לאחר שהסתיימה פרשת התביעה ונאשם 1 טען "אין להשיב לאשמה", נערך הסדר טיעון שבמסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן שבו מיוחסת לנאשמים עבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין. הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן. התביעה ביקשה שנאשמים 1-3 יורשעו. ההגנה ביקשה שנאשמים 1-3 לא יורשעו. אשר לנאשם 4, התביעה הסכימה שהוא לא יורשע (כל ההדגשות שבפסק הדין הן שלי - ג'נ'). לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים,עיינתי בתסקירי שירות המבחן,בפרוטוקול ובמסמכים ועל רקע היבטי המשפט בסוגיה, אני מחליט שהנאשמים לא יורשעו, ויבצעו עבודת של"צ. אלה נימוקיי: שקלתי לנאשמים לחומרא ו"בעד" הרשעתם: 1. עצם העבירה שביצעו, נסיבות ביצועה ותוצאותיה- לפי עובדות כתב האישום המתוקן במ/1 שבו הודו הנאשמים (תמצית העיקר): הנאשמים עבדו במכון התקנים. נאשם 1 היה אחראי על המעבדה לבדיקת סירי לחץ וארוסולים; נאשם 2 היה ראש ענף מיכלי לחץ; נאשם 3 היה ראש המעבדה למכניקה; נאשם 4 היה מהנדס הבטיחות של המכון. ביום 1.12.99 עבד רועי הירשמן (להלן - הנפגע) במעבדה. הנפגע העמיד סיר לחץ מלא על הכיריים והבעיר תחתיו אש. במקביל,רוקן הנפגע מיכל ארוסול שבו דאודורנט לתוך כיור במעבדה הסמוך לכיריים כדי לשוקלו. בעקבות ריקון הארוסול במעבדה, הוצת הגז ע"י האש שדלקה בכיריים, וגרם לפיצוץ במעבדה. לנפגע נגרמו כויות בדרגה שניה בפניו, צווארו וכפות ידיו והוא אושפז בבית חולים ל-16 ימי אשפוז וטיפול, ולמעבדה ולציוד שבה נגרם נזק רב. המעשים או המחדלים של הנאשמים שנגרמו בהם החבלות לנפגע והנזק הרב לרכוש, הם כדלקמן: הם לא בדקו את אופן העבודה במעבדה, יצרו או לא וידאו שהעבודה מבוצעת באופן שאינו מסכן אחרים, נמנעו מלספק ציוד מגן ומלהתקין מכשיר התרעה על קיומו של ריכוז גבוה של גז ולא הכניסו לנהלי הבטיחות הכתובים, נוהל ברור לגבי ניקוב ארוסולים. הנאשמים ביצעו עבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין. מתוך העובדות דלעיל, יצויין הנזק שנגרם: פגיעות בגופו של הנפגע ונזק רב במעבדה. 2. מתוך טיעון התביעה (תמצית העיקר): מחדלי הנאשמים הם שגרמו לפגיעתו הקשה של הנפגע ולנזק רב למעבדה. מחדלי הנאשמים בוצעו במכון התקנים שהוא שאמור לשמור על בטיחות ועל בדיקת מוצרים. הרשעה עלולה לפגוע בנאשמים והיא אכן כתם, אך הכלל הוא שנאשם יורשע. מבחני הילכות רומנו וכתב לא התקיימו. הנאשמים אינם זקוקים לשיקום. פגיעה בקידומם של הנאשמים איננה פגיעה חמורה בשיקומם. איש מהנאשמים לא יפוטר אם יורשע. בעקבות הארוע הנאשמים שינו נהלים ושיפרו בטיחות. הנאשמים אמנם הודו, אך ניהלו את המשפט עד תום פרשת התביעה. בתסקירים לא צויינה שום נסיבה מיוחדת מדוע שהנאשמים לא יורשעו. נאשם 1 - יש חשש ערטילאי בלבד לפגיעה בקידום. הוא היה אחראי על המעבדה שבה ארע הפיצוץ. נאשם 2 - יש חשש בלבד לפגיעה עתידית בקידום. הוא היה אחראי על נהלי הבדיקה במעבדה. נאשם 3 - אין נסיבות מיוחדות שמצדיקות אי הרשעה, ולא תגרם לו פגיעה כלשהי אם יורשע. נאשם 4 - התביעה מסכימה שלא יורשע. בית המשפט מופקד על הראיה הכוללת ושיקולי שירות המבחן הם רק חלק מהשיקולים. הנאשמים היו צריכים לצפות מראש את התרשלותו של הנפגע, מה גם שהם יצרו את נוהל העבודה שגרם לפיצוץ במעבדה, והתרשלו כפי שפורטו הדברים בכתב האישום המתוקן. על אף השיקולים לחומרא ששקלתי כאמור לעיל, הרי שלאור השיקולים, הנתונים והמידע לקולא שיפורטו להלן, הנאשמים לא יורשעו: שקלתי לנאשמים לקולא ו"בעד" אי הרשעתם: אין לנאשמים עבר פלילי או תיקים פתוחים נוספים. בכתב האישום המקורי יוחסה לנאשמים עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין - עבירה מסוג עוון שעונש המאסר בצידה הוא עד 3 שנים; ואילו בכתב האישום המתוקן רשומה עבירה קלה יחסית לעבירה המקורית, ובכלל, של חבלה ברשלנות שבצידה עד שנה מאסר. סוג העבירה נשוא כתב האישום המתוקן, מאפשר איפוא לוותר בנסיבות המקרה שבתיק זה על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים [ע"פ 2083/96 כתב, פ"ד נב (3) 337 (להלן-פרשת כתב), בעמ' 342 מול האותיות ג'-ד']. 3. תיקון כתב האישום לרבות להוראת החיקוק הפחות חמורה, נעשה לאחר סיום פרשת התביעה,וכפועל יוצא הימנה. לא היה זה איפוא ניהול סרק של המשפט מבחינת הנאשמים. 4. לכאורה, היתה רשלנות תורמת נכבדה מצד הנפגע - הסניגורים טענו לרשלנות מצד הנפגע בארוע. התביעה לא הכחישה זאת במפורש אלא טענה, בין השאר, שהנאשמים היו צריכים לצפות שהנאשם יתרשל (בעמ' 260 לפר'). הן התיאור שבכתב האישום עצמו והן דברים שאמר הנפגע עצמו-עד תביעה מס' 5,רועי הרשמן-בעדותו בבית המשפט, מלמדים, לכאורה, על רשלנות תורמת נכבדה מצד הנפגע להיווצרות הארוע ולתוצאותיו. כשהדברים באים מפי עד התביעה המרכזי ו"לטובת" הנאשמים, אשקול אותם במסגרת פסק דין זה. ואלה הדברים מתוך כתב האישום המתוקן ושהנפגע העיד בבית המשפט, בהקשר זה: 4.1. הנפגע הבעיר אש מתחת לסיר לחץ במעבדה ובמקביל הוא רוקן מיכל ארוסול לכיור שסמוך לכיריים שבהם הבעיר אש כאמור. בנסיבות אלה הוצת הגז ונגרם הפיצוץ במעבדה [ס' 4(ב)-(ג) ו-5(א) לכתב האישום המתוקן]. עצם התנהלות כזו מצד הנפגע, אומרת דרשני. 4.2. הנפגע לא היה הדיוט בתחום וגם לא במעבדה- בתקופה הרלבנטית לארוע הוא היה סטודנט שנה רביעית להנדסת מכונות (נ/6), למד גם כימיה והיה כמעט מהנדס (בעמ' 107 114 לפר'). בלימודיו בילה הנפגע זמן רב זמן במעבדות ועשה ניסויים; להיות במעבדה לא היה דבר שזר לו אלא היה מוכר לו (בעמ' 177 לפר'). הנפגע רוקן את מיכל הארוסול בארוע לא לראשונה, אלא בתקופת עבודתו במכון הוא רוקן כמה אלפי מיכלים (בעמ' 119 לפר'). 4.3. הנפגע קרא את ההוראות שעל מיכל הארוסול - שזהו חומר דליק ושאסור לרססו לכיוון אש; הנפגע ידע שמגע בין הגז הדליק לאש יכול ליצור פיצוץ, ושזה מסוכן לרוקן גז דליק ליד אש (בע' 114-115, 168 לפר'). הוא ידע שגז דליק ומקור אש הם פוטנציאל לפיצוץ (בעמ' 124 לפר'). 4.4. קודמו של הנפגע בתפקיד-גיא גוטליב, כשעשה לו חפיפה בתפקיד, אמר לנפגע, שבדרך כלל הוא מרוקן את הארוסולים בחוץ ולא בתוך החדר (בע' 119 לפר'). הנפגע שאל איפה צריך לרוקן את המיכלים ונאמר לו שיעשה את זה מאחור, ליד פחי הזבל מחוץ למעבדה, בגדר (בעמ' 150-152 לפר'). אמרו לו שבדרך כלל שם מרוקנים (בעמ' 152 לפר'; ראה גם בעדותם באותה רוח בהקשר זה, של עד תביעה מס' 3 גל גוטליב - בעמ' 71 לפר', ושל עד תביעה מס' 4 ולדיסלב מנחימוב - בעמ' 92-93 לפר'). 4.5. הנפגע ידע שאם הוא היה מרוקן את הארוסול באויר הפתוח ולא קרוב למקור אש, הארוע, הפיצוץ, לא היה מתרחש (בעמ' 119 לפר'). הוא עצמו היה מרוקן את הארוסולים על פי רוב מחוץ לחדר (בעמ' 139, 159 לפר'). ואולם, ביום הארוע, שיקולי נוחות הכריעו אצלו את הכף בכך שבחר לרוקן את הארוסול במעבדה ולא בחוץ (בע' 122, 124, 153 לפר'). 4.6. כבר כשפונה באמבולנס ממקום הארוע, הנפגע אמר איזו שטות, איזה מעשה טפשי, מעשה טפשי לחלוטין, הוא עשה בארוע (בעמ' 116, 117, 156, 203, 204 לפר'). ודוק: באופן התנהגותו הרשלני התורם הלכאורי של הנפגע בארוע כאמור, אין כדי לנקות את הנאשמים מאשמתם ומאחריותם לעבירה שביצעו, שבעובדות כתב האישום המתוקן הודו כאמור; עם זאת יש בו כדי לצבוע באור מקל את מידת אחריותם לארוע ולתוצאותיו, ולהשליך גם על האופן הסביר והצודק שבו צריך שיסתיים עניינם - באי הרשעתם. ובאותו הקשר רעיוני, יצויין: הנפגע הגיש תביעת נזקי גוף בגין הארוע (נ/6). סכום התביעה היה בגבולות סמכות בית משפט השלום, ולפי עדותו - בסכום של 200,000 ₪ (בעמ' 110 לפר'). והנה, נפסק על דרך הפשרה, שלנפגע ישולם פיצוי בסך של 52,514 ₪ בלבד (הפשרה - נ/4). 5. התביעה הסכימה שנאשם 4 לא יורשע, וזאת לא רק משום שהוא שכל את בנו הצעיר (בנסיבות מצערות ביותר ככל הנראה גם כתוצאה מרשלנות ומחוסר שמירה על בטיחות), אלא כי עברו נקי, אורח חייו נורמטיבי ואחריותו היא הנמוכה ביותר במדרג האחריות של כל הנאשמים (בעמ' 259 לפר'). אכן לנאשם 4 נסיבות טרגיות מיוחדות שמצדיקות את אי הרשעתו. ואולם, התביעה הסכימה לאי הרשעת נאשם 4 על אף העבירה שביצע, על אף חומרתה הנטענת בנסיבות ביצועה ועל אף המסר הנטען לענין הרשעה בה. והרי שאר הנאשמים הודו בעובדות לגבי אותה עבירה, וגם להם עבר נקי ואורח חיים נורמטיבי. מהסכמה זו של התביעה מסתבר, שאפשר בנסיבות הארוע דנן, לא לתת משקל מכריע לעבירה, לחומרתה הנטענת ולמסר הכרוך בהרשעה, ושמשקל שיקולי השיקום בעניינם של הנאשמים, הוא שיגבר. בנסיבות אלה, אם ניתן לא להרשיע את נאשם 4 למרות השיקולים שקשורים לעצם העבירה שביצע, הרי שעמדת התביעה לגבי נאשם 4 ישימה גם בעניינם של הנאשמים האחרים.בכך שאחריותו של נאשם 4 היא הנמוכה ביותר במדרג האחריות מבין הנאשמים, איננה יוצרת ייחודיות כה מובהקת לגביו-מנקודת המבט של העבירה-שמכוחה רק הוא "זכאי" להנות מאי הרשעה. האבחנה בין הנאשמים לענין מיקום כל נאשם במדרג האחריות לארוע, תמצא את ביטוייה בשוני במספר שעות השל"צ שיבצע כל אחד מהם. 6. חלוף כ - שש שנים וחצי ממועד ביצוע העבירה (ארוע מיום 1.12.99). כתב האישום המקורי הוגש בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הארוע. כאמור, בעקבות פרשת התביעה, גובש הסדר טיעון לגבי תיקון כתב האישום המקורי לרבות להוראת חיקוק פחות חמורה. 7. מתוך תסקירי שירות המבחן (תמצית העיקר): לנאשם 1 - תסקיר מיום 13.3.05: בן כ-44 שנה, נשוי ואב לשניים, בוגר 12 שנות לימוד ושירות צבאי מלא והוערך לחיוב (נ/1). הוא עובד במכון 19 שנה והינו ראש מדור (מכתבי הערכה - נ/2). הנאשם לקח אחריות על חלקו בעבירה. מאז ביצועה, ננקטו גם על ידו צעדים לשיפור הבטיחות במכון. ההתרשמות היא שהפגיעה שהתקיימה מהווה גבול חיצוני ברור עבורו. הנאשם מקיים אורח חיים נורמטיבי והעבירה חריגה לו. קצינת המבחן ממליצה לא להרשיעו כדי שלא לפגוע בהמשך עתידו המקצועי במכון התקנים שהוא גוף ממשלתי, ושיבצע של"צ. תסקיר מיום 17.4.05: לפי המידע שנמסר, הרשעה בדין לא תאפשר לנאשם לעבור מכרז לתפקיד בכיר יותר. לנאשם 2 - תסקיר מיום 20.3.05: בן כ-40 שנה, נשוי, אב לארבעה, ועובד במכון מזה כ-12 שנה, וכיום הינו ראש ענף במכון (ראה גם את אסופת המסמכים - נ/3). הנאשם לקח אחריות לביצוע העבירה וביטא חרטה. לדבריו, נקבעו נהלים נוספים בתחום הבטיחות להפחית הסיכון. הוא סיים תיכון, שירת בצבא והיה חייל מצטיין. הוא סיים תואר ראשון ושני בהנדסה מכנית. הוא מקיים אורח חיים תקין והעבירה חריגה לו. על מנת שלא לחבל בעתידו המקצועי והאישי במכון,קצינת המבחן ממליצה שלא יורשע ושיבצע של"צ. תסקיר מיום 17.4.05: הרשעה בדין תגרום לפגיעה חמורה בסיכוייו של הנאשם לזכות במכרז לתפקיד ראש המעבדה למכניקה וכן תפגע בקידומו המקצועי במכון בכל תפקיד אחר (נ/6). לנאשם 3-תסקיר מיום 28.2.05: בן כ-54 שנה, נשוי, אב לשלושה ילדים, סיים 12 שנות לימוד, שירת בצבא גם בקבע בתפקידים שונים, מאז שנת 2001 הוא משמש מנהל אגף התעשיה במכון ומאז שנת 2003 הוא מנהל בפועל של אגף הבנין (הסניגור הסביר, שנאשם 3 רחוק תיפקודית ממעגל האחריות לארוע - בעמ' 268 לפר'; נ/5).הנאשם לקח אחריות מלאה על עצמו לגבי התאונה ואינו מטשטש את חומרתה. בעקבות הפיצוץ הוכנסו שינויים בתחום הבטיחות. ההתרשמות היא שהנאשם עושה מאמצים ללמוד את הנושא ולמניעת אסון בעתיד. קצינת המבחן ממליצה לשקול בחיוב את אי הרשעת הנאשם שעלולה למנוע את התקדמות הנאשם בעתיד, ושיבצע של"צ.תסקיר מיום 18.4.05: הנאשם משמש ממלא מקום מנכ"לית המכון בהעדרה, והוא מועמד לקידום לתפקיד זה. הרשעה תגרום לפגיעה קשה ואולי בלתי הפיכה בסיכוייו של הנאשם להתמנות למנכ"ל המכון ובקידומו המקצועי העתידי. הנאשם הינו אדם ערכי ומוסרי שהבין את חומרת הפגיעה והסיכון ועשה שינויים בהתאם. אין מקום לענישה שתחבל ותקטע את תחום עיסוקו והאפשרויות להתקדמותו. לנאשם 4 - תסקיר מיום 17.3.05: בן כ-58 שנה, נשוי ואב לשניים, שירת בצבא, מהנדס מכונות בהכשרתו, עבד שנים רבות בתעשיה האוירית, ועובד במכון בתחום השמירה על הבטיחות. בנו הצעיר נהרג בתאונת צלילה לפני ארבע שנים. מאז נתונה המשפחה במשבר עמוק (נ/7). הנאשם אינו מחזיק בערכים עברייניים וגם לא נוטה לרשלנות. קצין המבחן ממליץ על אי הרשעתו ושיבצע של"צ (ראה גם: תסקיר מיום 4.4.05, והמסמכים - נ/7). לפי חוות דעתה של גב' דפנה זבדי שכלולה בתסקיר מיום 18.4.05 לגבי נאשם 3, הרשעה בפלילים של עובד בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות הקשורה בבטיחות במעבדה טכנית המצוייה בפיקוחו או בניהולו עלולה לחבל באופן משמעותי בסיכוייו לזכות בכל משרה בתחום. היא היתה נמנעת באופן מעשי מטיפול בו אף אם כישוריו היו ראויים. מעסיק בתחום הטכנולוגיה, יימנע מהעסקתו ובוודאי לא יעסיקו בניהול. התביעה לא התנגדה, בהסתייגויות שפרטה, שביהמ"ש יקח בחשבון דברים אלה לגבי הנאשמים (בע' 255 לפר'). 8. מהאמור לעיל עולה, כי על אף שהנאשמים לא יפוטרו מעבודתם אם יורשעו, הרי שלאור מעמדם המקצועי במכון; תקופת עבודתם הרצופה והקבועה מזה שנים רבות במכון - כל נאשם לפי גילו, התפקיד שהוא ממלא במכון והותק שלו בתפקיד; הפגיעה החמורה בסיכוייהם להתקדם לתפקיד בכיר יותר במכון, הפגיעה המשמעותית בסיכוייהם לזכות בכל משרה בתחום הבטיחות במעבדה ואי העסקתם בתחום של טכנולוגיה או של ניהול אם יורשעו וזאת לאחר שנות עבודה רבות במכון, לאור כל אלה הרשעה אכן עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשמים אם יורשעו, ולכל הפחות, שיקולי שיקום גוברים במקרה אינדיווידואלי זה על שיקולים שבאינטרס הציבורי [בפרשת כתב דלעיל, בע' 344, מול ז']. 9. ישנן מספר אבחנות מהותיות בין תיק זה והנאשמים דנן, לבין הנסיבות בפרשת ונטורה (ע"פ (ת"א) 4153/98, 4168/98 - להלן - פרשת ונטורה) שאליה הפנתה התביעה בטיעוניה: 9.1. כתוצאה מהארוע בפרשת ונטורה נהרגו שניים מעובדי המפעל, 66 איש נפצעו, ונגרם נזק רב במפעל ואף מחוץ למפעל בטווח של 10 ק"מ; ובענייננו-הנזקים חמורים פחות לאין שיעור-נגרמו לנפגע כויות בדרגה שניה בפניו, בצווארו וכפות ידיו, הוא היה מאושפז בבית חולים ל-16 ימים, ולמעבדה ולציוד שבה נגרם נזק רב (בסעיף 5 בכתב האישום המתוקן). 9.2. בפרשת ונטורה העבירה היתה רשלנות בחומר לקיח ונפיץ לפי סעיף 338(3) לחוק העונשין-עד 3 שנות מאסר; ובענייננו-העבירה קלה יותר-חבלה ברשלנות-עד שנה מאסר. 9.3. בפרשת ונטורה, הנאשמים פרשו מעבודתם בתע"ש, והעובדה שההרשעה אינה גורמת להם נזק ממשי נשקלה ע"י ביהמ"ש (בע' 6, 13 ו-17);ובענייננו-הנאשמים עובדים במכון. 9.4. בענייננו, שלא כבפרשת ונטורה, היתה לכאורה רשלנות תורמת נכבדה מצד הנפגע. סוף דבר: לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בתסקירי שירות המבחן, בפרוטוקול הדיונים ובמסמכים, לאור המידע והנתונים שבפני ועל רקע היבטי המשפט בסוגיה, מסקנותיי הן: אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשמים אם יורשעו לבין חומרת העבירה בנסיבות ביצועה כאמור בכתב האישום המתוקן; סוג העבירה, לא כל שכן בנסיבות ביצועה גם בהקשר לרשלנותו התורמת הלכאורית של הנפגע, מאפשר לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים;הרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשמים; שיקולי שיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי שבתיק דנן, על שיקולים שבאינטרס הציבורי. על כן: אינני מרשיע את הנאשמים; אני נותן צו שירות לכל אחד מהנאשמים לתקופה של שנה מהיום, שבמסגרתו הם יבצעו של"צ לפי התוכניות שבתסקירים, בהיקף כדלקמן: נאשמים 1 ו-2 - כל אחד 380 שעות; נאשם 3 - 220 שעות; נאשם 4 - 140 שעות. הנאשמים מוזהרים שאם לא ימלאו אחר צו השירות, בית המשפט יהיה רשאי לבטל את צו השירות, להרשיעם ולגזור עליהם עונש. לאור הסכם הפשרה הסופי והמוחלט-נ/4, לא אחייב את הנאשמים בפיצוי הנפגע. הוסברה לנאשמים זכותם לערער על פסק הדין תוך 45 ימים מהיום. משפט פליליאלימותחבלה ברשלנותאין להשיב לאשמה