האטה לפני פקק - שמירת מרחק

בית המשפט פסק כי הנתבע נהג בחוסר זהירות ובלא ששמר על מרחק בין רכבו לבין הטנדר שנסע לפניו בניגוד להוראות תק' התעבורה בעניין; היה עליו להאט מהירות נסיעתו משהבחין כי לפניו נוצר פקק תנועה ובד בבד ובמסגרת אותם צעדי זהירות היה עליו לשמור על מרחק ראוי וסביר בין רכב לבין רכב הטנדר. מאחר שלא עשה כן התנגש ברכב הטנדר, עד אשר זה האחרון בחוסר ברירה ססיט רכבו שמאלה, ורק מזל מנע אף ממנו להתנגש בכלי רכב אחרים שיכולים היו להיות אותה עת בנתיב הנסיעה השמאלי המנוגד. להלן פסק דין בנושא שמירת מרחק - האטה לפני פקק: פסק דין זה נכתב ללא עיון בתיק המשטרה שלא ניתן היה לצלמו. א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 20/3/09 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה בעלי טנדר מסוג מיצובישי מ.ר. 2274910 (להלן: "הטנדר"). הנתבע היה בעת התאונה נהג רכב מ.ר. 5258802 (להלן: "הרכב הנתבע "). הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה מבטחת הרכב הנתבע. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג הטנדר העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בנתיב הימני של כביש דו סטרי בעל שני נתיבי נסיעה בעוד הרכב הנתבע נסע מאחוריו. משהבחין כי לפניו פקק תנועה, והוא עתיד להשתלב בו, האט מהירות נסיעתו תוך שהוא שומר על מרחק של 5-6 מ' מהרכב שנסע לפניו, והתבונן במראה על מנת לבחון מה קורה מאחוריו, אזי הוא הבחין כי רכב הנתבע מגיע אליו מאחור במהירות גבוהה ביותר, ועל מנת למנוע התנגשות הסיט רכבו שמאלה עד כדי גלישה מסוימת לנתיב הנסיעה הנגדי. אותה עת ממש התנגש ברכבו הרכב הנתבע, וגרם לו להדיפת רכבו אל תוך נתיב הנסיעה הנגדי. לשאלת נציגת הנתבעת מס' 2 ענה הנהג ואמר כי סטה דווקא לצד שמאל ולא לימין שם מצויים השוליים של הכביש מאחר שהבחין כי בקטע הכביש ההוא בנתיב הנגדי לא היו כל כלי רכב אחרים אותה עת. עוד הכחיש התובע טענת נציגת חברת הביטוח כי עובר להתנגשות רכבו נסע בשולי הכביש, ולאחר שהוא התפרץ פנימה בפתאומיות וללא כל התראה מוקדמת לנתיב הימני, התנגש ברכבו רכב הנתבע. 2. נהג רכב הנתבע העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע מאחורי רכב של צד ג' תוך שהוא שומר על מרחק של כ - 6-7 מ'. אותה עת ובהפתעה גמורה וללא כל איתות על כך, התפרץ הטנדר ממקום הימצאו בשולי הכביש, ופלש אל תוך המרווח שהוא שמר בין רכבו לבין רכב צד ג', וכך אירעה ההתנגשות בין כלי הרכב. הנהג טען עוד כי לא הבחין כלל עובר לתאונה בהימצאותו של הטנדר בשולי הכביש. ד. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי הטנדר ותצלולמי נזקי כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב התובע מתקבלת. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב התובע, והנימוקים הם כדלקמן: אני מקבלת עדות התובע אשר הותירה עלי רושם אמין. הצילומים של הנזקים מחזקים גרסת התובע. אני קובעת כי הנתבע נהג בחוסר זהירות ובלא ששמר על מרחק בין רכבו לבין הטנדר שנסע לפניו בניגוד להוראות תק' התעבורה בעניין; היה עליו להאט מהירות נסיעתו משהבחין כי לפניו נוצר פקק תנועה ובד בבד ובמסגרת אותם צעדי זהירות היה עליו לשמור על מרחק ראוי וסביר בין רכב לבין רכב הטנדר. מאחר שלא עשה כן התנגש ברכב הטנדר, עד אשר זה האחרון בחוסר ברירה ססיט רכבו שמאלה, ורק מזל מנע אף ממנו להתנגש בכלי רכב אחרים שיכולים היו להיות אותה עת בנתיב הנסיעה השמאלי המנוגד. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי הטנדר 16,052 וכן את שכר טרחת השמאי בסך 1,444 ומוסיפה הוצאות בסך 800 ₪. סך כל נזקי התובע שהתקבלו הינו 18,296 ₪. ו הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לבעלי רכב הטנדר את הסכום בסך 18,296 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחק