במהלך נסיעתו נתלש הגגון מגג הרכב והמשא שעליו נגרר על הכביש. עימו ברכב היה בנו בן ה3 עת קרות האירוע נשוא התביעה. להלן פסק דין בנושא נפילת גגון לרכב בזמן נסיעה: מונחת בפני תביעה בסך 5,288 ₪ אשר הוגשה בהליך של תביעות קטנות. רקע התובע רכש מאת הנתבע גגון למכוניתו לצורך נשיאת משאות. בנוסף, התובע הזמין מהנתבע התקנת הגגון בהסתמך על שיחת טלפון מוקדמת עם הנתבע במהלכה נאמר לו על ידי הנתבע כי הגגון מתאים לרכבו של התובע, וכי הגגון חזק ויציב. כן טען התובע כי לאחר שהותקן הגגון ולשאלתו בעניין המשקל המקסימאלי שניתן להעמיס על הגגון ענה הנתבע "עד שיקרוס". למחרת יום ההתקנה נסע התובע עם רכבו והעמיס על הגגון שידה שמשקלה 27 קילוגרמים. במהלך נסיעתו נתלש הגגון מגג הרכב והמשא שעליו נגרר על הכביש. עימו ברכב היה בנו בן ה3 עת קרות האירוע נשוא התביעה. התובע פירט את הסכומים העולים לכדי סכום התביעה, כדלהלן: השבת הסכום ששילם בתמורה לגגון: 520 ₪. פיצוי בגין הנזק שנגרם לרכב: 3,118 ₪. פיצוי בגין הנזק המשוער שנגרם לשידה: 250 ₪. דמי הובלת השידה ליעד אליו התכוון במקור להובילה: 400 ₪. פיצוי לא ממוני בגין בהלה ועוגמת נפש: 1,000 ₪. הנתבע דחה את טענות התובע. לשיטתו, הגגון עשוי מחומרים טובים ומסוגל לשאת משקל של 30-60 קילוגרמים. לטענתו לאחר כל התקנה מבקש הוא מכל לקוח לבדוק ולאשר כי הגגון הותקן כראוי. הנתבע טען כי הגגון חזק ביותר אך אין הוא אחראי לנסיעה עם מטען אפילו משקלו מועט. בתאריך 26.8.09 התקיים דיון בפני במהלכו הצעתי לצדדים הצעת פשרה אולם לא הייתה הסכמה להצעה זו. משכך אין מנוס אלא לפסוק בתיק זה על פי הכלל של "ייקוב הדין את ההר". דיון לדידי, לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי לנכון לקבל ברובה את התביעה כפי שיפורט להלן: הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע: "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% " התובע הוא בבחינת המוציא מחברו ועליו רובץ הנטל להוכיח טענתו. סבורני כי התובע נשא בנטל זה. התובע הביא את מר גיא התשואל להעיד מטעמו. מעדותו עולה כי התובע אכן חפץ בגגון אמין ומשכך רכש את הגגון נשוא התביעה דווקא אצל הנתבע אשר טען בפניו כי הגגון אמין. (ראה שורות 26-27 דף 1 ושורות 1-2 דף 2 לפרוטוקול מתאריך 26.8.09) הנתבע עצמו אף הוא מודה כי הוא סבור שהגגון אמין והוא אף נותן אחריות (ראה שורה 17 דף 2 לפרוטוקול מתאריך 26.8.09) אולם לא ברור לאיזו אחריות מתכוון הנתבע, האם אחריות למוצר עצמו או אחריות לביצועים שהמוצר מספק. התובע רכש את הגגון לא כחפץ נוי אלא למטרה ברורה, קרי, נשיאת משאות. הנתבע עצמו סבר כי המשאות שהגגון מסוגל לשאת הם בין 30 ל-60 קילוגרמים. (ראה שורה 19 דף 2 לפרוטוקול מתאריך 26.8.09) משכך ברור כי טענתו של הנתבע כי אין לו אחריות על הביצועים של הגגון אשר עליו תפארתו איננה נכונה. הנתבע שייצר והתקין הגגון אשר נפל מהרכב בעת הנסיעה התרשל בעבודתו ומשכך חב הוא לנתבע בגין הנזקים שנגרמו לרכב בגלל רשלנותו. וראה דברי כ' הנשיא שמגר ברעא 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל מד (3) 397, עמוד 429, שם מציין הנשיא שמגר את המבחנים להקמת חובת פיצוי נזיקית בגין הרשלנות: "שלוש הן אבני המדרגה בבחינת האחריות בעוולת הרשלנות: (א) קיום חובת זהירות של המעוול כלפי הנפגע; (ב) הפרת החובה האמורה; (ג) גרם נזק כתוצאה מן ההפרה של החובה." התובע הוכיח כי התקיימו בעניינינו מבחנים אלו. הנתבע העלה השערות לפיהן התובע פירק את הגגון שהוא הרכיב והרכיב אותו מחדש בצורה לא ראויה ומשכך יש להטיל עליו אשם תורם. לא מצאתי ממש בהשערות אלו וכי יש להטיל על התובע אשם תורם. משכך יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע את הנזקים שהוכחו על ידו במסמכים. משלא הוכחו כדבעי את דמי ההובלה וגובה הנזק לשידה, יש לדחות את הדרישה בגין ראשי נזק אלה. פיצוי בעבור עוגמת נפש ס' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970 קובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין." לעניין זה יפים דבריה של הפרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים 588 (1991): "סעיף 13 מנוסח בלשון רשות ("רשאי בית המשפט ") ולא כמו סעיף 10 בלשון זכות ("הנפגע זכאי"). לפיכך נראה, כי לנפגע מהפרה אין זכות מוקנית לפיצוי נזק שאינו נזק של ממון. כדברי השופט ח' כהן: " מקום שהנזק לא היה נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ששיעורם ייקבע לפי שיקול דעתו: ואילו מקום שהנזק היה... נזק מובהק של ממון, אינו מוקנה שיקול דעת לבית המשפט לקבוע פיצוי כראות עיניו" אכן בין הצדדים נכרת הסכם שבעל פה ומשכך יש מקום לבחון את זכותו של התובע לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני. התובע טען כי מגיע לו הנזק בגין עוגמת נפש ובגין הבהלה שטוען הוא כי נבהל הוא ובנו הקט. הבהלה איננה נכללת בתוך הגדרת עוגמת נפש. עוגמת נפש הנטענת היא הצער והאכזבה שנגרמת לצד להסכם כתוצאה מביטולו של ההסכם או כתוצאה מהפרת ההסכם. הבהלה נכללת בתוך ראש נזק מסוג נפשי שהמבחנים לה הם מבחנים כבדי משקל כדוגמת הלם, זעזוע עצבים או מחלת נפש, אך לא בהלה (וראה רעא 87 / 444 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל מד (3) 397, עמוד 407) מאחר ועוגמת הנפש היא כאמור בגין הצער והאכזבה שהיו מנת חלקו של התובע כתוצאה מההפרה של הנתבע שגרמה לגגון להינתק מגג הרכב, הרי שאין התובע יכול לטעון לעוגמת נפש בגין בנו שהיה עימו. ומאחר וכפי שנאמר לעיל אין מקום לפיצוי נפשי, הריני מעמיד את הפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 25% מהסכום אותו ביקש התובע בכתב התביעה. סוף דבר אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני מקבל את מרבית התביעה, ומורה לנתבע לשלם לתובע כדלהלן: בגין השבת דמי הגגון סך של 520 ₪. פיצוי בגין הנזק שנגרם לרכב התובע בסך של 3,118 ₪. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 250 ₪. בנוסף ישלם הנתבע לתובע 500 ₪ בגין הוצאות משפט. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תתוסף לחוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. גגרכבנפילה