תביעה בנושא תקופת השכירות

הסוגיה המרכזית בסכסוך בין הצדדים היתה משך תקופת השכירות עליה סיכמו הצדדים. טענת התובעת היתה, בקצרה, כי היא ובעלה הסכימו להתקשר בהסכם השכירות, בהתבסס על מצגיה של הנתבעת 1 במהלך ניהול המו"מ, כי בכוונת האחרונה להשכיר את הבית לתקופה ממושכת של מספר שנים. להלן פסק דין בנושא תביעה בנושא תקופת השכירות: בפני תביעה ותביעה שכנגד, שהוגשו על רקע שכירת בית מגורים בזכרון יעקב, וזאת על פי הסכם שכירות שנחתם בתאריך 8/7/2007 (להלן - ההסכם). התובעת ובעלה (שהינו נתבע שכנגד), היו השוכרים של בית ברח' הבנים 3 בזיכרון יעקב (להלן - הבית). הנתבעים היו בעלי אותו בית (להלן - בעלי הנכס). הנתבעת 1 הינה אימו של הנתבע מס' 2, מי שחתמה בשמו על ההסכם ומי שניהלה בפועל את המו"מ עם בני הזוג שנפ והיתה עמם בקשר. סוגיה מרכזית בסכסוך בין הצדדים היתה משך תקופת השכירות עליה סיכמו הצדדים. טענת התובעת היתה, בקצרה, כי היא ובעלה הסכימו להתקשר בהסכם השכירות, בהתבסס על מצגיה של הנתבעת 1 במהלך ניהול המו"מ, כי בכוונת האחרונה להשכיר את הבית לתקופה ממושכת של מספר שנים. בהקשר זה, טענה התובעת כי משפחתה מונה 5 נפשות, ובכללם 3 ילדים קטנים. בשל טעמים אלה, ואחרים, שהיו ידועים לנתבעת, לא היה בכוונתה של התובעת לטלטל את ילדיה הרכים בתום שנת שכירות אחת בלבד. על רקע זה, תבעה התובעת סכומים שונים, שנגרמו לה, לטענתה, על רקע המעבר בטרם עת לבית אחר. הנתבעים, דחו את טענות התובעת בדבר מצג השווא וטענו כי במעמד חתימת ההסכם, נכח רק בעלה של התובעת, שניהל את המו"מ וחתם על ההסכם. הוא אמנם ביקש כי הנתבעים יוסיפו סעיף שיאפשר את הארכתו של ההסכם, אולם הנתבעת התנגדה להוספה שכזו, ולכן נחתם ההסכם לשנת שכירות אחת, מבלי שיתווסף לו כל סעיף כתוב המתייחס לאפשרות הארכת הההסכם. במחלוקת דלעיל, אני קובע כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה. סעיף 4.1 להסכם השכירות קובע כי משך השכירות תהא "לתקופה של 12 חודשים המתחילה ביום 1.8.07 ומסתיימת ביום 31.7.08". יצוין, כי פרט לאמור, אין בהסכם כל התייחסות נוספת לתקופת השכירות. במקרה שבפנינו קיים הסכם בכתב, הקובע הוראה מפורשת לעניין תקופת השכירות, ויש ליתן לה משקל משמעותי (והשווה ע"א 5856/06, לוי נ' נורקיט בע"מ, פורסם בתאריך 28/1/08). זאת ועוד, בדיון מיום 29/10/09, נשאלה התובעת ע"י בהמ"ש מדוע לא דאגה כי הבטחת הנתבעים באשר לתקופת שכירות ארוכה תופיע בהסכם, והשיבה כי מקובל שבשנה הראשונה לא נותנים אופציה. התובעת ציינה בעדותה, כי ישנם 4 עדים התומכים בגרסתה אך לא טרחה להביא איש מהם לבית המשפט, והחשוב מכל, לעניין זה, הוא כי גם בעלה של התובעת - מר ארי שנפ, שהינו נתבע שכנגד, לא התייצב לדיון בבהמ"ש, למרות הטענות המפורשות, שהועלו כבר בכתב ההגנה, כי הוא זה שחתם מצד בני הזוג שנפ על ההסכם (התובעת חתמה בשלב מאוחר יותר), והיה מודע לאי רצון הנתבעים להתחייב לתקופה ארוכה משנה. לאי הבאת אותם עדים, קל וחומר לאי הבאתו של מר שנפ, ישנה משמעות ראייתית ברורה, הפועלת לחובת התובעת (ור' בנדון את ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736). כפועל יוצא מכך, אני דוחה גם את כל רכיבי הנזק הנוגעים למעבר הדירה (הובלות, פירוק ואריזה, סיוד הבית פעמיים, פירוק והרכבת מזגנים בזבוז זמן וכו). בהקשר זה, טענו בעלי הנכס, ובצדק, כי ממילא על פי ההסכם היו מחויבים השוכרים לסייד את הנכס בטרם פינויו. בתאריך 27/2/2008 הודיע ב"כ בעלי הנכס כי בכוונתם למכור את הנכס (ר' מכתב מתאריך 27/2/08). אשר על כן נדרשו בני הזוג שנפ לאפשר את הצגת הנכס לרוכשים פוטנציאליים. בנדון ניתן להפנות לס' 12 להסכם, שם נקבע כי:"המשכיר יהא רשאי בתאום עם השוכר להכנס למושכר על מנת לבדוק את תקינות המושכר ו/או להציגו בפני כל צד ג' כלשהו". באותו מכתב צויין כי אין בכוונת המכירה כדי לפגוע בזכותם של השוכרים להישאר בנכס עד לתום תקופת השכירות, קרי עד לתאריך 31/7/08. בעקבות כך, טענו בעלי הנכס כי פניות שנעשו אל התובעת, שתאפשר למתווכת הנדל"ן ולרוכשים פוטנצאליים לבחון את הנכס נתקלו בקשיים מרובים מצד התובעת, אשר לא אפשרה, או אפשרה תוך הערמת קשיים מרובים, את הצגת הנכס. בעקבות כך, נשלח מכתב נוסף, בתאריך 3/4/08 אל השוכרים, ובו הודיע ב"כ בעלי הנכס כי בשל חוסר האפשרות להציג אתץ הנכס בפני רוכשים פוטנצאיליים, הרי הדבר מהווה הפרה של הסכם השכירות, ולכן נדרשים השוכרים לפנות את הנכס. בעקבות מכתב זה, אף הוגשה תביעת פינוי לבהמ"ש השלום בחיפה, אשר נדונה בפני כבוד השופט אליקים. על פי העולה מפסק דינו של כבוד השופט אליקים (תא"ק 5847-08), הרי שבטרם התקיים דיון בתביעה, פינו בני הזוג שנפ את הדירה, בתאריך 8/7/08 - כ 3 שבועות לפני תום תקופת השכירות. אשר על כן, משלא היה עוד צורך בסעד של פינוי מהדירה, נדחתה תביעת הפינוי. על בסיס דחיית תביעה זו, טוענת כיום התובעת, כי בעלי הנכס מנועים מלהגיש תביעה נגדית. אין בטענה זו ממש, שכן התביעה בפני כבוד השופט אליקים היתה תביעת פינוי, בעוד העילות הנתבעות כיום במסגרת התביעה שכנגד הינן עילות שונות לחלוטין. לעניין הנזקים ההדדיים הנטענים, הרי שלגבי חלקם דנתי לעיל (טענות התובעת בשל הנזקים שנגרמו לה לטענתה, כתוצאה מכך שההסכם היה רק שנה - טענות אותן דחיתי), וכעת אפנה, בקצרה, ליתר טענות הצדדים: לטענת בעלי הנכס, מועד פינויה בפועל של הדירה על ידי בני הזוג קסון היה ללא כל תיאום, זמן רב לאחר שהתבקשו לפנות את הנכס, ללא כל הודעה מראש, והתובעת אף שלחה את מפתחות הדירה באמצעות הדואר לעורך הדין אשר ערך את הסכם השכירות. אשר על כן, חייבים בני הזוג קסון בדמי השכירות ויתר התשלומים הנוגעים לבית עד לתאריך 31.7.08, ללא כל קשר למועד עזיבתם בפועל. עוד נטען על ידי התובעים שכנגד כי בני הזוג קסון צריכים לפצות את בעלי הנכס בפיצוי בסך של 75$, כאמור בסע' 16.1 להסכם השכירות, בגין כל יום איחור בפינוי ממועד ביטול ההסכם על-ידם ובסה"כ- 27,000 ₪, וכן צריכים לפצותם בשל הוצאות המימון בהם נשא מר קסון לצורך רכישת נכס אחר, בהעדר יכולת למכור את הבית אותו השכיר לתובעת. איני רואה הצדקה להכיר ברכיבי הנזק לעיל. בני הזוג קסון שילמו דמי שכירות עבור כל החודשים בהם התגוררו בדירה, והשתת הוצאות בסך 75$, בנסיבות אלה, בשל כל יום "איחור" מהווה פיצוי מלאכותי ושאינו צודק בנסיבות העניין. זאת ועוד, ס' 12 להסכם, שהוזכר לעיל, אינו נמנה בין הסעיפים שנחשבים כהפרה יסודית ומנויים בסעיף 15 ככאלה המקימים עילה לביטול ההסכם. בהמשך לאמור לעיל, אני סבור כי היה מקום להשבת הפיקדון הכספי אותו הפקידו השוכרים בידי בעלי הנכס - פקדון כספי בסך 5,000 ₪ שהופקד בחשבון הבנק של בעלי הנכס. פקדון זה מצויין בס' 18.2 להסכם, אשר קובע את התנאים לאי השבתו. אליבא לבעלי הנכס, העילה לאי השבתו היתה אי קיום ס' 12 לעיל, אולם מששלמו השוכרים את דמי השכירות, ולנוכח הסכומים הקטנים יחסית של נזקים להם טענו בעלי הנכס (החלפת צילינדר, תיקון תריס, וכו', המוערכים על ידי בסכום כולל של 500 ש"ח), היה מקום להחזיר את הסכום, ולכל הפחות את מרביתו. מכיון שהסכום הופקד בבנק והוצמד למדד, אני קובע את שיעורו היום, על סכום של 5,500 ₪. גם הוצאות המימון הינם הוצאות שלא הוכח הקשר הסיבתי בינן לבין הקשיים שהערימה הגב' קסון בהצגת הבית. למרות הקשיים, שאכן הוכחו בפני, וזאת בעדותה של המתווכת הגב' גורגה, הוצג הבית גם במהלך תקופת השכירות, ולא ניתן לדעת באם בהתעלם מאותם קשיים, היה נזקק (או שלא) מר קסון לאותן הוצאות מימון. לגבי הנזקים שנגרמו לשוכרים, הרי שבכתב התביעה צוינו תיקונים אותם הוציאו השוכרים לתיקונים שונים בבית, בהם צריכים לשאת בעלי הנכס. כמו כן, טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות חריגות עבור מים שזרמו בעקבות פיצוצי צינורות מים. יחד עם זאת, התובעת לא הוכיחה כנדרש כל הוצאה והוצאה. אציין בהקשר זה, כי חלק מההוצאות, כגון תשלומי מים חריגים לא הוכחשו ע"י הנתבעת, אולם האחרונה ציינה כי אין מקום לחייבה בנדון. אציין בהקשר זה, כי ככלל, בעלי הנכס הם אלה שצריכים לשאת בתשלומים שנובעים עקב קילקולים (הוצאות בגין צנרת ישנה וכו') וכך גם עולה מסעיף 10.4 להסכם הקובע כי, המשכיר מתחייב לתקן מיד ועל חשבונו כל קלקול שיחול במבנה כתוצאה מבלאי או שימוש סביר. בנוסף ישנן הוצאות, אשר דומה שאינן במחלוקת (התקנת רשתות בממ"ד, תיקון מזגן) אשר לא ברור באם פנתה התובעת לנתבעת בטרם הוציאה את הוצאותיה בנידון, אך באופן חלקי לפחות, תיקונם השביח את הנכס. אשר על כן, אני מעריך, על דרך האומדנה, את סך הוצאותיה המוצדקות של התובעת בנדון בסכום כולל של 2,000 ₪. סוף דבר, אני קובע כי על הנתבעים להחזיר את הפקדון (5,500 ₪), וכן לשלם לתובעת סכום של 2,000 ₪ (בשל הוצאות שהוציאה לתיקון הבית, ונזילות מים), בקיזוז הוצאות בעלי הנכס (החלפת צילנדר, וכו') בסך של 500 ₪. אשר על כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת, סכום כולל של 7,000 ₪. הסכום לעיל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. זכות בקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי תוך 15 יום, מקבלת פסק הדין. שכירות