תביעת פינוי בבית משפט לתביעות קטנות

לצורך הכרעה בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות בין תובע לנתבע, אין כל צורך להכריע בשאלת זכויותיו של התובע במושכר, אלא די שיוכח כי הנתבע שכר את הדירה מן התובע. במקרה כאמור, השוכר איננו רשאי להתכחש לעובדה כי הוא קיבל את המושכר מידי המשכיר.

להלן פסק דין בנושא תביעת פינוי בבית משפט לתביעות קטנות:

זוהי תביעה לפינוי הנתבעים ממושכר שהינו חנות + גלריה וחניה צמודה, המצויה בקומת הקרקע בבנין הבנוי המצוי ברחוב הירקון 112 ת"א, והידוע כחלקת משנה 98/5 בגוש 6905 (להלן: "המושכר").

התובעת, כך על פי התביעה, הינה בעלת המושכר.

בתאריך 22.6.06 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), באמצעות הנתבע 2 ובערבותו האישית, חוזה שכירות לפיו שכרה הנתבעת את המושכר בשכירות חופשית.
תקופת השכירות נקבעה בהסכם ל- 12 חודש והמסתיימת ב- 21.6.07, כאשר לנתבעת ניתנה אופציה לשכור את המושכר לשנה נוספת, קרי עד ליום 21.6.08. האופציה מומשה.

ב- 22.7.08 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, הלו הוא הסכם נשוא התביעה, לפיו שכרה הנתבעת את המושכר לתקופה של שנה אחת המסתיימת ב- 21.6.09. גם בכאן ניתנה לנתבעת האופציה להאריך את השכירות עד ליום 21.6.10. שכה"ד נקבע בהסכם בסך 7,000 ₪ + מע"מ, אשר ישולם כל מחצית השנה מראש (להלן: "הסכם השכירות").
עוד יצויין, כי ההסכם קובע (בסעיף ד שלו וסעיף 6ג שלו), כי נוכח העובדה שהמשכיר איננו מורשה, הרי שהשוכר ישלם למשכיר את דמי השכירות ללא המע"מ ובגין זה ינפיק השוכר חשבונית עצמית.

כמו כן, כל עד לא המציא המשכיר אישור על ניכוי מס במקור, ישולמו דמי השכירות כך שינוכו במקור הסכום המירבי בהתאם למתחייב על פי הדין.

בתביעה שבכאן עתרה התובעת להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר בגין הפרתו של הסכם השכירות, זאת בגין שלושה ראשים אלה:
האחד, אי תשלום הארנונה הכללית החלה על המושכר; לענין זה טענה התובעת כי למרבה התדהמה נתברר לה באקראי שהנתבעת איננה משלמת את הארנונה ובגין כך עוקל רכבה והיא נאלצה לשלם את הארנונה במקום הנתבעת.
השני, אי תשלום דמי השכירות כמתחייב מהוראות החוזה ביום 22.12.08.
השלישי, אי העברת הניכויים לשלטונות המס, כמו גם אי הוצאת חשבונית עצמית, הגם שדמי השכירות לא שולמו במלואם, אלא שולם אך 65% מדמי השכירות החוזיים.

בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים, נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף, שכן התובעת איננה בעלת הנכס ובשל כך היא אינה רשאית להגיש את התביעה בשמה. עוד נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף כנגד הנתבע 2 בהעדר יריבות, שכן הוא איננו השוכר של המושכר וחזקתו בו היא אך כאורגן של הנתבעת ולא באופן עצמאי. לגופם של דברים, טענה הנתבעת כי ביטול ההסכם היה שלא כדין, שכן זה הוגש שלא בתום לב. לשיטתה, היא לא ידעה כלל ועיקר שקיים חוב הארנונה, שכן מדובר במספר חיוב שונה.
אשר לאי העברת הניכויים לשלטונות המס, טענה הנתבעת כי הדבר לא נעשה, שכן הנתבעת לא המציאה קבלה כמתחייב על פי הדין, לפחות כך נאמר לנתבעת על ידי רו"ח שלה.
אשר לאי תשלום דמי השכירות בגין המחצית השניה של תקופת השכירות, נטען על ידי הנתבעת כי סכום זה מופקד בידי ב"כ הנתבעת ואמור היה להיות משולם באם יוחזרו כל הבטוחות הנמצאות אצל התובעת, זאת נוכח ההסכם, כך לטענתה, מיום 18.12.08 שנחתם בין הנתבעת לבין בעלה של התובעת, מר נוימן (להלן: "ההסדר").

עוד טענה הנתבעת כי למעשה התובעת היא זו שהפרה את ההסכם, שכן על פי ההסדר, היא הייתה אמורה להשיב את הבטוחות ומשלא עשתה כן, היא זו שהפרה אותו ועל כן הנתבעת איננה מחוייבת לפנות את המושכר על פיו.
הדעת אינה סובלת מצב כך לב"כ הנתבעים, יום אחד תדרוש התובעת את דמי השכירות ומאידך תבטל את החוזה ותדרוש את פינויים מהמושכר.

נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. לא מצאתי ממש בטענותיהם המקדמיות של הנתבעים. אף אם אניח כי התובעת איננה בעלת המקרקעין, כנטען, הרי הלכה פסוקה היא מקדמא דנא כי לצורך הכרעה בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות בין תובע לנתבע, אין כל צורך להכריע בשאלת זכויותיו של התובע במושכר, אלא די שיוכח כי הנתבע שכר את הדירה מן התובע. במקרה כאמור, השוכר איננו רשאי להתכחש לעובדה כי הוא קיבל את המושכר מידי המשכיר. לענין זה ראו ע"א 350/75 ניסים נ' פשה, פ"ד ל(1) עמ' 99, בעמ' 104. על ההלכה האמורה חזר ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט דוד חשין, בתיק אזרחי (י-ם) 913/93, מנהל הוואקף המוסלמי בירושלים נ' מרדכי סגל, עו"ד. באותו פס"ד מפנה כב' השופט חשין להוראת סעיף 20א לחוק השכירות והשאילה והדברים ברורים, ידועים ואין צורך לחזור עליהם. אשר על כן טענה מקדמית להעדר ערבות בין הנתבעים לתובעת נדחית, שכן חוזה השכירות נעשה בין התובעת בשמה שלה לנתבעים.

אשר לטענה כי יש לסלק על הסף את התביעה כנגד הנתבע 2, אף היא דינה להדחות על הסף. הנתבע 2 ערב לחיובי הנתבעת, ערב אף לפינוי. הטענה כאילו הנתבע 2 מחזיק במושכר כאורגן של הנתבעת ומטעמה, היא הנותנת שיש להורות גם על פינויו, ככל שיורה ביהמ"ש על פינויה של הנתבעת. הדעת אינה סובלת מצב אשר יווצר כי ניתן פס"ד כנגד הנתבעת, החברה, ואילו בעל המניות ו/או מנהל החברה יטען כי לא ניתן נגדו צו פינוי.

לגופם של דברים, לא מצאתי כי קיימת הגנה כלשהי כנגד התביעה. אין חולק על כך שהנתבעת לא שילמה את הארנונה הכללית. לענין זה יושם הלב כי השכירות בגין המושכר החלה כבר ביוני 2006 וברי כי הנתבעת הייתה צריכה לשלם את מלוא הארנונה. אי תשלום הארנונה מהווה כשלעצמו הפרה יסודית של ההסכם, המזכה את התובעת לביטולו. במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה שהאחרונה נאלצה לשלם את הארנונה בעקבות עיקול שהוטל על מכוניתה.

אף ענין הניכוי במקור והוצאת חשבונית עצמית בגין המע"מ. אני סבור כי הנתבעת הפרה את ההסכם בצורה בוטה ויסודית. ההסכם איננו מתנה הוצאת חשבונית מס והניכוי במקור והעברתו לשלטונות המס, בפעולה כלשהי מצד התובעת. ההיפך הוא הנכון, סעיף 6ג וד' להסכם קובעים מפורשות כי לא ישולמו מלוא דמי השכירות והמע"מ ואלה יועברו לשלטונות בהעדר המצאת אישור על מס במקור. משפעלה כך הנתבעת ולא שילמה את מלוא דמי השכירות (נוכח ניכוי המס) שומה היה עליה להוציא חשבונית עצמית בגין המע"מ ולהעביר את הניכוי המס במקור ליעדו.

כך גם אמורים הדברים באשר לאי תשלום דמי השכירות החוזיים. דמי השכירות צריכים היו להשתלם על פי החוזה מיום 22.12.08. סכום זה לא שולם. הטענה כאילו הסכום לא שולם נוכח ההסדר שנעשה, כאמור, בין הנתבעים לבין מר נוימן, בעלה של התובעת, אין בה ממש. עיון בהסדר האמור מלמד כי הוסכם לכאורה על פינוי מוקדם של המושכר, ביום 22.12.08, זאת בעקבות תשלום חוב הארנונה. אין בהסדר האמור כל אפשרות שלא ישולמו דמי השכירות מכאן ואילך לתקופה שלאחר ה- 22.12.08.
העובדה שנתגלעו בין הצדדים מחלוקות כספיות, בין אם הן אמיתיות ובין אם הן מלאכותיות, אין בה כדי להצדיק המשך ישיבתה של הנתבעת במושכר מעבר למושכר בהסדר (ככל שהוא תקף) ובודאי שאין בהסדר זה כדי לאפשר לנתבעת להמשיך ולהחזיק במושכר ולא להעלות דמי שכירות כלשהם בגין ישיבתה בו, בניגוד להוראות החוזה.

בגין אלה ההפרות, אני מוצא כי קמה לתובעת עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר, כך שהיא זכאית לסעד המבוקש בכתב התביעה.
עם זאת, לנוכח העובדה כי המדובר בעסק חי (פעיל), אני מוצא לנכון לעכב את הפינוי ב- 45 יום
מהיום.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

הנתבעים, יחד ולחוד, יפנו את המושכר נשוא התביעה, כמתואר לעיל, ויחזירו את החזקה בו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ שאינו שייך לתובעת, וזאת תוך 45 יום מהיום.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. אגרת המשפט תהא צמודה מיום הוצאתה ועד התשלום בפועל. שכה"ט יהיה צמוד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דוגמא לתביעת פינוי

  2. פינוי רוכלים בשוק

  3. פינוי מחלקה ברחובות

  4. תביעה לפינוי בית עסק

  5. פינוי קרקעות של המנהל

  6. דיור חלופי לאחר פינוי

  7. פינוי מאהל מחוסרי דיור

  8. פינוי דוכן למכירת ירקות

  9. תביעה לפינוי הבעל מהדירה

  10. דחיית מועד פינוי מקרקעין

  11. עיכוב פינוי מחזיק במקרקעין

  12. פינוי מקרקעות בבעלות המדינה

  13. פינוי מקרר גלידות ליד קיוסק

  14. בקשה לקביעת מועד פינוי מהבית

  15. תביעה לפינוי נכס בגלל הפרת הסכם

  16. דחיית ערעור על פינוי ממקרקעין

  17. שיקולי צדק בתביעות פינוי מדירה

  18. הודעה על החלטה בדבר פינוי שטחים

  19. שטח מסומן בצבע צהוב - פינוי קרקע

  20. האם שווי המכירה כולל הוצאות פינוי

  21. תביעת פינוי בבית משפט לביעות קטנות

  22. צו פינוי מדירה בבית משפט לענייני משפחה

  23. התחייבות להחזיר שטחים לאחר פינוי בהסכמה

  24. תביעת פינוי מקרקעין לפני הסדרת הזכויות

  25. תביעה לפיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי מושכר

  26. תביעת פינוי בסדר דין מיוחד עקב סירוב לפנות דירה

  27. לטענת המבקשת לא ניתן לפנות את המבקשת בהעדר פסק דין כנגדה

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון