עוגמת נפש בגלל איחור בטיסה

בית המשפט ציין כי כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם, אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים. התובע ביקש פיצוי בגין מחדליה של הנתבעת, המפורטים כדלהלן: איחור הגעה לישראל של כ-8 שעות. שהייה מיותרת בטורונטו 4 שעות. המתנה על ספסלי שדה התעופה בקייב במשך 7 שעות לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ללא מזון, ללא שתייה, על ספסל מיושן. בשל העובדה שהגיע לישראל באיחור ניכר ובשל העובדה כי לא עודכן על ידי הנתבעת מתי ינחת בישראל ולא יכל לעדכן את בני משפחתו המודאגים מתי ינחת נאלץ להגיע לביתו במונית. להלן פסק דין בנושא פיצוי על עוגמת נפש בגין איחור בטיסה: מונחת לפני תביעה בסך 6,000 ₪ שהוגשה בהליך של תביעות קטנות רקע התובע רכש כרטיס טיסה (להלן: "הכרטיס") לטורונטו ובחזרה עם חניית ביניים בקייב שבאוקראינה בחברת התעופה אירוסוויפט אירליינס (להלן:"הנתבעת") בעלות של 3,317.50 ₪ ושילמם בשני תשלומים שווים. על פי הכרטיס היה אמור התובע להמריא חזרה מטורונטו בתאריך 18.1.09 בשעה 18:50 ולנחות בקייב בשעה תאריך 19.1.09 בשעה 11:25 (כ9.5 שעות טיסה) ולהמריא מקייב בשעה 13:50 ולנחות בישראל בתאריך 19.1.09 בשעה 15:10. לכשהגיע התובע לנמל התעופה בטורונטו נמסר לו כי ההמראה נדחתה לשעה 22:30. הנתבעת הציעה לתובע שובר לשימוש במסעדות הנמל בסך 14$ לערך אך היות והתובע מקפיד על אכילת אוכל כשר בלבד, השתמש בשובר לרכישת שתייה. בפועל ההמרה הייתה בשעה 23:00 מטורונטו והנחיתה בקייב הייתה בשעה 14:50 לערך. לאחר ההמראה הוגשה לנוסעים ארוחה בשרית אשר לפי התכנון המקורי הייתה צריכה להיות מוגשת בסמוך לשעת ההמראה המקורית (18:50) אך בעקבות העיכוב בטיסה הוגשה בסמוך לחצות, משכך סירב התובע לאוכלה, ורק לקראת הנחיתה בקייב אכל את הארוחה הקלה שהוגשה לנוסעים. הטיסה מקייב לישראל המריאה בשעה 21:45. במהלך ההמתנה בשדה התעופה בקייב חולקו לנוסעים שאינם מקפידים על כשרות מגשי מזון. הנחיתה בישראל הייתה בשעה 1:00 ביום ה-20.1.09. התובע טען כי במהלך 26 השעות שהיה בדרכים נותר ללא מזון, ללא מקום מנוחה והגיע לתל אביב עייף ורצוץ. משכך בקש פיצוי בגין מחדליה של התובעת, המפורטים כדלהלן: איחור הגעה לישראל של כ-8 שעות. שהייה מיותרת בטורונטו 4 שעות. המתנה על ספסלי שדה התעופה בקייב במשך 7 שעות לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ללא מזון, ללא שתייה, על ספסל מיושן. בשל העובדה שהגיע לישראל באיחור ניכר ובשל העובדה כי לא עודכן על ידי הנתבעת מתי ינחת בישראל ולא יכל לעדכן את בני משפחתו המודאגים מתי ינחת נאלץ להגיע לביתו במונית. התובע טען כי במעשיה ובמחדליה גרמה לו התובעת הוצאות בגין המונית 126 ₪ ועוגמת נפש והעמיד את הפיצוי בגין כך על סך 6,000 ש"ח. הנתבעת דחתה את טענות התובע. לשיטתה, אין הצדקה להטיל עליה לפצות את התובע בגין עוגמת נפש הנטענת על ידו ונגרמה לו לשיטתו מאחר ולא אכל מספר שעות מאחר והתובע עצמו טען כי הוא דחה את הארוחה העיקרית שהוגשה לו לאחר ההמראה. יתירה מזו, התובע עצמו ציין בכתב התביעה כי הנתבעת חילקה לנוסעים מגשי אוכל לאחר הנחיתה בקייב. כן טענה כי סעיף 9 לתנאי החוזה שבין הצדדים שתנאיו מפורטים על הכרטיס קובע שהמוביל אינו ערב לזמנים הנקובים בלוחות הזמנים ואלה ניתנים לשינוי ללא כל הודעה ואף אינם מהווים חלק מהחוזה בין הצדדים. בתאריך 25.8.09 התקיים דיון בפני, במהלכו נתתי להצעה לצדדים לסיום הסכסוך כדלהלן: "בית המשפט מציע לצדדים כי לסיום סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים זה כלפי זה ומבלי להודות בשום טענה או עובדה תשלם הנתבעת לתובע סך של 900 ₪, כולל הוצאות משפט, תוך 30 יום מהיום". הנתבעת קיבלה הצעה זו, אך התובע סירב לקבלה, משכך אין מנוס אלא לפסוק בתיק זה על פי הכלל של "ייקוב הדין את ההר" (יבמות צ"א ע"א). דיון לדידי, לאחר ששמעתי את הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי האיחור בטיסה, לגבי הארוחה שהוגשה בחצות בטיסה הטראנס-אטלנטית, לגבי העיכוב בקייב ואף לא לגבי הנחיתה המאוחרת בישראל. המחלוקת בין הצדדים היא האם נסיבות העניין מקימות לתובע עילה לתביעה שעיקרה נזק שאינו נזק ממוני. עוגמת נפש עוגמת נפש הוא ראש נזק הניתן לנפגע בשל הצער שגרמה לו ההפרה, ועל ראש נזק זה יש לבית המשפט האפשרות לפסוק סעד. כפי שקובע ס' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין." לעניין זה יפים דבריה של הפרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים 588 (1991). "סעיף 13 מנוסח בלשון רשות ("רשאי בית המשפט ") ולא כמו סעיף 10 בלשון זכות ("הנפגע זכאי"). לפיכך נראה, כי לנפגע מהפרה אין זכות מוקנית לפיצוי נזק שאינו נזק של ממון. כדברי השופט ח' כהן: "מקום שהנזק לא היה נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ששיעורם ייקבע לפי שיקול דעתו: ואילו מקום שהנזק היה... נזק מובהק של ממון, אינו מוקנה שיקול דעת לבית המשפט לקבוע פיצוי כראות עיניו" לא ראיתי בכל התנהלותה של הנתבעת כל הפרה שממנה ניתן למצוא הצדקה לחייבה בפיצוי לתובע בגין עוגמת נפש. הנתבעת פעלה בסבירות רבה ועשתה ככל יכולתה - ולדידי אף מעבר למחויבותה - להשביע את רצונם ואת רעבונם של הנוסעים וביניהם התובע וזאת בהתאם ליכולותיה. הנתבעת סיפקה לתובע תלוש לשימוש בשדה התעופה בטורונטו והתובע אף עשה בו שימוש מושכל. הנתבעת דאגה כי בין הארוחות המסופקות לנוסעים יהיו ארוחות כשרות לתובע כפי הזמנתו ואילו התובע הוא שסירב לאוכל את הראשונה שבהן. סבורני כי היה על התובע לצפות כי אם יסרב לאכול את הארוחה הבשרית שהוגשה בפניו במסע בין שמים לארץ, יכול וירעב מאוחר יותר, ויש לראות בהחלטתו שלא לאכול ארוחה בשרית אשם תורם בשיעור של 100% לרעבונו שהביאו לכדי צער המתורגם על ידו כעוגמת נפש. האיחורים בטיסה (שהם מנת חלקם של טיסות רבות) אינם תחת אחריותה של הנתבעת. כך גם עולה מהתנאים בהסכם בין הצדדים. בזמן השהייה בקייב חילקה הנתבעת לנוסעים מגשי אוכל. עם כל ההבנה בטענת התובע כי האוכל שסופק לנוסעים בקייב לא היה כשר ומשכך לא יכל לאוכלו, הרי שהנתבעת עשתה ככל יכולתה להקל על הנוסעים. לו הייתה תחנת הביניים בטיסה זו בה ניתן להשיג בנקל אוכל כשר, היה משקל לטענת התובע והיה מקום לטעון כלפי התובעת כי לא פעלה ככל יכולתה כדי להשביע את רצונו ואת רעבונו ויש להטיל עליה אחריות לעוגמת נפש שלו. יתרה מזו, מתוך ידיעה שיפוטית ידוע הוא שגם בנכר ניתן להצטייד באוכל המתאים לסטנדרטים הכשריים כגון ירקות ופירות (ואף דיני ערלה ונטע רבעי "בטלים ברוב" בארצות העמים) ואין סיבה מדוע התובע לא עשה מאמץ לצמצם את רעבונו בכך. גם לא ברורה טענת התובע בקשר למונית שנטל כיוון שלא יכל ליצור קשר עם משפחתו. התובע כלל לא פירט האם ביקש לטלפן למשפחתו וביקש עזרת נציגי הנתבעת בקייב לצורך כך או אף עזרת אחד הנוסעים האחרים שלו היה טלפון סללוארי. גם לא מקובלת עלי הטענה שבכל שדה תעופה של קייב לא מצא התובע ולו מכשיר טלפון אחד בכדי להודיע למשפחתו על העיכוב. כמו-כן לא מובן מדוע משפחתו לא התאמצה לעדכן בקשר לשעת הנחיתה עם המענה הטלפוני של נתב"ג או באתר המקוון אלא נותרה ב"ערפל" סבורה שיקירה "נעלם", עד הגעתו במונית, דבר שעלה לו 126 ₪. טענות אלו קשה לקבלן ואינני מאמין לתובע בעניין גרסתו זו. לדידי, חוסר הנוחות שנגרמה לתובע אינה מצדיקה פיצוי בגין עוגמת נפש, ואני מצטרף לעמדתה של עמיתתי כ' השופטת נועה גרוסמן לעניין הפיצוי בגין עוגמת נפש בת"א 103072/98 רותי רם און נ' סנאורה בע"מ דף 20: "כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם , אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים". בנוסף, אי אפשר להתעלם מחוסר הפרופורציה שבתביעת התובע. הוא שילם עבור כרטיס טיסה דו-כיווני מישראל לקנדה סך של כ - 3,300 ₪. בקשר לטיסת הלוך לא העלה כל טענות. בקשר לטיסת חזור העלה טענה של שירות חלקי בדמות איחור ומחסור באוכל ועל כך דורש פיצוי בגובה כמעט כפול מכל הסכום ששילם בעד השירות. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת סך של 360 ₪ בגין הוצאות משפט. תביעות נגד חברות תעופהתעופהעוגמת נפש / נזק לא ממוניאיחור טיסה