פתח דבר 1.א. זאת תביעתו של שרון (להלן: "התובע" או "שרון") נגד מדינת ישראל - משרד התחבורה (להלן: "הנתבעת" או "רשות הרישוי") בשל רשלנותה הנטענת בעקבות הליקוי הנטען בנהלי העברת הבעלות ברכב מ.ר. 18-665-18 מסוג שברולט קורסיקה (להלן: "הרכב" או "הרכב המזויף") לידי התובע אף על פי, שהרכב, שהתובע רכש ב-70,000 ₪, לפי טענתו, היה, למעשה, רכב אחר כלשהו. תביעה זו עוסקת בסוגיית זיופי רכבים, המכונה לעתים שיכפול זהות רכבים או גניבת זהות רכבים. בעקרון זייפני רכבים משתמשים במסמכים מזויפים, רשיון רכב מזויף ותעודת זהות מזויפת, על מנת לבצע העברת הבעלות ברכב המקורי לרכב אחר, אליו מצמידים לוחית זיהוי מזויפת, התואמת את מספר הרכב המקורי. ישנן וריאציות של שיטת שיכפול זהות הרכבים, אך דומה כי המשותף בין כולן הוא אופן התגלות מעשה המרמה. כשבעל הרכב המקורי, שזהות רכבו נגנה והוצמדה לרכב מזויף, אינו רשום עוד במאגרי רשות הרישוי כבעל הרכב ואינו מקבל את רשיון הרכב לחדשו בטסט אחת לשנה, הוא פונה למשרד הרישוי. במשרד הרישוי הוא למד על העברת הבעלות כביכול ברכבו, אך הוא עודנו מחזיק ברכב המקורי. כך קרה גם במקרה של מר שרון חיים, אשר קנה רכב, שזהותו האמיתית אינה ידועה, ואשר הוצמדה לו זהותו של רכב אחר. כך רכש התובע מכונית, שאינה מורשית לנוע בכבישים והפכה לאבן, שאין לה הופכין. על כן, עתר התובע לפנינו לקבל שני סעדים (חילופיים): מתן צו עשה, המורה לנתבעת לרשום את רכבו תוך סימון השלדה והמנוע שלו ותוך הנפקת רשיון לרכב או חיוב הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקו בשווי הרכב. בסיכומיו זנח התובע את עתירתו לצו עשה. ב. תביעה זו מזכירה תביעות אחרות, אך היא נבחנת באופן עצמאי על פי הטענות, שהועלו בה, ועל פי הראיות, אשר הובאו או לא הובאו לתמוך בה. ג. בסיכומיו העלה התובע טענות, שלא נכללו בכתב התביעה ומעולם לא הוכחו. לשם כך צרף התובע לסיכומיו קטעי עיתונות ומידע על שינוי בנוהל העברת הבעלות ברכבים, שהונהג בשנת 2003. בלא להתייחס לטבעם של קטעי עיתונות, אם הם מהווים ראיה כשרה אם לאו, אין ניתן לסכם אלא את אשר הוכח בראיות. בהעדר הוכחה כזאת אין מקום לצרף קטעי עיתונות, אשר בין היתר, מעלים חשד שמא זיוף רכבים מתבצע בשיתוף פעולה עם פקידי הנתבעת, לסיכומי התובע. בהעדר הוכחה במהלך פרשת התביעה ו/או פרשת ההגנה אין מקום להוכיח את שינוי נהלי העברת רישום הבעלות ברכבים אצל הנתבעת בשנת 2003 באמצעות צירוף מסמך בנידון לסיכומי התובע. הרי, זכותה הבסיסית של הנתבעת היא, שתינתן לה ההזדמנות להתעמת עם הראיות באמצעות החקירה הנגדית והעדים מטעמה. מה שאינו יכול להתבצע, כאשר התובע מצרף ו/או מבקש לצרף מסמכים, לרבות קטעי עיתונות, כאמור, לסיכומיו. העובדות הצריכות לעניין 2.א. אחד הקשיים, שעמדו לתובע לרועץ, הוא אי הוכחתו עובדות, עליהן נשענת טענתו, שעל הנתבעת לפצותו בעילת רשלנות. הרי, הרשלנות מורכבת מהתרשלות (היא קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית והפרתן), נזק והקשר הסיבתי בין הנזק להתרשלות. נזקו הנטען של התובע הוא המחיר, ששילם עבור הרכב. לטענתו, המדובר במחיר של 70,000 ש"ח, שהם 5,000 ש"ח פחות ממחיר המחירון של יצחק לוי, אשר שולמו באמצעות רכב מסוג מרצדס, שנתן התובע למוכר, ועוד 25,000 ₪, אשר מתוכם לווה את הסך של 20,000 ₪ מאביו (סעיף 4 לתצהירו של התובע בעדות ראשית). על אף שלטענת התובע, אביו ערך זכרון דברים בעת המכירה, אין התובע יודע מה עלה בגורל הסכם זה, אשר לא הוגש (עמ' 10 שורות 4-6 לפרטיכל). לא הוכח כדבעי המחיר, ששולם עבור הרכב, או שוויו, שהרי לא הוגשו מחירון הרכב או חוות דעת שמאי בנושא (עמ' 9 שורות 28-29 לפרטיכל). במצב זה, למעשה, לא הוכיח התובע את נזקו ויכולנו אך משום כך לדחות את תביעתו. ואולם, ראינו להתייחס בכל מקרה לטענות התובע בנושא התרשלותה הנטענת של הנתבעת. לשם כך נביא את העובדות הצריכות לעניין. הבעלים של הרכב המקורי, הנושא את מספר הרישוי 18-665-28, הוא אריה ליבנה. בדיעבד התברר, שבאמצעות יפוי כח, המתיימר להיות באישורו של עו"ד ס. זיו, ביום 19.11.98 ללא ידיעת מר ליבנה הועבר רישום הבעלות ברכב מר. 18-665-28 לנביל לדאוייה. ביום 15.12.98, שוב באמצעות יפוי כח, המתיימר להיות באישורו של עו"ד ס. זיו, העובר רישום הבעלות ברכב מ.ר. 18-665-28 לבטרוך מוסא. ביום 31.12.98 מכר אדם, שהתחזה להיות בטרוך מוסא באמצעות תעודת זהות גנובה ומזויפת, את הרכב מ.ר. 18-665-28 לשרון (התובע). קיימת מחלוקת עובדתית, אם התובע בדק את מספר השלדה ו/או את מספר המנוע ברכב טרם קנהו וטרם ביקש להעביר את רישום הבעלות בו על שמו. אילו הייתי מוכרח להכריע בשאלה זו על פי אמינות התובע ואביו, אשר, לטענתם, בדקו היטב את מספרים הללו, המוטבעים ברכב (המזויף, שנמכר) עצמו, ספק אם הייתי מאמין להם. התובע פגע קשות באמון, שניתן לתת בגירסתו, כאשר בתשובותיו לשאלון (נ/1) לשאלה, כמה רכבים הוא רכש במרוצת השנים, השיב התובע, שרכש ארבעה רכבים. בתשובתו זו פרט התובע את סוגי הרכבים ואת שנות הייצור שלהם. כל זאת, כאשר, לפי נתוני משרד הרישוי, משנת 1990 עד שנת 2001 רכש התובע 19 רכבים. טען התובע, שזאת התוצאה של השכחה, ממנה סובל, טענה, שנותרה ללא גיבוי רפואי. צרף לזאת את רישום רכבו של התובע מסוג מרצדס על שם חברו, אבי טננבאום, במטרה למלטו מן הבנק, לו ערב, ונאמר בהתאם להתרשמותנו, שהתובע לא היה בעל אמינות רבה במשפט זה, אם להתבטא בעדינות. כך גם לא התרשמנו רבות מאמינות אביו, מר יעקב חיים. ואולם, לאחר רכישת הרכב הוא עבר טסט כעבור כשלושה וחצי חודשים ביום 13.4.99 במכון אלן (נספח ה' לתצהיר התובע בעדות ראשית). כחלק מבדיקת הרישוי השנתי הבוחן בודק את מספר השלדה, כדי לוודא, שהוא תואם את המספר ברשיון הרכב. בעת הטסט הנ"ל לא הבחין הבוחן בכל זיוף של מספר השלדה, כאמור, והרכב עבר טסט. מכאן, שנצא מתוך ההנחה, שהתובע אכן בדק את מספר השלדה בגוף הרכב והשווה זאת למספר השלדה על גבי רשיון הרכב טרם רכש אותו. להשלמת התמונה ייאמר, כי איש אינו טוען עובדתית, שפקיד בנק הדואר, אשר ביצע את הליך העברת רישום הבעלות ברכב, לא נהג לפי נהלי רשות הרישוי, כשהועבר רישום הבעלות במקוון. להשלמת עובדות המקרה נוסיף, כי התובע שיעבד את הרכב לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ וכשפנה למשרד הרישוי להסרת השיעבוד הנ"ל ביום 18.1.01 במשרד הרישוי העלה המחשב את הרישום "בירור בעלות רשיון" (סעיף 14 לתצהיר התובע בעדות הראשית). זהו סוג של חסימה במחשב, המונעת העברת בעלות (עמ' 15 שורות 19-20 לפרטיכל). התובע הופנה למשטרה ואזי הוברר, שרכבו מזויף. טענות הצדדים 3. בתמצית טענת התובע היא, שהיות והוא בדק (בייחוד) את מספר השלדה ברכב עצמו ולא ידע על פיו וגם לא יכול היה לדעת, שהרכב מזויף, שנהלי הנתבעת (אשר, כאמור, בהתאם לראיות אין חולק, שנשמרו) להעברת רישום הבעלות ברכב רשלניים. מנגד טוענת הנתבעת, שטענתו זו של התובעת סתמית ואינה מבוססת על ראיות. עוד טוענת הנתבעת, שגם אם קיימת חובת זהירות מושגית, אין מוטלת על רשות רישוי חובת זהירות קונקרטית במקרה זה. עוד בעניין עיקר טענות הנתבעת, לטענתה, אין המדינה מהווה מבטחת-על ונוכח העובדה, שמספר מקרי שיכפול זהות הרכבים בשנה זעום (113 מקרים מתוך 353,870 רישומי העברת בעלות ברכבים בשנת 1997 ו- 179 מקרים בשנת 1998- סעיפים 14 ו-16 לתצהירה בעדות ראשית של דפנה מהלול מטעם הנתבעת -ג’ט”ל), שנהלי הנתבעת סבירים. עוד טוענת הנתבעת לחילופין, שלתובע אשם מכריע בגין רכישתו רכב מזויף, כי לא בדק את הרכב במכון רישוי עובר לרכישתו למרות האזהרה בשטר המכר, שהאחריות לבדיקת זיהוי הרכב מוטלת על הצדדים לעסקה. בנוסף, לטענת הנתבעת, אילו התובע היה נוהג בזהירות היה למד את העובדה המחשידה, שתוך כשבועיים מישהו ביקש לרכוש את הרכב, קנהו ופנה למוכרו. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, אין לתובע אלא להלין על עצמו. עוד נזכיר, כי לטענת הנתבעת, רישומיה של הבעלויות ברכבים הם הצהרתיים בלבד ולא קונסטיטוטיביים. ההכרעה המשפטית 4. בראשית הכרעתנו ראוי לזכור, כי בכתב תביעתו (סעיף 14) טען שרון להיפוך נטל הראיה, אך זנח את טענתו זו בסיכומיו. לפי התובע, עצם העובדה, שנהלי העברת רישום הבעלות ברכבים אינם סותמים את הפרצה ומאפשרים לזייפני רכבים לשכפל את זהותו של רכב באמצעות מאגר נתוני הבעלויות ברכבים שלה, מלמדת, שהנתבעת התרשלה. במה התרשלה? במה ניתן וראוי לשנות את הנהלים? סתם התובע ולא פרש. לצורך הכרעתנו נצא מתוך ההנחה, שקיימת לא רק חובת זהירות מושגית, אלא גם חובת זהירות קונקרטית במקרה הנידון. כבר יצאנו מתוך ההנחה, שהתובע בדק בייחוד את מספר השלדה של הרכב ולא עלה על הזיוף. הרי, גם כשהרכב עבר את המבחן השנתי כעבור חודשים מספר הבוחן מטעם מכון הרישוי לא עלה על זיוף הנתונים, המוטבעים ברכב עצמו. אם כן, מה לו לתובע להלין על רשות הרישוי, שלא גילתה, שהרכב מזויף? ובאשר לטענת התובע, שעצם העובדה, שהועבר רישום הבעלות על ידי הנתבעת ברכב מזויף, מלמדת, שנהליה להעברת רישום הבעלות רשלניים, גם אם יש בעובדה זו, כדי ללמד, שישנה טעות בנהלי הנתבעת, הרי לא כל טעות מבססת טענת התרשלות. מחובתו של התובע היה להוכיח בראיות, ובענייננו בחקירתה הנגדית של הגב' מהלול, מנהלת מרכז עדכון ובקרה של אגף הרישוי במשרד התחבורה, שהטעות לא היתה סבירה. במילים אחרות, על התובע היה לטעון במפורש ובמפורט, מה אינו סביר בנהלי העברת רישום הבעלות של הנתבעת, ולהוכיח זאת בראיות. על התובע היה להוכיח בראיות, מה השינוי המתבקש בנהלי העברת רישום הבעלות ברכבים, אשר היה בו, כדי למנוע את העברת רישום הבעלות ברכב המזויף על שמו. אילו הוכיח התובע את קיומה של טעות ספציפית בנהלים אלו של הנתבעת, יכולנו לשקול, אם השינוי בהם המתבקש הוא סביר, או שמא, לדוגמא, עלותו עולה על תועלתו. כל זאת לפי הראיות (ודוק: נסיונו של התובע לצרף אי אלו ראיות לסיכומיו כשל). כל זאת ללמדך, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, שנהלי הנתבעת להעברת רישום הבעלות ברכבים נגועים היו בהתרשלות. סוף דבר מן המקובץ עולה, כי דין התביעה להידחות. בגין תביעה זו הריני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וגם שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,600 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. גניבת זהותרכב