הוצאות משפט במשפט העברי | עו"ד רונן פרידמן

##מה הדין בסוגיית הוצאות משפט במשפט העברי ?## המשפט העברי מתייחס להוצאות הנלוות לקיום ההליך המשפטי (הוצאות משפט) במשפט האזרחי, בדיני ממונות, וככלל מטיל אותן על בעלי הדין עצמם. המקור הראשוני לעניין זה מופיע בתלמוד הבבלי (סנהדרין, ל"א ע"ב), שבגדרו נדון תרחיש אשר בו מבקש צד אחד להתדיין בבית הדין המקומי, ואילו הצד שמנגד מעדיף לפנות לערכאה בכירה יותר – "מקום הועד" ו"בית הועד", היושבת במקום מרוחק. נשאלת השאלה, האם צד ב' יכול לכפות על צד א' להתדיין בבית הדין המרוחק יותר. בעניין זה נתקבלו להלכה -בגדרי מחלוקת – דבריו של רבי אלעזר: "... מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו". קרי, אין לחייב את בעל הדין להופיע בפני הערכאה המרוחקת, שכן ההוצאות שייגרמו לו בשל כך עלולות לעלות על סכום התביעה, באופן שיטול ממנה את טעמה. מכאן למדים אנו שכל צד נושא בהוצאותיו. כלל זה השתרש במשך השנים בפסיקת ההלכה וכדברי הרמב"ם (סנהדרין ו', ו'): "שניים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול, שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו..." (וראו גם בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאות הט"ו-הט"ז, ספרד וארץ ישראל) חושן משפט י"ד; א' שו"ת הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, המאות הי"ד-הט"ו, ספרד), רס"ג). המלומד א' שוחטמן סבור, כי "הלכה זו יסודה בהנחה, כי עניינם של שני בעלי הדין הוא להגיע לחקר האמת, כדי שאף אחד מהם לא יהיה גזלן. אם אין בעלי הדין מסוגלים להגיע בעצמם לחקר האמת, אלא עליהם להיזקק לבירור משפטי, אין כל סיבה לחייב את מי שיצא חייב בדין בתשלום ההוצאות, שהרי לכתחילה היו כל הצדדים מעוניינים בבירור העניין בדרך זו, והיה זה איפוא עניינם המשותף" (אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני, (כרך ג'-תשע"א), 1207). משמע, ההנחה היא ששני הצדדים – התובע והנתבע כאחד – מעוניינים בבירור הדין, ולכן עליהם לשאת בהוצאותיהם בלא קשר להכרעתו של בית הדין בתביעה עצמה. לא ניכנס כאן להבחנה בין המלוה ללוה לעניין כפיה לילך לבית הועד. יצוין, כי ההלכה חורגת מכלל זה במספר מקרים, דוגמת בעל דין המסרב להתייצב לדיון (רמב"ם סנהדרין כ"ה ח'; ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך "בעל דין", כרך ק', ק"ה –ק"ז). ##הוצאות משפט במשפט העברי - כל צד נושא בהוצאותיו:## אם כן, עינינו הרואות, כי במשפט העברי האזרחי הכלל הוא שכל צד נושא בהוצאותיו במשפט. כלל זה מבטא עקרון של "שויון פורמלי" בין הצדדים; עם זאת, ישנם כללים נוספים המבטאים את העיקרון ההפוך, שהוא – שויון תוצאתני; ראו שולחן ערוך חושן משפט, הלכות דיינים, י"ז א' "בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא י"ט, ט"ו), איזהו צדק המשפט, זו השויית שני הבעלי דינים בכל דבר [...] ואם היה אחד מהם, מלובש בבגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו"; כן מצינו בהלכה מעין חובת מינוי סנגור ציבורי עבור מי שידו אינה משגת לכך: "משימין אפוטרופוס למי שאינו יודע לטעון" (שו"ת בנימין זאב (ר' בנימין בן מתתיהו, המאות הט"ו-ט"ז, יוון) ר"נ). כשעסקינן במשפט הפלילי, שבו הנאשם ניצב מול המדינה – על משאביה – דומה, כי הצורך בשויון תוצאתני בולט במיוחד. השאלה היא הגדרת אותו שיויון וגבולותיו. סיכומם של דברים, הכלל הוא שהנתבע משלם את הוצאותיו המשפטיות מכיסו אף אם זכה בסופו של דבר בתביעה; זאת מתוך תפיסה שאף הוא חפץ בהליך המשפטי. לצד כלל זה, המשפט העברי מכיר בפערי הכוחות הקיימים בין בעלי הדין ומבקש לפעול אקטיבית לצמצומם בפועל; מכאן יתכן שאין זה מן הנמנע, כי בית הדין יפעל לגישור הפער הכלכלי שבין הנאשם למאשימיו, באופן שיסיר את המכשול הכספי מהבירור הראייתי בתיק. הוצאות משפטהמשפט העברי