הגשת תביעה נגד ביטוח לאומי

עו"ד ייצג את הנתבעת, במסגרת תביעה נזיקית במקביל לניהול התביעה הנ"ל, ניהלה הנתבעת הליכים מול המוסד לביטוח לאומי. תביעת העו"ד, הינה לקבל שכר טרחה ראוי, מהתגמולים אותם קיבלה הנתבעת מאת המוסד לביטוח לאומי, במהלך תקופת ההחמרה השנייה. להלן פסק דין בנושא שכר טרחת עו"ד תביעת ביטוח לאומי / שכר טרחה ראוי בתביעת ביטוח לאומי: בפני תביעה כספית על סך 16,291 ₪, אשר הוגשה על ידי התובע, שהינו עורך דין, כנגד הנתבעת לתשלום שכר טרחה ראוי. התובע ייצג את הנתבעת, במסגרת תביעה נזיקית שהוגשה בבית המשפט השלום בחיפה, ונדונה בפני כבוד השופט יעקב וגנר [ת.א. (שלום חיפה) 2961/03]. התביעה הוגשה כנגד מעבידתה של הנתבעת - פנימיה חינוכית אשכר שבקריית טבעון, וזאת בנוגע לאירוע מתאריך 20/11/99, במסגרתו ניזוקה הנתבעת, שעבדה בפנימינה כמדריכה ומטפלת, במהלך ניסיון להפריד בין חניכי הפנימיה שהתקוטטו. לצורך ניהול התביעה הנ"ל, הוכנה חוות דעת רפואית מטעם הנוירולוג ד"ר ירון ריבר, שנחתמה על ידו בתאריך 3/8/2004 (להלן - חוות דעתו של ד"ר ריבר). ההליך בבהמ"ש השלום בחיפה, הסתיים בהסכם פשרה (ת/3), וקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 1/5/2008. סכום הפשרה היה 160,000 ₪ ובעקבות כך, קיבל התובע שכר טרחה של 17.5%+מע"מ, בסך של 32,519 ₪. במקביל לניהול התביעה הנ"ל, ניהלה הנתבעת הליכים מול המוסד לביטוח לאומי, וזאת בנוגע לפגיעתה הגופנית לעיל: בתאריך 22/8/2001 קבעה ועדה רפואית של המל"ל כי אין לנתבעת נכות (ר' תיאור השתלשלות העניינים בנספח א' לכתב התביעה). בחודש 9/2001 הגיש התובע, בשם הנתבעת, ערעור לוועדה הרפואית של המל"ל, ובעקבות כך נקבעה לנתבעת נכות של 15%. יודגש, כי התובע קיבל בזמנו את שכר טרחתו בגין הליך זה, ואין לו כל טענות בנוגע אליו (ר' בנדון ס' 6 לכתב התביעה). לאחר קביעת הנכות לעיל, בשיעור של 15%, החל טיפולו של התובע בהליך בבהמ"ש (ר' בנדון ס' 4 לנספח א' לכתב התביעה). בתאריך 18/1/2004 הגישה הנתבעת, בכוחות עצמה, בקשה לקביעה להחמרת מצב, בפני הוועדה הרפואית של המל"ל. בתאריך 19/4/2004 התקבלה בקשתה של הנתבעת, ונקבעה לה נכות זמנית של 80%, החל מתאריך 11/12/2003 ועד 31/7/2004 (להלן - תקופת ההחמרה הראשונה). בתום תקופת ההחמרה הראשונה, נקבעה לנתבעת ועדה רפואית ליום 8/8/2004, ובפני ועדה זו הציגה הנתבעת את חוות דעתו הנ"ל של ד"ר ריבר. בסופו של יום, קבעה הועדה לנתבעת נכות זמנית בגובה של 60% לתקופה שבין 1/8/2004 ועד 31/7/2006 (להלן - תקופת ההחמרה השנייה). בתום תקופת ההחמרה השנייה, הפחיתה הועדה את שיעור הנכות, וקבעה כי זו תעמוד על 15% בלבד. תביעת התובע, הינה לקבל שכר טרחה ראוי, מהתגמולים אותם קיבלה הנתבעת מאת המוסד לביטוח לאומי, במהלך תקופת ההחמרה השנייה. תגמולים אלה מסתכמים בסכום של 83,728 ₪, והתובע מבקש 15%+מע"מ - סכום של 16,291 ₪. בכתב תביעתו, הבהיר התובע כי הוא אינו מבקש שכר טרחה בגין תקופת ההחמרה הראשונה. לטענתו, תביעתו לשכר הראוי נובעת מעצם העובדה כי הוא סייע בידי הנתבעת לזכות בתגמולים, בכך שהפנה את הנתבעת לבדיקה אצל ד"ר ריבר, וכן זירז את מתן חוות הדעת, כדי שזו תהיה מוכנה לקראת קיומה של הועדה הרפואית ביום 8/8/2004 כאמור לעיל. עוד טען התובע, כי תביעתו לשכר ראוי נסמכת על העובדה שסכום הפיצויים שהתקבל מהמעסיק, במסגרת הסכם הפשרה בהליך האזרחי, פחת בעקבות קבלת התגמולים הנ"ל מאת המוסד לביטוח לאומי. כתוצאה מכך, פחת גם שכר הטרחה לו זכה בגין אותה תביעה נזיקית. הנתבעת התנגדה בתוקף לדרישת התובע לשכר טרחה נוסף. לטענתה, היא זו שהגישה את הבקשות להחמרה למוסד לביטוח לאומי. הנתבעת טענה כי חוות דעתו של ד"ר ריבר לא רק שלא סייעה בידה בהליך, אלא רק החמירה את מצבה, שכן, אותה ועדה, שהסתמכה על חוות דעתו של ד"ר ריבר, הפחיתה את שיעור הנכות הזמנית שהית בתוקף עד אז - משיעור של 80% לשיעור של 60%. לאחר ששקלתי את ראיות וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות: כפי שצויין לעיל, תביעתו של התובע, הינה מעבר, ובנוסף, לשכר הטרחה עליו סיכם עם לקוחתו - הנתבעת. תביעתו זו מסתמכת על טענתו כי מגיע לו שכר טרחה ראוי, בשל תגמולי המל"ל, אותם קיבלה הנתבעת, ושהיה לו, לטענתו, חלק בקבלתם. הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ור' בנדון, ע"א 502,499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון בן ציון ופריבס עורכי דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 594, 586). השיקולים הנשקלים בקביעת שכר טרחה ראוי הינם מגוונים ורבים, כשבין היתר ניתן למנות את אלה - היקף העיסקה בה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים והוותק ומעמדו של עורך הדין, וכיוב' (ור' בנדון, ע"א 136/92, ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5), 114 ,עמ' 125-126). במקרה דנן, אין מחלוקת כי התובע לא נדרש על ידי הנתבעת לטפל, לייעץ או לייצג בהליכים המל"ל (פרט להליך בגינו קיבל שכר טרחה). טענת התובע, הינה כי הוא זה שהפנה את הנתבעת לד"ר ריבר, אשר בחוות דעתו היא הצטיידה כאשר פנתה לוועדה. דא עקא, שחוות דעת זו לא הוכנה לצורכי ההליך במל"ל, אלא הוכנה למטרה עיקרית אחת, והיא ניהול ההליך האזרחי בבהמ"ש השלום בחיפה, על ידי התובע. למותר לציין שהנתבעת שילמה במיטב כספה עבור חוות דעת זו. משהוכנה חוות הדעת לצורך התביעה הנזיקית, וליתר דיוק, משהיתה בהליכי הכנה, ראתה הנתבעת לנכון לעשות בה שימוש בה בשלב השני של תביעת ההחמרה. מדובר בבקשה לגיטימית ומתבקשת. התובע מציין כי הוא עשה מאמצים לזרז את ד"ר ריבר, כך שחוות הדעת תהיה מוכנה בזמן, לצורך הדיון במל"ל. אכן, התובע פעל בנדון לטובת האינטרסים של הנתבעת, כמתחייב מתפקידו; אך מכאן, ארוכה הדרך למסקנה כי בגין זירוז זה, הוא זכאי לשכר טרחה ראוי, והלא ממילא היה נזקק לבצע את אותן פעולות (גם אם בלוחות זמנים שונים) לצורכי קבלת חווה"ד, שהיתה דרושה לו ממילא לצורכי ניהול ההליך בבהמ"ש - הליך בגינו זכה לשכר טרחה. עוד נימוק העומד לחובתו של התובע, הוא כי הוא לא טרח ליידע את הנתבעת אודות כוונתו העתידית לדרוש שכר טרחה, בשל תגמולי המל"ל. בין הצדדים היה הסכם שכר טרחה ברור, שקבע כי שכר טרחתו ייגזר מהסכום שייפסק בבהמ"ש, והנתבעת לא היתה צריכה לסבור כי בעתיד, יהיו לתובע דרישות מעבר להסכם זה. אציין בהקשר זה, כי מעבר לעובדה כי הנתבעת אינה מצוייה, על פני הדברים, בפרקטיקה המקובלת ביחסי עו"ד-לקוח בניהול תיקי נזיקין, הרי שעל פניו, מדובר בדרישה חריגה. בהמשך לאמור לעיל, נדרשת התייחסות לטענת התובע, כי מעבר ל"זירוזו" של ד"ר ריבר, הרי שהעלאת אחוזי הנכות לנתבעת, הפחיתו בפועל מסכום הפשרה אליו הגיעו הצדדים בהליך בבהמ"ש, וכנגזרת מכך, משכר טרחתו. איני יכול לקבל טענה זו: ראשית, הסכום שנפסק בבהמ"ש היה חלק מהסכם פשרה. משכך, טענתה של התובע הינה סברה בלבד. אמנם סברה הגיונית, אך עדיין סברה. שנית, וזו הנקודה החשובה לענייננו - גם אם היה מוכח בפני, כי הסכם הפשרה פחת בשיעור תגמולי המל"ל, הרי שגם אז, לא הייתי סבור כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום שכר טרחה ראוי בנדון. כפי שציינתי לעיל, עו"ד המייצג נפגע בתביעה נזיקית, אינו מקבל שכר טרחה מתגמולי המל"ל, אלא ממה שבהמ"ש פוסק (במידה וכך מוסכם). כך הוא הדבר, באם הסכום מופחת בעקבות תגמולי המל"ל, וכך הדבר גם במצבים קיצוניים יותר, בהם "נבלע" הפיצוי הכספי בדמי הביטוח הלאומי. ור' לעניין זה דבריו של כבוד שופט אליקים רובינשטיין ברע"א 4723/05, עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש, (ניתן בתאריך 12/9/2005): "ראוי ליתן אל לבנו, כי למטבע שכר הטרחה המותנה שני צדדים; מחד גיסא התקוה להגיע לתוצאה שבעקבותיה ישולם שכר טרחה, ומאידך גיסא, למשל, עורך דין המייצג תובע שלא נפסקו לו פיצויים (בין אם נדחתה התביעה או הסכום נבלע בדמי הביטוח הלאומי), אינו רשאי לתבוע מן הלקוח שכר טרחה (עט ואתיקה 28, ניסן תשנ"ג - מרץ 1993), וכאשר זכיה בוטלה בערעור יש חובה להחזיר שכר טרחה שנגבה בעקבות הזכיה (שם 15, אייר תשנ"א - אפריל 1991). דברים אלה משליכים מטבעם על אפיונו של מוסד זה של שכר הטרחה המותנה. עוד ניתן להפנות, בהקשר זה, לדבריו של כבוד השופט יצחק עמית בת"א (חיפה) 775-08, איאד חוסין נ' עו"ד בסטוני חסן (ניתן בתאריך 1/2/2009), שם צויין כי: ". .לכך יש להוסיף שלא מקובל בתביעת נזיקין כי עורך הדין יקבל, בנוסף לשכר טרחתו בהליכי בית משפט, שכר טרחה עבור הליכים מול המל"ל. ככלל, מקובל שעורך הדין המטפל בתביעה בבית המשפט נוטל על עצמו גם את הטיפול בענייני המל"ל." לאור מסקנותי לעיל, לא מצאתי לנכון להידרש לטענת הנתבעת מה היתה התרומה בפועל של חוות הדעת לתוצאה הסופית בתביעת ההחמרה - האם היא אכן עמדה בבסיס התוצאה הסופית ותרמה להחלטת הוועדה בהשארת נכות זמנית בשיעור גבוהה יחסית; או שמא, כטענת הנתבעת, רק הזיקה בכך ששיעור הנכות הזמנית הופחת מ- 80% ל- 60%. כמו כן, נתתי דעתי לפסיקה עליה ביקש התובע לסמוך את טיעוניו (ת.א. (י-ם) 11173/03, עו"ד דן רייזמן נ' עינת רז גלוברמן, ניתן בתאריך 31/8/06), אך מצאתי כי המקרה שם אינו דומה לענייננו, שכן שם טיפל עוה"ד, שלא היה מודע עם קבלת התיק לטיפולו לכלל העובדות הנוגעות ללקוחתו, בענייני הלקוחה מול המוסד לביטוח לאומי, במשך למעלה מ 6 שנים, בעוד שבמקרה דנן לא ניתן שירות משפטי על ידי התובע לנתבעת בעניין הליך ההחמרה, כפי שקבעתי לעיל. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה. התובע ישלם הוצאות בסך 1,500 ₪ לנתבעת, וזאת תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות בקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי תוך 15 יום, מקבלת פסק הדין. ביטוח לאומי