שריפה בחניון ציבורי

להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין שריפה בחניון ציבורי - אחריות העירייה לשריפה בחניון ציבורי: לפניי תביעה, בגדרה עתר התובע כי עיריית אשדוד (להלן- הנתבעת) תפצה אותו בגין נזק שנגרם לרכבו, כתוצאה מדליקה שפרצה במכולת אשפה שהוצבה בחניון ציבורי ברח' בן אליעזר באשדוד. לטענת התובע, הוא החנה את רכבו, כמדי יום, בחניון ציבורי הסמוך לביתו, במקום המסומן כמותר לחניה, כשבסמוך למקום החניה הוצבה ע"י הנתבעת מכולת אשפה. בבוקר 10.7.07, בצאתו מביתו, התברר לתובע כי במכולת האשפה פרצה אש (כנראה כתוצאה מהצתה), וכתוצאה מכך ניזוק חלקו השמאלי של רכבו (שהיה קרוב יותר למכולה). לטענת התובע, הוא ושכניו התלוננו בפני הנתבעת פעמים רבות בגין מכולות האשפה שהוצבו בחניון והיוו מטרד לדיירים, ורק לאחר תלונות רבות ולאחר הארוע נשוא התביעה, המכולות הוזזו מהמקום. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת שמאי, ממנה עולה כי נגרם נזק לצד השמאלי של רכבו, תמונות של הרכב, מהן ניכר כי לרכב נגרמו נזקים כתוצאה מחום גבוה, תמונות של המכולה ושל מקום החניה המדובר. לטענת הנתבעת, אין היא נושאת באחריות לנזקי התובע ולא קמה עילת תביעה נגדה. לטענתה, אין לה שליטה על מבעירי פחי אשפה ואין לה אפשרות להשגיח על כל פח ופח. הנתבעת טענה כי בכל מגרש חניה באשדוד, ובערים אחרות, מוצבות מכולות אשפה, והודתה כי לאחרונה עברה להשתמש בפחים מוטמנים. יצויין, כי בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את האמור בכתב התביעה מכל וכל, ואף הגדילה וטענה כי "מקור האש הינו ברכבו של התובע, אשר נדלק ספונטנית עקב ליקוי בו וגרם לבעירת פח האשפה" ולחלופין כי "רכבו של התובע הוצת בזדון וממנו התפשטה האש לפח האשפה". ראוי היה שטענה סתמית זו לא תועלה בפני בית המשפט (לרבות בחקירה הנגדית), כאשר לשאלת בית המשפט, ענה נציג הנתבעת, כי מבדיקה שנערכה ברור כי השריפה נבעה מהצתה של הפח. לאחר הדיון, הגישה הנתבעת סיכומים בכתב לעניין שאלת האחריות והרשלנות במקרה זה, בהם התמקדה בעיקר בטענה כי הצבת הפחים היא פעולה שלטונית הכרוכה בהפעלת שיקול דעת רחב, וככזו אינה מחייבת את הרשות בנזיקין. לאחר ששמעתי את עדותם של הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו להם, לרבות בסיכומיה של הנתבעת, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמור: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". כלומר, סעיף 39 הנ"ל מעביר למחזיק המיטלטלין מהם יצאה האש, את נטל ההוכחה שלא התרשל בקשר למקור האש או להתפשטותה. במקרה דנן, לא ברור מדוע וכיצד פרצה האש במכולת האשפה, וככל הידוע לצדדים, האש נבעה כתוצאה מהצתת המכולה ע"י גורם זר. הלכה היא מלפני בית המשפט כי גם במקרה של הצתה, מועבר נטל ההוכחה אל הנתבעת, להוכיח כי לא התרשלה וכי אין לחייבה בנזיקין. בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נ(1), 866, 870 (להלן: "עניין יער זאב") נקבע כי: "סעיף 39 לפקודה מעביר למחזיק הנכס ממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה". עוד נקבע בעניין יער זאב, לעיל, בעמ' 871 כי: "...משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא היתה חייבת לנקוט בצעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה, היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה." עוד נקבע בע"א (חיפה) 4160/97 המועצה האיזורית מטה אשר נ' אחיהוד- מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ, לגבי אחריותה של רשות מקומית, כי "משהוכח כי המערערת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם למניעת התלקחות והתפשטות של שריפה, שהיתה מוסמכת וחייבת על פי חוק לנקוט בהם, הרי שדי בכך כדי להוות רשלנות, תהא הסיבה לפרוץ הדליקה אשר תהא. על המערערת הוטלה האחריות לנקיטה באמצעי זהירות, כאמור, ומשלא עשתה דבר בענין, כמו יצירת איזור חיץ, נקיון מקוצים ועשבים, כשהיא מודעת או אמורה להיות מודעת לסיכון הקיים, והתעלמה ממנו - הרי שהתרשלה." גם מהפסיקה שצוטטה לעיל, ברור, כי לא בכל מקרה של שריפה תחוב התובעת באחריות, וודאי כשמדובר בהצתה ע"י גורם שלישי. ואולם, במקרה דנן אני סבורה כי ההצתה היתה בגדר סיכון צפוי, ולכן היה על הנתבעת לנקוט אמצעים סבירים למניעת פגיעה ברכוש כתוצאה מהצתת מכולות אשפה. רשות מקומית, האמונה בין היתר על הצבת מתקנים שונים לשימוש הציבור, יכולה וחייבת לצפות, מבחינת הצפיות הנורמטיבית, כי המתקנים עצמם ומיקומם ברחבי הרשות המקומית עלולים לגרום לנזק לתושביה או לרכושם, בין אם נזק פיזי ובין נזק אחר כגון מטרד לציבור. גם באופן קונקרטי, היה על הנתבעת לצפות את האפשרות שמכולת אשפה כדוגמת המכולה המדוברת, המשמשת בין היתר לאחסון פסולת יבשה וקרטונים (כפי שעולה גם מתמונות המכולה השרופה), ואשר פתחיה פרוצים לכל, תוצת בזדון ע"י עוברי חוק, או תעלה באש באופן טבעי, ותביא לסיכון של התלקחות של סביבתה. משקבעתי כי התלקחות אש במכולה היתה בגדר סיכון צפוי, עליי לבחון אם הנתבעת נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת התפשטות השריפה ולגרימת נזק לרכוש האזרחים, אם לאו. לעניין זה, הנתבעת לא הניחה בפני בית המשפט ראיות כלשהן המעידות על נקיטת אמצעים למניעת נזקים לרכוש בכלל ולכלי רכב בפרט. כך, למשל, לא הונחו בפני בית המשפט הוראות נוהל בדבר התקנת כלי אשפה וקביעת מיקומם, לא הוכח כי הנתבעת דואגת לאבזור המכולות במכסה מברזל העשוי למנוע התפשטות האש אל מחוץ למכולה, או שנבחנה האפשרות להציב את המכולה במקום מרוחק מרכבים חונים, תוך השארת שטח סטרילי למניעת גרימת נזק לרכבים או לציבור. יצוין בהקשר זה, כי מסיכומיה של הנתבעת עולה, כי המטרות שעמדו בפני הנתבעת בעת הצבת המכולה היו שמירה על מספר מקומות החניה בחניון, שמירה על מרחב תנועה סביר ונאות לרכבים והולכי רגל, אך לא נלקחה בחשבון המטרה של מניעת גרימת נזק לרכוש הציבור. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שנטל ההוכחה עבר אל כתפי הנתבעת, אני קובעת כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה בנוגע לפריצת הדליקה או להתפשטותה וכפועל יוצא, לגרימת הנזק לרכבו של התובע. לאור לשון סעיף 3 חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה", אינני מוצאת כל סיבה כי הנתבעת לא תשא באחריות במקרה זה, שעניינו רשלנות, ואינני סבורה כי פסקי הדין שהוזכרו בסיכומי הנתבעת, המתייחסים לרשלנות בהפעלת שיקול דעת של אורגן מאורגני המדינה, רלוונטיים לענייננו. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה. לעניין גובה הנזק לרכב התובע, הונחה בפניי חוות דעת השמאי, אשר לא נסתרה, בה הוערך גובה הנזק לרכב התובע בסך של 2,953.49 ₪ כולל מע"מ. בסיפא לחוות הדעת, ציין השמאי כי "לבקשת בעל הרכב חוות הדעת הוגשה ללא קבלת חשבוניות תיקון המבקש לפצותו על בסיס גלובלי" וכי "תשלום מע"מ מותנה בהצגת חשבוניות מקור". לטענת התובע בעדותו לפניי, הנזק עדיין לא תוקן. לפיכך, אינני מוצאת מקום לפצותו בתשלום המע"מ, שכן לא נשא בתשלום זה בפועל. לפיכך, אני קובעת כי נזקו של התובע מגיע לסך של 2,557 ₪, בנוסף לשכ"ט שמאי בסך של 400 ₪. יצויין, כי התובע לא הוכיח הפסד יום עבודה ואת עלות יום העבודה, ולכן לא נפסק לו פיצוי לגבי ראש נזק זה. באשר לתביעה לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, ההלכה היא כי בתביעות בהן נגרם נזק רכושי בלבד, בדרך כלל לא ייפסק פיצוי בגין ראש נזק זה. עם זאת, לאור העובדה שהתובע נאלץ להגיש תביעה לבית המשפט, ושהנתבעת לא השכילה לסיים את ההליכים מחוץ לכתלי בית המשפט, ייפסק לתובע פיצוי נוסף בגין טרחה, הוצאות משפט ואגרה בסך של 800 ₪. לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,757 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 9.1.08 ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. זכות להגשת בקשת רשות ערעור, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבימ"ש המחוזי בב"ש. שריפהחניון