שמירת מרחק בפניית פרסה

בית המשפט פסק כי לתובע היתה רשלנות תורמת לקרות התאונה באשר לא שמר על מרחק ראוי בין רכבו לבין הרכב הנתבע, וזאת כפי שהיה אמור לעשות בהתאם להוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה; אילו שמר התובע על המרחק הראוי בין שני כלי הרכב, כי אז היה מותיר לעצמו מרחב מילוט אליו יכול היה לסטות לאחר שהבחין כי הרכב הנתבע מתחיל בביצוע פעולת הפרסה. מנגד אני קובעת כי 75% מהאחריות לקרות התאונה רובצת על כתפי נהגת הרכב הנתבע באשר היא ביצעה פעולת פניית הפרסה באופן בלתי זהיר באמצע כביש תוך שאיננה נותנת כל סימנים מקדימים על דבר כוונתה לבצע הפניה, וזאת בניגוד להוראת תקנה 44 לתקנות התעבורה. פעולת פניית הפרסה הינה פעולה סבוכה ומסוכנת המחייבת נקיטת משנה זהירות ועירנות טרם ביצועה; יש לבצע האך ורק לאחר וידוא כי מקום הביצוע נקי מכלי רכב אחרים העלולים להיפגע מביצוע הפניה. להלן פסק דין בנושא שמירת מרחק בפניית פרסה: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 18/1/09 (להלן: "התאונה"). התובע מס' 1 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג רנו מ.ר. 6248335 (להלן: "רכב הרנו"). התובע מס' 2 היה בעת התאונה נהג רכב הרנו. הנתבעת מס' 1 היתה בעת התאונה מבטחת רכב מ.ר. 8455028 (להלן: "הרכב הנתבע"). הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה נהגת הרכב הנתבע. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681). אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב הרנו העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, במהלך נסיעתו מאחורי הרכב הנתבע, החל לפתע הרכב הנתבע בביצוע פניה שמאלה תוך שהוא עולה על אי תנועה ומתכוונן לבצע פניית פרסה אל עבר תחנת האוטובוס המצויה בצידו השני של הכביש. בעקבות פניה פתאומית זו ועל אף סטיה ימינה שביצע רכב הרנו, התנגש רכבו ברכב הנתבע. לדבריו, האחריות לקרות התאונה רובצת על כתפי נהגת הרכב הנתבע, אשר חתמה בפניו מיד לאחר ההתנגשות על דבר אחריותה זה. 2. נהגת הרכב הנתבע העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, היא אכן ביצעה פניית פרסה, אך זאת אחרי שעברה את אי התנועה, ואחרי שוידאה כי אין כל כלי רכב בנתיב נסיעתה ובנתיב בו התכוונה להשתלב. לאחר שנעמדה לפני השלמת ביצוע הפניה, ובחנה הכביש, הגיח מאחוריה בתפאומיות ובמהירות רבה רכב הרנו, והתנגש ברכבה. 3. בסיכומיה בכתב של חברת הביטוח נטען כי הסיבה לקרות ההתנגשות איננה נעוצה בנהיגה רשלנית של נהגת הרכב הנתבע כי אם באי שמירת מרחק בין שני כלי הרכב המעורבים בתאונה. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הרנו וכן תצלומי זירת האירוע ותצלומי נזקי כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הרנו מתקבלת בחלקה - בגובה 75%. ה 1. כאמור, אני מקבלת 75% מתביעת בעלי רכב הרנו, והנימוקים הם כדלקמן: מקובלים עלי דברי התובע אשר הותירו עלי רושם אמין. עם זאת אני קובעת כי לתובע היתה רשלנות תורמת לקרות התאונה באשר לא שמר על מרחק ראוי בין רכבו לבין הרכב הנתבע, וזאת כפי שהיה אמור לעשות בהתאם להוראת תק' 49 לתק' התעבורה; אילו שמר התובע על המרחק הראוי בין שני כלי הרכב, כי אז היה מותיר לעצמו מרחב מילוט אליו יכול היה לסטות לאחר שהבחין כי הרכב הנתבע מתחיל בביצוע פעולת הפרסה. מנגד אני קובעת כי 75% מהאחריות לקרות התאונה רובצת על כתפי נהגת הרכב הנתבע באשר היא ביצעה פעולת פניית הפרסה באופן בלתי זהיר באמצע כביש תוך שאיננה נותנת כל סימנים מקדימים על דבר כוונתה לבצע הפניה, וזאת בניגוד להוראת תק' 44 לתק' התעבורה. פעולת פניית הפרסה הינה פעולה סבוכה ומסוכנת המחייבת נקיטת משנה זהירות ועירנות טרם ביצועה; יש לבצע האך ורק לאחר וידוא כי מקום הביצוע נקי מכלי רכב אחרים העלולים להיפגע מביצוע הפניה. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הרנו בסך 4,438 ₪, וכן את שכר טרחת השמאי בגובה 448 ש"ח. סך כל נזקי התובע שהתקבלו הינו 4,886 ₪. בנסיבות העניין אינני מוציאה צו להוצאות. ו הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לבעלי רכב הרנו את הסכום בסך 4,886 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחקפניית פרסה