בנוסף, לסמכויות הרחבות שניתנו למנהל הרכבת, כדוגמת הכנסת שינויים בלוחות הזמנים, מסיבות הנתונות לשיקול דעתו וללא חובת היועצות עם גורם אחר וכן הסמכות לבטל עצירות של הרכבת ומניעת העלאת נוסעים, הוענקו לו גם סמכויות כלליות אחרות, כאמור בסעיף 7 לתקנות. כמו כן, סעיף 8(א) לתקנות שכותרתו "תביעות נוסעים" קובע: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות". להלן פסק דין בנושא פיצוי נוסעים על איחור רכבת - איחור רכבת מעל 30 דקות: לפי החלטת כב' השופט י' ענבר בבר"ע 508/08, אני שבה לדון בתביעה זו, בשאלות בהן התבקשתי להכריע כדלהלן: האם עומדת לתובע הזכות לפיצוי, שלא על פי נוהל 360504 למתן פיצוי לנוסעים בגין איחור רכבת (להלן - "הנוהל") שהותקן ע"י מנהל הרכבת, מכוח תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס-2000 (להלן - "התקנות") בגין איחורים בהגעת רכבת וזאת, הן לפי דיני הנזיקין והן לפי דיני החוזים, בהיעדר סעיף יחוד עילה בפקודת מסילות הברזל ובתקנות, שהותקנו מכוחה. האם מנכ"ל הרכבת, היה מוסמך להתקין את הנוהל והאם הנוהל סביר, לנוכח התנאים שנקבעו בו, למתן פיצוי בגין איחורי רכבת ושיעורו וכן עקב ניגוד עניינים ליכאורי של מנהל הרכבת, בהתקינו את הנוהל. לכך השלכה על שאלת הזכות לפיצוי בגין איחורים של פחות מ-30 דקות, אשר לגביהם לא עומדת לנוסע הזכות לפיצוי לפי הנוהל וכן לשאלת גובה הפיצוי לנוסע על פי הנוהל, באיחורים של מעל 30 דקות. בחינת הזכות לפיצוי ושיעורו, בנוגע לאירועים בהם הרכבת לא הגיעה והוברר כי למעשה היה ביטול של נסיעה ולא איחור בהגעה, בשים לב לסעיף 6.1 לנוהל. המסגרת הנורמטיבית: חברת רכבת ישראל בע"מ, אושרה כחברה ממשלתית בע"מ ביום 15.1.98. בהתאם לכך, בוטל חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד-2004 למעט, סעיף 1א. בהגדרות שבחוק והפרק התשיעי בו הנוגע להעברת נכסים. סעיפים אלו, התווספו לחוק רשות הנמלים והרכבות (תיקון מס' 11), התשס"ג-2002 ומכוחו, הועברה פעילות הרכבת לחברת רכבת ישראל בע"מ. מסעיף 57(א) לפקודת מסילות הברזל (נוסח חדש), התשל"ב-1972 (להלן - "הפקודה") קובע: "השר רשאי להתקין תקנות בדבר הפעלת מסילה בין היתר בעניינים אלה: 1) תנאי נסיעה לרבות תנאי האחריות בשל חבלה לנוסעים". מכוח סעיף 57(א) לפקודה הותקנו התקנות ובסעיף 6 לתקנות נקבע: "6(א) המנהל יפרסם לוח זמנים לנסיעה ברכבת בכל אחד מהקווים (להלן - לוח זמנים); לוח הזמנים יהיה תקף החל במועד הנקוב בו לתחילתו וכל עוד לא בוטל, ואולם רשאי המנהל, בכל עת, לשנות זמני נסיעה מסיבות תפעוליות, בטיחותיות או בטחוניות". - - - (ד) במקרה של עומס נוסעים רשאי המנהל - - - (ד)(3) לבטל עצירה בתחנה שבקו הנסיעה המפורטת בלוח הזמנים, ובלבד שהודעה מתאימה ניתנה לנוסעים, ככל האפשר לפני יציאת הרכבת. (ה) נהג המנהל כאמור בתקנת משנה (ד)(2) או (3) זכאי נוסע, אם נמנעה נסיעתו, כולה או מקצתה, להחזר דמי הנסיעה ששילם בעד אותה נסיעה בלבד בכרטיס לנסיעה בודדת, תמורת החזר הכרטיס, או בכרטיסיה אם נוקבה, בגין אותה נסיעה". בנוסף, לסמכויות הרחבות שניתנו למנהל הרכבת, כדוגמת הכנסת שינויים בלוחות הזמנים, מסיבות הנתונות לשיקול דעתו וללא חובת היועצות עם גורם אחר וכן הסמכות לבטל עצירות של הרכבת ומניעת העלאת נוסעים, הוענקו לו גם סמכויות כלליות אחרות, כאמור בסעיף 7 לתקנות. כמו כן, סעיף 8(א) לתקנות שכותרתו "תביעות נוסעים" קובע: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות". מכאן עולה כי מתקין התקנות, הכיר באיחור המזכה את הנוסע בפיצוי, דווקא אם הוא עולה על 30 דקות. מכלל הן אתה שומע לאו, לעניין איחור קצר מזה ובהתאם לכך, הותקן הנוהל והתנאי למתן פיצוי לנוסע לפי פרק זמן זה של האיחור. הסמכות לקביעת הנוהל, נמסרה ל"מנהל" כאמור בסעיף 8 לתקנות, כהגדרתו בפקודה. בסעיף 1 לפקודה הוגדר "המנהל": "(1) לעניין מסילות הברזל של הרשות-הרשות" ואילו "הרשות" הוגדרה, בסיפא של סעיף 1 לפקודה: "רשות הנמלים והרכבות על פי חוק רשות הנמלים והרכבות, תשכ"א-1961". בסעיף 26 לדברי ההסבר להצעת חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד-2003 (מיום 9.10.03), הוצע לבטל את חוק רשות הנמלים, אך לא נקבעה הגדרה אחרת בפקודה בהתאם לכך, ל"מנהל". עיון בחקיקה הרלוונטית לרכבת, ניתן ללמוד כי "המנהל", הוא 'מנהל הרכבת'. כגון: על פי סעיף 1 לתקנות התעבורה, מנהל הרכבת ישמש כ"רשות תמרור מקומית" ושיקול הדעת בידו, בנוגע לסגירת מפגשי מסילה ובקבלת החלטות תעבורתיות אחרות. המחוקק, לא הורה על מנהל אחר, המוסמך לפעול כרשות תמרור מקומית ובהתאם לכך, אף מצינו בבג"ץ 7803/05 יוסף מרשלון נ' שר התחבורה, מר מאיר שטרית ואח' ניתן ביום 19.1.06 כי מנכ"ל הנתבעת, רכבת ישראל בע"מ, הוא המנהל המוסמך בנדון (בפיסקה 5 לפסק הדין). עם ביטול "הרשות", שהוקמה מכוח חוק רשות הנמלים שבוטל, לא נקבע בחקיקה, מינוי של אורגן או גורם אחר במקומו של מנהל הרכבת, על מנת להבטיח המשך ביצוען של הוראות החוק אשר אמורות להתבצע, ע"י מנהל הרכבת. לפיכך ובהתאם לסעיפים 22 (2) (3) ו-23 לחוק הפרשנות, אין בביטולו של חוק רשות הנמלים כדי להשפיע על פעולה קודמת לביטולו, בהתקנת הנוהל ע"י מנהל הרכבת דאז, בפרט היכן שלא נקבעה הוראה לביטולו ולא ניתנה הוראה אחרת בחוק, לעניין הפקעת סמכויות המנהל, לביצועם של נוהלים שקדמו לביטול החוק או מנגנון אחר שנקבע במקומו. בהתאם לכך אף מצינו בסעיף 1 לתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה), התשס"ה-2004 (להלן - "תקנות דמי נסיעה") בהגדרת "המנהל": "המנהל הכללי של חברת הרכבת". 5. לפיכך ובהיעדר הגדרה אחרת ל"מנהל" בפקודת המסילות למרות ביטול "הרשות", ובהתאם לחקיקה מאוחרת לפיה הוקמה הנתבעת ועל מנת להבטיח, רצף של ביצוע פעולות של הרכבת הנתונות למנהל מכוח החוק, אני קובעת כי מנהל הנתבעת, מוסמך למלא את התפקידים שנקבע בפקודה ובתקנות, כי על המנהל לבצעם. עוד יוער, כי מתקין הנוהל נשוא המחלוקת בתובענה זו הוא מנהל הרכבת דאז, עוד בטרם הוקמה הנתבעת ובעת בה, מנהל הרכבת כיהן כ"רשות", לפי סעיף 4(1) לפקודה, מכוח הסמכה שניתנה לו לשמש כ"רשות" (פורסם בילקוט פרסומים 681, עמ' 1445). הסמכה זו, אומצה בדומה להסמכות אחרות שניתנו מכוח הפקודה ובלבד שהיו תקפות, ערב תיקון מס' 11 לחוק, כאמור בסעיף 59(2) לחוק (ראה: ה"פ 105/03 רשות הנמלים והרכבות נ' סולימן יצחק אח' ניתן ביום 24.7.03). התנאי שנקבע בנוהל למתן פיצוי, רק היכן שהיה איחור העולה על 30 דקות, הוא בהתאם לתקנות, שקבעו נורמה זו למתן פיצוי. לפיכך אני קובעת, כי עמדה לנתבעת הסמכות לאשר את הפיצוי לתובע, לפי הנוהל שהותקן ע"י המנהל, מכוח התקנות ובהתאם לנורמות שהותוו על ידו. בקביעותי לעיל, אין כדי לגרוע מהצורך, בבחינה מחדש ע"י המחוקק, בנוגע להיקף הסמכויות שראוי שיהיו בידי המנהל, לנוכח הקמת הנתבעת כחברה ממשלתית וביטול רכבת ישראל ולנוכח הספק העולה בנוגע להיקף הפיקוח על ע"י משרד התחבורה, על מתן השירותים ע"י הנתבעת (כאמור בפסק הדין הקודם שניתן על ידי בתיק זה). התובע, תוקף את סבירות הנוהל בשל ניגוד אינטרסים של המנהל שהתקין את הנוהל. עיון בפקודה מלמד, כי המחוקק היקנה סמכות זו בידי המנהל ואף היקנה לו סמכויות רחבות מאלו ובכלל זה סמכויות, הפוגעות בזכויות הפרט על מקרקעין שבבעלותו, גם הן ניתנו על פי החוק בידי מנהל הרכבת, תוך הסתמכות על שיקול דעתו. כדוגמת, הסמכות שניתנה למנהל בסעיף 6 לפקודה: "משנסללה מסילה יבנה המנהל ויקיים, לטובת בעליהם ותופשיהם של מקרקעין הסמוכים למסילה, מעברי חציה, גשרים, קשתות, מנהרות (להלן - "התקני נוחות")... שלדעתו יש בהם, במספריהם ובמימדיהם לפצות על כל הפרעה שגורמת המסילה לשמוש במקרקעין שבהם היא עוברת..." אילו הותקן הנוהל ע"י מנכ"ל הנתבעת, יתכן והיה משקל רב יותר, לחששו של התובע מפני ניגוד עניינים, אף שלא משקל מכריע, לאור הוראות התקנות אשר הן שקבעו, את העיקרון המנחה בשאלת הזכות לפיצוי. הנוהל, הותקן כאמור ע"י המנהל דאז, שהוסמך לכך ולא נקבעה הוראה בחוק להעברת הסמכות בנידון לגורם אחר. בנסיבת אלו, לא מצאתי קיומו של ניגוד אינטרסים של מנהל הרכבת, שהתקין את הנוהל אשר יש בו כדי להביא לבטלותו של הנוהל. לפיכך, מנכ"ל הנתבעת, מוסמך לפעול על פי הנוהל במתן פיצוי לנוסעים. בכך, אין כדי לגרוע מהצורך בהגברת הפיקוח על הנתבעת, ע"י משרד התחבורה ומוטב, שהדבר יעוגן בחקיקה כפי שהערתי לעיל. ספק רב בעיני, אם הליך של תביעה קטנה, הוא המסגרת הדיונית המתאימה לבירור שאלות אלו, בפרט משלא צורף להליך זה שר התחבורה הואיל ולא סברתי כי יש לעשות כן בשל סוג ההליך כאמור. בנוסף, מי מהצדדים לא טרח, להציג במסגרת ראיותיו את החלטות הממשלה בנוגע להקמת הנתבעת, אשר היה מקום להידרש להן בבחינת המחלוקות המצויות בתחום המשפט המינהלי. סבירות הפיצוי: הפיצוי שנקבע בנוהל, הוא בהתאמה לפיצוי שנקבע בתקנות, להחזר כרטיס בלבד, במקרה של ביטול עצירה של רכבת בתחנה. קביעה זו, טעונה בחינה מחדש ע"י המחוקק כאמור ואיני שמה עצמי במקומו להכריע בשאלת סבירותו משמצאתי כי התקנות הותקנו כחוק והנוהל, הותקן בהתאם אליו, גם בנוגע לאיחור בהגעת רכבת. סבירות הפיצוי ותנאיו, צריכים להיבחן, בשים לב בין השאר למחירי הנסיעה ולנטל הכלכלי הכרוך בשינויו, אשר יכול וצפוי, שישפיע על מחירי הנסיעה. על פי הנוהל, אין לבחון בכל מקרה ומקרה, מה מידת אחריותה של הנתבעת לאיחור, כפי שנעשה בתקנות התעבורה ובצו פיקוח על מוצרים ושירותים, בנוגע לאיחור בהגעת אוטובוס. בנוסף, לפי הנוהל, אין לבחון אם נגרם נזק לנוסע בכל איחור ואיחור כי אם נקבע פיצוי אחיד לכל נוסע, תהיינה נסיבות האיחור, אשר תהיינה. שינוי בתקנות או בנוהל, ידרוש מטבע הדברים, הקצאת משאבים נוספים לפיצוי, בין אם בהוספת תקציב ובין אם בגריעה מסעיף תקציבי אחד לטובת האחר, על מנת לפצות את הנוסעים בגין איחור בהגעת הרכב. כמו כן, אם יבוטל הנוהל והפיצוי האחיד שנקבע על פיו, יהיה מקום ליצירת מנגנונים לבחינת אחריותה של הנתבעת, לכל איחור ואיחור ולבחינת קיומו של נזק, לכל נוסע ונוסע ושיעורו, בהתאם לנסיבותיו ובבחינת ראיותיו בנידון. יחד עם זאת, אני חוזרת וקובעת כאמור בפסק הדין הקודם, כי יש להגביר את מנגנוני הפיקוח על הנתבעת, לבחינת רמת השירות ושיפור התשתיות על ידה, הואיל ורבים האירועים, אשר בשל ליקוי בתשתיות או בשל חסרונן, מאחרת הרכבת להגיע ליעדה. לא נקבעה הוראת חוק המורה על יחוד עילה בפקודה או בתקנות, בחנתי את עילות התביעה האחרות. יוער, כי קיימות קביעות שונות בפסיקה העניפה, בשאלת גובה הפיצוי המגיע לנוסע בגין איחור ותנאיו וכך גם, ניתנו החלטות המורות על עיכוב מתן החלטה בערעור בסוגיה זו, עד להחלטת בית המשפט העליון, אשר בפניו מונח ערעור בנידון, שטרם נשמע (ראה: ת.ק. 07 678-05/ חיים אברהם פרי נ' רכבת ישראל ניתן ביום 24.10.07 ובר"ע 2619/07 שהוגש על פסק הדין ולפי החלטת כב' השופטת ברוש, עוכב הדיון בה, עד להכרעה בבית המשפט העליון בסוגיה דומה; ת.ק. 2072/06 ישראל פלס נ' רכבת ישראל בע"מ ניתן ביום 15.2.07 , ת.ק. 2081/04 ברקאי נ' רכבת ישראל ובר"ע 1694/07 שהוגש על פסק הדין ונידחה ומצוי כיום בפני בית המשפט העליון ברע"א 8188/08 וכן ת.א. 1694/07 שגית פן (בן מרגי)ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ ניתן ביום 18.9.08). העילה החוזית: ברכישת כרטיס הנסיעה, נוצרה התקשרות חוזית, בין הנוסע לנתבעת. התקשרות זו, חוסה תחת הוראות הפקודה והתקנות שהותקנו מכוחה. חוזה, נכרת בדרך של הצעה וקיבול, כאמור בסעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ונידרשת גמירות דעת של שני הצדדים להתקשר בחוזה לפי ההצעה, כאמור בסעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים. החוזה ובעניינינו, הכרטיס, הוא האמצעי המשפטי המשקף את מפגש הרצונות של הצדדים להתקשרות. בדומה לכך מצינו בע"פ מדינת ישראל נ' אגד בע"מ, פד"י לג(1) עמ' 581, בדברי כב' השופט בכור בדעת הרוב (בעמ' 583 לפסק הדין) כי נסיעה באוטובוס, הינה חוזה הסעה שמתממש בעת שהנוסע עולה לאוטובוס, כאשר אין צד אחד יכול לשנותו על דעת עצמו (על כריתת הסכם ברכישת כרטיס נסיעה ברכבת, ראה גם: ת.א. 1694/07 שגית פן (בן מרגי) ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ (שם), ת.ק. 1152/08 דולב חלי נ' רכבת ישראל בע"מ ניתן ביום 17.9.08). הנתבעת, כפופה בהתאם לכך לתקנות ואינה רשאית לשנות לפי שיקול דעתה את מחירי הנסיעה או את לוח הזמנים, למעט במקרים חריגים כמובא לעיל. הנוסע, יוצא נישכר מהגנת הוראות החוק והתקנות המכפיפות את הנתבעת אליהן ומהוות חלק מתנאי ההתקשרות ביניהם. בה בשעה, הנוסע כפוף גם הוא לתקנות ולנוהל שהותקן מכוחן, אשר קבע מה הם תנאי הפיצוי ושעורו, באופן המתיישב עם התנאים ורמת הפיצוי שנקבעה בפקודה ובתקנות, כפי שהרחבתי לעיל. הפיצוי שנקבע בנוהל, הוא בגדר פיצוי מוסכם. לא מצאתי, כי עומדת לתובע זכות לפי הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970, למתן פיצוי גבוה מזה שנקבע בנוהל לפי לשונו וההסמכה להתקינו כפיצוי מוסכם, המחייב את הצדדים לחוזה ההזמנה. אין להוסיף על הפיצוי המוסכם, באופן שיפגע בתכלית התקנת הנוהל, המחייב את הצדדים ונכונים הדברים, בפרט היכן שלא הוכח כי היה בהתנהגות הנתבעת בנוגע לאיחורים, כדי לזכות בפיצוי מעבר לפיצוי המוסכם (כדוגמת: הטעיה של הנוסעים וכיוצ"ב). כפי שנקבע ע"י כב' השופטת ר' רונן בת.א. 1694/07 שגית פן בן מרגי נ' רכבת ישראל בע"מ (שם) בסעיפים 18 ו-19 לפסק הדין: "בעניינינו, אני סבורה כי פרשנות הנוהל לאור הכללים שלעיל, מביאה למסקנה כי מטרת הנוהל היתה להגביל את הפיצוי שנוסעי הרכבת יוכלו לתבוע בגין איחורים אפשריים של הרכבת, ולא להקנות לנוסעים זכות לתבוע פיצוי קבוע ומוסכם מראש בגין נזקי האיחור... לכן אני סבורה כי אין לפרש את הנוהל כמזכה את הנוסעים לבחור בפיצוי הקבוע בנוהל כפיצוי מוסכם מראש או לבחור לתבוע את מלוא הנזקים המוכחים שלהם, אלא יש לפרשו כמגביל את שיעור הפיצוי שנוסעים יכולים לתבוע בגין איחורים ברכבת לסכום הקבוע בו". בנסיבות אלו ולפי הוראות הנוהל, המהווה חלק מההסכמות בין הצדדים לחוזה, אני דוחה את התביעה לפיצוי בעילה החוזית, מעבר לפיצוי שנקבע בנוהל. העילה הנזיקית: בחנתי את הזכות לפיצוי לפי דיני הנזיקין. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נח) קובע את עוולת הרשלנות והזכות לפיצוי, היכן שהוכחה הרשלנות. על מנת להוכיח עוולה זו, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הנוסע, הפרת חובת הזהירות ע"י סטיה מרמת התנהגות סבירה המצופה מהמזיק והוכחת קשר סיבתי בין התנהגותה, בפעולה או במחדל, לבין הנזק שנגרם לניזוק. ביחסים בין הצדדים, קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי נוסעיה, להקפדה על לוח הזמנים שנקבע בתקנות, המחייב אותה. בה בשעה, לפי התקנות למנהל הרכבת נתונה הסמכות לשנות מלוח הזמנים בנסיבות מיוחדות, כמובא לעיל, לרבות במתן הוראה לבטל עצירה של רכבת או מניעת עליית נוסעים, בשל עומס ברכבת. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות, לפיו יישאל האם אדם סביר יכול היה לצפות או צפה הלכה למעשה , את הנזק שניגרם ומה אדם סביר צריך היה לצפות (ראה: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113, 129). התובע, לא סתר את טענות הנתבעת בנוגע לסיבותיו של כל איחור ואיחור, אשר הוכח בדיווחי הנתבעת בנוגע לאיחורים, על התקלות שגרמו להן. בין אם בשל תקלות ברכבת להן המתין התובע ובין אם בתקלה ברכבת אחרת שעיכבה את אותה הרכבת, בין אם בשל תקלה מיכנית ברכבת או בתשתיות. כמו כן, היו שני אירועים, כמובא בסעיף 11. א. ו-ט"ז לכתב התביעה, בהם בוטלה הרכבת והתובע, נאלץ להמתין לרכבת אחרת. מכתב התביעה עולה כי היו מס' אירועים בהם התובע טען כי עלו נוסעים רבים בתחנה, אף מעבר לצפוי לטעמו, אף שלא נטען ולא הוכח כי היתה חריגה מהמותר. החלטת הנתבעת, לאפשר העלאת הנוסעים הממתינים בתחנה, מעידה על מאמציה לתת שירות לנוסעים אף שמטבע הדברים, צפוי שיחול עיכוב ביציאה מהתחנה בשל כך וכפועל יוצא, צפוי איחור בהגעה, לתחנה הבאה. מנהל הנתבעת, רשאי מכוח התקנות, לבטל עצירה או למנוע העלאת נוסעים נוספים אך בכך, יגרום להם להמתין עד לרכבת העוקבת, בכפוף להחזר כרטיס לנוסעים שהמתינו לה לריק. לא כך נהגה הנתבעת וביכרה, להעלות נוסעים רבים, כדי להקטין את האיחור בהגעתם ליעדם. בכך, יש כדי להעיד על מאמציה ליתן שירות לנוסיעה ובכלל זה לתובע. עיון ברשימת התקלות ביחס לכל אחד מהאירועים של איחור בהגעת הרכבת, יש בו כדי להעיד, שלא עסקינן ברשלנות של הנתבעת, כי אם בשורת תקלות, אשר לא הוכח כי ניתן היה לצפות מראש אותן ולמנוע מראש, את התרחשותן. עיכובים אלו, הביאו להתארכות הנסיעה והוכח שנגרמו בשל תקלות לא צפויות, אינן נכנסות לגדר סיכונים אשר כמדיניות משפטית יש לקבוע, כי היה בהן משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע, בפרט כאשר היה עליו ליקח בחשבון, בין שיקוליו ליסוע ברכבת, כי יכול שאירעו תקלות מסוג זה. יוער ויובהר, כי אין בקביעתי זו משום מתן הגנה בעילה נזיקית לנתבעת, לגבי כל איחור ואיחור. יתכנו נסיבות, בהן יוכח כי הנוסע הוטעה ע"י הנתבעת בפרסומיה, בהודעותיה או בהנחיותיה כדוגמת בעניין מספרו של רציף יציאת הרכבת שמנע מנוסע ליסוע בה, או היכן שהנתבעת, לא דאגה מראש ליציאת רכבת מהתחנה בשעה היעודה, אף שהדבר היה מצוי בשליטתה ולא בשל אירוע לא צפוי. במקרים אלו, יתכן חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בשל נזקי הנוסע, בכפוף להוכחת כל יסודות העוולה והנזק בגינה. לפיכך אני קובעת, כי לא הוכחה התרשלות של הנתבעת במתן השירות ולא עומדת לתובע הזכות לפיצוי בעילה נזיקית זו בעילה נזיקית אחרת. מעבר לכך ומבלי לגרוע מקביעותי בעילה החוזית, התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים משלא הביא כל ראיה להוכחת הפסד כספי או להוצאה שנגרמה לו, בגין כל איחור ואיחור. התובע טען, כי הוא איחר למקום עבודתו, באופן שהיה בו כדי להעמידו בסכנת פיטורין, אך לא הביא ראיה על פיטוריו או על איום לפטרו ואף לא הציג ראיה על ניכוי משכרו בגין האיחורים, או על נזק עקיף אחר שנגרם לו. בחנתי מחדש את מספר האיחורים, המזכים את התובע בפיצוי. בהתאם לכך אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין 8 אירועים של איחור מעל 30 דקות כאמור בפסק הדין הקודם שניתן על ידי. בנוסף, התובע זכאי לפיצוי עקב ביטול נסיעה שני אירועים נשוא התביעה לפי הוראת סעיף 6(א) לתקנות, אשר לגביהם אין נפקא מינא, אם העיכוב היה מעל 30 דקות או פחות מכך. סופם של דברים, אני חוזרת ומחייבת את הנתבעת במתן פיצוי לתובע לפי הנוהל, כפי שקבעתי בפסק הדין שניתן על ידי בתביעה זו עבור 8 איחורים מעל 30 דקות ובפיצוי בסך של 500 ש"ח בגין ההכבדה שנגרמה לו להסדרת קבלת הפיצוי לפי הנוהל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת במתן פיצוי לתובע לפי התקנות בגין שתי נסיעות שבוטלו. איני רואה מקום לסטות מגובה ההוצאות שנפסקו לטובת התובע בסך של 400 ש"ח, בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה על ידו בהליך של תביעה קטנה, אשר אינה טעונה יצוג ע"י עו"ד ואין רשות לייצוג, אלא במקרים חריגים. אין בהכשרתו של התובע כעו"ד, כדי לשנות מגובה ההוצאות שנקבעו על ידי שלא לפי תעריף לשכת עוה"ד, בשל סוג ההליך. יחד עם זאת, לנוכח התנערות הנתבעת מחובתה למתן פיצוי לתובע לפי התקנות היכן שבוטלו נסיעות וקבלת טענות התובע בנידון, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט נוספות לתובע בסך של 300 ₪, מעבר להוצאות עליהן אני חוזרת ומורה כאמור בסעיף 24 לעיל. התשלומים, ישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. איחור רכבתרכבת