להלן פסק דין בנושא דחיית תביעת ליקויי בניה - תביעות קטנות: 1. ביום 29.4.04 רכשו התובעים דירה מהנתבעים ובחוזה הרכישה התחייבו הנתבעים לתקן כל ליקוי או פגם או אי התאמה שיתגלו בנכס בתקופת הבדק ובתקופת האחריות. בנוסף התחייבו הנתבעים, שהתיקונים יבוצעו בתוך זמן סביר ממועד קבלת הודעה על קיומם. לאחר שהתובעים נכנסו לדירה, התגלו ליקויים מסוימים ובהתאם לזכויותיהם על פי ההסכם, פנו אל הנתבעים בבקשה לתקן הליקויים. התובעים מאשרים, שאכן התיקונים בוצעו, ברם הם מלינים על כך שהם תוקנו לאחר תכתובת עניפה ופניות חוזרות ונשנות. בשל הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מכך שנקבעו להם מועדים לתיקון ובעלי המקצוע לא הגיעו באותם מועדים ומאחר ובעקבות כך איבדו התובעים 37 ימי עבודה במצטבר ונגרם להם עוגמת נפש - הם תובעים פיצוי על כך בסך של 30,000 ₪. 2. הנתבעת 1, 2 הגישה כתב הגנה בשמן ובשם הנתבעת מס' 3, בו מבקשות הן לדחות את תביעת התובעים, משום שלנתבעות אין חבות בפיצוי התובעים וכמובן שלא בסכום השרירותי הנתבע על ידם וכן נטענו, בין היתר, הטענות הבאות: א. דירת התובעים נמסרה להם בסוף חודש דצמבר 2004 ותיקון הליקויים, שלא היה בהם בכדי למנוע את השימוש הסביר היו אמורים להתבצע באופן מרוכז בכלל הדירות בבניין ולא מיד עם התגלות הליקוי - בניגוד לציפיות התובעים העולות מכתב התביעה. טיפולן של הנתבעות בפניות התובעים, באמצעות הקבלן המבצע, כמו ביתר פניות הדיירים היה מקצועי ויעיל. ב. התובעים, בהתנהלותם, אחראים למקרים בהם התקיימה אי הבנה בקשר למועד אספקת מוצרים ו/או התקנתם - זאת עקב אי תשלום התובעים עבור מוצרים שהזמינו. מכל מקום, לא ניתן ללמוד על כל קשר בין ניצול ימי חופשה במועדים הנזכרים על ידם ובין ביצוע תיקונים ו/או אספקת מוצרים לדירת התובעים. התובעים לא הוכיחו, שניצלו את ימי החופשה בהמתנה לנציגי הנתבעות והנתבעות מצביעות על אי התאמות בימי החופשה אף במסמכים שצורפו לכתב התביעה. הנתבעות טוענות, שהתובעים הגזימו, הפריזו ונקבו במספר ימי חופשה שרירותיים במטרה להגדיל באופן מלאכותי את נזקיהם - המוכחשים על ידי הנתבעות. 3. א. הנתבעות מוסיפות גם, שגם אם בית המשפט יקבע חבות בתשלום כלשהו לתובעים, אזי סבורות הנתבעות שעל מליבו בנייה בע"מ (להלן: "מליבו") לשפותה על כל סכום שיהיה על הנתבעות לשלם- זאת משום שמליבו שימשה הקבלן המבצע בבניין בו מצויה דירת התובעים והיא אחראית מכח הסכם בין הנתבעות ובין מליבו על ביצוע תיקוני בדק ואחריות בדירה וכן בהיותה אחראית לתוצאות כל פגיעה אבדן או נזק שיגרמו לרכושו או לגופו של כל אדם תוך כדי או עקב ביצוע העבודות וביצוע החוזה ולכן הגישו הנתבעות הודעת צד ג' למליבו. ב. מליבו הגישה כתב הגנה, בו נטען גם לגופו של כתב התביעה ולדעתה יש לדחות את תביעת התובעים לאור האמור בסעיף 10.3 להסכם המכר. מליבו טוענת, כי חובת התיקון של המוכרים בהתאם להסכם קוימה במלואה ובדירת התובעים אין ליקויי בנייה וכל התיקונים בוצעו בתקופה קצרה יחסית ממועד מסירת הדירה לידי התובעים. ועוד נטען, שחלק נכבד ביותר מטענות התובעים נוגע לפריטים שהוזמנו ישירות על ידם מספקים שונים היות והתובעים ביקשו לשדרג את דירתם ואם נגרמו להם הפסדי ימי עבודה, הרי שימים אלה נוצלו למטרות שאינן תלויות במליבו. 4. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות של כל הצדדים ובמסמכים שצורפו לכ"א מכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הצדדים עצמם, הגעתי למסקנה, שהתובעים לא הוכיחו תביעתם עד כדי להעניק להם פיצוי בסך של 30,000 ₪ או כל סכום פיצוי אחר - זאת לאור הנימוקים הבאים: א. אין מחלוקת בשאלת ימי החופשה אותם לקחו התובעים לצורך טיפול בתיקוני הדירה או בהשלמת פריטים לדירה, ברם התובעים לא הוכיחו כי ימי החופשה אכן נלקחו אך ורק בשל הבטחות נציגי הנתבעות להגיע לדירה לבצע תיקונים ושהם לא הגיעו בזמן שנקבע. אין גם מחלוקת בין הצדדים, שתיקוני הליקויים בוצעו בפועל ועל כך אין להם לתובעים כל תביעה, ברם תביעתם מתרכזת בהפסדי ימי עבודה, ימי חופשה ועוגמת נפש והתובעים מעריכים הפסדים אלה בסכום של 30,000 ₪, מבלי לפרט כיצד מורכב סכום זה וכיצד הגיעו התובעים בדיוק לסכום תביעה כזה. ב. התובעים צרפו לכתב התביעה מסמכים רבים, אך לא הועילו לצרף את החוזה עליו הם מסתמכים ובמיוחד על האמור בסעיפים 10.1 ו- 10.2 לחוזה. את הסעיפים הרלוונטיים הנ"ל צרפו הנתבעות ומליבו. לכן, יש לבחון האמור בסעיפים הנ"ל וכמו כן אין להתעלם מהאמור בסעיף 10.3 לחוזה. ג. לתובעים נמסרה הדירה בסוף חודש דצמבר 2004 ורוב התכתבויות התובעים נושאים תאריכים משנת 2005 ו-2006 ולא ברור ולא מוסבר על ידי התובעים מה הסיבה להשהייה בהגשת תביעה עד שנת 2009. התובעים גם לא נתנו כל נימוק משכנע לסיבת הגשת התביעה באיחור של שנים. אני מסכים לטענת הנתבעות, שתלושי המשכורת אשר צורפו לכתב התביעה והשייכים לתובעת, מתייחסים לחודשים יולי- אוגוסט 2005 ואילו תלושי המשכורת של התובע מתייחסים לחודשים יולי, אוקטובר 2005, כאשר אין להוציא מכלל אפשרות שחודשים אלה הם ממילא ימי חופש שנתיים שנקלחו על ידי התובעים. סעיף 10.2 לחוזה קובע, שהמוכרים יבצעו תיקונים תוך זמן סביר ממועד קבלת הודעה על קיומם במגמה לבצע את תיקון כל הליקויים בכל הנכסים שבבית וברכוש המשותף ברצף אחד. התובעים כלל לא מפרטים בכתב התביעה באיזה תאריכים הוזמנו נציגי הנתבעות לבצע התיקונים ומתי הגיעו בפועל על מנת להצביע האם היה זה זמן סביר בין ההודעה ובין ההגעה לבצע התיקונים. הרי התובעים מודים שהתיקונים בסופו של יום בוצעו ולכן חשוב לדעת כמה זמן עבר בין ההזמנה ובין ביצוע העבודה, או מה הם הימים שחיכו בפועל לעובד זה או אחר וההמתנה הייתה לשווא, יען כי אותו עובד לא הגיע. ד. בחנתי את תלושי השכר ואת המועדים הנזכרים במכתבי התובעים (אשר צורפו לכתב התביעה) ואני מסכים עם טענת הנתבעות, שאין התאמה בין המועדים של ההמתנה לביצוע העבודה ובין נקיבת מועדי ימי החופש. זאת ועוד, מתלושי המשכורת לא ניתן לספור 37 ימי העידרות גם של התובע וגם של התובעת והשאלה היא מדוע היה על שניהם להיעדר מהעבודה בעת ובעונה אחת. אגב, ימי החופשה שנלקחו על ידי התובעים והקשורים לתיקונים משתנים מפעם בפעם ואין קביעה חד משמעית כמה ימי חופשה נוצלו באמת לצורך המתנה לבוא עובדי הנתבעות על מנת לבצע תיקונים. במכתב מיום 20.7.06, למשל, תובעים התובעים פיצוי עבור 46 ימי עבודה, בכתב התביעה תובעים 37 ימים, בעדותו של התובע בבית המשפט טוען ל-39 ימי חופשה (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 17- 18)- אך בפועל לא הוכיחו התובעים ימים שנלקחו אך ורק בשל ההמתנה לנציגי הנתבעות לבצע התיקונים. מהאמור במכתבים שצרפו התובעים לכתב התביעה עולה בפירוש, שלא כל ימי החופשה היו קשורים עם הבטחות נציגי הנתבעת לבוא לבצע תיקונים, אלא היו אלה גם ימים שהתובעים הזמינו מוצרים שלא היו קשורים עם הנתבעות או עם מליבו. אם התובעים היו צריכים לנסוע לאשדוד לצורך בחירת קרמיקה - מדוע על הנתבעות לפצות את התובע בגין ימים אלה וישנן עוד דוגמאות רבות העולות מאותם מכתבים שצורפו לכתב התביעה. ה. התובעים גם נקבו בכתב התביעה סכום שרירותי של 30,000 ₪ - רק על מנת להגיע לסכום המקסימלי שבסמכות בית משפט זה- מבלי לפרט ומבלי להציג בפני בית המשפט מדוע דווקא סכום זה. התובעים לא טרחו לציין בכתב התביעה, מה ערכה של שעת עבודה ומכל מקום כל חישוב שבית המשפט לא יעשה - דבר שהיה על התובעים לעשות- אזי גם אם ניקח את כל ה-37 ימים כהפסד ימי עבודה לא מתקבל על הדעת שהסכום יגיע לסך של 30,000 ₪, במיוחד כאשר מתלוש המשכורת של התובעת עולה ששעת עבודה ערכה 33.23 ₪ ואילו מתלוש המשכורת של התובע עולה ששעת עבודה ערכה 46.20 ₪. גם אם ירצו התובעים לעשות חישוב של הפסד חודש עבודה של כל אחד מהם, הרי שלכל היותר הפסד כולל של שני התובעים בגין חודש עבודה יכול להגיע לסכום של 15,848 ₪ (הפסד חודש של התובעת סך של 7,404 ₪ ושל התובע סך של 8,444 ₪) שלא לדבר שאין לקחת בחשבון סכומים אלה כהפסד של ממש. ו. אם לא די בכל אלה, הרי שמקבל אנוכי את טענת מליבו המסתמכת על הוראות סעיף 10.3 לחוזה בו נקבע, בין היתר: "הקונה מוותר בזאת על כל תביעה ועל כל טענה שעשויה להיות לו בקשר עם זמן ביצוע התיקונים או בקשר עם אי נוחות, ככל שתיגרם לו כתוצאה מכך, וזאת אף אם התיקונים נוגעים לנכס אחר שבבית ...בכפוף לכך שהמוכרים יעשו כמיטב יכולתם, על מנת לצמצם את אי הנוחות העשויה להיגרם לקונה עקב ביצוע התיקונים...". לכן, גם לאור הוראות סעיף זה, לא זכאים התובעים לקבל את הסעד המבוקש והם גם לא הוכיחו שהמוכרים לא עשו כמיטב יכולתם לצמצם את אי הנוחות. 5. סוף דבר, לאור הנימוקים שהובאו בהרחבה לעיל, אני קובע שהתובעים לא הוכיחו את תביעתם ואני מחליט לדחות את התביעה. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעות, לכולן ביחד ו/או לכ"א בנפרד, הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כפועל יוצא מתוצאות פסק הדין, אני מחליט לדחות את ההודעה לצד ג' - ששלחו הנתבעות למליבו בנייה בע"מ - זאת ללא הוצאות. בניהליקויי בניהתביעות קטנות