להלן פסק דין בנושא תביעת אסיר נגד שב''ס בבית המשפט לתביעות קטנות: לפני תביעה כספית. להלן העובדות הצריכות לענין: גרסת התובע: התובע אסיר בבית סוהר איילון. לגרסתו ביום 17.12.08 בעת ששהה בהמתנה בגין תלונה שהגיש נגדו סוהר, הודע לו כי הוא מועבר לאגף אחר, מאגף 3 לאגף 1. לדבריו עתר לאפשר לו לאסוף את חפציו האישיים אולם בקשתו לא נענתה. היה עליו למסור את מפתח הארון שלו לסוהר על מנת שהסוהרים ידאגו להעברת חפציו. בהמשך הועבר לאגף 1 בהגיעו לאגף הציוד האישי שלו היה מונח על עגלה והקצין שהובילו, אייל, בקשו שיחתום על טופס לפיו הוא קיבל את כל חפציו. לדברי התובע הוא טען כי אינו יכול לדעת אם כל חפציו נמצאים הואיל ולא הוא אספם, אולם הסוהר לא הותיר לו ברירה אלא לחתום שכן אם לא היה חותם לא היה מקבל את החפצים שהיו על העגלה. בדיעבד, בעת שבדק את הציוד גילה כי חסרים לו חפצים שונים כמפורט להלן, ששוויים כמפורט לצידם: -8 כרטיסי חיוג של 120 שיחות- 464 ₪. - מטען לבטריות- 500 ₪. - טרניניג של פומה- 400 ₪. - טרניניג של נייק- 400 ₪. - מכנס קצר של פומה- 150 ₪. - מכנס קצר של נייק- 150 ₪. - 3 חולצות טריקו לבנות- 240 ₪. - דברי קנטינה שונים- 150 ₪. לדבריו פניותיו לגורמי בית הסוהר לא נענו עת עתר שיאתרו את חפציו. לאור האמור הגיש תלונה נגד שב"ס לקצין תלונות אסירים. העתק התלונה צורף לכתב התביעה, (לציין במאמר מוסגר כי התובע בתלונה שהגיש נגד שב"ס ציין שהארוע ארע ביום 16.12.08). כמו כן צרף התובע לכתב התביעה מכתבים אשר כתב בא כוחו לשב"ס בגין חפציו שנעלמו ואת תשובת שב"ס מיום 22.12.09. ממכתב התשובה עולה כי עסקינן במכתב תשובה שני. מכתב התשובה הראשון לא צורף. מהמכתב עולה כי בשב"ס פועלים להעברת הציוד לאגף 1 בו שוהה התובע, המסמך סומן כת/1. התובע טען כי היה על שב"ס לשמור על חפציו בנסיבות בהן נמנעה ממנו האפשרות לאוספם בעצמו, ובנסיבות בהן המפתח לארונו נלקח על ידי הסוהר. התובע טען כי חפציו אינם הפקר ויש להם ערך בעבורו בהיותו אסיר. עוד טען כי מעצם מצבו הוא נתון בקשיים כלכליים. במהלך הדיון חזר התובע על האמור בכתב התביעה והוסיף כי משסרב בתחילה למסור את מפתח ארונו שאלו הקצין אם ברצונו שישבור את המנעול, ומשכך מסר את המפתח. כמו כן הוסיף כי הוא חתם על המסמך המאשר את קבלת ציודו הואיל ונאמר לו לחתום ולהיכנס לאגף, הגם שלגרסתו שאל כיצד יחתום בנסיבות בהן אין הוא יודע מהו הציוד שהונח על העגלה. התובע אישר שחתם על מסמך מיום 25.12.08 שצורף לכתב ההגנה וסומן כמוצג נ/1, בו אישר שהוציא את ציודו מהאגף ולא נותר מאומה באגף בו שהה. דא עקא התובע טען כי אם לא היה חותם על המסמך היו זורקים את ציודו. עוד טען כי המסמך אשר נחתם ביום 25.12.08 מתייחס לארוע אחר בו הועבר מבית סוהר אחד לבית סוהר אחר. התובע אישר שחתם על מסמך שמתנה את התחייבות בית הסוהר לפרטי ציוד מרשימה מצורפת, המסמך שסומן כ - נ/2, וצורף לכתב ההגנה, מסמך בו הצהיר בין השאר כי הוא מודע לכך ששב"ס אחראי על פרטי הציוד מרשימה מצורפת בסך כולל של 1,000 ₪ לגברים, וכי ציוד בשווי מעל לסכום זה הינו על אחריותו בלבד במקרה של אבדן, נזק או חבלה. לציין במאמר מוסגר כי הרשימה המצורפת המוזכרת בהצהרה לא צורפה למסמך ואין לדעת מהו הציוד אשר הביא עמו התובע למקום מאסרו. התובע טען כי בעת שחזר מחופשה אושר לו להביא עמו ציוד על פי רצונו. התובע טען שלשיטתו בנסיבות בהן נלקח ממנו המפתח שב"ס אחראי על ציודו. התובע הופנה למכתב אשר צרף לכתב התביעה, המסמך שסומן כ - נ/3, מכתב תלונתו נגד שב"ס, ונשאל מדוע לא צויין במכתב התלונה כי הוכרח לחתום על המסמך, התובע השיב כי זה ברור מאליו. גרסת הנתבעת: הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי התובע עובר ליציאתו לאגף ההמתנה נעל את הארונית שהיתה ברשותו ולקח עמו את המפתח. בהמשך סוהרים העבירו את חפציו האישיים לאגף 1, האגף אליו הועבר. הנתבעת טענה כי היתה על התובע האחריות לוודא כי כל חפציו הועברו והיה בידו לסרב לחתום על הטופס. לגרסת הנתבעת טענתו של התובע לפיה לא נותרה לו בררה אלא לחתום, אינה ברורה, הואיל ולסוהרים אין דרך להכריח אסירים לחתום. הנתבעת הכחישה את טענת התובע לפיה חסרים לו פריטים והכחישה את ערכם. הנתבעת טענה כי התובע לא צרף לכתב תביעתו חשבונית או קבלה בגין עלות הפריטים, וטענה כי הסכומים הנטענים מוגזמים. הנתבעת טענה כי היה על התובע להפנות תלונותיו ליחידה לחקירות שוטרים ולא לבית המשפט. הנתבעת טענה כי תלונתו של התובע אשר מוכחשת על ידה, נבדקה על ידי קצינה בודקת חיצונית לבית הסוהר, אשר מצאה כי אין בטענותיו ממש. הנתבעת טענה כי שמרה על חפצי התובע והללו הגיעו אליו במלואם. הנתבעת טענה כי ביום 17.12.08 התובע הועבר מאגף המתנה לאגף מס' 1, וכל ציודו האישי הועבר על ידי עוזר מפקד המשמרת. עוד טענה כי עם קבלת הציוד חתם התובע על טופס המאשר כי קיבל את כל ציודו מאגף 3. ביום 25.12.08 הועבר התובע מכלא מעשיהו לכלא איילון וחתם בשנית על טופס המאשר כי הוציא את כל ציודו האישי ולא נשאר פריט באגף. הנתבעת הפנתה לסעיף 80 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] התשל"ב - 1971 ולפקודת הנציבות מס' 04.33.00 (להלן: "הפקודה") שעניינה כללי החזקת חפצים פרטיים המורה כי: "האסיר חייב לשמור על חפציו הפרטיים". לאור האמור טענה כי התובע אחראי לשמור על חפציו ולא קיימת עילה כנגדה. עוד טענה כי הנתבעת אינה אחראית על חפציו האישיים של האסיר, האחריות רובצת לפתחו של האסיר והנתבעת אינה חבה באחריות נזיקית במקרה דנן. הנתבעת הדגישה כי התובע חתם פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות, כי כל הציוד שלו ברשותו, והיה עליו לוודא עובר לחתימתו כי כל הציוד ברשותו, חתימתו נחתמה באופן חופשי ואין למי מהסוהרים יכולת לחייבו לחתום. לחלופין טענה כי בהתאם לסעיף 4(יג) לפקודה לשב"ס אחריות נזקית עד לתקרה של 1,000 ₪ לציודו האישי של האסיר שהכניס לתאו. כמו כן טענה כי אחריות נזיקית אינה מכסה אובדן או גניבה של מוצרי אוכל, שתייה, סיגריות או טלכרדים. הנתבעת עתרה להורות על דחיית התביעה. הנתבעת צרפה לכתב הגנתה מסמך מיום 25.12.08 שעניינו התחיבות הוצאת ציוד אישי, המוצג נ/1, עליו חתום התובע. במסמך הנ"ל הצהיר התובע כי הוא הוציא את כל ציודו האישי וכי הוא עובר מאגף 1. כמו כן התחייב שלא לפנות בעתיד בגין ציוד אותו השאיר באגף. עוד צרפה את פקודת הנציבות מספר 04.33.00 שעניינה החזקה, אחסנה ושינוע פרטי ציוד של אסירים. בנוסף צרפה הנתבעת את נספח א' לפקודה שעניינו ציוד אישי לאסיר פלילי, המותר להחזקה. במסמך הנ"ל לצד פרטי הלבוש מצוינת תקרת אחריות שב"ס לעלות הפריט. בנוסף הנתבעת צרפה את נספח ב' לפקודה שעניינו ציוד כללי לתא של אסיר פלילי ואת נספחים ג' ו- ד' שעניינם ציוד אישי לאסירים בטחוניים וכן את נספח ה' שעניינו הצהרה / כתב התחייבות עליה חותם אסיר. המסמך הינו מסמך בו מצהיר אסיר שהוא מודע לגבול אחריות שב"ס לגבי הציוד המותר להחזקה, וכן חותם על כך שהוא מודע שאם על דעתו יחזיק ציוד ששוויו מעבר לסכום הנ"ל הציוד הוא על אחריתו בלבד בכל מקרה של אבדן, נזק וחבלה. וכן צרפה את נספח ו' שעניינו הצהרה/כתב התחייבות עליו חותם אסיר כי הודע לו שבאפשרותו לאפסן הציוד בתוך שק קיטבג שישמר באפסנאות או במקום מאובטח בבית הסוהר טרם יציאתו מבית הסוהר לחופשה / לבית משפט / בית סוהר אחר עד שובו, למרות האמור הוא מבקש שהציוד ישאר בתא בהעדרו ולא יועבר למקום מאובטח. כמו כן מצהיר האסיר כי הוא יודע שאם הציוד הנשאר בתא יאבד, יינזק או ייעלם בזמן העדרו, האחריות לכך תחול עליו והוא מצהיר כי לא יבוא בכל טענות או תביעות כלפי שב"ס. בנוסף צרפה את נספח ז', שעניינו פרוט הציוד. לציין כי המסמכים הנספחים לפקודה מסמכים א' - ז' אשר צורפו לכתב ההגנה הינם עותק מהמסמכים הנספחים לפקודה, אולם אין עסקינן במסמכים עליהם חתם התובע. כמו כן הוצג המסמך נ/2 עליו חתם התובע שהינו חתימתו על נספח ה' לפקודה. התובע חתם על המסמך הנ"ל ביום 28.2.08. מטעם הנתבעת מסר עדות מר אייל בוודידר. העד משמש כסגן מפקד משמרת. העד מסר כי אינו זוכר את הארוע אליו התייחס התובע ואין הוא זוכר את התובע למעט את פניו. באשר לטענת התובע לפיה הוכרח לחתום על המסמך טען העד כי אם אסיר מסרב לחתום הסוהר מחויב לרשום כי האסיר סרב לחתום והטופס שעליו נרשמה התרשומת הנ"ל עובר בהמשך מהאגף לבדיקה. העד מסר כי לא קיים טופס המתייחס להעברת האסיר מהמועד 16.12.08, טופס שעניינו התחייבות הוצאת ציוד אישי, כדוגמת הטופס נ/1, אשר מתייחס למועד 25.12.08. העד נשאל אם הוא זוכר שלמחרת היום הוא לקח את התובע לתאו על מנת לחפש את חפציו והשיב שאינו זוכר את התובע. נציגת הנתבעת טענה במהלך עדות העד כי הטופס מיום 16.12.08 לא אותר בשב"ס. מטעם הנתבעת מסר עדות מר אמיר כהן המשמש כקצין אסירים של בית כלא מעשיהו. העד נשאל אם "נתקל אי פעם בחיוב לחתום על מסמך" והשיב בשלילה. כמו כן טען שהוא אישית לא נכח בעת שהועבר התובע. העד מסר כי ברמה תאורטית יכול להיות מצב בו סוהר יאמר לאסיר להכנס לתא ולחתום על קבלת הציוד לפני שהאסיר בדק את ציודו בשל עומס העבודה, אולם ככלל נהלי שב"ס ברורים ונבדק שהנהלים מתקיימים. עוד טען כי אם אסיר מסרב לחתום על המסמך אין לדבר כל משמעות מבחינת הנוהל, והדבר נעשה כשגרה בעת שאסירים עוזבים. תפקידו הוא להיות הגוף המקשר בין בית הסוהר הקודם ולדאוג להשלמת הציוד. באשר למקרה הנדון טען שבדק מול מפקד האגף ומול מפקד המשמרת ונחקר לגבי אובדן הציוד, ומסר מספר תשובות לעורכי הדין ב"כ האסיר. למיטב זכרונו הוחתם האסיר בצורה תקינה על פי הנוהל, לרבות על פיצוי עד 1,000 ₪ גבול אחריות שב"ס. לא עלה בידי העד להשיב מדוע נלקח מהתובע המפתח וציודו נלקח שלא בנוכחותו (לציין כי בפרוטוקול נרשם בטעות שהחיפוש נערך שלא בנוכחותו). העד הופנה ע"י ב"כ התובע לתשובתו במכתב מיום 22.12.08, לב"כ התובע, המסמך שסומן כמוצג ת/1, שם ציין "אנו פועלים להעברת ציודו לאגף 1 בו שוהה כעת". העד השיב כי שלח מכתב תשובה קודם ביום 17.12.08. לציין כי המכתב מיום 17.12.08 לא הוצג על ידי מי מהצדדים, אולם במכתב מיום 22.12.08 מתייחס הכותב למכתבו מיום 17.12.08, וציין כי "אין שינוי מהרשום בסעיף 1 במכתבי אליך מיום - 17.12.08". העד הסביר כי ביום 17.12.08 ארע ארוע עם התובע אשר נעל את חפציו בארונו האישי ולקח עמו את המפתח. בהמשך הועבר לאגף 1. ביום 22.12.08 בעת שכבר שהה באגף 1 הציוד שלו היה נעול באגף 3, לפיכך כתב בסעיף 2 כי הם פועלים להעברת ציודו לאגף בו הוא שוהה כעת. לא עלה בידי העד להשיב אם ביום 16.12 סוהר בשם נעים לקח את המפתחות מהתובע והעביר את ציודו, העד טען כי את השאלה יש להפנות לאייל מפקד המשמרת. סיכומי ב"כ הצדדים: סיכומי בא כח התובע: בא כח התובע בסיכומיו טען כי הנתבעת לא הציגה מסמך המלמד כי התובע חתם על קבלת חפציו, מסמך עליו מבססת את קו הגנתה. עוד הפנה לכך שלא קיים תעוד לגבי אסיפת חפצי התובע ואין ידיעה מי מסוהרים אסף את החפצים. לשיטתו אם היו מאתרים את הסוהר שאסף את החפצים ניתן היה לברר הסוגיה כנדרש. ב"כ התובע הפנה לכך שחמישה ימים לאחר הארוע ביום 22.12.08 העד מר אמיר כהן הודיעו כי שב"ס פועל להעברת החפצים. ב"כ התובע טען כי שב"ס הפכה לאחראית על חפצי התובע עם לקיחת המפתח לארונו. ב"כ התובע טען כי למחרת היום נלקח התובע לחפש את חפציו על ידי הקצין התורן. עוד טען כי עדות התובע לא נסתרה. ב"כ התובע עתר לקבוע ממצא על פי האמדן, הואיל ולא הוגשו קבלות בגין הציוד החסר. ב"כ התובע הגיש פס"ד בתיק ת.ק. 1435/08 בבית משפט השלום ברמלה ועתר ללמוד מפסק הדין הנ"ל למקרה שלפני. סיכומי ב"כ הנתבעת: ב"כ הנתבעת טענה כי על פי הפקודה שצורפה אין הנתבעת אחראית לחפצי התובע. ב"כ הנתבעת טענה כי התובע ציין שהקצין אייל הוא אשר הכריחו לחתום על הטופס. הקצין אייל זומן למתן עדות. לדברי ב"כ הנתבעת עסקינן בפרטי לבוש משומשים ואישיים אשר לא קיים אינטרס להעלימם. בא כח הנתבעת טענה כי התובע ניצל ההזדמנות לטעון שלא כל חפציו הוחזרו בשל העובדה שלא הוא ארזם, אולם לא הוכיח טענתו. ב"כ הנתבעת טענה כי התובע חתם בשתי הזדמנויות שונות שכל חפציו ברשותו ודי בחתימתו על מנת לדחות התביעה. לטענת בא כח הנתבעת לא ניתן להתעלם מחתימת התובע על הטפסים לפיהם כל ציודו נלקח עמו. עוד הפנתה לכך שמי שחותם על מסמך חזקה שמסכים לאמור בו ועל המבקש לסתור החזקה להוכיח תביעתו, והפנתה להלכה הפסוקה לע"א 467/64 ולע"א 1548/96. ב"כ הנתבעת טענה כי התובע לא ציין בכתב התביעה כי הופעל עליו לחץ לחתום ולא הוכח כיצד הופעל עליו הלחץ. ב"כ הנתבעת הפנתה לדברי עדיה אשר מסרו כי אין מניעה שאסיר לא יחתום על הטופס. בנוסף טענה שעסקינן בעדות עד יחיד הסותר את המסמכים עליהם חתם והסותר את עדות עדיה. בא כח הנתבעת טענה כי התובע לא צרף מסמכים לענין גובה הנזק ואחריות שב"ס היא עד לגובה נזק בסך 1,000 ₪. ממצאים ומסקנות: התובע הינו אסיר ונתון במשמורת חוקית, בפקודת שב"ס 04.33.00 נקבעה המסגרת לחפצים המותרים להחזקה על ידי אסיר ושווי הפריטים . כמו גם נקבעה מסגרת לאחריות שב"ס. הנתבעת הציגה כראיה את הפקודה והציגה את נספחיה א'-ז', הנספחים ה' ו- ו', הינם נספחים עליהם חותם האסיר ומהם נלמד כי האסיר ער לגבולות אחריות שב"ס לציוד אשר הוא מחזיק ברשותו וכן ער לכך שבאפשרותו לאחסן את חפציו, שאם לא כן הם על אחריותו גם בנסיבות בהן האסיר נעדר מתאו. באשר לתובע, הציגה הנתבעת כראיה שני מסמכים עליהם חתם התובע. האחד נחתם ביום 28.2.08, במסמך הנ"ל הצהיר התובע בין השאר שהינו מודע לגבול אחריות הנתבעת לגבי פרטי ציוד מהרשימה עד לגובה של 1,000 ₪. דא עקא, רשימת הציוד אשר הביא עימו התובע למקום מאסרו ומהווה חלק מהמסמך לא הוצגה (נספח ז' לפקודה שעניינו פרטי הציוד) ולא ידוע מהו הציוד שהיה ברשות התובע במקום כליאתו. הוצג מטעם הנתבעת מסמך נוסף עליו חתם התובע, שעניינו התחייבות להוצאת ציודו האישי אשר נחתם, ביום 25.12.08, מועד בו הועבר התובע לטענתו, למתקן כליאה אחר. לטעמי מסמך זה אין בו כדי ליתן את המענה לארוע שארע ביום בו הועבר התובע מאגף 3 לאגף 1, היום בו לטענתו נעלמו חפציו. שהרי קיימת אפשרות לפיה ביום 25.12.08 העביר התובע את החפצים שהיו עימו במועד הנ"ל, קרי, ביום 25.12.08, אולם חתימתו אינה מלמדת שגם ביום 16.12.08 או 17.12.08, הועברו כל החפצים. הנתבעת לא הציגה את המסמך עליו חתם התובע ביום הארוע 16.12.08 ו/או 17.12.08 שעניינו התחייבות הוצאת ציודו האישי, וממנו ניתן ללמוד כי התובע הוציא את כל חפציו ביום הארוע. הנתבעת לא מודה בכך שחפצי התובע נעלמו. דא עקא, ממכתב ששלח העד מטעמה, מר אמיר כהן, לב"כ התובע ביום 22.12.08, עולה כי השב"ס פועל להעברת ציודו של התובע לאגף 1. משכך מהמכתב הנ"ל ניתן ללמוד כי הנתבעת מודה לכאורה כי לתובע לא הועברו כל חפציו עובר ליום 22.12.08. זאת ועוד, העד מר כהן בעדותו טען כי שלח מכתב עובר ליום 22.12.08 לב"כ התובע, ביום 17.12.08, לענין החפצים החסרים לטענת התובע, ודברי העד כהן מתיישבים לטעמי עם המכתב שהוצג על ידי ב"כ התובע המוצג ת/1. דא עקא, המכתב הנ"ל מיום 17.12.08 לא הוגש כראיה על ידי מי מהצדדים, והסברו של העד מר כהן במהלך הדיון, כי כוונתו באמירה זו כמפורט לעיל במכתבו, היתה שפועלים להחזרת הציוד, הואיל והתובע לקח את מפתח התא עימו עת הועבר לאגף אחר וציודו היה נעול באגף בו שהה קודם להעברתו, אינה עולה בקנה אחד עם גרסת התובע הן לפני והן במכתב התלונה ששלח לשב"ס. מעדות העד לפני לא עלה מה היו תשובותיו לב"כ התובע לגבי החקירה שהתנהלה בגין תלונתו של התובע למעט העובדה שתלונת התובע נחקרה ונבדקו הטענות מול מפקד האגף ומפקד המשמרת, וכי התובע חתם בצורה תקינה על המסמכים. כמו כן מתשובתו לא עלה אם בדיעבד הוחזרו החפצים ששב"ס פעל להחזרתם, כפי שעלה מתשובתו לב"כ התובע מיום 22.12.08. מצאתי כי אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע חתם על מסמך שעניינו הוצאת ציודו האישי ביום הארוע. עובדה זו עולה מגרסת התובע הגם שהטופס לא הוגש כראיה, הטופס אשר לשיטת הנתבעת פוטר אותה מחובתה. על פי ההלכה הפסוקה בדרך כלל כשאדם חותם על מסמך לא תשמע טענה שלא קרא המסמך ולא ידע על מה חותם ועל מה התחייב. כמו כן על פי ההלכה הפסוקה נטל ההוכחה לסתור החזקה הנ"ל מוטל על הטוען, עליו להוכיח גרסתו "בראיות פוזיטיביות באפשרות קרובה" (ראו ע"א 1548/96). "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה.... לא תעמוד טענת mon est factum , גם כאשר החותם חתם בלי לדעת וזאת כאשר האדם חותם על פי עצת פרקליטו או יועץ אחר מהימן עליו..." (ראו ע"א 1548/96). במקרה הנדון טען התובע כי חתם על המסמך הואיל ואולץ על ידי הקצין. מצאתי כי טענתו לא הוכחה, נהפוך הוא, טענתו נסתרה על ידי עדי הנתבעת. מעדות העד כהן עלה כי לא מחייבים אסיר לחתום על מסמך. מעדות מר בוודיר עלה כי אם אסיר מסרב לחתום הסוהר מחוייב לרשום כי האסיר סרב לחתום. עם זאת לא עלה מדבריו כי האסיר מחוייב לחתום על המסמך. אלא, שבמקרה שלפני לאור העובדה שמר כהן כתב לב"כ התובע כי "פועלים להעברת הציוד לאגף 1 בו שוהה כעת" (המוצג ת/1), מצאתי כי לחתימתו של התובע על המסמך הנ"ל אין משמעות בנסיבות בהן מתשובת הנתבעת עולה כי ציודו של התובע נותר באגף בו שהה, ומתשובת הנתבעת ניתן ללמוד כי התובע לא קיבל את כל ציודו, הגם שחתם לכאורה על המסמך, כאמור גם לגרסתו. סעיף 8 לפקודה עניינו אחסנת ציוד בעת יציאה זמנית של אסיר מבית סוהר. מהסעיף נלמד כי פרטי הציוד מאופסנים במקום מאובטח בעת העדרו, ונרשמים כנגד חתימת האסיר באחריות הגורם המטפל. כמו כן הסעיף מלמד כי אסיר המבקש להשאיר את הציוד בתאו בעת העדרו יחתום על התחייבות כי במקרה אבדן או נזק פטור שב"ס מאחריות. במקרה הנדון הועבר התובע מהאגף בו שהה להפרדה ובהמשך לאגף אחר, ולא נטען כי התובע חתם על אחסנת ציודו. טענתו של התובע כי המפתח לארונו בו אופסן ציודו נלקח ממנו וציודו נאסף על ידי סוהר, לא נסתרה. העד מר אייל לא זכר הארוע. מצאתי כי הטענה לפיה למחרת היום נלקח התובע לחפש חפציו לא הוכחה. התובע לא טען בכתב התביעה ולא טען במהלך עדותו כי למחרת היום נלקח על ידי סגן מפקד המשמרת לתאו על מנת לחפש את חפציו. טענה זו נטענה על ידי בא כוחו והעד מר בווידר נשאל על כך על ידי בא כח התובע, ולא זכר הארוע, ולא אישר הדברים. עם זאת כאמור לעיל מצאתי כי ממכתבו של מר כהן מיום 22.12.08, ניתן ללמוד כי לא כל חפצי התובע הועברו לתובע. אני סבורה כי בנסיבות בהן הועבר התובע מאגף לאגף ולא העביר את ציודו בעצמו והנתבעת היא אשר העבירה את ציודו, היה על הנתבעת לדאוג כי כל חפצי התובע יגיעו לידיו, הגם שעל האסיר מוטל על פי הנהלים לשמור על חפציו והאסיר מודע לחובתו זו. משכך בנסיבות שלפני אני קובעת כי היה על הנתבעת לשמור על חפצי התובע ומשלא הגיעו אליו כל חפציו על הנתבעת לפצות התובע בגין החפצים שלא הועברו לתובע. באשר לגובה הפיצוי. מצאתי כי התובע לא הוכיח את טענתו לגבי סוג הציוד שנעלם ושוויו. התובע לא הציג מטעמו אישור המלמד מהו הציוד האישי שהחזיק ברשותו. על פי נהלי שב"ס (נספח א') מותר לאסיר פלילי להחזיק 2 חולצות ספורט T בעלות של 30 ₪ לפריט, התובע טען כי נעלמו לו 3 חולצות בעלות כוללת של 240 ₪. התובע רשאי להחזיק 2 מכנסי ספורט בעלות של 30 ₪, התובע טען כי נעלמו לו 2 מכנסים קצרים בעלות של 150 ₪ כל אחד. התובע רשאי להחזיק אימונית אחת בעלות של 70 ₪. התובע טען כי נעלמו לו שתי אימוניות בעלות של 400 ₪ כל אחת. מטען לבטריות, ציוד אשר לטענת התובע נעלם, אינו מסוג הפריטים המצויינים במסגרת הציוד האישי המותר להחזיק, והתובע לא הוכיח כי היה ברשותו הפריט הנ"ל. כמו כן התובע לא הציג ראיה בגין רכישת כרטיסי חיוג, ולא הציג ראיה בגין דברי הקנטינה שנרכשו ונעלמו לטענתו. לאור האמור, גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה כל הציוד שעניינו ביגוד הנטען בכתב התביעה נעלם ולא הוחזר לתובע, התובע לא הציג ראיה על שוויו מחד גיסא, ומאידך גיסא הפיצוי המירבי המגיע לתובע בגין הציוד הנ"ל לפי נוהלי שב"ס הינו בגין שתי אימוניות סך של 140 ₪, בגין שתי חולצות טריקו סך של 60 ₪ בגין שני מכנסי ספורט סך של 60 ₪, משמע, הפיצוי המירבי המגיע לתובע ללא הוכחת גובה הנזק הינו בסך של 260 ₪ (140 + 60 + 60). מעבר לסכום הנ"ל גם בנסיבות בהן התובע היה מוכיח את עלות הפריטים, הנתבעת היתה פטורה מאחריות וזאת לאור המסמך עליו חתם התובע ביום 28.2.08. סוף דבר, אני קובעת כי התובע לא הוכיח את נזקו . התובע לא הוכיח מהם הפרטים שנעלמו. כמו כן התובע לא הוכיח את שוויים של הפריטים. עם זאת מצאתי כי התובע לא קיבל לחזקתו את כל רכושו שנותר באגף 3 וזאת לאור מכתבו של מר כהן. משכך אמדתי את שווי הפריטים המותרים להחזקה ולטענת התובע נעלמו על פי תקרת אחריות שב"ס, על פי נספח א' לפקודה 04.33.00, בשווי של 260 ₪. כאמור לעיל באשר לפריטי הציוד הנוספים שנטענו בכתב התביעה מצאתי כי התובע לא הוכיח שהחזיק במטען לבטריות, פריט אשר אינו מופיע בנספח א' או בנספח ב' שעניינו פריטי ציוד מותר, ומשכך לא מצאתי כי יש מקום לקבוע לתובע פיצוי בגין פריט זה. מצאתי כי התובע לא הוכיח כי היו ברשותו כרטיסי חיוג ו/או דברי קנטינה שונים שנעלמו, פריטים אשר הדעת נותנת שהיה בידו להוכיח שרכשם עובר לארוע, ומשכך מצאתי כי אין לקבוע לתובע פיצוי בגין פריטי הקנטינה, ו/או כרטיסי חיוג. סיכומם של דברים: הנתבעת תשלם לתובע סך של 260 ₪ בגין נזקו וכן הוצאות משפט בסך של 100 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד האמור, ישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים. תשומת לב המזכירות כי יש לשגר את פסק הדין לתובע באמצעות שב"ס וכן באמצעות עו"ד זמיר מיכל ו/או עו"ד עמי טלמור.בית סוהר / כלאמאסרתביעות קטנותשב"ס (שירות בתי הסוהר)אסירים