על פי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 התיישנות עבירת קנס שהיא עבירת "חטא" היא 3 שנים. טענת הנתבעת היא כי דרישת התשלום הראשונה נשלחה לתובעת ביום 07.12.03 בדואר רשום, וכי הדואר הרשום נשלח לכתובתה של התובעת כפי שעודכנה באותה העת במשרד הרישוי (שכן באותה העת פעלו לפי הכתובת המעודכנת במשרד הרישוי, ורק בשלב מאוחר יותר הונחו לבדוק גם את הכתובות במשרד הפנים). להלן פסק דין בנושא התיישנות דוח חנייה: עניינה של תביעה זו הוא בטענת התובעת כי עונש הקנס אשר הוטל עליה בגין דו"ח חנייה התיישן ועל כן לא ניתן היה לגבותו. בכתב התביעה אשר הוגש על ידי התובעת נטען כי ביום 22.11.07 קיבלה דרישה לתשלום מס על פי סעיפים 4 ו- 5לפקודת המיסים (גביה) התראה אחרונה לפני עיקולים. הודעה זו נשלחה אליה בדואר רשום והיא נדרשה לשלם סך של 493.5 ₪ בגין דו"ח חניה בשל עבירת חניה אשר בוצעה ביום 26.08.03 למעלה מארבע שנים לפני קבלת ההודעה. על פי ההודעה עולה כי הקנס המקורי עמד על סך של 70 ₪ וכי סכום הקנס בתוספת פיגורים עמד על סך של 129.5 ₪ וכי לסכום זה התווסף סך של 364 ₪ כהוצאות. לטענת התובעת עם קבלת ההודעה נודע לה לראשונה על העבירה המיוחסת לה וכי כבר במועד זה נדרשה לשלם סכום הגבוה ב- 423.5 ₪ מגובה הקנס המקורי. לטענת התובעת היות ועל פי החוק יש להודיע על עבירת קנס תוך שנה מיום ביצוע העבירה, שאם לא כן היא מתיישנת, וכי בחלוף שלוש שנים מתיישן העונש שהוטל ואין להמשיך בביצועו, פנתה לבאי כוח הנתבעת בדרישה לביטול ההליכים נגדה שכן הקנס והעונש התיישנו. לטענת התובעת במסגרת החלפת המכתבים בינה לבין באי כוח הנתבעת נשלחה לה ביום 02.06.08 הודעה על ביצוע פעולה בכוח והפעם נדרשה לשלם סך של 683.5 ₪. לטענתה לא היה מקום לחייבה ב- 190 ₪ נוספים בעת שהייתה מיוצגת, וכי טענת הנתבעת כי לא קיבלה מכתבו של ב"כ התובעת תמוהה נוכח העובדה כי אושר קבלת המכתב בפקס' עם נציגת הנתבעת. לטענת התובעת עת פנתה לנתבעת לצורך הצגת אישורים על משלוח ההודעות בדואר רשום, טענתה הנתבעת כי הודעת הקנס הראשונה נשלחה אליה בדואר רשום ביום 07.12.03 ולאחר מכן בימים 09.03.05, 29.10.06, 04.11.07 וביום 12.02.08. כאשר לתמיכה בטענתה זו הציגה אישור על שליחת דואר רשום ביום 07.12.03 בלבד. לטענת התובעת לא קיבלה לידיה אף אחד מהמכתבים אשר נשלחו על ידי התובעת כולל המכתב שנשלח בדואר רשום ביום 07.12.03. עוד טענה התובעת כי שיעור ההוצאות והגביה בהם חויבה הוא חסר כל פרופורציה, וכי ביום 18.12.08 פנתה העירייה להליכים מנהליים ועיקלה מחשבונה סך של 677.5 ₪. הסעדים אשר התבקשו בתביעת התובעת הם : השבת הסך של 677.5 ₪ אשר עוקלו מחשבונה בתוספת 13.8 ₪ העמלה בה חויב חשבונה עקב העיקול; לחילופין מבקשת התובעת כי ביהמ"ש יורה לנתבעת להשיב לתובעת כל סכום מעבר לסך של 70 ₪, שהוא גובה הקנס המקורי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; כן מבקשת התובעת לחייב הנתבעת בסך של 500 ₪ בגין עגמת נפש ואובדן ימי עבודה וכן לחייב הנתבעת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. בכתב ההגנה אשר הוגש על ידי הנתבעת נטען כי בכל הנוגע לטענות התובעת בדבר התיישנות העבירה, הרי שבית המשפט לתביעות קטנות נעדר הסמכות לדון בטענות אלו, כאשר לעניין זה ציינה הנתבעת כי שלחה הודעת תשלום קנס בדואר רשום אל התובעת בתוך שנה מיום ביצוע העבירה. לטענת הנתבעת לאורך השנים ניסתה לגבות את החוב ושלחה דרישת חוב בתקופות הקצרות משלוש שנים. לטענת הנתבעת המועד של 22.11.07 המועד בו טוענת התובעת כי נודע לה לראשונה על הקנסות, הרי שהיות ופעלה לגבות את הקנס למשל במשלוח דרישה מיום 24.01.05, הרי שלאור הודעת התובעת כי קיבלה את המכתב מיום 04.11.07 הרי שדי במכתב מיום 24.01.05 כדי להוכיח כי הקנס לא התיישן. לטענת הנתבעת התובעת ככל הנראה לא התגוררה במשך שנים בכתובתה הרשומה במשרד הפנים ברח' כצלנסון 6 בירושלים ומשום כך מכתב הדרישה שנשלח אליה ביום 24.01.05 ואף גובה המס אשר ביקש להזהירה בטרם יפעל לעיקול מיטלטליה בכתובת זאת מיום 17.08.06 מצאו כי התובעת אינה מתגוררת במקום. באשר לטענות התובעת כי הנתבעת לא השיבה לפניותיה טענה הנתבעת שאין זה נכון וכי פניותיה של התובעת נענו, אך היות והתובעת המשיכה לעמוד בסירובה לשלם את החוב בגין הקנס לא נותרה לנתבעת ברירה אלא להגביר את הליכי הגבייה עד אשר הצליחה לעקל את חשבון הבנק של התובעת עיקול שבאמצעותו גבתה בסופו של דבר את חוב הקנס. באשר להוצאות הגבייה הרי שלטענת הנתבעת היא פעלה בהדרגה ובסבירות בניסיונותיה לאיתור התובעת ונכסיה, וכי הסכומים אשר הושתו על התובעת הם סכומים סבירים. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים אשר הוגשו על ידם ולאחר שמיעת העדויות בתיק אני קובעת כין דין התביעה להתקבל. ראשית אציין כי הדיון להלן ייעשה רק באשר לטענות התובעת בדבר התיישנות הקנס-העונש, ולא תעשה כל התייחסות להתיישנות העבירה נושא המצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים. על פי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 התיישנות עבירת קנס שהיא עבירת "חטא" היא 3 שנים. טענת הנתבעת היא כי דרישת התשלום הראשונה נשלחה לתובעת ביום 07.12.03 בדואר רשום, וכי הדואר הרשום נשלח לכתובתה של התובעת כפי שעודכנה באותה העת במשרד הרישוי (שכן באותה העת פעלו לפי הכתובת המעודכנת במשרד הרישוי, ורק בשלב מאוחר יותר הונחו לבדוק גם את הכתובות במשרד הפנים). עוד טענה הנתבעת כי נשלחו לנתבעת מכתבים נוספים במהלך השנים, כך למשל ביום 24.01.05, ועל כן בעת קבלת מכתב הדרישה מיום 04.11.07 טרם חלפה תקופת ההתיישנות. אף אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת כי שליחת דרישת התשלום הראשונה לתובעת היא המצאה כדין וזאת בהתאם לתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי הקובעת חזקה כי דבר דואר רשום מתקבל אצל נמען אף ללא חתימה על אישור מסירה תוך 15 יום מיום המשלוח, כאשר חזקה זו ניתנת לסתירה (ראו לעניין זה טענות התובעת בדבר מקום מגוריה וטענות הנתבעת מנגד לפיהן במועד נשוא התביעה ההמצאות נעשו לכתובת אשר עודכנה במשרד הרישוי), הרי שעל מנת לעצור את תקופת ההתיישנות של הקנס, היה על הנתבעת לשלוח דרישת תשלום חוזרת לתשלום הקנס שהוטל בדו"ח חניה ואשר בהתאם לפסיקה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעותו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי ונקיטת מהלך שכזה לפני חלוף תקופת ההתיישנות מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומנין התקופה מתחיל מראשיתו (ראו לעניין זה בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542). במקרה הנדון הנתבעת לא הוכיחה לבית המשפט ולא הציגה בפניו אסמכתא לכך כי יתר מכתבי הדרישה אשר לטענתה נשלחו על ידה בשלב מאוחר יותר אכן הגיעו ליעדם ולכתובתה של התובעת, אך היא לא דרשה אותם. היות ומכתבי הדרישה אשר לטענת הנתבעת נשלחו לתובעת במהלך השנים לא נשלחו בדואר רשום לא מתקיימת החזקה בדבר קבלת הדואר על ידי התובעת. על כן והיות ולא הוכח לי כי המכתבים המאוחרים יותר הגיעו אל התובעת, ובשים לב כי בעת קבלת מכתב הדרישה מיום 22.11.07 חלפו 3 שנים מיום שהקנס הפך חלוט (ביום 19.03.04) הרי שהקנס התיישן והנתבעת לא הייתה רשאית לפעול לצורך גבייתו. סוף דבר- התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לנתבעת את הסך של 677.5 ₪ אשר עוקלו מחשבונה של התובעת בצירוף עמלה בסך של 13.8 ₪ בה חויב חשבונה בגין העיקול, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגבייה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות בסך של 500 ₪. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מקבלת פסק הדין. משפט תעבורהחניההתיישנותדוח חניה