בית המשפט פסק כי נהגת רכב ההונדה ביקשה לנסוע ישר בצומת. נהג הסובארו נסע בניגוד לתקנה 21 לתקנה התעבורה, וכן לא ציית לתמרור שהיה לפניו; הוא נסע בחוסר זהירות; היה עליו לעצור לחלוטין ולגלוש באיטיות רבה לתחום הצומת. כמו כן היה עליו לעמוד אל מעבר למעבר החציה, ומשם יכול היה להבחין היטב בקורה מצידו השמאלי. אני קובעת כי נהג הסובארו לא ציית לתמרור, וזאת בניגוד להוראת תקנה 22 לתקנה התעבורה, וביצע הפניה ימינה מבלי ששם לב לקורה בצומת, וזאת בניגוד להוראת תקנה 41 לתקנה התעבורה, וחוסר זהירות חמור זה גרמה לתאונה. להלן פסק דין בנושא תאונה עקב פניה ימינה בצומת: א. העובדות הצריכות לענין: לפני שתי תביעות רכוש הדדיות בגין אותה תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 15/8/08 (להלן: "התאונה"). התובע בתביעה העיקרית / הנתבע שכנגד מס' 2 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג הונדה מ.ר. 9904859 (להלן: "רכב ההונדה"). הנתבע מס' 1 / התובע שכנגד מס' 1 היה בעת התאונה נהג רכב מסוג סובארו מ.ר. 5980503 (להלן: "רכב הסובארו"). הנתבעת מס' 2 בתביעה העיקרית היתה בעת התאונה מבטחת רכב הסובארו. התובע שכנגד מס' 2 היה בעת התאונה בעלי רכב הסובארו. הנתבעת שכנגד מס' 1 היתה בעת התאונה נהגת רכב ההונדה. הנתבעת שכנגד מס' 3 היתה בעת התאונה מבטחת רכב ההונדה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהגת רכב ההונדה טענה בדיון כדלקמן: לדבריה, היא נסעה בכביש עם רכב ההונדה, תוך שהיא מתכוונת להמשיך בנסיעה ישר, אך משהבחינה כי רכב הסובארו, אשר הגיע מהכביש הפנימי המאונך לכביש בו נסעה מצד ימין, נסע במהירות, והיווה סכנה להמשך נסיעתה הבטוחה, ביצעה פניה פתאומית ימינה, על מנת להתחמק מהסובארו ולהמנע מהתנגשות. 2. נהג רכב הסובארו טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בכביש הפנימי תוך שהוא נצמד לימין, ובהגיעו לקו העצירה לפני מעבר החציה, ובגלל שדה ראיה לקוי שעמד בפניו, התקדם קמעה אל עבר הכביש הראשי, ועצר רכבו. טרם החל בנסיעה המחודשת הביט שמאלה בכדי לראות אם נמצאים במקום כלי רכב אחרים, ולא הבחין בכל כלי רכב. משהחל בביצוע הפניה ימינה, הגיח בפתאומיות רכב ההונדה, והתנגש בדופן שמאל של רכב הסובארו וגרם לנזקיו. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הסובארו. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב ההונדה מתקבלת במלואה, ואילו תביעת בעלי רכב הסובארו נדחית. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב ההונדה במלואה, ודוחה את תביעת בעלי רכב הסובארו, והנימוקים הם כדלקמן: אני קובעת כי נהגת רכב ההונדה ביקשה לנסוע ישר בצומת. נהג הסובארו נסע בניגוד לתק' 21 לתק' התעבורה, וכן לא ציית לתמרור שהיה לפניו; הוא נסע בחוסר זהירות; היה עליו לעצור לחלחטין ולגלוש באיטיות רבה לתחום הצומת. כמו כן היה עליו לעמוד אל מעבר למעבר החציה, ומשם יכול היה להבחין היטב בקורה מצידו השמאלי. אני קובעת כי נהג הסובארו לא ציית לתמרור, וזאת בניגוד להוראת תק' 22 לתק' התעבורה, וביצע הפניה ימינה מבלי ששם לב לקורה בצומת, וזאת בניגוד להוראת תק' 41 לתק' התעבורה, וחוסר זהירות חמור זה גרמה לתאונה. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את טופס אישור ההפסדים מטעם בעלי רכב ההונדה ובפרט את ההשתתפות העצמית בסך 1,698 ₪, וכן את ההשתתפות העצמית בגין ירידת הערך בסך 1,365 ₪, וכן את הנחת העדר התביעות בסך 230 ש"ח, וכן את חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב ההונדה בסך 1,100 ש"ח (קרי - סה"כ 4,394 ₪) . סך כל נזקי בעלי רכב ההונדה שהתקבלו הינו 4,394 ₪. ו הנתבעים בתביעה העיקרית ישלמו ביחד ולחוד לתובעים בתביעה העיקרית את הסכום בסך 4,394 ₪ תוך 30 יום מהיום, ולא ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהצומתפניה