האם ניתן להוכיח באמצעות צילומים של המכוניות אחרי תאונת דרכים מי אשם בתאונה ? בית המשפט קיבל תביעתו של התובע ונתן אמון מלא בגרסתו, אשר היתה מבוססת היטב בצילומים אשר הוגשו לבית המשפט. רכבה של הנהגת, על פי הצילומים מספר דקות לאחר התאונה, עומד ממש במרכז הכביש וכלל לא נוגע ומגיע לשטח החנייה אליו ביקשה להיכנס. בדיקת אופי הנזקים של הרכבים אף היא נותנת חיזוק נוסף לגירסת התובע. ##להלן פסק דין בנושא צילום כלי רכב אחרי תאונת דרכים:## א. העובדות הצריכות לענין: בפניי תביעות רכוש הדדיות (תביעה ותביעה שכנגד), בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 24/12/08 בשעה 13:00 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג רנו קנגו מ.ר. 4282536 (להלן: "רכב התובע"). הנתבע מס' 2 , אביה של נתבעת מס' 1 , היה בעל הרכב בעת התאונה, מסוג פיג'ו מ.ר. 5950535 (להלן: "רכב הנתבעים"). הנתבעת מס' 1 נהגה ברכב הנתבעים בעת התאונה. הנתבעת מס' 3 היתה בעת התאונה חברת הביטוח אשר ביטחה ביטוח צד ג' ומקיף את רכב הנתבעים. הנתבעת מס' 4 היתה בעת התאונה חברת הביטוח אשר ביטחה ביטוח צד ג' ומקיף את רכב התובע. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. התובע העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בכביש, בכביש בעל נתיב אחד חד סטרי בעכו. בשני צידי הכביש, חנו מכוניות. הכביש היה רטוב עקב ירידת גשם באותו יום. התובע נסע באמצע הכביש, כאשר ראה מצד ימין שלו את רכב הנתבעים יוצא מתוך המכוניות החונות . התובע ניסה להימנע מהתאונה ולכן סטה שמאלה ככל הניתן. רכב הנתבעים פגע ברכבו של התובע. 2. נהגת רכב הנתבעים העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, התאונה אירעה תוך כדי ביצוע חניית רכבה ברווח בין שני כלי רכב בצד ימין של הכביש. ברגע התאונה, היא היתה בשלב של נסיעה אחורית כדי להיכנס לחנייה. עוד טענה הנהגה, כי התובע הגיע במהירות גבוהה וכשהיא החלה את החנייה היא אותתה, בדקה אם יש רכב מאחוריה והכביש היה ריק לחלוטין. מקום החנייה אליו ניסתה להיכנס, היה בדיוק כגודל רכבה ולכן היא היתה צריכה "לתמרן" ע"מ להיכנס לרווח זה. הנהגת טענה, כי כבר בנסיון הראשון שלה להיכנס לחנייה, כאשר החלק האחורי של רכבה כבר הגיע למקום החנייה, והחלק הקדמי היה עדיין מופנה שמאלה, פגעה בה מכונית התובע. הנהגת טוענת, כי בזמן הפגיעה היא היתה בעמידה מוחלטת. לשאלות נציג הנתבעת ענתה כי היא לא ראתה כלל את רכב התובע למרות שהיא הסתכלה במראה. 3. נציג הפניקס סיכם ואמר כדלקמן: רכבה של הנתבעת על פי התמונות, עומד ממש במרכז הכביש כשברובו הוא בולט לתוך הכביש ולא כפי שטענה הנהגת שחלקו האחורי של רכבה כבר היה בתוך החנייה. כמו כן ציין כי אם היה לנהגת כיסוי לנהג צעיר בפוליסת הביטוח וגם ביטוח מקיף, היא לא היתה תובעת כלל, והיא הגישה את התביעה שהוגשה נגדה התביעה. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב והצילומים שהוגשו. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי רק תביעתו של מר עימאד חוראני מתקבלת עם צו להוצאות כמפורט בהמשך . התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעתו של מר עימאד חוראני בלבד , והנימוקים הם כדלקמן: אני נותנת אמון מלא בגרסתו של מר עימאד חוראני, אשר מבוססת היטב בצילומים אשר הוגשו לביהמ"ש. רכבה של הנהגת ננסי עלי, על פי הצילומים מספר דקות לאחר התאונה, עומד ממש במרכז הכביש וכלל לא נוגע ומגיע לשטח החנייה אליו ביקשה להיכנס. בדיקת אופי הנזקים של הרכבים אף היא נותנת חיזוק נוסף לגירסת התובע. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך שצורפה לתביעתו של מר עימאד חוראני . סך כל נזקי התובע שהתקבלו 7,991 ₪. ו הנתבעים יחד ולחוד ישלמו למר עימאד חוראני הסכום בסך 7,991 ₪ בתוספת 900 ש"ח הוצאות, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. רכבתאונת דרכים