אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש

הרכב של התובעת נגנב.

התובעת טענה, כי בעת קניית הרכב, הנתבע 1 אמר לה כי הרכב לא עבר תאונות דרכים שגרמו לנזקים משמעותיים, וכי לא שולמו לבעליו תשלומים בגין ירידת ערך של הרכב, ואף חתם על כך בסעיף 5 לזכרון הדברים ביניהם.

לפיכך, טענה התובעת כי הנתבע 1 רימה אותה, ועתרה כי יפצה אותה בסכום שקוזז ע"י חברת הביטוח ובהוצאות משפט, בסך כולל של 15,925 ₪.

להלן פסק דין בנושא אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש:

העובדות וטענות הצדדים
ביום 29.6.06 רכשה הגב' התובעת מ"אוטו אינטרנציונל-דוד בוטראשוילי" עסק לסחר במכוניות (להלן- הנתבע 1), רכב מסוג סובארו אימפרזה מ"ר 2916823 (להלן- הרכב). יצויין, כי במסגרת הרכישה, בוצעה גם החלפה (טרייד אין), כך שבתמורה לרכב, מסרה התובעת לנתבע 1 את רכבה הישן מסוג יונדאי אקסנט (להלן- היונדאי) וכן סך של 25,000 ₪ במזומן.

כשנה לאחר מכן, נגנב הרכב מקרבת בית התובעת, וכאשר פנתה התובעת לחברת הביטוח שביטחה אותו, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן- מנורה), הסכימה מנורה לפצותה בשווי הרכב בהפחתת ירידת ערך של 25% משוויו בגין תאונות קודמות, כשההפחתה הגיעה לסך של 14,925 ₪.
רק אז התברר לתובעת, לטענתה, כי הרכב עבר תאונת דרכים קשה בשנת 2004 והועבר לשיקום.

התובעת טענה, כי בעת קניית הרכב, הנתבע 1 אמר לה כי הרכב לא עבר תאונות דרכים שגרמו לנזקים משמעותיים, וכי לא שולמו לבעליו תשלומים בגין ירידת ערך של הרכב, ואף חתם על כך בסעיף 5 לזכרון הדברים ביניהם (יצויין כי מבדיקת הסעיף הנ"ל עולה כי הוא מתייחס ליונדאי).
לפיכך, טענה התובעת כי הנתבע 1 רימה אותה, ועתרה כי יפצה אותה בסכום שקוזז ע"י מנורה ובהוצאות משפט, בסך כולל של 15,925 ₪.

הנתבע 1 טען בכתב ההגנה, כי מכר את הרכב לתובעת לאחר שהתובעת בדקה אותו אצל מומחים מטעמה, וכי אמר לתובעת כי הרכב לאחר תאונה ולכן מכר אותו במחיר מופחת. לטענתו, חתם על זכרון הדברים, אך לא מחק את סעיף 5 בהיסח הדעת, וכי אין לחייבו בשל כך, שכן התובעת ידעה כי הרכב עבר תאונה.
בדיון שהתקיים בפני כב' השופט דניאל ביום 6.7.08, טען בעלה של התובעת כי לא ידע על תאונות קודמות שעבר הרכב, וכי אם היה יודע על כך, לא היה רוכש את הרכב. עוד הוסיף, כי לקח את הרכב לבדיקת מנוע בלבד, שכן נתן אמון בנתבע 1.
לדברי התובעת, היא עשתה סיבוב ברכב, ושאלה את הנתבע 1 האם הרכב עבר תאונות, והוא ענה שהיו תאונות קלות.

במהלך אותו דיון, טען הנתבע 1 כי התובעת ובעלה לקחו את מפתחות הרכב ולקחו את הרכב לכשעתיים לבדיקה. עוד טען, כי קנה את הרכב מאדם פרטי שלא הצהיר בפניו על התאונות הקודמות, וכי הוא בעל נסיון רב, ולא ראה ברכב עדות לתאונה קשה שעבר.
הנתבע 1 גם הטיל אחריות על חברות הביטוח, שלטענתו אחראיות לכך שהרכב תוקן וחזר לכביש, למרות שהוכרז כאובדן להלכה, וכי מנורה מנסה לחסוך תשלומי ביטוח.
עקב טענות הנתבע 1, הורה כב' השופט דניאל על צירופה של מנורה כנתבעת נוספת, על מנת לבדוק את ההסטוריה של הרכב ואת הסיבה להפחתת הפיצוי שקיבלה התובעת.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 22.12.08, הגיש נציג מנורה את חוות דעת השמאי שהוגשו בקשר לרכב בארועים קודמים (אז היה הרכב מבוטח ע"י חברות ביטוח אחרות), האחת שעניינה נזקי ברד בגינם נקבעה לרכב ירידת ערך של 5%, והשניה שעניינה תאונת דרכים קשה שגרמה לנזקים גדולים ברכב, בגינם קבע השמאי כי אם יתוקן הרכב תגרם לו ירידת ערך של 20%, ולפיכך המליץ השמאי כי הרכב יועבר לשיקום.

במהלך הדיון טענה התובעת, כי האמינה שהנתבע 1 מנהל חברה אמינה אשר אחראית למצב הרכב, והוא אף אמר לה כי הרכב באחריות. ושוב טענה כי לא ידעה כי הרכב עבר תאונה.
לטענתה, הנתבע 1 עשה לה הנחה של 3,000 ₪ ממחיר המחירון, והפחית 8,000 ₪ ממחיר המחירון של היונדאי, וזאת לאחר ששאל אם היונדאי עברה תאונה.

במהלך הדיון, טען הנתבע 1, כי הרכב הובא למגרשו ע"י בעלת הרכב, לתיווך בלבד, וכך הסביר לתובעת ולבעלה. לטענתו, כשרכב מגיע אליו בתיווך הוא לא בודק אותו, זה לא מעניין אותו והוא לא צד לעניין, אך הוא אומר ללקוח כי הרכב בתיווך וכי עליו לבדקו.
לכן טען הנתבע 1 כי כשהתובעת ובעלה לקחו את הרכב לכשעתיים, וכשחזרו הסכימו לרכוש אותו, הוא חשב שהם בדקו אותו, ורק לאחר סיום העסקה, "סגר" עם בעלת הרכב.
עוד טען הנתבע 1, כי לגבי הרכב הזה, הוא כלל לא ידע שהרכב עבר תאונה קשה, שכן בניגוד לנתבעת 2, אין לו גישה להסטוריה של הרכב.
לכן טען הנתבע 1, כי הנתבעת 2, שביטחה את הרכב במחיר מלא, צריכה גם לפצות את התובעת במחיר מלא.

לטענת נציג הנתבעת 2, בעלת הרכב שהעבירה את הרכב לנתבע 1, רכשה אותו ממגרש אורדן, אליו מועברים רכבים המיועדים לשיקום, ותמוה בעיניו שהיא לא יידעה את הנתבע 1.
נציג הנתבעת 2 הוסיף, כי גובה פרמיית הביטוח נקבע ע"י משתנים שונים, שאינם קשורים לתאונות קודמות, ולכן לא היה מקום לבדוק את מצב הרכב, או להפחית משיעור הפרמיה.

לאחר הדיון, הגיש הנתבע 1 מחירון רכב נכון ליום 1.5.06 (למרות שהרכב נמכר ביום 29.6.06, ולכאורה מחירי הרכבים הרלוונטיים ביום המכירה היו נמוכים יותר), וצירף מסמך בו הוא חישב את שווי הרכב לרבות תוספת בגין קילומטרז' נמוך בסכום של 76,744 ₪, ואת שווי היונדאי בניכוי קילומטרז' גבוה ובעלות קודמת של חברת ליסינג, בסכום של 43,265 ₪.
יצויין, כי התובעת והנתבעת 2 לא חלקו על הנתונים הנ"ל.

דיון והכרעה

אחריות הנתבע 1
בראשית הדברים יצויין, כי הנתבע 1 מסר מספר גרסאות שונות למה שהתרחש בעסקה עם התובעת ולשאלת ידיעתו על מצב הרכב, ולכן לא נתתי אמון בגרסאותיו.
וכך, תחילה טען הנתבע 1 בכתב ההגנה, כי "הנתבע חזר לתובע ואמר כי הרכב לאחר תאונה ולכן קיבל מחיר מופחת מהמחירון".
בפרוטוקול הדיון מיום 6.7.08 טען, כי קנה את הרכב מאדם פרטי שלא סיפר לו על התאונות הקודמות (עמ' 1), וכי הרכב היה במצב חדש, והוא לא ראה עליו שעבר תאונה קשה (עמ' 3).
ואילו בדיון מיום 22.12.08 טען, כי הרכב הובא אליו לצורך תיווך בלבד, ובמצב דברים זה הוא לא בודק את הרכב, אלא אומר ללקוח שיבדוק אותו (עמ' 6-7).
בהקשר זה יצויין, כי בהסכם שנכרת בין הצדדים, נרשם הנתבע 1 כבעל הרכב, ולא נרשם כי הוא במעמד של מתווך בלבד.

יתרה מכך, כאדם שמנהל עסק לקניה, מכירה והחלפה של רכבים, ואשר לקוחות מגיעים אליו, בין היתר לאור השם שצבר, מצופה מהנתבע 1 כי יברר וידע פרטים אודות הרכבים אותם הוא מוכר, ולא כי יסיר אחריות מעליו, רק בשל כך שהרכב הובא אליו לתיווך בלבד.

זאת ועוד, גם אם הרכב הובא לעסקו לתיווך בלבד, חזקה כי הנתבע 1 בירר עם בעלת הרכב מה המחיר המבוקש על ידה, על מנת שיוכל לנקוב במחיר כלשהו כלפי הקונה, מחיר ממנו יוכל גם לקזז את רווחיו. ולכן, אם המחיר המבוקש ע"י בעלת הרכב היה נמוך משמעותית ממחיר השוק, מצופה מהנתבע 1 שיברר מה הסיבה לכך.

בנוסף לכל האמור, מהמחירונים שהגיש הנתבע 1 לתיק בית המשפט, עולה כי ההפרש בין מחירי המחירון של שני הרכבים היה 33,479 ₪, ואילו מהחוזה שנחתם בין הצדדים עולה כי התובעת שילמה רק 25,000 ₪ בגין העסקה.
כלומר, הנתבע 1 נתן לתובעת הנחה של כ- 8,500 ₪ ממחיר המחירון של הרכב, וחזקה כי לא עשה זאת על דעת עצמו, אלא לאחר שקיבל נתונים מסויימים על הרכב מבעלת הרכב.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הנתבע 1 ידע כי הרכב עבר תאונה קשה, גם אם לא ידע את מידת ירידת הערך שנגרמה לרכב בעקבותיה.

הנתבע 1, כמנהל מגרש למסחר ברכב, כפוף לחובות המוטלים עליו מכח חוק המכר, תשכ"ח-1968ומכח דיני תום הלב שבחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, והיה עליו למסור לתובעת, כלקוחה בעסקו, את כל המידע הידוע לו על הרכב.
וכך נקבע בע"א (מחוזי-ירושלים) 5798/04, מאיר כרמל ואח' נ' מרדכי לוי, תק-מח 2005(3), 3933:

"ככל שעסקינן בעסקת מכר של כלי-רכב, העובדה שהממכר עבר תאונה - כל שכן תאונה קשה - היא נתון מהותי שאותו המוכר חייב לגלות לקונה...
זאת ועוד, ניתן לומר כי מקום שהמוכר הוא בעל רקע מקצועי בתחום הנדון, כגון, שמדובר בסוחר רכב או במכונאי רכב דוגמת המשיב דנן, חלה עליו אף חובת גילוי מוגברת, בין משום שהקונה הפוטנציאלי סומך על שיקול דעתו ושיפוטו (פרידמן וכהן, 829-830) ובין משום קיומם של יחסי ספק-צרכן. קשר זה יכול לשמש אחד מהיסודות שלאורם ייקבע כי קיימות נסיבות המטילות חובת גילוי במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים, גם כאשר אין תחולה להוראות חוק הגנת הצרכן (פרידמן וכהן, 834).
לפיכך ובהתאם למפורט לעיל: העובדה שהמשיב נמנע מלגלות למערערים את העובדה שהרכב עבר תאונה קשה, יכולה לבסס עילה של הטעיה, ובלבד שמתקיים קשר סיבתי בין אי הגילוי האמור ובין החלטתו של המערער לרכוש את הרכב בתנאי הרכישה."
עם זאת יצויין, כי למרות שניתן להטיל על הנתבע 1 אחריות לעניין ירידת הערך כתוצאה מהתאונה הקשה אותה עבר הרכב, אינני סבורה כי ניתן לייחס לו ידיעה או עצימת עיניים בנוגע לנזקי הברד.

לשאלת האשם התורם של הנתבעת, הרי שנכון כי מצדם האחר של חובות המוכר, קיים הכלל של "ייזהר הקונה", ואין ספק כי התובעת יכלה לגשת עם הרכב לבדיקה מקיפה במכון מורשה, ולא להסתפק בעריכת בדיקה מכנית בלבד.
עם זאת, בענייננו, מדובר בתובעת אשר היא ובעלה סובלים מלקויות שמיעה, ושהנתבע 1 היה מודע היטב למצבם, ובמצב דברים זה היה עליו להזהר שבעתיים בטיפול בעניינם. עוד יצויין, כי האמנתי לתובעת ולבעלה כי הם סמכו על הנתבע 1, ראו בו כמי שמנהל עסק אמין, והאמינו לו כי לרכב לא היו תאונות רציניות וכי הוא נותן אחריות מלאה לרכב.

לפיכך, אני סבורה כי התרשלותה של התובעת אינה פוגעת באחריותו של הנתבע 1, אשר לא גילה לה פרטים מהותיים אודות הרכב, ולכן הוא אחראי לפחות לחלק מהנזק שנגרם לה.

אחריות הנתבעת 2
כאמור לעיל, הנתבעת 2 הוספה לתביעה, לאור טענותיו של הנתבע 1. לאחר עיון בטענות הנתבע 1ובפסיקת בתי המשפט, נראה כי לא ניתן לדחות את טענות הנתבע 1 על הסף.

בפסק הדין של כב' השופטת בלכר בת"א (ראשל"צ) 1385/07, שיפר אמיר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 17295, הובאה כלשונה הנחיית המפקח על עסקי הביטוח שעניינה "תגמולי ביטוח במקרה של אובדן גמור" מיום 13.11.00, כמפורט להלן :
 "2. מבטח יפרט בכתב בפני המבוטח בשלב הצעת הביטוח, פירוט מלא של המשתנים המיוחדים שבמחירון העשויים להשפיע על ערך הרכב המבוטח לצורך חישוב תגמולי הביטוח במקרים של אובדן גמור, או לחילופין יפנה את המבוטח למשתנים כאמור במחירון.   מבלי לגרוע מהאמור, יכלול המבטח בשלב הצעת הביטוח ובהבלטה מיוחדת הסבר מפורט בכתב למשמעות המשתנים המיוחדים והשפעתם על חישוב תגמולי הביטוח במקרה ביטוח, תוך פירוט 2 דוגמאות שכיחות לפחות. הסבר כאמור יכלל גם בדף פרטי הביטוח.      
3. לא פעל המבטח כאמור לעיל, יחול במקרה ביטוח של אובדן גמור ערך הרכב הבסיסי המקובל אצל אותו מבטח או לפי מחירון אחר מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים מפחיתים בלבד שלא צוינו. המבוטח יהיה רשאי להוכיח ערך שוק גבוה מערך הרכב הבסיסי בשל משתנים "חיוביים" דוגמת קילומטראז' נמוך או מספר מועט של בעלים קודמים או כל משתנה אחר המשפיע על הגדלת ערך הרכב" (ההדגשה שלי ג.ש.).

כפי שכבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, הנחיות המפקח על הביטוח מחייבות את חברות הביטוח (רע"א 10641/05 הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אסולין תק-על 2006(2)1259).

לאור ההנחיה האמורה, הוריתי לאחר הדיון לנתבעת 2 להעביר לעיוני את הפוליסה המלאה של התובעת, "לרבות התייחסות/הפנייה להצעת ביטוח בכתב המתייחסת לאופן חישוב ערך הרכב בעת אבדן גמור/גניבה, בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח".
הנתבעת 2 העבירה את הפוליסה לעיוני, ומהפוליסה עולה כי הפוליסה מפנה במפורש למחירון הרכב של השמאי לוי יצחק, ולמשתנים המפורטים במחירון, וצויינו בה שתי דוגמאות להפחתה בחישוב ערך הרכב, שכללו מספר בעלים קודמים, מספר קילומטרים ובעלות קודמת של חברה.

בפוליסה לא צויין מפורשות כי תערך בדיקה של תאונות קודמות ושל ירידת ערך קודמת, ולכן לאור ההנחיה הנ"ל, לא ניתן היה להפחית את מחיר הרכב בשל משתנים אלו שלא פורטו.

מקובלת עליי גם קביעתה של כב' השופטת בלכר בת"א (ראשל"צ) 1385/07 הנ"ל, לעניין החשש שמא המבוטח יפוצה בסכום העולה על נזקו האמיתי :
"אין חולק כי אי-התחשבות בגורמים מפחיתי ערך, יכול ויביא לכך שהמבוטח יקבל פיצוי העולה על נזקו, תוך חריגה מעקרונות השיפוי והשבת המצב לקדמותו. יחד עם זאת, אני סבורה כי האיזון הראוי בין האינטרסים והשיקולים הצריכים לעניין, נעשה בהנחיה. אופציה זו של פיצוי יתר כאמור, בהעדר הפחתה, עדיפה על מתן אפשרות לחברת הביטוח, לעדכן בדיעבד, לאחר קרות מקרה הביטוח, את סכום הביטוח, מבלי שהוסכם על כך מראש עם המבוטח. מתן אפשרות כזו לחברת הביטוח, חותר תחת רעיון השקיפות והוודאות שמנסים דיני הביטוח וההנחיה להקנות (עד כמה שניתן) במימוש הזכויות לפי חוזה הביטוח, ותחת הרצון למעט בהתדיינויות משפטיות לצורך מימוש הזכויות לפי הפוליסה. יתר על כן, הפתרון לקושי זה של פיצוי יתר, מצוי בידה של המבטחת. כל עוד תקיים את חובות היידוע והגילוי..."

גובה הנזק וחלוקתו בין הנתבעים
כעולה מהודעת הנתבעת 2 לתובעת, ומחוות דעת השמאי הקודמות, עולה כי הנתבעת 2 הפחיתה משווי רכב התובעת 25%, שהם 14,925 ₪, כאשר 5% בגין נזקי ברד, ו- 20% בגין נזקי התאונה.

אולם, כאמור לעיל, ולמרות אחריות הצדדים כפי שנקבעה לעיל, אין להתעלם מכך שבפועל הרכב נרכש ע"י התובעת במחיר הנמוך ב- 8,500 ₪ לפחות ממחיר המחירון ביום הרכישה (וזאת מבלי להכנס לשאלה האם שני הרכבים היו נמכרים בשוק במחיר המחירון), כך שלא ניתן לזכות את התובעת בפיצוי בגובה מחיר מחירון הרכב.
זאת ועוד, למרות שקבעתי כי גם לנתבעת 2 אחריות לנזקי התובעת, החלטתי כי לאור העובדה שהנתבע 1 פעל כלפי התובעת בחוסר תום לב, הרי שמן הצדק כי חלוקת האחריות בין הנתבעים תהיה כך שהנתבעת 2 תישא רק בהפחתת שווי הרכב בגין נזקי הברד, והנתבע 1 יישא בהפחתת שווי הרכב בגין נזקי התאונה.

יצויין, כי הסכום של 8,500 ₪ שהפחית הנתבע 1 ממחיר הרכב בעת המכירה, הגיע לכדי 11% משווי הרכב לפי המחירון.
כלומר, מתוך 25% שהפחיתה הנתבעת 2 משווי הרכב, 11% כבר ניתנו ע"י הנתבע 1 כהנחה לתובעת, ולכן, אני קובעת כי הנתבע 1 ישלים 9% נוספים, והנתבעת 2 תשלים 5%.

לפיכך, הנתבע 1 יפצה את התובעת בסך של 5,373 ₪.
ולגבי הנתבעת 2, מכיוון שהתובעת לא רכשה את הרכב במחיר מחירון, אני קובעת כי היא תפצה את התובעת בסך השווה ל- 5% משווי הרכב בעת הגניבה, לאחר הפחתה של 11% משוויו, ולכן עליה לפצות את התובעת בסך של 2,657 ₪.
על סכומים אלו יתווספו הוצאות משפט ואגרה, בהתחשב בין היתר בטרחה הרבה שנגרמה לתובעים, כתוצאה מניהול ההליך המשפטי.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה.
הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 6,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 5.11.07 ועד ליום התשלום בפועל.


הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 3,100 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה נגדה 6.7.08 ועד ליום התשלום בפועל.
הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.



המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבימ"ש המחוזי בב"ש.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובת גילוי יזומה

  2. היתר לגילוי ידיעות

  3. חובת הגילוי של הבנק

  4. אי גילוי עניין מהותי

  5. חובת גילוי במכירת רכב

  6. חובת הגילוי כלפי ערב

  7. חובת הגילוי של המבוטח

  8. היתר כללי לגילוי ידיעות

  9. חובת הגילוי בדיני חוזים

  10. אי גילוי מצב רפואי קודם

  11. חובת גילוי מורחבת של הבנק

  12. גילוי תיקים פליליים סגורים

  13. גילוי נאות במכירת רכב משומש

  14. גילוי שאין ביטוח אחרי תאונה

  15. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  16. היקף חובת הגילוי בכריתת חוזה

  17. אי גילוי תאונות קודמות ברכב משומש

  18. גילוי חריגות בניה בבית קרקע לאחר קניה

  19. גילוי שהגודל קטן יותר לאחר קניית נכס

  20. עתירה לגילוי זהות האדם שמסר מידע למשטרה

  21. חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, התשנ"ו-1996

  22. נטען כי למסמכים שגילויים מתבקש אין כל רלוונטיות

  23. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התש"ע-2010

  24. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992

  25. צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים), התשס"ה-2005

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון