הלכת בורוביץ - טענת ההגנה מן הצדק

טענת ההגנה מן הצדק, על פיה מוסמך בית המשפט לבטל כתב אישום בנסיבות בהן הגשתו עמדה בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות, התקבלה לראשונה בדין הישראלי בע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י (להלן: "הלכת יפת"), שם נקבע כי טענה זו תתקבל רק במקרים נדירים בהם הוכחה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. בכלל זה חלו תמורות ובע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ (להלן: "הלכת בורוביץ'") נקבעה אמת מידה רחבה יותר לפיה ההגנה עשויה לחול גם עקב התנהלות רשלנית של הרשות או בכל מקרה שבו "לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן" או ש"קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט". עם זאת, גם בהלכת בורוביץ חזר בית המשפט על האמור בהלכת יפת ושב וציין כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה ... מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". בתיקון לחסד"פ משנת 2007 עוגנה דוקטרינת ההגנה מן הצדק בחקיקה כטענה מקדמית בהליך הפלילי עם הוספת סעיף 149(10) לחסד"פ, המאפשר לנאשם להעלות טענה, לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." על פי סעיף 150 לחסד"פ, תוצאות קבלתה של הטענה הינן תיקון כתב האישום או ביטולו. בהלכת בורוביץ נקבע מבחן תלת-שלבי לבחינת תחולתה של טענת "הגנה מן הצדק" בנסיבות מקרה מסוים: בשלב הראשון זיהוי הפגמים ככל שנפלו בהליך שננקט נגד הנאשם תוך עמידה על עוצמתם. בשלב השני יש לבחון האם המשך ניהול ההליך חרף הפגמים יפגע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות, תוך שקילת אינטרסים שונים כמו חומרת העבירה, נסיבותיו האישיות של הנאשם, מידת הפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן ומידת האשם הרובץ על הרשות. בשלב השלישי, אם השתכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים מבלי להגיע לתוצאה של ביטול כתב האישום (ראו ע"פ 7014/06 מ"י נ' לימור, שם נקבע כי מבחן תלת שלבי זה יוסיף להנחות את בית המשפט גם אחרי הוספת סעיף 149(10) לחסד"פ). מטרתו של מבחן תלת שלבי זה הינה להבטיח, שטענות הגנה מן הצדק תתקבלנה רק אחרי עריכת האיזון המתבקש בין הערך של זכותו של הנאשם למשפט הוגן ובין הערך של הגנה על בטחון הציבור. בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מ"י נאמר בעניין זה כי ההגנה מן הצדק "משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עברינים, בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור, בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני." ההחלטה על הגשת כתב אישום נגד אדם והפיכתו מחשוד לנאשם הינה החלטה כבדת משקל והרת גורל, ולכן ראוי לה שתתקבל תוך זמן סביר מסיום הליכי החקירה. הפסיקה קבעה לא אחת כי שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום מהווה פגם חמור שעשוי להוביל לקבלת הטענה של הגנה מן הצדק ולביטול כתב האישום. יחד עם זאת, בנשימה אחת גם נקבע כי טענות מעין אלה תתקבלנה רק במקרים נדירים, כאשר הכל תלוי בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ובשאלה האם הייתה סיבה מוצדקת לשיהוי. הנה דברים בעניין זה מפי כב' השופט ג'ובראן בע"פ 4434/10 אבי יחזקאל נ' מ"י: "... עוד נקבע כי סחבת ועינוי דין הם פגם חמור, ועלינו להקפיד שהחלטות במשפט הפלילי, על כל שלביו יתקבלו תוך זמן סביר, בין השאר בהתחשב באילוצי המערכת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה... עד כאן, נראה כי אמרנו את המובן מאליו - יש לנהל הליך הפלילי על כל שלביו תוך זמן סביר. שאלה מורכבת יותר ורבת פנים היא מהי הנפקות של שיהוי משמעותי בניהול ההליך הפלילי, ובמקרה דנן, בהגשת כתב אישום, ללא כל הצדקה עניינית והסבר מניח את הדעת. כיום נראה בית קיבול משפטי אפשרי לסוגיה זו הוא בדמות המוסד המשפטי של "הגנה מן הצדק"... נקבע כי ייתכנו מקרים נדירים בהם השתהותה של התביעה בהגשת כתב האישום תהיה בלתי סבירה באופן אשר יצדיק את ביטולו של כתב האישום וזאת בייחוד כאשר השתהות זו לא נובעת מסיבות מוצדקות". הגנה מן הצדקהלכות משפטיות