צריכת מים משותפת בבית משותף

צריכת המים המשותפת, הינה צריכת המים, בעבורה משלמים תושבי בניין מגורים, לצרכים כגון גינון, ניקיון, וכיוצא באלה צרכני מים שמשמשים את כלל דיירי הבניין המשותף. חישוב אותה צריכת מים נעשה. בדרך כלל, באופן הבא: ראשית, מבוצעת קריאה של מדידת כלל צריכת המים התקופתית לבניין. קריאה/מדידה זו נעשית בברז המים הראשי של הבניין; שנית, מבוצע חישוב של כלל צריכת המים הפרטית על ידי סכימת מדידת מדי המים הפרטיים, של כלל הדירות; שלישית, מפחיתים את הסכום השני מהראשון, ומחלקים את ההפרש במספר הצרכנים. כך יוצא, שכל דייר בבניין משותף, נושא בעלות היחסית של צריכת המים לצורכי הבניין המשותף - ור' בנדון ס' 6 (ח) לחוק עזר עירוני חיפה (אספקת מים), תשכ"ט - 1969; וכן כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), תשנ"ד - 1994. להלן פסק דין בנושא צריכת מים משותפת בבית משותף: התובעים הינם בני זוג, תושבי חיפה, המתגוררים בבניין משותף המצוי ברח' נורית 23א', בשכונת ורדיה בחיפה. הבניין בו מתגוררים התובעים, הינו חלק ממתחם גדול יותר, הכולל 6 בניינים, מהם שניים שבנייתם הושלמה רק בסביבות שנת 2008. תושבי חיפה, כתושבי שאר הרשויות המקומיות, משלמים בעבור שני סוגי צריכת מים - צריכת מים פרטית, בעבור השימושים הפרטיים בבתים; וצריכת מים משותפת. צריכת המים המשותפת, הינה נושא דיוננו בתיק זה. צריכה זו, הינה צריכת המים, בעבורה משלמים תושבי בניין מגורים, לצרכים כגון גינון, ניקיון, וכיוצא באלה צרכני מים שמשמשים את כלל דיירי הבניין המשותף. חישוב אותה צריכת מים נעשה, בדרך כלל, באופן הבא: ראשית, מבוצעת קריאה של מדידת כלל צריכת המים התקופתית לבניין. קריאה/מדידה זו נעשית בברז המים הראשי של הבניין; שנית, מבוצע חישוב של כלל צריכת המים הפרטית על ידי סכימת מדידת מדי המים הפרטיים, של כלל הדירות; שלישית, מפחיתים את הסכום השני מהראשון, ומחלקים את ההפרש במספר הצרכנים. כך יוצא, שכל דייר בבניין משותף, נושא בעלות היחסית של צריכת המים לצורכי הבניין המשותף - ור' בנדון ס' 6 (ח) לחוק עזר עירוני חיפה (אספקת מים), תשכ"ט - 1969; וכן כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), תשנ"ד - 1994. במקרים, בהם ישנה דליפת מים מסיבה כלשהי, וזאת במיקום הנמצא אחרי ברז המים הראשי לבניין, אזי נושאים בה, על פי המתואר לעיל, כלל דיירי הבניין. ההנחה, המוצדקת לטעמי, במקרה שכזה, היא כי מדובר באחריות דיירי הבניין לגלות את אותה דליפה, שכן הם נמצאים בסמיכות ושכנות (פיזית ומשפטית) אליה, ולא ניתן להטיל על הרשות לגלותה, ולשאת בעלות המים. במקרה הנוגע לתיקנו, הברז הראשי, הרלוונטי לתובעים, הותקן בכניסה למתחם הבניינים. המתחם כולל כיום 6 בניינים, אך במרבית התקופה הרלוונטית כלל רק 4 בניינים. ר' בנדון התרשים נ/6. כל בניין במתחם כולל כ 10 דירות, ולכל בניין נציגות (ועד בית) משלו. עוד ציינו התובעים, כי בבניין שלהם, לדוגמה, אין גינה ציבורית, ולא נטען כלל כי במתחם קיימת גינה ציבורית, או צרכני מים רלוונטיים אחרים, המשרתים את תושבי כלל המתחם. החל משנת 2005, החלו התובעים לשים לב כי צריכת המים המשותפת, בְּגינה הם מחויבים, עלתה בפתאומיות, וזאת ללא כל הסבר נראה לעין. נציג הנתבעת (מר הלון אליאס - מנהל מחלקת המים בעירית חיפה) ציין, כי בעוד צריכת המים המשותפת לדייר היתה כ 2 קוב לחודשים 3-4/2005, הרי שבחודשים 5-6/05 היא עלתה לערכים של 5 קוב, ובחודשים 7-8/08 היא טיפסה לערכים של 10 קוב (פרוטוקול, עמוד 3, שורות 11-12). אשר על כן, החלו התובעים בפניות לעירית חיפה, ובעריכת בדיקות, כמפורט להלן: בשלב הראשון, הגיעה הנתבעת למסקנה כי ה"אשם" מוטל לפתחו של הקבלן שבנה באותה תקופה את שני הבניינים שצוינו לעיל, והסברה היתה, כי הוא זה שצרך את אותה כמות מים (ר' סיכום ישיבה מתאריך 9/7/06 - ת/2); בשלב השני, בוצעה, ככל הנראה, בדיקה מול אותו קבלן, ובשטח, ונתגלה כי לא בו האשם, ולכן כתבה הנתבעת לתובעים מכתב (ת/1, מתאריך 16/10/07) בו צוין, בין היתר, כי:"צריכת המים המשותפת נובעת מההפרש בין צריכה שנמדדת במודד הכללי לצריכות במודדים הפרטיים ואשר מתחלקת באופן שווה בשווה לכל דיירי הבית. צורת חיוב זו הינה חוקית וקיימת בכל רחבי העיר". בהמשך, פורטו חשבונות הצריכה המשותפת של הנתבעים, והם התבקשו לשלמם (כ 1,700 ₪ לתקופה שבין חודש 9/2005 ועד חודש 8/2007). יוצא, כי טענות התובעים נדחו, ולא ניתן על ידי הנתבעת כל הסבר לאותה צריכה גבוהה, שכן הנחת הנתבעת היתה כי לא היא זו שצריכה ליתן הסברים, ומדובר בבעיה, בראש ובראשונה, של הדיירים. למרות זאת, נאותה הנתבעת להתקין מדי מים לכל בניין ובניין במתחם. בשלב שלישי, לאחר שפניות דיירי המתחם לנתבעת, כדי לגלות את המקור (ה"אמיתי" ולא המשפטי) לחיובים הגבוהים בשל הצריכה המשותפת לא הועילו, שכרו נציגויות הבניינים, במאוחד, ובעצת הנתבעת (ר' המסמך נ/2), את שירותיו של קבלן פרטי, והלה איתר (תמורת סכום של כ 15,000 ₪), בחודש 5/08, פיצוץ בצנרת הראשית, שהיה מתחת לכביש. זו היתה הסיבה, כך מסתבר, לדליפת כמויות ניכרות של מים לאורך השנים, לתוך הקרקע, ומבלי שיהיו לכך סימנים חיצוניים (ר' בנדון המסמכים נ/5). יצוין, כי הבדיקה, שהוזכרה בס' 6.3 לעיל, נערכה לאחר הגשת כתב התביעה וכתב ההגנה, ולכן, עדיין ניתן למצוא בכתב ההגנה (שהוגש בתאריך 10/4/08) את סעיף 7, לדוגמה, בו צוין כי:"בבדיקות חוזרות שנערכו בשנים האחרונות במתחם לא נמצאו עדויות לנזילה במערכת, וההפרש בין הקריאות כנ"ל נובע כנראה מצריכות מים להשקיה, לשיפוצים ולשימושים נוספים של כלל הדיירים במתחם". (ההדגשה אינה במקור - י.ל). יחד עם זאת, חזרה הנתבעת, באותו כתב הגנה על כוונתה להתקין מדי מים לכל בניין ובניין. בעקבות גילוי הנזילה, התבקשה עמדתה העדכנית של העיריה, ובהודעה שהוגשה לבהמ"ש לאחר קיום הדיון בפני (הדיון מתאריך 7/8/08), הודיעה הנתבעת, בתאריך 10/12/08, כי היא עדיין סבורה שמי שהיו אמורים לאתר ולתקן את הנזילה הם דיירי המתחם, ולכן חלה עליהם החובה לשלם בגין צריכת המים המשותפת לכל השנים בהם היתה אותה נזילה. יחד עם זאת, הסכימה הנתבעת לחייב את התובעים בהתאם לצריכה הממוצעת הנוגעת לתקופה שלאחר תיקון הנזילה, אולם זאת באופן רטרואקטיבי לתקופה של שנה אחת בלבד לאחור. יוצא, כי הנתבעת מוכנה לזכות את התובעים בנוגע לתקופה שבין חודש 5/07 ועד חודש 5/08 בלבד, בעוד שבגין התקופה שמסביבות חודש 5/05 ועד חודש 5/07 אין היא מוכנה לכך. התובעים, בתשובתם מתאריך 25/1/08, סרבו להצעת הנתבעת, שכן, לטענתם, הם אינם אמורים לשאת בתשלום הצריכה המשותפת המתייחסת לכל אותה תקופה. כמו כן, ציינו התובעים כי גם במועד הגשת התגובה, הנתבעת טרם התקינה את שעוני מים, לכל בניין ובניין, כפי שהובטח, כאמור לעיל. אציין, כי למן תחילת פניותיהם של התובעים לנתבעת, בסביבות שנת 2006, הסכימה האחרונה שלא לגבות את חיובי הצריכה המשותפת מהתובעים, ולכן אין מדובר בתביעה להחזר כספים, אלא למעשה בתביעה להורות לנתבעת שלא לחייבם בגין אותם סכומים. סכום התביעה הועמד על סך של 7,000 ₪, ללא פירוט. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ואת ראיותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, גם אם לא במלואה. המקור לכל הבעיות שפורטו לעיל, הוא בהחלטה, לפיה כל מתחם הבניינים יחובר לשעון מים אחד. נציג הנתבעת ציין (עמוד 3, שורה 19), כי ככל הנראה, מדובר בפועל יוצא של נוהל בעיריה שהיה קיים בעבר, אך נוהל שכזה לא הוצג (וגם אם היה מוצג לא בטוח כי הדבר היה מסייע לנתבעת). כמו כן, לא הוצג הבסיס החוקי להחלטה זו, ביישומה כפי שפורט לעיל - כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), תשנ"ד-1994, שהותקנו לפי חוק המים, תשי"ט - 1959, אכן מסמיכים את הרשות, לחייב את הצרכן בגין צריכת מים משותפת, וכך קובע סעיף 5.1: "קיימת בנכס צריכת מים משותפת, היא תחולק בידי הרשות המקומית כדלקמן: בנכס המשמש למגורים בלבד - בחלוקה שווה לפי מספר יחידות הדיור בנכס; בנכס אחר - לפי היחס שבין כמות המים שרשם מד-המים המשמש כל צרכן בנפרד, לבין הכמות הכוללת של המים שרשמו כל מד-המים הנפרדים בנכס; . . .". סעיף 5.3 מתייחס לנזילה סמויה בנכס (וקובע דרכים לתשלום מופחת בתנאים מסויימים), אך אין בכללים אלה התייחסות והגדרה למהו "נכס" - האם מדובר בבניין אחד, והאם ניתן להגדיר כ"נכס", גם מתחם הכולל מספר בניינים. גם חוק עזר לחיפה (אספקת מים), תשכ"ט - 1969, מתייחס לנושא דיוננו - בסעיף 5(א) לחוק העזר נקבע כי: "המנהל רשאי להתקים מד-מים בכל נכס שלו מספקים או עומדים לספק מים. . ."; ובסעיף 6 (ח), לחוק העזר, שכבר הוזכר לעיל, נקבע כי: "הורכבו מדי לכל הצרכנים וכן מד-מים כללי לכל הנכס, והיה הפרש ברישום ביניהם, יחולק ההפרש באופן שווה בין כל הצרכנים, . . .". אציין, כי חוק העזר מגדיר אמנם מהו "נכס" (ס' 1 לחוק העזר), אולם אין מדובר בהגדרה המקדמת את דיוננו, שכן "נכס" מוגדר שם כ:"נכס - בין, קרקע תפוסה, אדמת בנין או אדמה חקלאית כמשמעותם בסעיף 269 לפקודה". נשאלת השאלה איפוא, האם מתחם הבניינים, שבאחד מבנייניו מתגוררים התובעים, יכול להיחשב כ"נכס", שהנתבעת היתה רשאית להתקין בו רק שעון מים ראשי אחד, וכפועל יוצא מכך, לחייב את כל דיירי אותו מתחם (והתובעים בכללם), בנזילות סמויות שארעו אחרי אותו שעון. תשובתי לכך הינה שלילית. מדובר ב 6 בניינים שונים, שהגם שהינם סמוכים מבחינה פיזית, אין בינהם שום דבר משותף. "איחודם" לכלל מתחם אחד, המהווה, לשיטת הנתבעת "נכס", היה מעשה מלאכותי, שגרם לתובעים לחיובים כספיים מיותרים. לכל בניין ובניין באותו מתחם, נציגות בית המשותף (ועד בית) משלו, וגם אם נציגויות אלה התאחדו, אד הוק, לצורך התשלום לבעל המקצוע שאיתר את הנזילה, הרי דווקא פעולה חריגה זו, שבוצעה באיחור של כ 3 שנים, מצביעה ומדגימה, כי אין כל הגיון ותועלת באיחוד כלל הבניינים לכלל "נכס" אחד. איחודם של כלל הבניינים תחת שעון מים משותף אחד, גרם, בפועל, לכך כי יהיה קושי - הן מעשי, והן ארגוני, לאיתור הנזילה. סוף דבר, אני מורה על קבלת התביעה. כפי שציינתי לעיל, על פי העולה מכתבי הטענות, התובעים טרם שילמו את החיובים בגין הצריכה המשותפת, וזאת בהסכמת הנתבעת. משכך, אני מורה לנתבעת - עירית חיפה, לגבות מהתובעים דמי צריכה משותפת, לתקופה שבין חודש 5/2005 (תחילת הנזילות), ועד חודש 5/08 (תיקון הנזילות), על פי ממוצע הצריכה החודשי, שהתקבל בתקופה שלאחר חודש 5/08. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות בסך 3,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין. לקחתי בחשבון, לעניין זה, את המאמצים הרבים, כפי שעולה מכתבי הטענות ומהראיות שהוצגו בפני, שהשקיעו התובעים, הן מול הנתבעת, והן בבהמ"ש, להוכחת טענתם. אין בסמכותי, במסגרת זו, לחייב את הנתבעת להתקין שעוני מים לכל בניין ובניין, אולם טוב תעשה הנתבעת באם תעשה כן (באם לא עשתה זאת עד עכשיו). כפי שצוין לעיל, הנתבעת התחייבה לעשות זאת, זה מכבר. זכות בקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי תוך 15 יום, מקבלת פסק הדין. צריכת מים משותפתחוק המים / רשות המיםבתים משותפיםמים