דקל", אלא בשיווק מכנסים במדגם או בצורה המזוהה דווקא כשלהם, היינו של רשת האופנה "זיפ הופ". ודאי שאין מדובר בחוזי זהה של זוגות המכנסיים המשווקים על ידם ובין אלה המשווקים ע"י התובעים. 3. העילה המרכזית עליה מבססות התובעות את תביעתן היא גניבת העין כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות 1999, אשר זו לשונו: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שרות שהוא נותן ייחשבו בטעות כנכס או כשרות של עוסק אחר או כנכס או כשרות שיש להם קשר לעוסק אחר". על מנת לבסס תובענה על יסוד עילה זו, יש להוכיח קיומו של מוניטין למוצר או לשרות הנמכר או מסופק ע"י התובע ואם אכן קיים כזה, האם קיים חשש סביר להטעיית הלקוח או היצרן שיניח כי מוצר המסופק לו ע"י הנתבע - של התובע הוא. (ראה ע"א 5792/99 פד"י נ"ה (3) 933). א. האם הוכח קיומו של מוניטין? שמה של סיגל דקל, כמעצבת אופנה ומשווקת בגדים ואביזרים נלווים, מוכר בקרב צרכני מוצריה שנועדו בעיקר לנשים. בבעלותה כ-8 חנויות ברחבי הארץ המשווקות את מוצריה ובגדיה. הקולקציות השונות של הבגדים אותם היא מעצבת מתפרסמות באמצעי התקשורת וכך גם קולקציית חורף 2004 שבמסגרתה הוצגו המכנסיים נשוא התובענה, המכונות "מכנס רב כיסים" (ראה נספח א' לכתב התביעה). הראיות שהוצגו בפני מצביעות על עבודות עיצוב של המכנסיים בה הושקעה מחשבה ותכנון (ראה נספח ה' לת/1). בדגם הייחודי בו מדובר, שולבו אלמנטים שונים, כמו חגורת עור, כיסים נפוחים ורוכסנים המופיעים, יחדיו, ובמשולב, באופן בלעדי במכנסיים שעוצבו ע"י התובעת. לאמור: שילובם יחדיו בזוג מכנסיים שעוצב והוצא למכירה ע"י התובעת הוא ייחודי. אף אם אלמנטים אלה אינם, כל אחד בפני עצמו, אלמנטים ייחודיים, הרי וכאמור, שילובם יחדיו במכנס יוצרים חוזי מיוחד וייחודי למכנסי התובעת. לא הוצגו בפני זוגות מכנסיים בעלי חוזי דומה (למעט זוגות המכנסיים המפרות). טענת הנתבע 3 לפיה הוא ראה מכנס בעל חוזי דומה, במפעל היצרן בסין, לשם הגיע כדי "ללקט" סחורה ופרטי לבוש שונים לשם מכירתם ברשת החנויות שלו, טענה זו לא הוכחה ולא נתמכה במסמכים או ראיות אחרות. אף את זהות היצרן בסין או פרטים מזהים אחרים אודותיו לא ידע זאב אהרונסון, שהעיד מטעם הנתבעים, למסור. אף גירסתו כי בארץ הכניס שינויים במספר אלמנטים במכנס שהגיע מסין על פי דרישת השוק, אף טענה זו לא הוכחה ואינה נשמעת אמינה. בלתי סביר להניח כי אהרונסון הכניס שינויים במכנס ע"י הכנסת אלמנטים שונים על פי השראה שקיבל מהיצרן בסין או מיצרנים אחרים, אשר אך במקרה זהים בצורתם ובאופן שילובם במכנס לאלמנטים של מכנסי התובעת ומיקומם במכנס. אפשרות זו נראית קלושה ביותר ואינה מתקבלת על דעת האדם הסביר. הוכח כי דגם המכנסיים של התובעת יצא לשוק ב-2.2.04 ואילו הנתבעים התוודעו לדגם הדומה רק בדצמבר 2003 והחלו בייצורו ובשיווקו במאי 2004, לאחר שמשך מספר חודשים עשו הכנות שונות לשם כך, כולל הכנסת שינויים צורניים כאלה או אחרים (ראה עמ' 23 לפרוטוקול). התובעות לא הוכיחו, אמנם, בפירוט את ההוצאות שהוציאו בפיתוחו או עיצובו של דגם המכנסיים, לרבות הוצאות פרסום, אך משהצביעו הן על השקעה כוללת בפיתוח ועיצוב כל הקולקציה ל-2004, יש לראות בה אף כמתייחסת לדגם שוכנה "מכנס רב כיסים" (ראה: קרוקס - שופרסל בע"מ תק' מ"ח 2007 (3) 5017). מדו"ח מכירות שצרפו התובעת לתקופה פברואר 2004 עד ספטמבר אותה שנה, עולה כי כמות המכנסיים מדגם זה שנמכרו בחנויות התובעת בלבד (לא כולל מכירה ע"י סוכנים לחנויות אחרות) היא ניכרת. כל אלה מצביעים על קיומו של מוניטין שנצבר בדגם זה של מכנסיים שעוצב, יוצר ושווק ע"י התובעות. העובדה כי התובעות נמנעו מהגנה על דגם מוצלח זה ע"י רישום מדגם, אינה שוללת מהן את הזכות להגן על מוצר ייחודי שעוצב על ידן, מכח עילת גניבת העין אשר בחוק העוולות המסחריות. ב. האם הוכחה הטעיית הצרכן או קיומה של אפשרות סבירה להטעייתו. לדידי אין ספק כי אפשרות להטעייה מעין זו קיימת. השוואת החוזי והמראה הכולל של זוגות המכנסיים "רב הכיסים" המיוצר והמשווק ע"י התובעות לבין אלה המשווקים ע"י הנתבעים מוכיח זאת. הדמיון ביניהם רב מאוד, עד כי הצרכן שיראה בחנות הנתבעים מכנס מסוג זה עלול לטעות ולחשוב כי מדובר במכנסיים פרי יצירתה של התובעת ועל כן ירכוש אותם, ככאלה, בחנויות נתבעת 1, במחיר זול יותר מאשר המחיר בו הם נמכרים בחנויות התובעות. הגיזרה והאלמנטים העיצוביים כפי שהם מופיעים במכנס שעוצב ע"י התובעת דומים, אם לא זהים, הן בצורתם והן במיקומם במכנס. עובדה זו הוכחה בעליל ועולה בבירור מהתבוננות השוואתית בשני הדגמים אשר מצביעה על חוזי כללי דומה מאוד, אם לא זהה, בין שני זוגות המכנסיים שהוצגו בפני. משהוכח כי המכנס שיוצר ע"י התובעות יצא לשוק קודם למכנס ששווק ע"י הנתבעים, יש להסיק כי הנתבעים העתיקו את העיצוב של מכנסי התובעות והחלו לשווק מכנס דומה מאוד בצורתו ועיצובו. אמנם קיים שוני בין סוגי הבדים וצבעם, לרבות צבעי הכיסים. קיים אף שוני בכפתורים ובפריטים משניים אחרים, אך אין באלה כדי לשלול את הדמיון הרב בחזות הכוללת בין שני זוגות המכנסיים. לציין כי "המכנס רב הכיסים" הוא יחודי בעיצובו וצורתו. האלמנטים העיצוביים, הכיסים ומיקומם והחגורות - כל אלה יוצרים חוזי כללי מיוחד שאינו דומה למכנס בצורה או גזרה שגרתית. אין אלא להגיע למסקנה כי קיים חשש סביר, ואף למעלה מכך, כי הקונה הפוטנציאלי שיראה את המכנס הנמכר ע"י הנתבעים יוטעה לחשוב שמדובר במוצר שעוצב ע"י התובעת. די בקיומו של חשש כזה להטעיה (אין צורך להוכיח הטעיה בפועל) על מנת להצביע על "גניבת עין" כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות הנ"ל. (ראה: ע"א 3471/98 סלם סאלם ענתר פד"י נ"ד (2) 681). 4. התובעות טוענות לקיומן של עוולות ועילות תביעה נוספות כנגד הנתבעים - אלה המפורטות בסעיפים 2, 3 לחוק הנ"ל, שעניינן התערבות בלתי הוגנת (סעיף 3 לחוק) ותאור כוזב (כמפורט בסעיף 2 לחוק). משהגעתי למסקנה כי עוולת גניבת העין, כמפורט בסעיף 1 לחוק הוכחה, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם הוכחו קיומן של עילות תביעה או עוולות נוספות במסגרת החוק הנ"ל. אף הדיון בשאלה האם במעשיהם התעשרו הנתבעים שלא כדין, כנטען ע"י התובעות (בסעיף 46 לכתב התביעה) מתייתר, כמו גם בשאלה האם הוכחו עילות תביעה אחרות, שכן הפיצוי שייפסק לטובת התובעת ייגזר מ"שיעור ההתעשרות" (בהערכה) של הנתבעות כתוצאה ממעשי ההפרה. 5. פיצויים זכאויות התובעות לפיצויים מהנתבעים אשר ביצעו כלפיהן עוולה של גניבת עין. לאור העובדה כי שיעור הנזק שנגרם לתובעת לא הוכח כדבעי, ודאי לא באופן מדויק, אם כי קיומו הוכח בודאות, יש לפצותה על דרך האומדנא מכח הוראת סעיף 11 לחוק העוולות המסחריות. לאור הכמות הניכרת של המכנסיים "המפרות" שנמכרו ע"י הנתבעים והנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך (עקב אי מכירת כמות דומה של מכנסיים בשל כך) וכן בהתחשב באיכות וטיב המכנסיים שנחשבו אז למוצר יקר יחסית ובפרק הזמן הקצר יחסית (מספר חודשים), אשר במהלכו נגרמו לתובעות הנזקים (עונת 2004, היינו מפברואר עד ספטמבר אותה שנה), אני פוסק לתובעת פיצוי, על דרך האומדנא, בשיעור של -.50,000 ₪ בצרוף מע"מ (מחצית הסכום המירבי לכל הפרה לפי סעיף 13 לחוק). סכום זה ישולם לתובעת עי הנתבעים (כולם יחד וכל אחד לחוד). כמו כן ניתן בזאת צו מניעה כנגד כל הנתבעים כמבוקש בסעיף 58 לתובענה. הנתבעים ישלמו לתובעות בנוסף לכך, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.20,000 ₪ בצרוף מע"מ. אופנהעיצובזכויות יוצרים (הפרת)