תביעה נגד מאמן קבוצת נוער

להלן פסק דין בנושא תביעה נגד מאמן קבוצת נוער:

לפני תביעה כספית אשר לפי האמור בראשיתה, עניינה "בהתעמרות ובניצול לרעה של מרות" של הנתבע, המשמש כמאמן קבוצת הנוער של הפועל תל-אביב (כנראה – בכדורסל) כלפי התובע, שהוא נער כבן 16.

תמצית כתב התביעה
לפי הנטען בכתב התביעה, התובע החל את דרכו בתחום הכדורסל בגיל צעיר, התאמן ושיחק בקבוצת מכבי ת"א מגיל 10, והצטרף לקבוצת הנוער של הפועל תל אביב בספטמבר 2008 (לאחר שנרשם לקבוצה דרך "המכללה הארצית לכדורסל").

לפי המשכו של כתב התביעה, "במהלך החודשיים האחרונים, המאמן התחיל בסדרה של הצקות והשפלות" כלפי התובע שהתבטאו בין השאר בקריאות גנאי כלפיו במהלך אימוני ומשחקי הקבוצה.

שיאה של ההתעמרות, כך נטען, באימון שנערך באחד מערבי חודש דצמבר 2008, במסגרתו הורה המאמן לתובע, ולו בלבד, לפשוט את חולצתו, בעוד שאר השחקנים לבשו את המדים הקבועים של הקבוצה. לפי הנטען בכתב התביעה, ארוע זה גרם לתובע השפלה והוא סירב לשוב ולהתאמן בקבוצה, וזאת אך ורק בשל התעמרות המאמן אשר כוונה רק אליו.

בהמשך כתב התביעה, אשר נכתב על ידי אביו של התובע, מציין האב כי בא בדברים עם מנכ"ל הקבוצה (מר ערן כהן) בענין התנהלות המאמן, דבר שהביא לכך שהמאמן התקשר כעבור דקות ספורות "ופתח בצרחות ואיומים 'לחסל' את [התובע] וכי הוא לא יתיר לו להשתחרר מהקבוצה בכל מחיר...." (וכיוצ"ב). האב כותב כי לאחר השיחה האמורה עם המאמן, פנה שוב אל מנכ"ל הקבוצה, אשר הבטיח לו שיטפל בשחרורו של הבן מהקבוצה אך אמר כי לא ניתן להשיב את דמי ההרשמה.

באופן כללי נטען בכתב התביעה כי התנהלותו של הנתבע, שהוא אדם מבוגר ואיש חינוך, איננה מקצועית ואף גובלת בהטרדה והתעללות בקטין.

במסגרת הסעדים הנכללים בתביעה, מתבקש בית המשפט להורות לנתבע להשיב לתובע את הסכום ששילם בגין ההרשמה לקבוצה (3,500 ₪) וכן לחייבו בפיצויים בסך 16,500 ₪ בגין עוגמת הנפש, הלחצים הנפשיים, ההשפלה וההתעמרות שנגרמה לתובע במהלך תקופת האימונים תחת הנתבע, וזאת בין היתר מכח סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970.

תמצית כתב ההגנה
התמונה המשתקפת מכתב ההגנה, שונה היא, מטבעם של דברים.

הנתבע, אשר מציין כי דמי ההרשמה שולמו למועדון ולא אליו, טוען כי "מדובר בהורה של ילד שלא שיחק בשל היותו פחות טוב ומוכשר מאחרים בקבוצה", הורה אשר ביקש מהנתבע מספר פעמים לתת לבנו לשחק יותר.

בענין המקרה בחודש דצמבר טוען הנתבע כי התובע הינו בעל נתונים פיזיים מצויינים שאינו מסתתר ואין לו קושי עם הורדת חולצה. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה בענין תוכנה של שיחת הטלפון עם האב (איום "לחסל" את התובע וכו') וטוען כי "מדובר בשקרן נבזי משום ש[תומר] גם ככה לא שיחק, ביקשתי ממנו לדבר עם הילד והצעתי לו חלופות". הנתבע טוען כי לו לא נאמר כי התובע פגוע ממנו עד עמקי נשמתו אלא רק נאמר לו שהתובע רוצה לעזוב את הקבוצה כי אינו משחק.

מוסיף הנתבע וטוען כי כמה ימים לאחר שיחת הטלפון עם האב, התקשר אליו (אל הנתבע) מאמן ממכבי ת"א ששאל אותו אם הוא יכול לתת לתובע לשחק יותר. הנתבע גורס כי כאשר הדבר לא עזר, אביו של התובע "ממציא שקרים" בשביל שנשחרר את בנו.

לשיטת הנתבע, התובע לא עזב מהטעמים הנטענים בכתב התביעה. עוד כותב הנתבע כי הקבוצה חשבה לשחרר את התובע כנגד "שחקן מהמגזר" אולם "הבנו שגם הם לא ירצו ב[תובע] ולכן ויתרנו על הרעיון ושחררנו אותו ללא תנאי לכל קבוצה שיחפוץ".

טיעונים בדיון
לדיון בבית המשפט התייצבו אביו של התובע, וכן הנתבע.

אביו של התובע טען בדיון, בין השאר, כי כתב ההגנה מוכיח את חוסר הכבוד של הנתבע כלפי הבן, לפי שהוא מציגו באור של ילד ללא אישיות או יכולת, והציג שני מסמכים של מאמנים בעבר של התובע המעידים על אופיו, חריצותו והצטיינותו. עוד טען אביו של התובע, כי בשיחה שקיים עם הנתבע לאחר שהבין "שהמצב מידרדר", שאל אותו מדוע כל זה קורה והנתבע הסביר לאב שהוא ועוזר המאמן החליטו שהתובע הוא "צפוני מפונק" ו"צריך לעשותו גבר". האב טען כי הסביר לנתבע שדרכו לא מקובלת עליו, הנתבע הבטיח שהדבר יופסק, "ומאותו רגע זה נהיה דבר מטורף כשהשיא היה באירוע ש[צוין] בתביעה".

הנתבע מצידו טען בדיון, בין השאר, כי האב הוא מסוג האנשים "שכלפי חוץ נראים מאוד נחמדים וישרים אך משדר משהו אחד ועושה אחר". לשיטת הנתבע, רק לאחר שהקבוצה שיחררה את הבן (התובע), האב נזכר שבנו נפגע נפשית. הנתבע ציין כי החבר הכי טוב של הבן מתאמן בקבוצה וגם מתאמן אצל הנתבע אישית ("אחד על אחד"). הנתבע הביע צערו על כך שהתובע עצמו לא הגיע להעיד ואמר כי הבן (התובע) הוא ילד טוב ורגיש, וכי "הבעיה היא אצל האבא, הוא פגוע ברמות לא מובנות שהילד לא שיחק. כשהילד שיחק האבא היה מאושר והכל היה טוב, הוא היה מגיע למשחקי אימון בכל מיני מקומות". עוד טען הנתבע כי התובע עבר לקבוצה אחרת בליגה ולא שיחק כלל למרבה הצער. הנתבע סיכם כי "היחיד שנפגע כאן הוא האב ולא הבן. בגלל זה אנו נמצאים כאן".

דיון
בפתח הדיון יצויין כי כתב התביעה נוסח בעיקרו כתביעה חוזית. כפי שנזכר, בענין הסעדים נכתב כי בית המשפט מתבקש להורות לנתבע להשיב לתובע את הסכום ששילם בגין ההרשמה לקבוצה וכן מתבקש לפסוק סעד לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970.

אולם, לא נסתרה טענת הנתבע - אשר גם מתיישבת עם ההגיון - כי דמי ההרשמה לקבוצה שולמו למועדון ולא לו אישית. משכך, בכל מקרה הנתבע אינו יכול "להשיב" לתובע סכום זה.

גם ברמה כללית יותר, ברי כי ההתקשרות היתה בין התובע לבין המועדון, הנתבע אינו צד לה, והתנהלותו של הנתבע (תהא אשר תהא) אינה יכולה להיות מועלית כלפי הנתבע עצמו כטענת הפרת הסכם עימו (וזאת, מבלי להתייחס לאפשרות, שאינה רלוונטית לתביעה שלפני, להעלות טענת הפרת הסכם למול מועדון, על יסוד התנהלות מאמן במועדון).

עם זאת, איני מוצאת לנכון לסיים את פסק הדין בניתוח קצר זה של כתב התביעה, הגם שברמה הפורמאלית יש קושי בענין האמור בכל הנוגע לעילה משפטית למול הנתבע.

בשים לב לעובדה שהערכאה בה נוהל ההליך הינה בית המשפט לתביעות קטנות, ובעלי הדין על פי רב אינם בעלי השכלה משפטית או ידע בניסוח משפטי, אדרש לטיעוני הצדדים גם באספקלריה של דיני הנזיקין, אשר דומה כי הם רלוונטיים יותר לענייננו.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מאמן כדורסל לבין נוער אותו הוא מאמן, וכי היתה חובת זהירות קונקרטית בין הנתבע לבין התובע בתקופת האימונים.

השאלות העומדות על הפרק הן שאלות הוכחת ההתרשלות, הנזק והקשר הסיבתי.

נטל הראייה הינו על התובע, שהוא "המוציא מחברו".

ברם, התשתית הראייתית אשר הוצגה מטעמו של התובע היא מוגבלת ביותר – עדותו של האב בלבד.

בפרט אין לפנינו את עדותו של התובע עצמו בענין המאורעות ובענין תחושותיו אשר בגינן נדרש מטעמו נזק לא ממוני. אף אם ניתן להבין רצון של אב לגונן על בנו (והדבר לא נטען, והוא בגדר הערכה של בית המשפט בלבד), הטיעונים העובדתיים המועלים כלפי הנתבע, מצריכים מאליהם את עמדתו של התובע. אף שהתובע קטין, מדובר בנער בן כ-16 שנים שהוא כשיר לעדות והיה מקום לצפות לשמוע את עמדתו שלו. עוד יצויין כי התובע לא רק שלא התייצב לדיון, אלא שברור מהכתובים כי התובע לא כתב את כתב התביעה (אלא אביו) וכתב התביעה אף אינו רשום כתיאור מפיו (של התובע). למעשה, מהחומר שלפני לא ידוע האם התובע עצמו ער כלל לתביעה שהוגשה על ידי אביו בשמו או לדיון שהתקיים בה.

ככלל, כאשר לא מובאים בפני בית משפט עד או ראייה אחרת אשר מתבקש היה להביאם, ולא ניתן לדבר הסבר סביר, חזקה כי היה באותה עדות כדי לפעול לחובת בעל הדין שנמנע מהבאת הראייה (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658- 659 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (1994); ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (2006)). במקרה שלפני, העד שגרסתו לא נשמעה הוא התובע עצמו, על המשתמע מכך.

גם אם נניח שהתובע עצמו ער לתביעה והיא על דעתו, וגם אם נניח לטובת הענין כי יש הסבר סביר לכך שהתובע עצמו לא התייצב לדיון והעיד, לכל היותר ניתן לומר כי לא תופעל כנגדו החזקה לפיה עדותו היתה פועלת כנגד התביעה. עדיין נותרים אנו במצב בו נתמכת התביעה בעדותו של אביו של התובע בלבד אשר לענין זה כמוהו כתובע עצמו. לשון אחר, במקרה המקל ביותר, כל שיש לפנינו היא עדות של בעל הדין עצמו או הורה של בעל הדין (סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971).

לא הובאו לפני ראיות אחרות לתמיכת הארועים הנטענים בכתב התביעה (המכתבים שהוצגו בדיון הינם התייחסויות כלליות לתובע בתקופה בה היה במכבי תל אביב). לא הובאו או זומנו לעדות הורים של ילדים אחרים אשר נכחו, ככל שנכחו, במשחקים או באימונים או כל גורם אחר שיש בו כדי לתמוך את טענות האב. אין גם ראיה או טענה כי התובע היה בטיפול נפשי, שוחח עם גורמים מקצועיים או הביע בכל דרך אחרת בפני גורמים חיצוניים טענה בענין הנתבע.

משכך, כאשר הנתבע מכחיש את תיאור הדברים המופיע בכתב התביעה, ומעלה טיעונים שונים בתכלית בענין השתלשלות הארועים, לא ראיתי להעדיף את עדותו של צד אחד (אביו של התובע) על פני עדותו של האחר.



עוד ניתן להעיר, בהקשר הנזק, כי בכל הנוגע לדמי הרישום לקבוצה, יש להוכיח קשר סיבתי בין עזיבת המועדון לבין התנהלות המאמן, ואף בענין זה אין לפני אלא דבריו של האב (ולמולם טענת הנתבע כי מקור העזיבה שונה לחלוטין ונוגע להיקף המשחק שהתאפשר לתובע בקבוצה). המכתבים שהציג אביו של התובע מקבוצת מכבי תל אביב, מתייחסים ככל הנראה לתקופה שקדמה להצטרפותו של התובע לקבוצת הפועל תל אביב, ולא הוגשו ראיות בענין דרכו של התובע לאחר עזיבת הקבוצה - לכל הפחות בשאלה עד כמה שותף התובע במשחקי קבוצה אליה הצטרף, ככל שהצטרף, וזאת נוכח טענת הנתבע (כפי שהופיעה בכתב הגנתו והיתה ידועה), כי עזיבת התובע היתה קשורה לענין זה.

סופם של דברים, לא מצאתי כי הורם נטל הראייה המוטל על התובע להוכיח את תביעתו. בנסיבות אלה – התביעה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון