התשלום נעשה עקב חיוב חוזי של הרוכש הראשון של הדירה וחיוב חוזי זה ניתן לאכיפה מכוח השני הקובע "אלא אם כן סוכם אחרת בין נותן השירות למקבלו". 1. בתביעה זו עסקינן בתחולת תוקפם של שני צווים: א. צו פיקוח על מצרכים ושרותים החלת החוק על שרותי נותן שרות בהעדר רשום זכויות בפנקסי המקרקעין תש"ס – 1999 (להלן: "הצו הראשון"). ב. צו פיקוח על מצרכים ושרותים קביעת מחיר מרבי לשרותי נותן שרות בהעדר רשום זכויות בפנקס המקרקעין תש"ס – 1999 (להלן: "הצו השני"). 2. התובע הוא רוכש של דירה (יחד עם אשתו) מאת אחד. (נספח "א" לכתב התביעה). 3. הבנין בו נמצאת הדירה טרם נרשם כבית משותף, הגם שהרוכש הראשון של דירה זו רכש את הדירה עוד בשנת 1991. הזכויות בדירה אינן רשומות בלשכת רשום המקרקעין אלא במנהל מקרקעי ישראל, כאשר את רישומי ההעברה של דירה זו מבצעת הנתבעת 1, שהיא החברה שבנתה את הבנין, וזאת באמצעות הנתבע 2 שהוא עורך דין ומטפל בצד המשפטי של רישום ההעברה וכל הנלווה אליה כגון מתן התחייבויות לרשום משכנתה, הערת אזהרה וכדומה עד לרישום הסופי של הזכויות בפנקסי המקרקעין בלשכת רשום המקרקעין הרשמית. למעשה הנתבע 2 הוא מעין "לשכת רשום מקרקעין" פרטית, במקום לשכת רשום המקרקעין של המדינה. 4. משרדי "טאבו" פרטיים כאלה קיימים בישראל אצל מספר רב של חברות בניה הבונות מבנים בהיקף גדול. 5. מטרתם של משרדי טאבו פרטיים אלה, היתה לגשר על פער הזמן שבין רכישת הזכויות בדירה, לבין רישומם הסופי בפנקסי המקרקעין בטאבו, ולתקופת ביניים זו בלבד, כאשר קורה ואדם מוכר את זכויותיו בדירה, עוד לפני שהזכויות האלה היו ניתנות לרישום בפנקסי המקרקעין המתנהלים על פי החוק. 6. הן החברות והן עורכי דינם לא עסקו בניהול משרדי טאבו פרטיים אלה לשם שמיים ובשוק רישום זכויות זה שררה אנרכיה מוחלטת, כאשר החברות "המשכנות" נהגו בענין זה, לפי הכלל של "איש הישר בעיניו יעשה" וגבו סכומים נכבדים לפי ראות עיניהם. 7. על מנת לשים קץ למצב דברים זה, התערבו שר הבינוי והשיכון ושר האוצר וקבעו בחקיקת משנה את שני הצווים הנ"ל. 8. הצו הראשון החיל את הוראות חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים תשנ"ו – 1996 (להלן: "החוק") על "נותן שרות" שהוגדר כ"אדם לרבות באמצעות נציגו או בא כוח, אשר מנהל אצלו רישום של זכויות בקשר למקרקעין או שחתם עם משרד הבינוי והשיכון או עם מנהל מקרקעי ישראל למכירתם, השכרתם או ניהולם של מקרקעין והתחייב בו לטפל ברישום זכויות בקשר למקרקעין בפנקסי המקרקעין". 9. הצו השני שהוצא לאחר הצו הראשון קבע את השעורים המירביים שמותר לנותן שרות לגבות בגין העברות של זכויות בדירות ולא מעבר להם. 10. לטענת התובע, הוא נדרש לשלם בעד העברת הזכויות על שמו במשרדו של הנתבע 2 סכום העולה על זה הנקוב בצו השני בסך של 5,487 ₪ במקום סך של 300 ₪ + מע"מ 345 ₪ כנקוב בצו השני. על מנת שלא לעכב את העברת זכויותיו הוא שילם סכום זה תחת מחאה (בענין זה ראה נספח "ט" לכתב התביעה). התובע צרף גם צילום של השיק אותו שילם לנתבע 2 ואת חשבונית המס שהוציא הנתבע 2 בגין תשלום זה (ראה ת/1). 11. הנתבעים אינם מכחישים את עצם התשלום, אולם טוענים כי הוא מגיע להם כדין מן הטעמים שיפורטו להלן: א. הנתבעת 1 אינה "חברה משכנת" ולכן הצווים אינם חלים עליה. ב. התשלום נעשה עקב חיוב חוזי של הרוכש הראשון של הדירה וחיוב חוזי זה ניתן לאכיפה מכוח סעיף 3 לצו השני הקובע "אלא אם כן סוכם אחרת בין נותן השירות למקבלו". 12. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, שמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות שהוצגו בפני הגעתי למקנה כי דין התביעה להתקבל. ואלה נימוקי: א. אני קובעת כי משרדו של הנתבע 2 הוא אכן בבחינת "נותן שירות" כהגדרתו בצווים, וכפי שכבר ציטטתי לעיל, ואין נפקא מינא באם מדובר בחברה שאיננה "חברה משכנת" – כטענתו - אם לאו. הצווים אינם יוצרים קלסיפיקציה של אבחנות בין סוגים שונים של משרדי רשום העברת זכויות מחוץ לכותלי לשכת רשום המקרקעין. ב. סעיף 2א לצו השני קובע מפורשות כי "המחיר המרבי שרשאי נותן שירות לגבות בעד רישום אצלו של העברת זכויות יהיה כמפורט להלן: ... שנת 2007 ואילך -.300 ₪" ג. הנה כי כן, העברת זכויותיו של התובע במשרדו של הנתבע 2 הינה פעולה של נותן שרות כמשמעותו בצווים והוא לא היה רשאי לגבות מאת התובע סכום העולה על 300 ₪ בצירוף מע"מ ולגבי תוספת המע"מ ראה סעיף 4 לצו השני. ד. גם מהסתמכותם של הנתבעים על סעיף 3 לצו השני "אלא אם סוכם אחרת" לא תבוא להם הישועה. חבל שבסעיף 4 פסקה שניה לכתב ההגנה לא צטטו הנתבעים את הסעיף במלואו. סעיף זה לצו השני עוסק בתשלומי "אגרות" שיש לשלם בגין רשום הזכויות במקרקעין בפנקס המקרקעין, ואשר אף הוקבלו בשנים מסויימות לאגרות של תקנות המקרקעין אגרות תשל"ה – 1974. אינני מקבלת את טענת הנתבעים כאילו התשלום שנעשה בידי התובע הולך במרביתו ל"הוצאות". החשבונית שהוציא הנתבע 2 מציינת במפורש כי התשלום הוא שכר טרחה. יצוין, כי בניגוד לטענתם של הנתבעים שלא מדובר רק בשכר טרחה אלא גם בהוצאות, הרי שהנתבע 2 בעצמו, במכתבו נספח ח2 לכתב התביעה מדבר על הסכמה לתת הנחה של 20% משכרו או כלשונו: "אני מוכן, לפנים משורת הדין, להפחית מהשכר המבוקש 20%" (ההדגשה שלי- ד.א.). ה. מעדותו של הנתבע 2 בפני, מלבד מילים כלליות "שהוצאו הרבה כספים" ושהחברה אחראית על מיליונים לבנק, לא הוכח כי אכן היו "הוצאות" ממשיות כלשהן. מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת בעדותה כשאמרה, "כשעו"ד מנע ירצה אגרה לרישום משכנתה שיפנה אלי..." ע' 4 שורות 22 – 23 לפרוטוקול. 13. ב"כ התובע צרפה אסמכתאות לטעוניה בפני, כך שבפסק דיני זה אינני מחדשת דבר. ענינים מסוג זה כבר נדונו בעבר ויפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת צ. ברון מבית המשפט המחוזי בתל – אביב בתיק ה.פ. 1271/00 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון, בו נדונה סוגיית חלותם של הצווים הנ"ל על עסקאות מעין אלה כמו זו שבתיק זה. בעניין זה קבעה כב' השופטת ברון כי: "הנה כי כן, מטרתו של חוק הפיקוח, אשר מכוחו הוצאו צווי הפיקוח, היתה לשנות את המחירים הנהוגים ולהקנות עדיפות למחיר שנקבע מכוח החוק והצווים שהתקנו מכוחו". לא אחזור על כל יתר נימוקיה המשכנעים של כב' השופטת ברון ואין לי להרהר אחרי פסק דינה במאומה, שכן פסק דינה דובר בעד עצמו. ענין חלותם של הצווים עלה גם באגב אורחא בפסק דינה של כב' השופטת ג. כנפי – שטייניץ בתיק תצ י-ם 3225-01-11 אלחנן ארנבוים נ' קרית ספר (דיור מודיעין) בע"מ (14.4.2013) (פורסם שנבו), שפסקה בהתאם לרציו שנדון לעיל. 14. מכל האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבעים – ביחד ולחוד – להחזיר לתובע את ההפרש בין הסכום שהוא שילם בסך של 5,487 ₪ לבין הסכום שהיה עליו לשלם בסך של 354 ₪ ובסה"כ סך של 5,133 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות המשפט בסך של 1,500 ₪ שישא רבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד. עורך דיןפיקוח על מצרכים ושירותיםפיקוח על מחיריםצרכנותשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהצוויםצו (חקיקה)