בית המשפט פסק כי נהגת הניסאן נכנסה לתחום הצומת כאשר דלק אור ירוק ברמזור שניצב מולה, בעוד המשאית התפרצה לשטח הצומת כשאור אדום היה ברמזור הניצב מולה. היה על נהג המשאית לבחון היטב השטח לפני שנכנס אליו, וכן לציית להוראת הרמזור שניצב מולו; אילו היה עושה כן, התאונה לא היתה מתרחשת. להלן פסק דין בנושא כניסה לצומת ברמזור אדום: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 8/7/07 (להלן: "התאונה"). התובעים 1 ו - 2 היו בעת התאונה בעלי רכב מסוג ניסאן מ.ר. 1475335 (להלן: "רכב הניסאן"). התובעת מס' 2 היתה בעת התאונה נהגת רכב הניסאן. הנתבע מס' 1 היה בעת התאונה נהג רכב משאית מ.ר. 6981357 (להלן: "המשאית"). הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה בעלי המשאית. הנתבעת מס' 3 היתה בעת התאונה מבטחת המשאית. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהגת רכב הניסאן העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, היא נסעה בנתיב הנסיעה השמאלי בכביש דו נתיבי, וזאת משום שבנתיב הנסיעה הימני נסע טנדר אותו בקשה לעקוף. בהגיעה עברה באור רמזור ירוק, ולפתע הגיחה מהכביש המאונך מצד ימין המשאית, והתנגשה ברכבה. עוד הוסיפה הנהגת ואמרה כי הטנדר שנסע מימינה הצליח לחמוק מהתנגשות עם המשאית. לאחר שהגיע נהג המשאית, הודה האחרון שעבר באור אדום, וכן הוסיף וציין כי אין זו הפעם הראשונה שהוא מבצע עבירה זו, ורק ביקש להחליף פרטים, ולהמשיך בעבודתו. במענה לשאלות נציגת חברת הביטוח ענתה הנהגת כי היא נכנסה לצומת כשברמזור שנציב לפניה היה הכבר אור ירוק, וכן כי מהירות נסיעתה היתה כ - 45 קמ"ש. 2. התובע מס' 1, העד מטעם התובעת מס' 2, טען בדיון כי הוא לא נכח בזירת האירוע, והגיע אליו רק כעבור 10 דקות. עוד ציין כי ביקש מנהג המשאית, אשר לא הכחיש כי עבר באדום, לחתום על דבר אחריותו לקרות התאונה, אך הוא סרב לבקשתו זו. 3. נהג המשאית העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא השתלב בצומת מנתיב הנסיעה השמאלי אליו סטה לאחר שבנתיב המקביל, הימני, עמד לפני סמי טריילר אותו ביקש לעקוף. כן הוסיף וציין כי כשנכנס לשטח הצומת המרומזר באור ירוק. הנתבע הכיחש טענת התובעת לפיה הוא הודה בפניה באחריותו לקרות התאונה ובכך שעבר באור אדום. 4. החוקר מטעם חברת הביטוח, מר דב גל, העיד בדיון ואמר כי הוא הגיע לזירת התאונה בשני מועדים, שניהם כעבור כשמונה חודשים מיום התאונה - באחד מהם ביחד עם הנתבע. לטענתו מבדיקה טכנית שערך לרמזורים שניצבים במקום עולה כי סביר שנהגת הניסאן יצאה באור אדום, בעוד שהמשאית יצאה באור ירוק. 5. נציגת חברת הביטוח טענה כי מאופי נזקי כלי הרכב ניתן ללמוד כי המשאית היא זו אשר נכנסה ראשונה לשטח הצומת, וזאת לאור הנזקים המופיעים בחלקה האחורי. כמו כן בקשה להעיר תשומת לב ביהמ"ש לכך שהנהגת יכולה היתה להעיד את נהג הטנדר שנסע לצידה, אך נמנעה מלעשות כן. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, ועדות עדיהם - כולל חוקר מטעם חברת הביטוח, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הניסאן. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הניסאן מתקבלת. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב הניסאן, והנימוקים הם כדלקמן: מקובלות עלי רק עדויות התובעים אשר רק הן הותירו עלי רושם אמין. עדות החוקר לא תרמה לביסוס טענות הנתבעים. הוא אינו מומחה מטעם רשות האחראית על פעילות הרמזורים. אני קובעת כי נהגת הניסאן נכנסה לתחום הצומת כאשר דלק אור ירוק ברמזור שניצב מולה, בעוד המשאית התפרצה לשטח הצומת כשאור אדום היה ברמזור הניצב מולה. היה על נהג המשאית לבחון היטב השטח לפני שנכנס אליו, וכן לציית להוראת הרמזור שניצב מולו; אילו היה עושה כן, התאונה לא היתה מתרחשת. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הניסאן וכנגזרת הימנה את ההשתתפות העצמית בסך 1,940 ₪, וכן את עלות הכינון בסך 1,371 ₪, וכן את ההשתתפות העצמית בירידת הערך בסך 1,712 ₪, ומוסיפה הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ אשר 600 מתוכם ישולמו ע"י נהג המשאית. סך כל נזקי התובעים שהתקבלו הינו 6,023 ₪. ו הנתבעים ישלם לבעלי רכב הניסאן את הסכום בסך 6,023 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהתאונת דרכיםרמזורנסיעה באור אדוםנזקי רכושצומת