בפסיקה עמדו זה מכבר על הזהירות בה יש לנקוט באשר לתוכן עדויות מסוג זה, וקבעו כי: "בע"פ 127/62, בעמ' 1376, נאמר כי: "... הדעת נותנת שכשבאים בני משפחה אחת להעיד, כולם בלשון אחת, נגד יריבו בדין של אחד מהם, שומה על בית-המשפט להזהיר עצמו הזהר היטב, שמא עדותם של כל אלה אינה אלא עדות קרובים מלומדה, אשר נובעת מקשר שקשרו ביניהם זה כדי לעזור לזה בריבו. מקום שיש בלב בית-המשפט ספק קל שבקלים פן אמנם קיים חשש כאמור, יצדק בית- המשפט אם יראה בעדויות ההן עדות אחד בלבד". (ראה גם: ע"פ 23/77, בעמ' 824). דברים אלו מתייחסים לנסיבות, בהן באים קרובי משפחה ומעידים בלב אחד ובכיוון אחד, אחרי שהיו להם ההזדמנות והסיפק לארגן את דבריהם ולהידבר ביניהם. אך מובן הוא, כי בהעדר ראיות מיוחדות חייב בית המשפט להיות זהיר במיוחד, כאשר קרובים מתנבאים בסגנון אחד ותומכים זה בדברי זה, כי ההנחה היא, שהם מבקשים לתמוך בגירסת בן משפחתם. אולם, כאשר העדות בבית המשפט זהה בתוכנה להודעה, שנמסרה במשטרה עוד לפני שנוצרה לעדים ההזדמנות להידבר זה עם זה ולהכין גירסה מתואמת, הרי אין, לכאורה, סיבה סבירה להתעלם מתוכנה של העדות ולראות בה רק חזרה כפשוטה על דברי הקרוב, אשר גירסתו מתחזקת בדרך זו. כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו (ע"פ 23/77 הנ"ל, בעמ' 824 מול האות ו), והזהירות, המתחייבת במערכת נסיבות כגון זו, אינה באה במקום בחינה עניינית של העדות. אין להסתפק בסיווג אוטומאטי של עדויות לפי מעמדן המשפחתי של מוסריהן ולפסול ערכה של עדות אך ורק בשל זהות העד או העדה". (ראה: ע"פ 611/80 מיהראן מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85 , 113-114). בהקשר זה, יפים לעניינינו דברי בית המשפט בע"פ 323/84 יוסף בן חיים שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505 , 519-520 , ולפיהם: "...אפשר להבין לנפשם של קרובי נרצח שהם מעונינים כי האשם במות יקירם יבוא על עונשו, אולם יש להיזהר בשקילת דבריהם שמא רצונם העז להשיג מטרה זו, גורם שיאמינו בדבר שאין לו אחיזה במציאות". יחד עם זאת, כפי שנקבע בע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 803 , 806-807 (1968) על ידי כב' השופט ברנזון, הרי: "כל עדות צריכה להישקל לגופה בלי משוא פנים ובלי דעה קדומה. חזקה על אדם, שנשבע לומר את האמת בבית-המשפט, שהוא מקיים את שבועתו ומעיד אמת, שהרי עדות שקר בבית-משפט היא עבירה פלילית, וכל אדם הוא בחזקת זכאי עד שלא הוכח או נקבע אחרת. טבעי הדבר שאם העדות באה מפי מעוניין בדבר, יתייחס אליה בית-המשפט בזהירות. אבל חלילה לו להתייחס אליה מראש באי-אמון או לזלזל בה אך ורק מפני שניתנה על-ידי אדם שיש לו ענין, ישיר או עקיף, בתוצאות המשפט, או בגלל יחסי קירבה בינו לבין בעל הדין שלטובתו ניתנה". עדותדיון