חובת איתות לפני פניה

בית המשפט פסק כי התובעת ביקשה לבצע פעולת הפניה שמאלה ללא שאותתה על דבר כוונתה זו לפני כן, וכי עצירת רכבה באמצע הכביש בלא שניתנה לכך כל אות, הינה פעולה מסוכנת אשר בסופו של יום גרמה לקרות התאונה. כמו כן הנתבעת אף היא לא פעלה כדין באשר ביצעה פעולת עקיפה שלא כדין. מאחר שהבחינה כי רכב הפיאט נעמד לפתע באמצע הכביש, ובמיוחד לאור העובדה כי המרחק בין שני כלי הרכ, כך לפי דבריה בפרוטוקול הדיון, היה גדול למדי, היה עליה לנקוט אמצעי זהירות מוגברים טרם החלה בפעולת העקיפה. העובדה שלא נקטה כל אמצעי זהירות ממין זה הביאה בין היתר לקרות התאונה. להלן פסק דין בנושא חובת איתות לפני פניה: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 28/9/08 (להלן: "התאונה"). התובע מס' 1 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג פיאט מ.ר. 3689905 (להלן: "רכב הפיאט"). התובעת מס' 2 (אחייניתו של התובע מס' 1) היתה בעת התאונה נהגת רכב הפיאט. הנתבעת מס' 1 היתה בעת התאונה נהגת רכב מסוג הונדה מ.ר. 3439417 (להלן: "רכב ההונדה"). הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה מבטחת רכב ההונדה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהגת רכב הפיאט העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, היא נסעה בנתיב הנסיעה הימני של כביש דו סטרי בעל שני נתיבים. במהלך הנסיעה האטה עד כדי עצירה מלאה, ואותתה על דבר כוונתה לבצע פניה שמאל אל תוך החניה המצויה בצידו השמאלי של הכביש בו נסעה. לפתע עקף את רכבה מצד שמאל רכב ההונדה אשר נסע מאחוריה, תוך שהוא מתעלם מהאותו שהפעילה, ותוך שהוא נוסע במהירות גבוהה מאוד. בעקבות עקיפה בלתי זהירה נוצר מגע בין שני כלי הרכב, אש'ר הוביל בסופו של יום לקרות כל אותם נזקים המפורטים בכתב התביעה. כתוצאה מההתנגשות ממהירות הנסיעה הגבוהה של רכב ההונדה, זה נעצר אך ורק לאחר כ - 120 מ' ממקום ההתנגשות, תוך שמאוחר יותר נהג ההונדה החזירה אותו לזירת התאונה, על אף שהיא נתבקשה שלא לעשות כן. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח אמרה נהגת הפיאט כי לרכב ההונדה נגרמה שריטה קלה שכמעט ואינה נראית, וכי היא לא הספיקה כלל לפנות שמאלה, אלא התאונה אירעה עוד טרם הפניה ובעומדה בעצירה מוחלטת בנתיב הימני כשאותות רכבה מסמנים על דבר כוונתה לבצע פניה שמאלה. 2. נהגת רכב ההונדה טענה בדיון כדלקמן: לדבריה, המרחק בין שני כלי הרכב עמד על כ - 100 מ'. עוד הוסיפה כי רכב הפיאט סטה במהלך נסיעתו ימינה, ונעמד בצמוד למדרכה המצויה בצידו הימני של נתיב הנסיעה. כן הוסיפה וציינה כי לא נראה כל איתות שהוא ברכב הפיאט. לאחר עמידת רכב הפיאט בצידו הימני של נתיב הנסיעה ובצמוד למדרכה, עקף רכב ההונדה את רכב הפיאט, ובמהלך העקיפה החליטה נהגת הפיאט לחזור שוב לתנועה, והתנגשה בדופן הימני של רכב ההונדה באמצעות צידו השמאלי של הפיאט. 3. העדה מטעם התובעים, הגב' חטיב עזאב, העידה בדיון כי נכחה בעת האירוע בסמוך מאוד לקרות התאונה, וכי רכב הפיאט נעמד בסמוך למדרכה המצויה בצידו הימני של נתיב הנסיעה על מנת לחנות למקביל לו. העדה לא ידעה לענות לשאלות רלוונטיות אשר הופנו אליה ע"י ביהמ"ש. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב פיאט ותצלומי נזקי כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הפיאט נדחית. ה כאמור, אני דוחה את תביעת בעלי רכב הפיאט , והנימוקים הם כדלקמן: הנהגות אחראיות באותה מידה לתאונה. אני קובעת כי התובעת ביקשה לבצע פעולת הפניה שמאלה ללא שאותתה על דבר כוונתה זו לפני כן, וכי עצירת רכבה באמצע הכביש בלא שניתנה לכך כל אות, הינה פעולה מסוכנת אשר בסופו של יום גרמה לקרות התאונה. כמו כן אני קובעת כי הנתבעת אף היא לא פעלה כדין באשר ביצעה פעולת עקיפה שלא כדין. מאחר שהבחינה כי רכב הפיאט נעמד לפתע באמצע הכביש, ובמיוחד לאור העובדה כי המרחק בין שני כלי הרכ, כך לפי דבריה בפרוטוקול הדיון, היה גדול למדי, היה עליה לנקוט אמצעי זהירות מוגברים טרם החלה בפעולת העקיפה. העובדה שלא נקטה כל אמצעי זהירות ממין זה הביאה בין היתר לקרות התאונה. 2. בנסיבות העניין ועקב רשלנותה התורמת העומדת על 100% של התובעת אני קובעת כי התביעה נדחית ללא צו להוצאות. ו. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהאיתות