השופט, ד"ר קובי ורדי בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן: "הועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז- 1957 (להלן: "החוק") מיום 10.2.10 (וע 721-09), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בו כזכאי לפיצוי מכוח החוק, מהטעם שהמערער עלה לישראל לאחר המועד הקובע הקבוע בסעיף 3(1) לחוק. הרקע, המחלוקת בין הצדדים ופסק דינה של הועדה קמא המערער יליד טוניס, יצא מטוניס ביום 14.8.52 וניתנה לו אשרת עולה על-ידי הקונסוליה הישראלית במרסיי ביום 25.11.52 (מוצג ב' למוצגי המערער). לטענת המערער עלייתו לישראל עוכבה על-ידי הסוכנות היהודית שגוייס על-ידה לעבוד בשירותיה, אשר נזקקה לו על מנת להמשיך ולארגן את מפעל העלייה לישראל מצרפת. בהתאם לכך, טען המערער בפני הועדה קמא כי מאחר ועוכב על-ידי הסוכנות היהודית על מנת לסייע למפעל הציוני, וכתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לעלות לישראל לפני המועד הקובע הקבוע בחוק - 1.10.53 (להלן: "התאריך הקובע"), כאשר לולא כן, היה עולה יחד עם בני משפחתו לפני התאריך הקובע, הרי שיש לקבוע בנסיבות אלה כי המערער עלה לישראל ממועד תחילת עבודתו בסוכנות היהודית או בתאריך בו הוצאה לו אשרת עולה. מנגד, טענה המשיבה כי אין לסטות מהוראת סעיף 3(1) לחוק הקובע כתנאי לזכאות שהתובע עלה לישראל לפני יום ה-1.10.53. כמו כן, המשיבה ביקשה להסתמך על קביעתנו בע"א 1364/09 הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות הנאצים נ' אליאן דיין (לא פורסם, 27.12.09) (להלן: "פס"ד אליאן דיין"), שם קבענו כי אין לסטות מהוראת החוק שהינה ברורה וחד משמעית, לפיה התנאי לזכאות הוא עלייה לישראל לפני התאריך הקובע. הועדה קמא קבעה בפסק דינה כי עדותו של המערער עשתה עליה רושם אמין וכי היא מקבלת את גרסתו העובדתית של המערער לפיה החל במסעו לישראל לפני התאריך הקובע, ואך בשל עיכובו על-ידי הסוכנות היהודית, ועבודתו בשירותיה, עוכבה נסיעתו לישראל עד לאחר התאריך הקובע. כן קבעה הועדה כי יש לפרש את מושג העלייה לישראל על-פי החוק, בהתאם לחוק השבות, התש"י- 1950 (להלן: "חוק השבות"), דהיינו עלייה בפועל לישראל, המשתכללת לאחר מימוש ההגעה לישראל. עוד קבעה הועדה כי אין לראות באשרת עולה משום עלייה ומשום קבלת אזרחות, שכן יכול וכוונתו של אדם לעלות לישראל לא תתממש. בנוסף, ציינה הועדה קמא כי פסק דינה הוא בהתאם לפסק הדין המנחה שניתן בעניין אליאן דיין, וכי היא מצרה על-כך שבשל סיועו של המערער בארגון העלייה ותרומה למפעל הלאומי, קופחה בסופו של יום זכאותו של המערער לפיצוי על-פי החוק. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערערת, שגתה הועדה קמא בקביעתה לפיה המערער אינו זכאי לפיצוי על-פי החוק. לטענת המערער, מעמדה של הסוכנות היהודית כנציגה של ממשלת ישראל לטיפול בעליית יהודים ארצה, הוכר בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, התשי"ג-1952 (להלן: "חוק הסוכנות היהודית"). בהתאם לכך, טוען המערער כי מעמדם של עובדי הסוכנות היהודית בצרפת כמוהם כמעמדם של נציגים דיפלומטיים של מדינת ישראל, אשר מתקיימים לגביהם כל הזכויות האזרחיות החלות בישראל, הגם שהם בתוקף מחוייבותם מצויים פיזית מחוץ לגבולות ארץ ישראל. עוד טוען המערער כי מכיוון שהחזיק באשרת עולה מיום 25.11.52, יש לראותו כמי שעלה לישראל לפני התאריך הקובע. לחילופין, טוען המערער כי הואיל והמדינה היא שעיכבה את עלייתו של המערער לישראל, הרי שהיא מנועה היום מלטעון כי כתוצאה מהעיכוב המערער אינו זכאי להכרה על-פי החוק, אך בשל "האיחור" בעלייה. לבסוף, טוען המערער כי העיכוב בעלייתו של המערער לישראל נגרם אך ורק מהיותו עובד של הסוכנות היהודית, כאשר בהתחשב בנסיבות העיכוב והגורמים לו, הרי שתוצאת פסק דינה של הועדה קמא אינה צודקת ואינה הוגנת, ומשכך יש להתערב בפסק דין זה ולקבוע כי המערער זכאי לפיצוי על-פי החוק. מנגד, טוענת המשיבה כי פסק דינה של הועדה קמא מוצדק, ואין מקום להתערב בהחלטתה לפיה המערער אינו זכאי לפיצוי בהתאם לסעיף 3(1) לחוק. לטענת המשיבה, תנאי הסף הקבוע בסעיף 3(1) לחוק, הינו ברור וחד משמעתי ואין לסטות ממנו, כפי שנקבע הן בפס"ד אליאן דיין, והן בע"א (ת"א) 1135/97 רוזן נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 23.2.98)) (להלן: "פס"ד רוזן"). דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בטענות הצדדים, אני סבור כי דין הערעור להתקבל מהטעמים שיפורטו להלן. סעיף 3 לחוק, קובע למעשה שני תנאים מצטברים שבהתקיימם "נכה" על-פי הגדרתו בחוק, יהיה זכאי לתגמולים. התנאי הרלוונטי למחלוקת שלפנינו,קבוע בסעיף 3(1) לחוק, וזה לשונו: "נכה יהא זכאי לתגמולים לפי חוק זה, אם נתקיימו בו שלושה אלה: (1) עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל;" עיון בהצעת החוק (ה"ח תשי"ז מספר 286, עמוד 112) וכן עיון בדברי הכנסת (דברי הכנסת, ישיבה מיום 16.7.56 (קריאה ראשונה), עמוד 2309-2310, וכן דברי הכנסת, ישיבה מיום 9.4.57 (קריאה שניה ושלישית), עמוד 1767-1768) מעלה כי המחוקק לא נתן הסבר כלשהו מדוע התנה את הזכאות בתאריך עלייה כלשהו לישראל. כמו כן, המחוקק לא נתן הסבר כלשהו מדוע נבחר דווקא היום ה-1.10.53 כתאריך הקובע שממנו והלאה לא יהיה זכאי "נכה" על-פי החוק לקבלת תגמולים, שכן לכאורה, יכול היה להיקבע כל תאריך אחר- מוקדם או מאוחר לתאריך שנקבע. משכך, יש הטוענים כי התאריך הקובע, המהווה תנאי סף לזכאות לקבלת תגמולים על-פי החוק, הינו תאריך שרירותי שיש בו כדי להפלות לרעה קבוצה של נפגעי רדיפות הנאצים ללא כל הצדקה, כפי שעולה מהצעות חוזרות ונשנות של הכנסת, בהן מוצע לבטל את הוראת סעיף 3(1) לחוק. בעקבות זאת, הוצעו הצעות חוק לתיקון המצב הנ"ל. כך, הצעת חוק פרטית (פ/4039) (הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון- ביטול מועד העליה לישראל כתנאי לקביעת זכאות לתגמולים), התשס"ב-2002,) שם הוצע כי במקום סעיף 3(1) יבוא: "הינו אזרח ותושב ישראל", ובדברי ההסבר צויין בהתייחס לסעיף 3(1) בלשונו כיום כי: "ההבחנה הינה שרירותית, בלתי צודקת ומפלה לרעה קבוצה של נפגעי רדיפות הנאצים. מוצע לבטל הבחנה שרירותית זו. יש לציין כי בשל גילם המתקדם של הזכאים על פי הצעת חוק זו אין המדובר בקבוצה גדולה ולפיכך הנטל על תקציב המדינה לא יהיה כבד." בדומה להצעת החוק הנ"ל, הוגשו הצעות חוק פרטיות נוספות, זהות למעשה להצעה הנ"ל (פ/2360 משנת 2004, פ/832/17, פ/840/17 משנת 2006, פ/2571/17 משנת 2007, פ/1287/18, פ/424/18 משנת 2009, פ/2178/18 משנת 2010) אך הצעות אלה לא השתכללו לכלל חקיקה וטרם הביאו לשינוי החוק ולהגדרת הזכאות מחדש. יחד עם זאת, ועל-אף השרירותיות לכאורה, שבבסיס קביעת הזכאות על-פי התאריך הקובע, משלא תוקן החוק, ולשון החוק ברורה וחד משמעית, הרי לכאורה, אין אנו מוסמכים לסטות מלשון החוק ולשנות מהוראת הדין. כפי שקבע כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 276-277 (להלן: "פס"ד גניס"): "נקודת המוצא העקרונית הינה "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון"... הפרשנות מסתיימת במקום שבו הלשון מסתיימת... גישה זו נגזרת משיקולים חוקתיים. תפקידו של השופט כפרשן הוא לפרש טקסט שנוצר על-ידי המוסמכים לכך (המחוקק, השר, הצדדים לחוזה, המצווה). תפקידו כפרשן אינו מסמיך אותו ליצור טקסט חדש..." בהתאם לכך, אני סבור, כפי שקבעה הועדה קמא כי לא ניתן "למתוח" את לשון החוק, ולקבוע כי יש לראות במועד מתן אשרת העלייה למערער או את מועד התחלת עבודתו בסוכנות היהודית, כמועד עלייתו בפועל לישראל, שכן אין כל עיגון לפרשנות זו בלשון החוק, הדורש לכאורה, עליה בפועל לישראל- "עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953)", וברי, כי העובדה שניתנה אשרת עולה ל"עולה פוטנציאלי", אינה מבטיחה כי בעל האשרה, אכן יממש את זכותו ויעלה בסופו של דבר לישראל, שכן כפי שנקבע בסעיף 2(ב) לחוק השבות, די בכך שיהודי "הביע את רצונו להשתקע בישראל" על מנת שיהיה זכאי לקבל אשרת עולה, כאשר חוק השבות מבחין בין עלייה בפועל לבין אשרת העולה המהווה תנאי לעלייה, כפי שעולה מסעיף 2(א) לחוק השבות הקובע כי "העליה תהיה על פי אשרת עולה.". דהיינו, עלייה בפועל לחוד ואשרת עולה לחוד, כפי שגם קבעה הועדה קמא. (ראו גם לגבי אי הרחבה של לשון החוק בהקשר של חוק נכי רדיפות הנאצים רע"א 244/05 הרץ נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 12.3.06)) בהתאם לאמור לעיל, לאור לשונו הברורה והחד משמעית של המחוקק בסעיף 3(1) לחוק, ומאחר ובענייננו, אין מחלוקת כי המערער עלה בפועל לישראל רק לאחר התאריך הקבוע בחוק (במהלך חודש נובמבר 1953), ועל-אף שהייתה בידו אשרת עולה, איני סבור כי ניתן לומר מבחינה פורמאלית של ה"חוק היבש", שהמערער עמד בתנאי החוק וניתן לראות בו כמי שעלה לפני המועד הקובע, כפי שמבקש המערער לטעון. יחד עם זאת, אני סבור כי בנסיבות המקרה הספציפיות, אין מקום להיצמד להוראותיו הפורמאליות של החוק, אלא יש לראות את המערער כאילו היה "עולה" על-פי החוק, וזאת לפחות לעניין קיומה של מניעות לפיה המשיבה מנועה מלטעון שהמערער אינו "עולה" על-פי החוק ואינו נכנס לגדר החוק לאור התנהגותה, ומשיקולי צדק והגינות. דהיינו, בנסיבות הקונקרטיות בהן גוייס המערער לשירות הסוכנות היהודית ועקב כך, ורק עקב כך, לא מימש את אשרת העולה שלו ולא עלה לישראל לפני התאריך הקובע (שאחרת היה עושה כן) ומיד עם סיום משימתו והסרת המניעות לעלייתו ארצה (הסוכנות היהודית אישרה את עלייתו לאחר שאימו של המערער נפטרה), יש לראות מקרה זה כאילו השלים המערער את עלייתו ארצה בנובמבר 1953, והמשיבה מנועה מלטעון אחרת. בנסיבות אלו, אני סבור כי יש לראות את דינו של המערער כמי שעלה לארץ לפני התאריך הקובע וגוייס בארץ על-ידי הסוכנות היהודית ונשלח חזרה למרסיי בשליחות הסוכנות היהודית וזאת מהסיבה שאי עלייתו ארצה נבעה ישירות מהוראות הנהגת התנועה הציונית להישאר בגולה ולסייע בארגון העלייה, הוראה שציית לה. אני סבור כי המדינה אינה יכולה להתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמאלית של החוק, ואפרט. מניעות הועדה קמא קבעה כי עדותו של המערער עשתה עליה רושם אמין וקיבלה את גירסתו העובדתית לפיה יצא מטוניס ביום 14.8.52 וניתנה לו אשרת עולה על-ידי הקונסוליה הישראלית במרסיי ביום 25.11.52, אך בשל עיכובו על-ידי הסוכנות היהודית, ועבודתו בשירותה, עוכבה נסיעתו לישראל עד לאחר התאריך הקובע, כאשר הישארותו של המערער במרסיי הייתה עקב גיוסו על-ידי הסוכנות היהודית לסייע בהעלאת יהודים נוספים ממרסיי, עקב קבלת הוראת הסוכנות להישאר במרסיי לצורך כך, הוראה שציית לה. קביעה זו היא הבסיס העובדתי לפסק דיננו זה. מעמדה של הסוכנות היהודית עוגן בחוק הסוכנות היהודית וכן במסגרת האמנה בין ממשלת ישראל לבין הסוכנות היהודית, משנת 1979 (להלן: "האמנה"). בסעיף 2א לחוק הסוכנות היהודית נקבע כי "הסוכנות היהודית לארץ-ישראל היא התאגדות מרצון עצמאית... היא פועלת במדינת ישראל בתחומים שבחרה בהסכמת הממשלה." כמו כן, סעיף 1 לאמנה מגדיר את תפקידיה של הסוכנות היהודית, שהינם, בין היתר, ארגון פעולות העליה בתפוצות והעברת העולים ורכושם לישראל". בהתאם לאמור לעיל, וכפי שנקבע בבג"צ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי העל-יסוד לבנות "בית רבקה" נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, פ"ד מז(2) 661 (1993), וכן בבג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000) הסוכנות היהודית פועלת תוך שיתוף פעולה ותיאום מלא עם המדינה, כאמור בסעיף 3 לאמנה: "בכל התחומים שעליהם חלה אמנה זו תיפעל הסוכנות היהודית על יסוד תכניות מוסכמות מראש עם הממשלה...". משכך אני סבור כי, בנסיבות העניין, התנהגותה של הסוכנות היהודית - שמנעה את עלייתו של המערער לישראל לפני המועד הקובע, הקימה מניעות כלפי המשיבה מלטעון שהמערער איחר בעלייתו לישראל לצורך קבלת תגמולים על-פי החוק, שכן היא (באמצעות הסוכנות היהודית) שגרמה לאיחור ומנעה מהמערער לממש את זכותו על-פי החוק, למטרה נעלה של העלאת עולים לארץ. עיקרון המניעות, מבוסס למעשה על עיקרון ההסתמכות (ראו: פס"ד גניס, עמוד 284, וכן ג' שלו, "הבטחה, השתק ותום-לב", משפטים טז (תשמ"ו- תשמ"ז) 295, 296). מדובר בצד (המערער) שהסתמך על מצג של המדינה בתום לב ושינה את מצבו לרעה והימנעות מהשתקת הרשות - המשיבה, עשויה לגרור תוצאות בלתי צודקות מבחינת הפרט – המערער ולהביא לענישתו, כאשר למדינה כרשות מנהלית, יש חובת הגינות מוגברת (ע"א 6996/97 חברת עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(4) 117 (1999)). יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת דורנר ברע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 100 (1993): "תורת ההשתק (estoppel), המכונה גם "מניעות", נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-ידי הדין - וזאת על-ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן..." בענייננו, אני סבור כי מתקיים עיקרון המניעות, והמשיבה מנועה מלטעון כי המערער איחר את מועד העליה לישראל על-פי סעיף 3(1) לחוק ואינו זכאי לתגמולים, כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת המתחייבת לכאורה על-פי הדין, וזאת משני טעמים: הטעם הראשון, הוא כפי שצויין לעיל, המדינה (באמצעות הסוכנות היהודית) היא שמנעה את עלייתו של המערער לישראל לפני המועד הקובע, כאשר לולא הייתה "כופה" על המערער להישאר במרסיי, היה המערער עולה יחד עם שאר בני משפחתו לישראל לפני התאריך הקובע, והיה זכאי לתגמולים על-פי החוק, ומשכך ומשהסתמך בתום לב על המדינה ושינה מצבו לרעה, אין זה הוגן וצודק שהמדינה שמנעה מהמערער לעלות לישראל, ונעזרה בו על-מנת להעלות יהודים נוספים לישראל, תטען כעת כי בשל ה"איחור בעלייה" נשללת זכותו לתגמולים על-פי החוק. במיוחד יפה האמור כאן, בהתחשב בכך שאם היו יודעים הצדדים בזמנו על משמעות והשלכות תאריך העליה על-פי החוק שעתיד להיחקק, ניתן היה לכאורה, לפתור את הקושי הפורמאלי של מועד העלייה, על-ידי כך שהסוכנות היהודית הייתה מאפשרת למערער לעלות לישראל טרם המועד הקובע, ולדאוג לכך שיחזור לאחר מכן למרסיי על-מנת שיסייע לה בהעלאת יהודים נוספים, ובכך למנוע את הפגיעה בזכויותיו. באותה מידה, ניתן לראות את המערער כמי שעלה לארץ ונשלח חזרה על-ידי הסוכנות היהודית למשימה של סיוע בהעלאת יהודי מרסיי. מדוע נאבחן בין מי שגוייס על-ידי הסוכנות במרסיי בטרם עלייתו ארצה למרות שהייתה בידו אשרת עולה, ורק עקב גיוסו לסוכנות היהודית לא עלה ארצה, לבין מי שעלה ארצה גוייס על-ידי הסוכנות ונשלח חזרה למרסיי. לטעמי דין אחד צריך להיות לשניהם. הטעם השני, שלדעתי מצדיק למנוע מהמשיבה לטעון לאי עמידה בתנאי סעיף 3(1) לחוק בנסיבות העניין, הוא שאני סבור כי המערער היה סמוך ובטוח וסמך והסתמך על המדינה כי הישארותו במרסיי ותרומתו למפעל הציוני בסיוע להעלאת יהודים נוספים לישראל לא תעמוד לו לרועץ בעתיד, ולא תשלול ממנו זכויות על-פי החוק, שאם לא כן, היה עומד על סירובו להישאר במרסיי, ואף בכך יש כדי להצדיק משיקולי צדק, יושר והגינות, מניעות מצד המשיבה לטעון כיום לאי זכאות על-פי החוק בשל ה"איחור" כאמור. אינני סבור שיש מקום לקבלת תוצאה שהעולים שעלו בזכות פעולות המערער במסגרת הסוכנות היהודית ממרסיי לארץ, לפני התאריך הקובע, יהיו זכאים לפיצוי לפי החוק, בעוד המערער שרק עקב גיוסו למשימה זו לא עלה ארצה והוא זה שסייע לעלייתם, ועלה ארצה לאחר התאריך הקובע, מיד לאחר שהוסרה המניעות לעלייתו מצד הסוכנות היהודית, לא יהיה זכאי לפיצוי וזו תוצאה לא סבירה, לא הגיונית, ולא צודקת. כאמור, ההשתק והמניעות נועדו למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין, ועקב חובת ההגינות המוגברת החלה על המשיבה, יש מקום, לטעמי, במקרה זה, להשתמש ב"כלי" זה ולחסום את המשיבה מלטעון טענותיה כנגד זכאות המערער לפיצוי. אני סבור כי פסיקתנו בעניין זה, אינה עומדת בסתירה לפסק דיננו בעניין אליאן דיין, שכן נסיבות המקרה דנן שונות מהנסיבות שנדונו שם, כאשר השוני העיקרי שהביא לשינוי בפסיקתו כאן הוא קיומו של עיקרון ההסתמכות מצידו של המערער על הסוכנות היהודית, ופעילותו בשירות המדינה והוראותיה לגיוס עולים במקום לעלות לארץ, עיקרון שלא היה מצוי בעניין אליאן דיין, שם האיחור בעלייה שהחלה לפני המועד הקובע, נגרם לפי הנטען, כתוצאה מתקלה באוניה ועיכובים בעליה, שלא היו תוצאה של "יד מכוונת" של המדינה, שלא ביקשה את הישארותה של גב' דיין דווקא במרסיי, ולא גייסה אותה לשירותיה ודרשה ממנה להישאר שם. כך גם, אני סבור כי נסיבות המקרה דנן שונות מהנסיבות שנדונו בפס"ד רוזן, שכן שם "האיחור" בעלייה לישראל לא היה של כחודש ימים, כי אם שנים ארוכות (1969), כשלכאורה, היה ניתן לעלות ארצה הרבה שנים קודם לכן עם הסרת המניעות וסיום משימתו בגולה, ומשכך קשה יותר להוכיח כי "הוראות הנהגת התנועה הציונית להשאר בגולה ולסייע בארגון העלייה", כפי שצויין בפסק-הדין, הן שגרמו לאיחור בעלייתו של מר רוזן, מעבר לתאריך הקובע, ולא סיבות וגורמים אחרים הובילו ל"איחור" בעלייה. כמו כן, בעניין רוזן, אף לא התקיים התנאי השני המצויין בסעיף 3(1) לחוק, שכן מר רוזן אף לא היה אזרח ותושב ישראל ביום 1.4.57, להבדיל מענייננו, שמדובר במי שעלה לארץ מיד עם סיום משימתו בשירות הסוכנות היהודית (לאחר פטירת אימו, שאז אישרה הסוכנות היהודית את עלייתו ארצה) והיה אזרח ותושב ישראל ביום 1.4.57. אכן, יש להישמר מאבחנות משפטיות דקיקות, הנראות לעיתים מלאכותיות, כפי שנקבע הן בר"ע 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' שוהם, פ"ד מ(1) 789, 793 (1986), והן ברע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 24.11.09) בו הודגש אופיו הסוציאלי של החוק. יחד עם זאת, אני סבור כי בנסיבות העניין, לאור נסיבות המקרה המיוחדות שהביאו לאיחור קצר של המועד הקובע, כאשר האיחור נכפה למעשה על המערער שגוייס למשימה ציונית על-ידי הסוכנות היהודית, שנעזרה במערער על-מנת לסייע בהעלאתם של יהודים נוספים לארץ ישראל, ומיד עם תום המשימה וסיום המניעות עלה המערער לארץ. בהתאם לכך, אני סבור כי קביעתנו צודקת והוגנת בנסיבות העניין, ומגשימה את תכליתו הסוציאלית של החוק. יובהר ויודגש, כי מדובר במקרה מיוחד וספציפי על נסיבותיו הספציפיות, ואין בכך כדי לקבוע מסמרות, ולהשליך על מקרים נוספים, שייבחנו כל מקרה לגופו ונסיבותיו, וכל זאת כל זמן שלא אמר המחוקק את דברו ושינה את המצב החקיקתי הקיים. סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור, ולקבוע כי המערער זכאי לתגמולים על-פי החוק. לאור נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, אני סבור כי מועד זכאותו של המערער הוא החל מיום שהוגשה התביעה על-ידו, דהיינו החל מיום 31.12.08. בהתחשב במורכבות הסוגייה ובכך שבהליכים מעין אלו איננו נוהגים ככלל לחייב גם את העותרים כנגד המשיבה בהוצאות, אין צו להוצאות. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. הוראת סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז -1957 (להלן: החוק) הינה חד משמעית, וקובעת תנאי סף אשר גם אם שרירותי הוא, על הטוען להכרה לפי החוק, לעמוד בתנאי סף זה. כך מצאנו לקבוע בפסק דין אליאן דיין, שצוין על ידי חברי השופט ד"ר ורדי, וכשלא ראינו מקום לשנות מאשר קבע המחוקק. 2. עם זאת, במקרה הספציפי דנן, אני מוצא לנכון להצטרף, לא בלי התלבטות, למסקנתו של חברי. אולם, וזאת יש להדגיש, אין כוונת הדברים לשנות מהפסיקה האמורה או מהוראות החוק, אלא קביעה במקרה הספציפי דנן, כי קיימת מניעות מצד המשיבה מלטעון כי המערער לא עמד באותו תנאי סף. כפי שפירט חברי, הוועדה קמא קיבלה את גרסתו העובדתית של המערער, דהיינו, שאכן לא הייתה כל מניעה שהמערער יעלה ארצה עוד טרם המועד הקובע (01/10/53) ואך ורק בגין דרישת הסוכנות היהודית, נמנע ממנו הדבר. כך גם אין להתעלם, מכניסתו לישראל של המערער באיחור של כחודש וחצי בלבד לאחר המועד הקובע. הנה כי כן, אם היה המערער עומד על רצונו להגיע ארצה, טרם המועד הקובע, לא הייתה כל מניעה לעשות כן וכי כל המניעה נבעה מבקשת הסוכנות אשר פעלה מטעם המדינה, שלא יעשה כן. בנסיבות אלו, וכמפורט בהרחבה על ידי חברי, מתקיימים התנאים של מניעות המשיבה, דהיינו, מניעות מלטעון כי המערער אינו עומד בתנאי הסף. יודגש, כי מדובר על פעולה של המדינה כמדינה או מטעם המדינה שעל כן קמה מניעות זאת, ועל כן יפים דברים אלה למקרה הספציפי דנן, ואין ללמוד מהתוצאה בתיק זה על מקרים אחרים אשר אינם מקיימים את אותה מניעות. כך, עיכוב בעלייה לארץ בגין קושי בהעלאת העולים לארץ טרם המועד הקובע או עיכובים אחרים, אין בהם ליצור את אותה מניעות כבמקרה דנן. 3. לא אכחד, כי קל יותר שלא להידרש ככל ועיקר לסיבת המניעה מלהגיע לישראל לפני המועד הקובע, כך גם יכול ונוכח האמור בפסק דין זה "נפתח הפתח " לחריגה מההוראות הדווקניות שקבע המחוקק, אולם חרף זאת, הצדק וההגינות מחייבים להגיע לתוצאה אליה הגיע חברי. 4. לבסוף אציין, כי ייתכן והגיעה העת שהמחוקק יאמר דברו בסוגיה של קביעת מועד הסף בכלל וחריגים שיש להכיר בהם בפרט. 5. לאור כל האמור ובהסתייגויות שפורטו לעיל וכפי שציין גם חברי, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי. אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט ד"ר קובי ורדי. אני סבורה שמדובר במקרה יוצא דופן שהמדינה היא זו שעיכבה את עלייתו ארצה של המערער לפני המועד הקבוע, ואין בכך משום תקדים וסטייה מהוראות סעיף 3(1) לחוק שהן ברורות וחד משמעיות. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. פיצוייםניצולי שואה