התובעת טענה כי גילתה שכתבות שכתבה מתפרסמות באתרים באינטרנט, מבלי שניתן לה קרדיט על כתיבתן ותוך מצג שווא כאילו אדם אחר כתב אותן. להלן פסק דין בנושא העתקת כתבה של עיתונאי באינטרנט: פסק דין 1. התובעת סיגל לוי (להלן: "סיגל"/ "התובעת") הינה עיתונאית העוסקת בעיקר בכתיבה בתחום התיירות. בשנים 2004-2005 התקשרה כפרילנסרית (מבלי שישררו יחסי עובד - מעביד) עם הנתבעת 2, חב' אינדקס מדיה בע"מ (להלן: "החברה"). חברה זו מוציאה לאור מדריכים מסווגים, מפעילה אתר אינטרנט "אינדקס תיירות" בתחום המידע המסחרי ומפיקה תערוכות. 2. הנתבע 1 (להלן: "גיא") הינו עובד החברה העוסק בעריכת התוכן של כתבותיה. 3. בסמוך להתקשרות בין התובעת לנתבעים, קיבלה החברה את אישור TRAVEL, אתר האינטרנט בו הועסקה בעבר סיגל כשכירה, והגב' מיכל שקד ז"ל, שהייתה הבעלים של אותו אתר, לפרסום כתבות קודמות של סיגל העוסקות באתרי תיירות ומקומות בחו"ל. הכתבות פורסמו באינדקס תיירות בשמה של התובעת (להלן "הכתבות"). 4. במאי 2006, כחצי שנה לאחר הפסקת התקשרותה עם החברה, גילתה סיגל כי הכתבות שכתבה - או חלק מהן, מפורסמות באתרי אינטרנט שונים כשהן נושאות את שמו של גיא (להלן "הכתבות המפרות"). התביעה הוגשה לפיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים בכתבות, ופגיעה במוניטין של היוצרת וביכולת ההשתכרות שלה. טענות התובעת 5. התובעת טענה כי כאשר גילתה שכתבות שכתבה מתפרסמות באתרים באינטרנט, מבלי שניתן לה קרדיט על כתיבתן ותוך מצג שווא כאילו גיא כתבן, פנתה אליו ודרשה ממנו לחדול מפרסום כתבות נוספות, אולם הכתבות המשיכו וממשיכות להתפרסם בשמו, גם בימים אלו. בשל כך תוקן כתב התביעה למספר כתבות מפרות גדול יותר. לשיטתה, מדובר בתופעה רחבת היקף המשמשת ככלי שיווקי לנתבעים. 6. סיגל פנתה גם אל אתרי האינטרנט בהן מתפרסמות הכתבות המפרות בדרישה להסירן. לגרסתה, טענו האתרים כי קיבלו אישורו של גיא כי כתב בעצמו את הכתבות. 7. סיגל טענה כי לא רק שנשללה ממנה הזכות המוסרית בכתבות, בכך שלא ניתן לה קרדיט עבור יצירתן, אלא אף בוצע פלגיאט בכך שגיא מייחס את כתיבתן לעצמו. 8. לשיטתה של התובעת יש להחיל על הנתבעים את החוק הישן והחדש העוסקים בזכויות יוצרים ולהטיל עליהם את הפיצוי העונשי הקבוע בהם בגין כל הפרה בנפרד. 9. טענות הנתבעים הנתבעים טענו כי כאשר סיגל התקשרה עם החברה, קיבלה האחרונה את הסכמת הגב' מיכל שקד ז"ל שהייתה בעלת הזכויות (הכלכליות) במאמרים- לפרסום הכתבות בפורטל האינטרנטי המופעל על ידי החברה. החברה קיבלה אז את ההסכמה לשימוש בכתבות שפורסמו בTRAVEL באופן של קישור (LINK) מ "TRAVEL” ל"אינדקס". בנוסף, רכשו הנתבעים את זכויותיה של התובעת ושילמו לה 25 ₪ עבור כל כתבה, על מנת למנוע מחלוקת עתידית בקשר לזכויות היוצרים בכתבות. לטענת הנתבעים, עקב קבלת הרשות מאתר TRAVEL לפרסום המאמרים ותשלום בגינן גם לתובעת, מחזיקים הם בזכויות הכלכליות והמוסריות בהם, ולכן לא נותרו בידי התובעת כל זכויות שיש לפצותה בגינן. 10. לגרסת הנתבעים, אין מדובר בכתבות מקצועיות, מחקרים או יצירות ספרותיות מיוחדות אלא בלקט נתונים תיירותיים שליקטה התובעת, המתאר אתרי תיירות, מבלי שהתובעת ביקרה בם. עוד נטען כי התובעת לא הציגה עצמה ככתבת "תיירות מקצועית" וכי שירותיה נשכרו לכתבות "נפח" שתכליתן להרבות את כמות החומר המצוי באתר. 11. באשר לכתבות המפרות, אשר 17 מהן הופיעו באתר "מאמרים", 2 באתר "עולם אחר" והיתר באתר בשם "CLICKGO", טענו הנתבעים כי לאחר שרכשה החברה את הזכויות בכתבות, פנה אל האחרונה בעל אתר "מאמרים" והציע לה לפרסם את כתבותיה אצלו, באמצעות קישור. החברה נתנה הסכמתה להצעה, למרות שאין בה רווח כלכלי. 12. גיא טען כי לצורך הרישום באתר "מאמרים" התבקש למלא טופס הרשמה ממוחשב וכי שלח למאמרים אסופה של 150 מאמרים אשר רובם נכתבו על ידו וכי בהיסח הדעת לא הפריד בינם לבין אלו של סיגל, וכותבים אחרים, וכך התפרסמו כל המאמרים בשמו. 13. דיון חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק") מגן על יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוסיקליות ואומנותיות. בס' 35 לחוק זכות יוצרים, נקבעה הפרשנות ל"יצירה ספרותית - כוללת מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות וליקוטים". ובס' 4א לפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה"), עוגנה הזכות המוסרית. 14. "בחוק זכות יוצרים, שלא כבחוקים אחרים, קיימת הבחנה בין הזכויות הכלכליות לבין זכויות "המוסריות" בקניין הרוחני. הזכויות הכלכליות כוללות הוראות הנוגעות להעתקת המוצר ולשיווקו על-ידי מי שאינו זכאי לכך. זכויות אלו מוגדרות בסעיפים 1 ו-2 לחוק זכות יוצרים, ומרבית החוק הישראלי עוסק בהן. לעומתן קיימות הזכויות ה"מוסריות" הדנות בזכותו של המחבר שהיצירה תופיע תחת שמו, ובזכות המחבר למנוע את סילוף יצירתו. המינוח "זכות מוסרית " בהקשר זה אינו בא להבדיל מזכות חוקית אלא להבדיל מזכות כלכלית (ראה ע"א 528/73 אטינגר נ' אלמגור ואח' [4], בעמ' 118). זכויות אלו מעוגנות בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים. שתי מערכות זכויות אלו זוכות לטיפול נפרד במסגרת חוקים המטפלים בזכויות יוצרים. נקודה זו כבר באה לידי ביטוי באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות כנוסחה משנת 1928, ושם, מוכרת לראשונה הזכות המוסרית." (ע"א 89 / 513 INTERLEGO A/S נ' EXIN-LINES BROS. S.A מח (4) 133, עמוד 160). הזכות המוסרית מתחלקת ל - 2: 'זכות ההורות' - שתמציתה כי היצירה תקרא על שם היוצר, ו'זכות השלמות' שתמציתה היא מניעת סילוף היצירה. 15. התובעת לא טענה להפרת הזכות הכלכלית בכתבותיה, אלא להפרת הזכות המוסרית באי ציון הקרדיט. הואיל ואין מחלוקת כי הכתבות אכן פורסמו באתרים אחרים, לאחר שהועברו אליהם על ידי גיא, מבלי ששמה הוזכר בהן, יש לבחון את טענות ההגנה כדלקמן: א. האם הכתבות ראויות להגנה? ב. האם נותרה לתובעת זכות מוסרית בהן? ג. בהנחה שהתשובות לשתי השאלות הראשונות חיובית, מהו גובה הפיצוי בגין שלילת הקרדיט של התובעת בכתבות. 16. הנני מקבלת את הטענה כי הכתבות ראויות להיקרא "יצירות" החוסות תחת כנפי דיני זכויות יוצרים. הנתבעים טענו כי תיאוריה של סיגל באשר לאתרים עליהם כתבה, אינם נובעים מניסיונה האישי. לצורך כך, נשאלה באילו אתרים בעולם ביקרה, ומנין שאבה ידיעותיה לגבי כאלו שלא ביקרה בהם. 17. דרישת המקוריות, על אף שלא מצאה ביטויה בתרגום חוק זכות יוצרים, 1911, בתי המשפט אימצוה ואף המחוקק עשה כן, במסגרת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). 18. גם אם התובעת לא ביקרה בחלק מהאתרים כלל, אין הדבר שולל את היצירתיות והמקוריות באופן הביטוי שבכתבות, צורת העריכה ואופן הצגת האתר התיירותי: "יצירות עובדתיות מוגנות אף הן בזכות יוצרים, אולם ההגנה חלה על אופן הביטוי בלבד, לא על העובדות עצמן. הוא הדין בכתבות עיתונאיות, בהן חלה ההגנה על אופי הביטוי ולא על החדשות עצמן....."לרשות כל אדם עומד אוצר מילים זהה, אך מעשה הבחירה והצירוף, כמו גם הצליל, מאפינים את סגנון המחבר. לא בכדי נאמר 'הסגנון הוא האיש'...(ת"א (ת"א) 1296 בן אוליאל נ' זר, דינים מחוזי לג (1) 267) " (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 64). 19. אינני מקבלת גם את הטענה, כי מששילמו הנתבעים לתובעת סכום של 25 ₪ בגין כל כתבה, ולנוכח העובדה כי הזכות הכלכלית הייתה של האתר שנתן רשות לשימוש בהן- רכשו הם גם את זכויותיה המוסריות של התובעת. 20. בס' 4(א)(1) לפקודה נקבעה 'זכות ההורות' לפיה: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים." בפסיקה צוין: "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר." (ע"א 93 / 2790 ROBERT E. IESENMAN נ' אלישע קימרון נד (3) 817, עמוד 841-842). 21. בס' 4(א)(4) לפקודה נקבע: "זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר.. הזכות המוסרית היא אישית, אינה ניתנת להעברה ואינה נמדדת בכסף. זכות זו מבטאת את הקשר המיוחד שבין היוצר ליצירתו. על כך ניתן ללמוד גם מס' 45(ב) לחוק החדש: "הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר." 22. הטענה כי סיגל לא הוכיחה את 'ההיקף והמידה המקובלים', הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים. בכתב הגנתם לא טענו כי ציון שם היוצר בכתבות מעין אילו אינו מקובל. בחקירתם אישרו הנתבעים את הנוהג המקובל. כך, מנהל החברה: "למה זה חשוב שהקרדיט של התובעת יופיע לידיעתו של הקורא? ת. כי אם אדם כתב אז מגיע לו קרדיט, בכתבה המקורית." ואילו גיא אמר: "לא היה מצב שעלתה כתבה של התובעת ואמרתי לעצמי שאני לא אכניס את שמה של התובעת. " משהודו הנתבעים כי יש ליתן קרדיט ליוצר וכי השמטת שמה של התובעת נבעה מסיבה טכנית, נדחית הטענה. הנני קובעת כי הנתבעים הפרו את הזכות המוסרית במאמרי התובעת. 23. באשר לפיצוי: בס' 4(א)(3) לפקודה נקבע כי: "פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה". 24. סיגל טענה כי 'זכות ההורות' נשללה ממנה, כאשר לא הוזכר שמה כיוצרת הכתבות, ועוד הוסיפו הנתבעים חטא על פשע כאשר יצירותיה נחתמו בשם של אחר. כן טענה כי עקב הבוטות שבהפרה ובעיקר עקב גניבת שמה והענקת הקרדיט לגיא, יש לפצותה בסכומים הגבוהים ביותר, או למצער, בסכום הממוצע אותו נוהגים בתי המשפט להעניק כפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית. לשיטתה, ועל פי פסקי הדין שליקטה, עומד ממוצע הפיצוי על 9,000₪ לכל הפרה, למעט מקרה יוצא דופן (פס"ד קמרון לעיל). עוד עתרה לפסיקת פיצויים עונשיים, עקב מעשה הפלגיאט, הזלזול, האטימות וחוסר החרטה שהביעו הנתבעים, ולנוכח העובדה כי הכתבות המפרות ממשיכות להתפרסם בשמו של גיא. 25. עמדתם של הנתבעים היא שהתביעה עוסקת ב"זוטי דברים". בתחילה לא הבינו מהתובעת שהיא דורשת להסיר את הכתבות המפרות, ומעת שנדרשו לכך - הסירו אותן. כן טענו כי הכתבות הינן חסרות ערך וכי התמורה ההולמת בגינן הייתה ועודנה 25 ₪ לכתבה. 26. סעיף 3א. לפקודה קובע פיצויים ללא הוכחת נזק על כל הפרת זכות יוצרים בשיעור שלא יפחת מ 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪. מקובל לחשוב כי הפיצוי ללא הוכחת נזק שנקבע בס' 3א לפקודה - איננו מתייחס לזכות המוסרית, אלא לזכות הכלכלית. דהיינו, ששיקול דעת בית המשפט באשר לגובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית - איננו מוגבל ומתוחם והוא נקבע לפי ס' 4(א) הקובע אותה ואת הסנקציה בגין הפרתה. בס' 4(א)(5) לפקודה נקבע: "בתביעה לפי ס' זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שייקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]." בחוק החדש נקבע כי אם הופרו זכות היוצרים או הזכות המוסרית, יפסוק בית המשפט עד 100,000 ₪ כפיצוי בגין כל הפרה. 27. מהם השיקולים הנלקחים בחשבון על ידי בית המשפט בפסיקת הפיצוי? "סעיף 56 ב' לחוק זכויות יוצרים תשס"ח-2007, (אשר אינו חל על התביעה דנן, אך יש ביכולתו ליתן כלים להכרעה בידי בית המשפט), קובע אילו שיקולים יביא בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית, וקובע כי בית המשפט יביא בחשבון בין השאר את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרת ההפרה, נזק ממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע מההפרה, מאפייני פעילות הנתבעת, טיב היחסים בין הצדדים ותום ליבו של הנתבע." (ע"א (ת"א) 1198/08 עוזי קרן נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ). 28. סיגל הציגה 17 כתבות שנכתבו על ידה והועברו לאתר "מאמרים", 8 כתבות שפורסמו באתרים: "CLICKG0" ו "עולם אחר" ולאחר מכן תיקנה את תביעתה והוסיפה 5 כתבות נוספות שהוצגו ב"עולם אחר" וב "B52". פרסומים אלו הוכנסו כהפרות החוסות בגדרו של החוק החדש. לשיטתה של התובעת יש לחייב את הנתבעים ב - 17 הפרות ישירות וב - 14 עקיפות. לפי החישוב "השמרני" מגיע סכום הפיצוי, אליבא דתובעת, ל- 108,000 ₪. 29. העיד גיא כי כאשר העביר את המאמרים של החברה לאתר "מאמרים", מילא טופס בו נרשם שמו. עוד העיד כי בשום שלב מפעולת ההעברה, לא נדרש ולא מילא את שמה של התובעת: "לא ידעתי איך זה יתפרסם אך נכון שידעתי שבכל מקרה שמה של התובעת לא הועבר למאמרים ... נכון שאם לא שלחתי את שמה, אז ברור ששמה לא יכנס." 30. אינני מקבלת את טענות התובעת לגבי משך ועצמת ההפרה וחוסר תום הלב של הנתבעים. לעניין זה התרשמתי כי העברת הכתבות נעשתה בתום לב, ומבלי שהתכוונו הנתבעים לפגוע בתובעת. הנני מאמינה כי גיא אכן עצם עיניים והתעלם מזכותה החוקית של התובעת, אולם הדבר נעשה בהיסח הדעת ומבלי משים, כפי שטען. זאת ועוד, העיד גיא: "התובעת פנתה אלי ואמרה שהיא ראתה מס' כתבות שלה באתר "מאמרים" תחת השם שלי. היינו ביחסים טובים, דיברנו מדי פעם. שאלתי אותה באופן מפורש האם את רוצה שאני אוריד את הכתבה תוך שאני מסביר לה את כל התהליך שהסברתי לבית המשפט והיא אמרה שאין לה שום בעיה עם זה ואני יכול להשאיר את זה. מבחינתי, להוריד 10 או 15 כתבות מתוך המאות שהיו שם, זה הדבר הכי קל על מנת למנוע אי נעימות ועל אחת כמה וכמה להגיע לבית המשפט...לאחר שדיברנו ידעתי שהכל בסדר וזנחתי את העניין... מכתב ההתראה, מן הסתם כאשר הוא הגיע בדקנו את כל הכתבות והורדנו את כל מה שהיינו צריכים להוריד." באשר לכתבות האחרות, שב"כ התובעת טען כי הינן ממשיכות להתפרסם, ענה: "מרגע שקיבלנו את המסמך המשפטי, הורדנו את הכתבות מאתר מאמרים ומרגע זה, אין אפשרות להורידם מאתרים אחרים. אני נכנסתי פניתי לאתרים הרלבנטיים שמצאתי, וביקשתי באופן מיוחד להוריד." 31. הנני מקבלת גם את טענת הנתבעים שלא הפיקו כל רווח מהעברת הכתבות לאתר מאמרים, ושכל רצונם של האתרים, המעביר והמקבל כאחד, היה ליצור "נפח", כשזה אינו משלם והאחר אינו מקבל (כך גם נעשה כאשר החברה קיבלה את רשות בעלת האתר הראשון (TRAVEL) לפרסום). בקשר לכך העיד מנהל החברה, גדעוני: "מדובר באתר וולנטרי ואין לנו רווח מכך." 32. באשר למוניטין של התובעת, העידה האחרונה כי עבדה אצל הגב' שקד ז"ל, ולפני כן באיסת"א וכמזכירה במשרד עורכי דין. כן כתבה במקומון פתח תקווה, ובמקומון קרית אונו ואף ערכה עיתון אופנה. מבלי לזלזל בכישוריה, לא הוכח כי התובעת הצעירה התפרסמה כבעלת מוניטין בתחום התיירות ו/או התרבות וכי שמה יצא למרחקים ככתבת. 33. הנני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין כל כתבה שהועברה לאתר "מאמרים" ופוטרת את הנתבעים מפיצוי בגין כתבות שהועברו מאותו אתר לאתרים אחרים, ללא ידיעתם. הואיל וכך, החוק החדש, אשר על פיו נתבע הפיצוי לכתבות המאוחרות, (שהועברו) איננו חל בעניינינו. הנני לוקחת בחשבון גם את העובדה, שהתובעת קיבלה עבור הכתבות תמורה של 25 ₪ לכל כתבה. בנסיבות אלו, הנני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 2,500 ₪ בגין כל הפרה, ולעניין זה, כל כתבה תיחשב כהפרה, ובסה"כ 41,000 ₪ בגין 17 הפרות. 34. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סכום של 41,000 ₪. כן ישאו בהוצאות התובעת, כפי שישומו, ובנוסף, בשכ"ט עו"ד בסך 5,000₪ בצירוף מע"מ. מחשבים ואינטרנטעיתונותזכויות יוצרים (הפרת)דיני אינטרנט