כתב האישום וההליך בבית המשפט הנאשם שבפנינו הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעשרה פרטי אישום בעבירות הבאות: שני פרטים שעניינם חברות בהתאחדות בלתי מותרת, שני פרטים שעניינם קשירת קשר להנחת מטען ובאחד מהם אף קשר לירי, ניסיון לקשירת קשר להנחת מטען, ייצור מטען חבלה, ייצור טיל, סחר בציוד מלחמתי, ירי לעבר אדם, יציאה ללא היתר משטח צבאי סגור וניסיון לגרימת מוות בכוונה. יצוין, כי במסגרת הכרעת הדין, החלטנו לזכות את הנאשם, מפרט נוסף אשר ייחס לו עבירה שעניינה קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה. כאמור בהכרעת הדין אשר ניתנה בתאריך 27/02/11, החל משנת 2000 ועד שנת 2006, היה הנאשם חבר בארגון "החזית העממית". כשלוש שנים טרם מעצרו, גויס הנאשם לחוליה צבאית במסגרת ארגון זה. חברותו זו הופסקה בשלהי שנת 2006. סמוך לאחר גיוסו לחוליה הצבאית כאמור, הסכים הנאשם להצעת מגייסו כפאח, ליטול חלק בביצוע פיגוע משולב על דרך הנחת מטען חבלה וירי לעבר סיור צבאי בג'נין. כמו כן, בתחילת שנת 2006 הציע הנאשם לחברו לחוליה, מחמד שלבי, לשמש כתצפיתן, עת יניח הנאשם מטען חבלה באזור ג'בל אל ג'אבריאת. בנוסף, לבקשת הנאשם, ייצר מוחמד שלבי עבורו מטען אשר הכיל חומרי נפץ וכן טיל ואף העביר לידי הנאשם 4 מטעני צינור. בשלהי שנת 2006, ירה הנאשם שני כדורים באמצעות רובה ציד לעבר כוחות הביטחון, עת הגיעו לביתו של חוסאם ג'ראדאת. כוחות הביטחון השיבו באש. העבירה העיקרית בה הורשע הנאשם, הינה ניסיון לגרימת מוות בכוונה, כמפורט בפרט העשירי. בתאריך 7.1.09, יצא הנאשם מן האזור ונכנס לישראל ללא היתר. בתאריך 9.1.09, בצהרי היום, באזור הקניון ברחובות, התקרב הנאשם לשני צעירים אשר עמדו בתחנת אוטובוס, שלף גרזן אותו החביא מתחת לבגדיו, וחבט באחד הצעירים - בוריס גלפנד - שתי חבטות בעודו צועק "אללה אכבר", וזאת במטרה להמיתו. לאחר מכן נמלט הנאשם מהמקום, אך נעצר בסמוך לאחר מכן על ידי כוחות הביטחון. טענות הצדדים התביעה הצבאית הדגישה כי במעשיו, אשר החמירו ככל שחלף הזמן, סיכן הנאשם רבים והיווה חלק מרכזי ואקטיבי בפעילות שמטרתה פגיעה בביטחון האזור. הנאשם אף ניסה לרצוח את בוריס גלפנד ואין לזקוף לזכותו את העובדה כי מטרתו לא הושגה. התביעה הפנתה לפסיקת בית המשפט הצבאי לערעורים בנסיבות דומות וביקשה לגזור על הנאשם עונש אשר יהלום את חומרת מעשיו. הסנגורים הדגישו את גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוען של העבירות ואת הנסיבות אשר הובילו אותו לבצען. לדבריהם, מרבית מעשיו של הנאשם לא גרמו לנזק וכלל לא ידוע טיב המטענים וכן מרחק הירי, אשר בוצע מרובה ציד אשר אינו מדוייק. באשר לעבירה העיקרית, ציינו הסנגורים, כי יש ליתן משקל לנזק המזערי שנגרם למתלונן בסופו של יום וכן לעובדה כי בטרם תקף את המתלונן, בחר הנאשם מרצונו החופשי, שלא לפגוע בנשים, בילדים ובזקנים. הסנגורים אף ציינו, כי כפסע היה בין הגשת כתב האישום בעניינו של הנאשם בבית המשפט המחוזי, שם מוגבלת סמכותו של בית המשפט באשר לעבירה העיקרית, להבדיל מסמכות בית המשפט הצבאי. הסנגורים אבחנו את פסקי הדין שהוגשו על ידי התביעה הצבאית וביקשו לגזור על הנאשם עונש "חד ספרתי ברף הנמוך" כדבריהם. הנאשם בדברו האחרון, ביקש ליתן לו הזדמנות לראות את משפחתו ולפתוח דף חדש בחיים. מידת העונש לא אחת הביע בית המשפט הצבאי דעה נחרצת כי בעבירות כגון דא, יש לנקוט בגישה מחמירה, אשר יהא בה משום הרתעה משמעותית. את עוצמת הסלידה ושאט הנפש מעבירות שכאלה, אשר נועדו לפגוע בגופם של חפים מפשע ולשבש את אורחות החיים במדינת ישראל ואף באזור, הביע בית המשפט הצבאי חזור ושנה. ב-ע' (איו"ש) 60/02 + 61/02 יעקב זיד ועומר עטאטרה נ' התביעה הצבאית, נפסק על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים בהקשר זה כך: "על אלה הקמים להרוג ללא הבחנה לדעת כי מערכת המשפט תנהג עמם בכל חומר הדין, ואם לא יהיה בענישה מחמירה כאמור כדי להרתיעם, ולהביאם לשקול צעדיהם פעם ופעמיים קודם שייגשו להגשמת תוכניותיהם, הרי שיהיה בה, לכל הפחות, להרחיקם מן הציבור לתקופה ממושכת ובכך להסיר את הסכנה הצפויה מהם בהתהלכם חופשי." במקום אחר אמרה כב' השופטת ע. ארבל: "על בית משפט של מדינה להרים קולו בגאון ולהשמיע דברו כלפי אלו הבאים עליה לכלותה וכלפי אלו הרוצים לפגוע בחיילים או באזרחים תמימים עוברי דרך כשלהט אידיאולוגי מקנן בליבם והרג או פגיעה מתוכננים הם מטרתם, ולהציב רף ענישה ברור שישמש כגורם מרתיע, הן למערערים עצמם, הן לאלו החוככים בדעתם לנקוט באותה הדרך. בעניינים אלה יש להקפיד בקלה כבחמורה ולא להקל ראש גם כאשר הפגיעה המתוכננת לא הושגה בדרך נס" (ע"פ 1456/07 פלוני נ' מדינת ישראל). עינינו הרואות, כי הפסיקה מטעימה עקבית את תפקידו של בית המשפט במאבק בעבירות הטרור, בראש וראשונה בהרתעה ובקביעה כי הסתבכות בהן תיענש בחומרה. נזכור, כי המחוקק נתן משקל למיוחדות שבעבירות בטחון לא רק בחקיקת חוקים מיוחדים אלא גם בקביעת עונשים חמורים לצידן. כאמור לעיל, העבירה החמורה מבין אלו בהן הורשע הנאשם, עניינה ניסיון לגרימת מוות בכוונה. ב-ע' (איו"ש) 103/03 דאר-מוסא, קבע בית המשפט לעניין זו, מפי האב"ד סא"ל יורם חניאל, סגן נשיא ביהמ"ש לערעורים (כתוארו אז): "כבר בראשית הדברים, ברצוני להדגיש כי בעבירה כמו זו העומדת לפנינו, יש לנקוט בגישה מחמירה. סבור אני כי על ביהמ"ש לבטא באופן ברור את עצמת הסלידה ושאט הנפש שיש לו נוכח מעשים שכאלה. הסכנה הנשקפת לכלל הציבור ממעשי עבירה אלו היא רבה ונועדה לפגוע בגופם של אחרים, להטיל אימה ופחד בקרב האוכלוסייה שבאזור, כמו גם מטרתה היא לשבש את אורחות החיים ואת המרקם העדין שקיים ביחסי הגומלין בין אוכלוסיית האזור." ובהמשך: "אין ספק כי החומרה הנגזרת ממעשים אלו הינה בעיקר בשל הפגיעה בחיי אדם... לכן, יש להעדיף את השיקול ההרתעתי על פני שיקולי ענישה אחרים. לא לחינם הדגשנו בשורה של פסקי דין, כי במצב כזה נסוגים כל השיקולים האישיים מפני האינטרס הציבורי המחייב התייחסות מיוחדת למידת ההרתעה." לעניין מידת העונש הראויה בעבירת הניסיון לגרימת מוות בכוונה, שנינו מפי הנשיא (כתוארו אז), אל"ם שאול גורדון, בע' (איו"ש) 1391/05 נעים בדחה, כהאי לישנא: "אין ספק כי העבירה המרכזית בתיק זה הינה זו המפורטת בפרט האישום הרביעי, זו שעניינה ניסיון לגרימת מוות בכוונה במסגרת פיגוע ירי לעבר רכב,..., כבר קבענו כי מי שנוטל חלק בביצוע פיגועים מסוג זה לעבר כלי רכב ישראליים ראוי לעונש חמור, אשר לא יפחת ברגיל מ-10 שנות מאסר, אף בהעדר פגיעה ברכב או בנוסעיו." בע' איו"ש 2064/05 נדאל דאר אלשייך, קבע האב"ד, אל"ם איציק מינא, בעניין אופי העבירה: "אין ספק כי מדובר באחת העבירות החמורות שבקודקס הפלילי, והיא ניסיון לגרימת מוות בכוונה, שהמרוחק בינה לבין גרימת מוות עצמה אינו רב." באשר לרמת הענישה הנהוגה, ראו דבריו של המשנה לנשיא סא"ל נ. בנישו בע' 3541/07 התביעה הצבאית נ' מוסא אבו ע'וילה : " בעניינינו, פסיקת ביהמ"ש הצבאי לערעורים ברורה וחד משמעית. לפיה, בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה שכללה ירי מכוון מטרה מטווח אפקטיבי אך לא גרמה לפגיעה בנפש, ראוי ככלל ובהתאם לנסיבות, להטיל עונש מאסר הנע בין 9-13 שנים ". יחד עם זאת, עלינו לזכור כי הלכה היא שענישה הינה תמיד אינדיווידואלית, ויש מקום לשקול, בצד האינטרס הציבורי, גם שיקולים של שיקום העבריין ולאזן בין שיקולי הענישה השונים על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו ע"פ 5510/07 מדינת ישראל נ' סרסור, תק-על 2007(3), 4922, עמ' 4924). יתר על כן, כבר נקבע בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 ,עמ' 341-342, כי: "ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה" אין פירושו של דבר כי שיקולי הענישה האחרים אינם יכולים להכריע את הכף נגד שיקולי השיקום, אך הענישה אינה נקבעת אך ורק על פי מהותה של העבירה, וכאמור, יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מן הראוי להביא גם מדבריו של כב' המשנה לנשיא חשין ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1880 ,עמ' 1883: "עקרון יסוד הוא בדין העונשין: הסמכות לגזור עונשו של מי שהורשע בדינו -לפיתחו של בית-המשפט המרשיע היא רובצת, ובית-המשפט אסור הוא להתנצל את סמכותו זו לקביעת העונש. ועם הסמכות תבוא גם האחריות. בית-המשפט העליון יכול, אמנם, להכתיב מדיניות ענישה ראויה, והערכאות האחרות נדרשות לכבד ולקיים הלכות שנקבעו. בה-בעת, ואולם ידענו כי כל כלל מלַווים אותו חריג או חריגים, שכן מדיניות נעדרת חריגים אין סופה להתקיים. וכפי שנאמר בפרשת סטמקה (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 794): "מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת-מסבים בלא שמן להסיכה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות". רק מדיניות שחריגים בצידה סופה להתקיים (כמובן, כל עוד רצויה היא המדיניות לבוראיה). וכך, מדיניות ענישה כללית ועקרונית לעולם לא תוכל לבוא תחת שיקול דעתו של בית-המשפט בערכאת הדיון ובנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם המיוחד שהורשע בדינו". מן הכלל אל הפרט כעת, לאחר שהיתוונו את המסגרת הנורמטיבית, נבחן, אפוא, מה ראוי להיות עונשו של הנאשם שבפנינו. הנאשם כאמור, נטל חלק פעיל בעבירות רבות וחמורות אשר מטרתן פגיעה בכוחות הביטחון וביטחון האזור. במקרה אחד אף ביצע הנאשם ירי לעבר כוחות הביטחון, אומנם באמצעות רובה ציד, אך אף באמצעי זה קיים סיכון ממשי, מעצם טיבו וטבעו. היכרותו ושיתוף הפעולה עם פעילים צבאיים במסגרת חוליה צבאית השייכת לארגון טרור כמו גם יכולתו להשיג אמצעי לחימה שונים, לרבות מטענים וטיל, מלמדים כאלף עדים על מעמדו ועל היותו גורם בעל משמעות ומשקל בקרב הפעילים, אשר ביקשו להוציא פיגועים מן הכוח אל הפועל. העבירות שביצע הנאשם חמורות, והיה בהן, בחלק מן המקרים, למצער, כדי לסכן חיי אדם. לא מדובר במעידה חד פעמית, כי אם במסכת מתמשכת של עבירות ביטחוניות חמורות, החל מחברות בארגון רצחני ששם לו למטרה לפגוע בישראלים, עבור בייצור וסחר באמל"ח, וכלה בירי לעבר חיילי צה"ל שעסקו בפעילות ביטחון שוטף באזור ובניסיון מתוכנן ונחוש לגרום למותו של אזרח ישראלי אך בשל היותו ישראלי, בתוככי שטחה של מדינת ישראל. לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי מעורבות חוזרת ונשנית במעשים חמורים ביותר, בעיקר מעשה אשר מטרתו לקטול חייו של אדם על לא עוול בכפו, מחייבת ענישה משמעותית, אשר תיתן ביטוי ראוי לשיקולי הגמול ותעביר מסר הרתעתי ברור, גם במחיר דחיקתן הצידה של נסיבותיו האישיות של הנאשם, קשות ככל שתהיינה. עיינו עיין היטב באסמכתאות השונות אליהן הפנה התובע הצבאי בטיעוניו לעונש. סבורים אנו כי האסמכתאות הללו, כפי שציין בצדק הסנגור, עוסקות במקרים אשר נסיבותיהם שונות וחמורות מזה של הנאשם שבפנינו. כך למשל, בע' 3140/09 בעניינו של ראמז דאר חאג', התקבל ערעורה של התביעה הצבאית ועונשו של המשיב הוחמר ל – 21 שנות מאסר לריצוי בפועל. יחד עם זאת, בית המשפט הצבאי לערעורים הדגיש את הנסיבות לחומרה באותו עניין - דקירתו ופציעתו של יהודי על ידי המשיב, כאשר לאחר הדקירה חזר המשיב כדי לוודא כי הצליח לרצוח את קורבנו. בנוסף, ניסה המשיב לרצוח את החוקר שחקר אותו ואף נטל חלק בייצור ויידוי 10 בקבוקי תבערה. נוסף על כך, בעברו, דקר המשיב סוהר בהיותו במעצר. אין חולק כי הנסיבות הכוללות האופפות מקרה זה, חמורות מן העניין שבפנינו. אף מעניינה של עביר עמרו (ע' (איו"ש) 2/02) אשר אף הוא הוגש על ידי התביעה הצבאית, לא ניתן לגזור גזרה שווה לעינינו. בית המשפט הצבאי לערעורים קיבל את ערעורה של עביר והפחית את עונשה מ – 20 שנות מאסר ל – 15 שנות מאסר בפועל, בגין מעורבותה בניסיון לדקירת אזרח ישראלי באמצעות סכין. יודגש, כי ניתן דגש רב לעובדה כי בעבר הורשעה בניסיון לגרימת חבלה חמורה, בהשליכה סכין לעבר שוטר מג"ב בעיר העתיקה בירושלים. נוסף על כך, בע' (איו"ש) 359/03 התוב"ץ נ' בשאראת, נדון עניינו של מערער שהורשע ע"י בית משפט קמא בשני ניסיונות לגרימת מוות בכוונה, בקשירת קשר לגרימת מוות ובחברות בהתאחדות בלתי מותרת, ל-11 שנות מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט הצבאי לערעורים קיבל את עמדת התביעה והעמיד את העונש על 15 שנות מאסר לריצוי בפועל. עיון באסמכתאות אשר הוגשו על ידי הסנגורים מלמדת, כי אף מהם לא ניתן ללמוד על העונש הראוי לנאשם שבפנינו. מדובר במקרים שונים לחלוטין, אשר בכל אחד מהם מצאו בתי המשפט המחוזיים, נימוקים משמעותיים לקולא. שיקולים רבים עומדים לחובת הנאשם במקרה דנן, ודומה כי משקלם הכבד של שיקולים אלו בהצטברם יחדיו, מחייב מתן ביטוי הולם ומרתיע לעבירות החמורות בהן נכשל. לא נוכל ליתן משקל מופרז לתוצאות מעשיו של הנאשם, אשר אך בדרך נס הסתיימו, ללא אבידות בנפש אלא בפציעה קלה בלבד. את חומרת מעשיו של הנאשם עלינו לבחון בעיקר, לאור כוונתו, וזו נלמדת בצורה ברורה ממעשי ההכנה שביצע, המסגרת הארגונית אליה השתייך, האמצעים אשר עמדו לרשותו ולרשות חבריו לחוליה הצבאית בתקופה בה היה הנאשם חבר בה, ריבוי העבירות והנחישות אשר ליוותה את מעשיו. בהתחשב בכלל השיקולים, לחומרה ולקולא, תוך שהבאנו בחשבון את חומרת העבירות והצורך בהרתעה וגמול מחד, ומאידך את עברו הנקי (על אף ריבוי העבירות בהן הורשע), נסיבותיו האישיות, דבריו לפיהם מבקש הוא הזדמנות נוספת לחזור לחיק משפחתו, העובדה כי נמנע מלפגוע בילדים, נשים וזקנים בטרם פגע בקורבנו, וכן את העובדה שבסופו של יום, חבלת הגוף שנגרמה לקורבן לא הייתה מן החמורות, אציע לחבריי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים : א. 12 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. ב. 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על תקנות 84+ 85 לתקנות ההגנה (שעת חירום), וכן עבירות שעניינן החזקה, ייצור או סחר באמל"ח. ג. 3 שנות מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על סעיפים 209, 210 לצו בדבר הוראות ביטחון (יו"ש)(מס' 1651), תש"ע – 2009, או לפי תקנה 58 (א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), לרבות ניסיון, שידול או סיוע לעבור עבירה זו. ד. 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום צאתו את הכלא והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על סעיף 318 (ו) לצו בדבר הוראות ביטחון (יו"ש)(מס' 1651), תש"ע – 2009, לרבות ניסיון לעבור עבירה זו. השופטת סא"ל דליה קאופמן, אב"ד: אני מסכימה לחוות דעתו המלומדת של חברי, כבוד השופט נבון וברצוני להוסיף מספר מילים: העונש שהחלטנו לגזור על הנאשם נוטה לקולא וזאת לנוכח כוונתו שהוכחה במהלך המשפט לגרום מוות לישראלי כנקמה על אירועי עופרת יצוקה וכן לאור השימוש שעשה הנאשם בגרזן, כלי מסוכן שעלול היה להביא למימוש כוונתו בנקל. יחד עם זאת, מצאתי כי במקרה זה ניתן לתת משקל ממשי גם לשיקולי השיקום של הנאשם וזאת לנוכח שתי סיבות עיקריות: א. התרשמתי מחומר הראיות שהובא בפנינו במהלך המשפט, כי הנאשם על אף תכניתו הזדונית לרצוח ישראלי כנקמה על אירועי עופרת יצוקה, שמר על איזשהו שיקול דעת אנושי ובחר שלא לפגוע בחלשים ביותר, הווה אומר ילדים וזקנים. סבורני כי יש מקום ללמוד מהדבר כי קיימת תקווה שהנאשם יבחר בצד החיובי לאחר שחרורו ולאחר שלמד את הלקח ממעשיו. ב. התרשמתי כי משפחתו של הנאשם, ובמיוחד אביו, הינם בני אדם נורמטיביים, וכי אביו פעל כדי למנוע מבנו מלעסוק בפעילות כנגד הביטחון. יש לקוות כי השפעת אביו של הנאשם תצליח להרחיקו ממעשים מסוג אלה בהם הורשע לאחר שחרורו מן הכלא. השופט רס"ן שחר גרינברג: אני מסכים. לפיכך, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: ה. 12 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. ו. 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על תקנות 84+ 85 לתקנות ההגנה (שעת חירום), וכן עבירות שעניינן החזקה, ייצור או סחר באמל"ח. ז. 3 שנות מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על סעיפים 209, 210 לצו בדבר הוראות ביטחון (יו"ש)(מס' 1651), תש"ע – 2009, או לפי תקנה 58 (א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), לרבות ניסיון, שידול או סיוע לעבור עבירה זו. ח. 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום צאתו את הכלא והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על סעיף 318 (ו) לצו בדבר הוראות ביטחון (יו"ש)(מס' 1651), תש"ע – 2009, לרבות ניסיון לעבור עבירה זו. זכות ערעור תוך 30 יום.מקרי מוותנפגעי פעולות איבהגרימת מוות בכוונהטרור